תגית: מנהיגות

"אבא שלי הכניס לי את המסר הזה היטב לראש בזכות עקשנותו שהפכה לסימן המסחרי שלו:
חתונות – לשיקול דעתכם; לוויות – חובה.
מאז הקפדתי על הכלל הזה,
לעיתים עד כדי שך שנקלעתי לצרות עם אלה שמחשיבים הזדמנויות קלילות יותר.
אני נוטה לטפל ברגעים הקשים בחייהם של אנשים טוב יותר מאשר ברגעים המשמחים,
אולי מפני שאני משתדל לשמור על זמני ועל כוחותיי למקרה שבהם אזדקק להם באמת.
ושלא תבינו אותי לא נכון – כראש עיר ערכתי יותר מ-200 חתונות.
אני אוהב לאכול, אני אוהב מוסיקה, ואני אפילו נהנה מריקוד.
אבל כל אחד אוהב חתונות.
לוויות זה דבר קשה.
זו הסיבה שזקוקים לכם, ושאם אתם מופיעים יש לכך משמעות גדולה יותר.
האירועים השמחים – חתונות, מסיבות, ארוחות ערב מפוארות – כולם דברים נהדרים.
והם חשובים;
מנהיג חייב להצטרף לאנשים בהנאה מהגמול לעבודה קשה ולהקרבה.
אבל ברגעים הקשים ביותר,
כשמישהו שאתה מגלה אכפתיות כלפיו מחפש תשובות או קובר אדם יקר לו –
אז נמדדת גדולתו של מנהיג."

~ מתוך "מנהיגות", רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, עמוד 209.

**
הפרק המסוים הזה של ג'וליאני נגע בי במיוחד
ונחקק בי כבר באותו רגע, לפני שנים, כשקראתי את הספר לראשונה.

אני מרשה לעצמי להרחיב אותו:
לא רק לוויות.
גם מצבים קשים נוספים.
מקומות מאתגרים.
ענייני חיים ומוות,
או ענייני חיים בלי מוות.
מקומות ומצבים שבהם אנשים מחפשים וצריכים עזרה, חברות או נוכחות.

**
בטקסט של ג'וליאני, מופיעות המילים "חובה", "חייב", "צריך" מספר פעמים.
דיוק שלי עבורי (אולי גם עבורכם..) :
אין חובה.
יש בחירה.
מנהיג (או אדם) לא צריך ולא חייב.
הוא יכול לבחור.
בין זה לבין אפשרויות אחרות.

**
ענווה.
העולם לא סובב סביבנו.
אנחנו לא אלוהים ולא הסגנית שלו.
אין חובת נוכחות.
גם לא במצב המסוים הזה.
נהיה או לא נהיה,
כנראה שאנשים יכולים להסתדר בלעדינו.
בצורה כזו או אחרת.
יש יותר מדרך אחת להיות עם ולצד אנשים.
אם אנחנו לא באמת פנויים לזה או מסוגלים להיות נוכחים,
עדיף להגיד "לא" מתוך בחירה,
מאשר "כן" מתוך חובה או "צריכיזם".

**
כשאנחנו מאוד רוצים ולא מגיעים לכך מסיבה כזו או אחרת
בגלל התחייבויות קודמות, עומס משימות,
או מקומות אחרים שאנו "צריכים" להיות בהם,
זה כנראה זמן טוב לעצור ולבדוק:
אולי משהו יצא מכוונון.
אולי נוצר איזשהו בלבול פנימי.

זמן טוב לעדכן סדרי עדיפויות.
אף פעם לא מאוחר מדי.
בטח שלא היום.

חיים מלאים. היום.

אתמול, אי שם במרכז הארץ,
מורה אחת, בתיכון אחד,
נפרדה באופן אישי מעשרות תלמידיה
כשהפתיעה אותם במכתב אישי מעוצב
עם רשימת התכונות הייחודיות שהיא רואה ומעריכה
בכל אחד ואחת מהם.

