תגית: מנהלים

לפני זמן מה סיימתי תהליך בן כחצי שנה עם חברי הנהלה של אחד מארגוני ההייטק הידועים בארץ.
במהלך החודשים הללו עברנו ביחד מסע משותף שכלל תהליך אישי עם כל אחד מהמנהלים ותהליך קבוצתי עם צוות ההנהלה כמכלול.
בפגישה האישית המסכמת ביקשתי לשמוע מכל מנהל מה הדברים המרכזיים שהוא לוקח מהתהליך הזה.
באופן טבעי וצפוי קיבלתי תשובות שונות ומגוונות.
מה שהיה מעניין ומפתיע מאוד היה שכולם בלי יוצא מן הכלל, ציינו פעילות מסוימת (שביצענו שוב ושוב במהלך המפגשים) כאחד הדברים הכי משמעותיים שהם חוו.

לפעולה הזו קראנו "בדיקת דופק" ונהגנו לפתוח איתה את כל ישיבות ההנהלה:
על השולחן בחדר הישיבות (זה היה בתקופת טרום-קורונה) פרסתי חפיסה של קלפי רגשות וצרכים וביקשתי מכל אחד מהמשתתפים לבחור קלף רגש וקלף צורך, המתארים את מה שחי בהם ומעסיק אותם כרגע בהקשר אישי או עסקי, עם או בלי קשר לישיבת ההנהלה שאנו עומדים לקיים.
אחרי בדיקה פנימית סקרנית ובחירת קלפים מתאימים, כל אחד מהמנהלים שיתף בפתיחות במקום שהוא נמצא בו כרגע.
"אני עייף ויש לי צורך בחופשה", "אני מודאג מהניתוח שהבן שלי עובר מחר וצריך וודאות ובריאות", "אני גם לחוצה וגם נרגשת מהפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו וצריכה מיקוד והתקדמות", "אני עצוב בגלל נושא אישי כלשהי שאני לא רוצה לפרט ויש לי צורך באהבה ובתקווה", "יש בי מתח לקראת הישיבה הקרובה וחשוב לי שהיא תתנהל בהוגנות ובכבוד" הן דוגמאות לחלק מהשיתופים שעלו במפגשים הללו.

**
המטרה המרכזית של סבב בדיקת דופק בתחילתה של ישיבה היא לאפשר לכל אחד מהמשתתפים לתת מקום ותשומת לב במשך דקה או שתיים למה שחי בו כרגע, על מנת ליצור חיבור אנושי ולאפשר נוכחות וקשב גדולים יותר בישיבה עצמה.

המעברים בסבב "בדיקת הדופק" יכולים להיות חדים: 
משתתפת יכולה לשתף בקושי שהיא חווה עם חזרה לעבודה לאחר שבעה על אמה שנפטרה, בעוד שהמשתתף שאחריה ישתף בתסכול שהוא חווה על כך שהוא רב עם בנו על אי-הכנת שיעורים, או שמחה על יום הולדת 80 שהוא חגג לאמו.
בפעמים הראשונות זה יכול להרגיש מוזר עד כדי לא לגיטימי ("איך אני יכול לשתף בדבר הזה שמעסיק אותי אחרי שהיא שיתפה בנושא כל-כך עמוק ומשמעותי?"). 
זה לגיטימי משום שזה מה שמעסיק אותי עכשיו.

עם הזמן מתפתח הביטחון שלא רק שזה לגיטימי, זה אפילו חשוב מאוד:
כמשתתף, אם אני יודע ששיתוף אישי שלי לא יהפוך לדרמה שתטלטל את הישיבה ושלחבריי לצוות יש יכולת להקשיב לי מבלי להיבהל ממה שאני אומר, זה מגביר את הסיכוי שאשתף בדברים מהסוג הזה.
סבב בדיקת הדופק אינו טיפולי ומטרתו אינה לעזור לאנשים לפתור את הבעיות שלהם, לעודד אותם או לפתח שיחה אישית מהנה. את זה אפשר לעשות לאחר המפגש, בארבע עיניים או בדרכים רבות אחרות.

**
ההנחייה שאני נותן במהלך הסבבים הללו היא להישאר ממוקדים בהקשבה, לשים לב לדרך שבה שיתופים של אחרים משפיעים עלינו ולהימנע ככל האפשר מלפתח שיחות בתגובה לשיתוף של אחרים. 
כשמישהו מסיים לשתף בדקה או שתיים ב"דופק" שלו, שאר המשתתפים מברכים אותו ב"בוקר טוב" או ב"צהריים טובים" המקבילים לאמירת "שמענו אותך. תודה רבה ששיתפת אותנו. זה זמן לעבור לאדם הבא."

למי שלא מורגל בכך, יש משהו קצת לא נוח ואולי מביך בשיתוף "בדיקת דופק", במיוחד בפעם הראשונה.
למרות שעשיתי זאת כבר אינספור פעמים עם הרבה מאוד צוותים, הפעם הראשונה שאני מבקש ממשתתפים לשתף "בבדיקת דופק", מעוררת בי לחץ וחשש שהם לא ישתפו פעולה.
לשמחתי, זה עדיין לא קרה. 
בכל קבוצה יש מישהו או מישהי שמוכנים לקפוץ ראשונים ולשתף בפתיחות במה שחי בהם.
מהר מאוד ציניות, מבוכה וחשש מפנים את מקומם לחיבור, להקשבה ולאמפטיה.