**
אולי זה מסביר חלק מהסיבה
לנוכחות המלאה בכיתתה לאורך השנה
לרעב ללמידה ולאהבת המקצוע שיש לתלמידיה…

וכל זאת,
עם אותו שר,
עם אותה מערכת,
עם אותה משכורת,
ועם אותם בני נוער,
שקוראים עליהם כל כך הרבה בעיתונים
וששומעים עליהם בלי סוף בחדשות.

חיים מלאים. היום.

"מנהיגים" אינם בהכרח אנשים
שרכשו תואר מסוים (מכובד ככל שיהיה),
שהגיעו לדרגה כלשהי (גבוהה ככל שתהיה),
או שנושאים בתפקיד כזה או אחר (נחשק ככל שיהיה).

**
"צוות מנהיגות" אינו בהכרח אוסף של אנשים,
בעלי מכנה משותף של תואר, דרגה, תפקיד, טריטוריה, או שיוך ארגוני,
גם אם זו הדרך שבה הם או אחרים מכנים אותם.

**
"יום מנהיגות" אינו בהכרח יום הנקרא כך
ואשר מתכנסים בו עשרות או מאות אנשים בעלי תואר, דרגה, מעמד, תפקיד או שיוך מסוימים
לדיבור על מנהיגות במרחב פתוח או סביב שולחנות עגולים.

**
מנהיגות אינה שם עצם או שם תואר.
מנהיגות היא פועל.
והוויה.

חיים מלאים. היום.

"ראיתי והאזנתי להולדת אגדת אישיותי.
העם הוא רגשני,
ההמונים אין להם ראייה בהירה.
נדמה לי שכבר עכשיו אין להם מושג ברור עלי.
אד קל מתחיל להיתמר סביבי.
אולי יהיה עמוד ענן אשר בו אתהלך. "

**
"יש לשער שהיו מקדמים באהבה פני רמאי ממולח,
כמו את פניי שלי, שאיני מוליך אותם שולל.
אולי הדבר הזה שאני רושם כעת
הוא הדבר המעניין ביותר ביומנים האלה:
איך האגדה שלי נוצרת.
כשישבתי שם על הבימה
והאזנתי לנאומים הסוערים ולתרועות של תומכי
החלטתי בלבי להיות תמיד ראוי יותר ויותר לאמונם ולאהבתם."

**
דברים שכתב בנימין זאב תאודור הרצל ביומניו
המצוטטים בספר "מנהיגות מעצבת" מאת פרופסור מיכה פופר (עמ' 77).

**
כמה נקודות שעלו בי עם קריאת הקטעים הללו:
– הפער בין מה שקורה לסיפור על מה שקורה.
– היווצרותם של אגדות וסמלים.
– הכמיהה להנהגה.
– בלבול, טעויות והטעייות.
– השפעתה ועוצמתה של התכווננות פנימית.

חיים מלאים. יום יום.

לשחרר בגד מהארון.
לוותר על זוג נעליים.
לפנות ספר מהספרייה.
להוציא חפץ מהבית.

לעזוב את קבוצת הוואטסאפ שסיימה את תפקידה.
לא להישאר שם גם אם היא סטטית או שקטה.
להסיר את עצמך מרשימת התפוצה של המיילים שאתה לא קורא.
להתנתק מקבוצת הפייסבוק ומהתראותיה התכופות.

לסיים את הדוחות בזמן.
לעשות את מה שהבטחת שתעשי.
לעצור את הדליפה.
להקפיד לשים גם סוגר שמאלי " ) ".
לשלוח משוב למפגש.

להודיע לה שלא בחרת בה. בהרבה כבוד.
במקום פשוט להעלם.
במקום לתת לה להבין את זה מהשתיקה שלך.

לסדר שולחן.
להשאיר נקי אחריך.

להחליט שזה נגמר.
במקום להשאיר את זה פתוח.
להפסיק למשוך את זה.

לעצור לפני שממשיכים הלאה.
לקחת זמן לעצירה.
לקחת את הזמן בעצירה.
להמשיך הלאה אחרי העצירה.

לעשות מסיבת סיום.
לחגוג.
לשבת שבעה.
להתאבל.

להודות.
עם כוונה מלאה.
למישהו.
על משהו.
לכתוב מכתב.
להיפרד.
לסכם.
לעצמך ועם אחרים.

לקום מהמחשב.
להתנתק מהסלולרי.
לכבות את האור.
ללכת לישון.

**
כשאלברט איינשטיין יצר או גילה את E=mc²
זה היה ביטוי קצר ומדויק עבורו לתורה שלמה,
המכילה עומק עצום והרבה מאוד משמעויות.

אתמול, תוך כדי צעידה לחוג הכדורסל,
צץ בתוכי משפט חדש.
קצר, חד, מדויק.
משפט שמחזיק עבורי
הרבה עומק והמון משמעויות.

ID NB R²O

זו חשיפה ראשונה, עולמית ובלעדית 🙂
משפט המחזיק תפישת עולם ודרך חיים יום-יומית.

ID NB R²O

ID = Intention Driven
NB = Needs Based
R²O = Relationships & Results Oriented

פירוט והסברים בהמשך…

ביום חמישי הקרוב 23/6,
תתקיים סדנת תקשורת מקרבת ממוקדת ניהול והובלה
בקיבוץ גת בביתם של גתית ותומר.

אם אתם מעוניינים להכיר, לחוות ולתרגל:
הובלה מונעת כוונה (IR) ,
ניהול מבוסס צרכים (NB),
ומנהיגות מונחית תוצאות ומערכות יחסים (R²O)
תוכלו לקרוא על הסדנה ולהירשם בקישור הבא.

זו יכולה להיות אחלה פתיחה לסוף השבוע הבא שלכם.
נותרו מספר מקומות.

לפרטים והרשמה

**
לפני שמונה ימים, ביום חמישי שעבר,
התארחתי אצל תומר ולימור,
למפגש תקשורת מקרבת מרגש ונוגע באלון הגליל.
היום תומר ולימור "ארחו" אותי שוב.
הפעם, בכפר ויתקין, בשבעה על אביה של לימור,
שנפטר במפתיע במהלך השבוע.
יהי זכרו ברוך.

ממש לפני שסוגרים את השבוע ונכנסים לשבת,
כדאי לקחת כמה דקות ולעצור.
לזכור שאנחנו כאן לזמן קצר,
להכיר במה שיש וכמה שום דבר אינו מובן מאליו.

שבת של שלום,
חיים מלאים. יום יום.
רוני ויינברגר

(**בתחתית מסר זה ישנה הזמנה לסדנאות תקשורת מקרבת למנהלות ומובילים**)

1.
התשובה שקיבלתי מרופאת המשפחה
לגבי נקודת החן שהסרתי לפני מספר שבועות.
הכול בסדר.
היא תקינה.
וגם האזור.
הרופאה עדכנה אותי בעשר שניות.
כמה מילים.
לא היו זיקוקין דינור.
תוצאות הבדיקה לא מפתיעות.
לא הייתי לחוץ.
הערכתי שזה המצב.

ועדיין…
באותן כמה מילים ועשר שניות
חיי היו יכולים לקבל מסלול אחר.
כמעט ושכחתי מזה
שכן כמה דקות אחרי כן,
כבר הייתי עסוק בדבר הבא.
חגיגה.

2.
משחק כדורגל השבוע.
הפסדנו וסיימנו את חלקנו בטורניר.
זה לא כיף.
מתסכל.
אני מעדיף לנצח.

אבל…
השבוע שיחקתי,
לראשונה מזה מספר שבועות,
משחק שלם.
הגוף החלים מהמתיחה בשריר
ואפשר לי לרוץ, לנוע, לשחק,
בחופשיות יחסית.
משהו שכל-כך היה חסר לי בחודש האחרון
ושהתגעגעתי אליו.
חגיגה.

3.
שתי סדנאות בכנס הקלפים של אלה ומירי השבוע.
ברגע שאחרי יצאתי לא הכי מרוצה.
קצת מאוכזב.
מעצמי, מהסדנה, מההתנהלות.
עלתה בי מחשבה שההשקעה הרבה לא בהכרח השתלמה.
התעוררו כמה סימני שאלה להמשך.

עד ש …
תשומת הלב עברה למשהו מיוחד שקרה הפעם:
ההצטרפות של בני לסדנאות וליום כולו –
ארגון החדר והשולחנות ביחד,
הציפייה לפני שכולם נכנסים,
ההנחיה המשותפת,
השיחות בינינו לפני, תוך כדי ואחרי.
האינטראקציה עם המשתתפים,
ההתלהבות, התרגשות, הגאווה.
שלו.
ושלי.
משהו שמעולם לא עשינו עד כה.
חגיגה.

4.
יציאה לתהליך משותף עם הנהלה של ארגון מסוים.
מפגש פתיחה שהתפתח ששונה ממה שדמיינתי.
תוך כדי הסשן שמתי לב למתח וללחץ.
לקושי של משהו להתקדם.
לחשש שאנשים יתאכזבו, יתנתקו.
יאבדו אמון.
בתהליך.
בי.

ואז…
לאחר המפגש לקחתי כמה רגעים עם עצמי
והתחלתי לראות :
את השותפות שנבנתה ומתפתחת
עם מנהל הארגון ועם מנהלת משאבי האנוש.
את המוכנות והאומץ להתמודד
עם אתגר מורכב, חי ומשמעותי.
את ההתלהבות והבהירות שזה "שדה"
שאני "משחק" בו וששם אני רוצה להמשיך.
את הגדילה והלמידה שנמצאת במקום הזה.
עבורי. ועבורם.
חגיגה. 

5.
השיחה
שבה שיתפנו במשהו שמעסיק אותנו
ושחי בנו כרגע.
שיחה "רגילה" של כמה דקות.

אלא ש…
היה באמת חשוב לנו לראות זה את זו
והצלחנו להקשיב.
ולכמה רגעים,
הצלחנו לצאת מהמרוץ,
היית אתי והייתי אתך,
ומשהו זז.
כשאני מצליח לעצור,
אני נזכר שוב ושוב,
איזו זכות זו עבורי שאנחנו חברים,
ושאנו מצליחים לייצר את זה בינינו
פעם ועוד פעם.
חגיגה.

*****
החגיגות הכי גדולות
שכמעט ופספסתי השבוע
היו הרגעים הללו ואחרים שדומים להם.
די טרגי בעיני שכל כך קל להחמיץ
חגיגות כה משמעותיות.

הפוסט היומי שכתבתי אתמול
"האתגר האמיתי של חצי הכוס"
מתייחס לזה מזווית נוספת.

באתר הבלוג היומי שלי
תמצאו פוסטים נוספים שנכתבו השבוע:
במבחן התוצאה, אני נאלצת לדחות את פגישתנו,
כשנפגשנו היום, 387 צעדים, ערך לא שקוף.

ניתן להירשם לבלוג בקישור הבא
ולקבל את הפוסט ישירות למייל
יום – יום, טרי טרי.
( אם אתם רשומים והפסקתם לקבל את המיילים,
בדקו בספריית ה spam שלכם… )

*****
במהלך חודש יוני אעביר 3 סדנאות תקשורת מקרבת
המיועדות למנהלות, מובילי שינוי, מנהיגות ויזמים
אשר תתמקדנה בעולם העבודה, פרויקטים והובלת שינוי.

– יום רביעי הקרוב 1/6 במושב מזור
– יום חמישי 9/6 באלון הגליל
– יום חמישי 23/6 בקיבוץ גת.

עד כה נרשמו לכל אחת מהסדנאות כעשרה משתתפות ומשתתפים.
נותרו מספר מקומות אחרונים בכל סדנה.

פרטים מלאים והרשמה בקישור הבא.

שתהיה שבת של שלום,
עם הרבה עצירות וחגיגות,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר.

"לנצח אהיה אסיר-תודה לילדיי,
על שחינכו אותי באשר למגבלות המטרה של לגרום לאנשים אחרים לעשות מה שאנחנו רוצים.
הם לימדו אותי, קודם כל, שאני לא יכול להכריח אותם לעשות מה שאני רוצה.
לא יכולתי לגרום להם לעשות שום דבר.
לא יכולתי לגרום להם להחזיר צעצוע בחזרה לקופסה.
לא יכולתי לגרום להם לסדר את המיטה.
לא יכולתי לגרום להם לאכול.
כן, זה היה שיעור מעורר ענווה כהורה,
ללמוד על חוסר האונים שלי,
כי איפה שהוא הכנסתי לי לראש,
שתפקידו של הורה הוא לגרום לילד שלו להתנהג כמו שצריך.
והנה הילדים הצעירים האלה מלמדים אותי את השיעור מעורר- הענווה הזה,
שאני לא יכול לגרום להם לעשות דבר.
כל מה שיכולתי לעשות הוא לגרום להם להצטער על שהם לא עשו זאת.

וכל פעם שהייתי טיפש מספיק כדי לעשות זאת,
כלומר, לגרום להם להצטער שהם לא עשו מה שביקשתי,
הם לימדו אותי שיעור שני על הורות וכוח,
שהתגלה כבעל ערך רב בשבילי על- פני השנים.
והשיעור הזה היה,
שבכל פעם שגרמתי להם להצטער על שהם לא עשו משהו,
הם גרמו לי להצטער על שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו.
אלימות מולידה אלימות.

הם לימדו אותי,
שכל שימוש בכפייה מצדי יגרום באופן עקבי להתנגדות מצדם,
מה שיכול להוביל לכך,
שבקשר בינינו תהיה איכות של יריבות.
אני לא רוצה שיהיה לי קשר כזה עם אף אדם,
אבל במיוחד לא עם הילדים שלי,
האנשים האלה, שאני הכי קרוב אליהם ולוקח עליהם אחריות.
אז הילדים שלי הם בני- האדם האחרונים
שאני רוצה להיכנס אתם למשחקי הכפייה האלו,
שעונשים הם חלק בלתי נפרד מהם. "

**

הציטוט נלקח מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה"
שנכתב ע"י ד"ר מרשאל רוזנברג, יוצר גישת התקשורת המקרבת
וניתן לרכישה דרך עידן מלמד באתר הבא.

*****

בדומה להורות, אני מאמין שכדאי גם למנהיגות, ניהול והובלה
להתבסס יותר על קשר, אמון, בחירה ודיאלוג ופחות על עונשים, משחקי כוח, כפייה, פחד וצייתנות.

ביום חמישי הקרוב 31/3 אנחה ברמת השרון מפגש ייחודי וחד פעמי של תקשורת מקרבת למנהלות/ים ולמובילים/ות.
המפגש יתמקד בחיבור שבין תקשורת מקרבת להובלה, ניהול ומנהיגות בארגונים, פרויקטים ומיזמים וכיצד ניתן לשלב ביניהם.
תקשורת מקרבת מהווה נדבך משמעותי ומרכזי בתהליך ההכשרה והפיתוח של מאות מנהלות ומנהלים שאני מלווה ומנחה בשנים האחרונות.

המפגש יכלול:
– הצגת גישת התקשורת המקרבת ומספר עקרונות מרכזיים מתוכה בדגש על הובלה וניהול.
– דוגמאות אמיתיות (Case Studies ) לשימוש בתקשורת מקרבת מתוך מגוון פרויקטים וארגונים.
– הדגמות Real Time לדילמות ואתגרים שיעלו ממשתתפי המפגש.
– שאלות ותשובות.
– שתייה וכיבוד קל.

המפגש ייערך בחצר של ניר באווירה חמה וביתית.
מספר המקומות מוגבל.
פרטים נוספים והרשמה בקישור הבא.

שבת של שלום. חיים מלאים. יום יום.

"אחריות"

בהשראת מצגת של ילדה בת 8.
תודה לשאול שלח שדרכו נחשפתי לזה.

1. מתחילה ב"א" – אני.
אחריות על עצמי.

2. ממשיכה ב"אח".
אחריות לבני ביתי ולמעגל הקרוב אלי.

3. עוברת ב"אחר".
אחריות למי ששונה ממני. לכל אדם באשר הוא.

4. מתקדמת ל"אחרי".
דוגמא אישית. להוביל. המעשים מדברים.

5. מתפתחת ל"אחריו".
להיות מוכנים ללכת אחרי. לשתף פעולה. להאמין גם במשהו שגדול מאיתנו.

6. המילה השלמה – "אחריות".
כל התורה. מא' ועד ת'. פשוט. חשוב.

חיים מלאים. יום יום.

"אתה דואג לאנשים.
האנשים דואגים לשירות.
השירות דואג ללקוחות.
הלקוחות דואגים לרווח.
הרווח דואג להשקעה החוזרת.
ההשקעה החוזרת דואגת לחדשנות.
החדשנות דואגת לעתיד.
(ובכל שלב המדד היחיד הוא מצויינות)."

~ טום פיטרס.
שקף מספר 60 מתוך 243.
איש מעורר חשיבה.
רעיונות מעוררי והשראה.
נדיבות של חמישים שנות ניסיון.

**
באותה מצגת תמצאו גם ש…
תרבות ארגונית אוכלת אסטרטגיה לארוחת בוקר ( שקף 54)
הלקוחות שלך לעולם לא יהיו יותר שמחים מהעובדים שלך ( שקף 64).
הקשבה כערך ראשון במעלה למצוינות עסקית ומנהיגותית ( שקף 108).

חיים מלאים. יום יום.

אחד המתחים שחברות וארגונים חווים הוא המתח שבין התקדמות וחיבור :

**
מצב א':
תהליכים נתקעים והחלטות לא מתקבלות עקב שאיפה מתמשכת לקונצנזוס מלא או הסכמה גורפת.
הרצון לא לפגוע באף אחד ובשום דבר מקבל עדיפות עליונה.

**
מצב ב':
מספר מצומצם של אנשים מקבל החלטות ודוחף תהליכים במהירות ובנחישות.
התקדמות מקבלת עדיפות עליונה, גם על חשבון חיבור, רתימה או הקשבה לנקודות מבט שונות.

**
מצב ג':
נשמר מתח דינמי כלשהו בין התקדמות לבין חיבור.
בהתאם לנושא, לדחיפות ולמשאבים הקיימים בוחרים האם ואיך להתקדם, כמה לשתף ובמה להתייעץ.

**
להלן 4 שאלות לדוגמא שניתן להשתמש בהם במצב ג':

1. האם אתה מוכן להתקדם עם האפשרות שאני מציע, למרות שהיא אינה האפשרות המועדפת שלך?

2. מה מידת שביעות הרצון שלך מהאפשרות שאני מציע? למה?

3. מה אתה מעדיף מבין האפשרויות השונות?

4. מה לדעתך אנחנו צריכים לעשות כארגון (בין אם אתה מעדיף את זה ובין אם לא)?

**
התקדמות אינה חשובה יותר מחיבור.
חיבור אינו חשוב יותר מהתקדמות.

מינון ההתקדמות והחיבור הנכונים הוא תלוי מצב.
מציאת האיזון המתאים שבין התקדמות לחיבור היא חלק מרכזי באומנות המנהיגות.

חיים מלאים. יום יום.