מדי פעם שואלים אותי האם אני לא חושב שזה בזבוז זמן, לא לעניין או לא מקצועי, במיוחד כשמדובר במנהלים בכירים. 
אני מוצא שההיפך הוא הנכון: כשאדם שואל את עצמו מה חי בו כרגע, הוא מפנה קשב פנימה ונותן מקום לנושאים שממילא מעסיקים אותו ומושכים את תשומת לבו. 
יש משהו בבדיקה הזו שמאפשר להוריד הילוך לכמה דקות, להאט, לעצור ולנשום קצת. 
כשהנושאים שמעסיקים אותנו "מסומנים" (בקול רם או בלב), משהו במרחב הפנימי שלנו מתפנה ואנו יותר נוכחים וממוקדים בכאן ובעכשיו. 
מנהלת שעבדתי איתה לאחרונה סיפרה לי שבעיניה הסבבים הללו פותחים את הלב ומאפשרים למשתתפים לראות זה את זה בפן הרבה יותר אנושי המעלה בצורה מיידית את מידת האמון, הפתיחות והקרבה בחדר. 
כשאני רואה את מנהלת החטיבה המקבילה שלי, שבעוד רגע נתווכח על נושא מקצועי כלשהו, לא רק כמנהלת חטיבה אלא גם כאם מודאגת לילד שעובר מחר ניתוח זה משנה משהו בי ובשיחה.

**
יש דברים שקשה להסביר במילים ושצריך לחוות כדי להבין. 
אני חושב ש"בדיקת דופק" זו אחת הדוגמאות לנושאים מהסוג הזה. 
תהליך כל כך פשוט ועם זאת כה מיוחד ועוצמתי.
אולי זה נשמע קצת הזוי, אבל איך בכל זאת אפשר להסביר, שבדיקת דופק היא אחד הדברים הכי משמעותיים ומרגשים שלוקחים חברי הנהלה בכירים ומנוסים מתהליך אינטנסיבי בן 6 חודשים?

**
"בדיקת דופק" הוא כלי מספר 24 מתוך "סדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי לפני מספר שנים. ניתן להירשם לסדרה ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון שבה. 
הכלים נשלחים אחת לשבוע במשך שנה שלמה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

10 שאלות שמנהלים יכולים לשאול את העובדים שלהם בתקופה הזו:

1. מה שלומך…?
2. איך עוברים עליך הימים האלה?
3. מה המצב בבית?
4. מה שלום בן/בת הזוג שלך?
5. האם השתנה משהו במקום העבודה שלהם?
6. איך הילדים שלך עוברים את התקופה הזו?
7. מה שלום הוריך?
8. מה הכי מעסיק או מטריד אותך עכשיו?
9. יש משהו שקשה לך במיוחד עכשיו?
10. איך אני יכול לעזור…?

**
אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לעשות עכשיו,
זה להתקשר לאנשים, לשאול לשלומם,
להתעניין במה שעובר עליהם,
לשתף במה שעובר עלינו.

עשר דקות של הקשבה אנושית.

חיים מלאים. היום.

"אחד המבחנים שמסייעים לנו להבחין בין מציאות לדמיון הוא מבחן הסבל.
אם אתם רוצים לדעת האם דבר מה הוא ממשי, שאלו את עצמכם:
'האם הוא יכול לסבול ?'
כשמקדשו של אל עולה באש האל לא סובל.
כשהדולר מאבד מערכו, הוא לא סובל.
כשבנק פושט רגל, הוא לא סובל.
כשמדינה מפסידה במלחמה, היא לא סובלת.
אפילו העם היהודי מעולם לא סבל.
חייל שאיבד את מאור עיניו כן סובל.
משקיע שאיבד את כל חסכונותיו במפולת בורסה סובל.
עובדת שפוטרה מבנק שפשט רגל סובלת.
פרה שמפרידים אותה מהעגל שלה סובלת.
אלו הם דברים ממשיים.

סבל עשוי כמובן להיגרם כתוצאה מישויות מדומיינות.
כך, למשל, אמונה במיתוסים לאומיים או דתיים עשויה להביא לפרוץ מלחמה שמיליונים ימותו, ייפצעו, או יאבדו את בתיהם במהלכה.
הגורם למלחמה קיים אולי רק בדמיונם של בני האדם – אבל הסבל אמיתי לגמרי.
זוהי בדיוק הסיבה שעלינו להפריד בין סיפורים שקיימים רק בדמיוננו לבין המציאות.
כנראה שאי אפשר לקיים חברה אנושית מורכבת ללא אמונה באיזשהם סיפורים מדומיינים, כגון כסף.
אולם אין פירוש הדבר שאנו חייבים להשתעבד לסיפורים האלה ולאבד קשר עם המציאות.
כדאי לנו לזכור מה באמת קיים,
ולייחס חשיבות רבה יותר לדברים ממשיים מאשר ליצירי הדמיון שלנו. "

~ הקטע מתוך "ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי (עמודים 194-195).

**
השבוע התחדד לי משהו שקשור לעבודה שאני עושה.
"העבודה שאני עושה" (פעולה דינמית), ולא "העבודה שלי" (תואר סטטי).

הבחירה הנוכחית שלי היא לעבוד במסגרות עסקיות וארגוניות, עם צוותים ומנהלים.
זה הדבר העיקרי שאני עושה ברוב שעות הערות שלי, ושממנו אני מתפרנס.

מהות העבודה שאני עושה היא להפחית סבל בקרב אנשים העובדים במסגרות הללו:
לסייע לאנשים שעובדים במסגרות הללו לסבול פחות בהווה, ולהגדיל את הסיכוי שהם יצליחו וייהנו יותר ביחד בעתיד.

"להפחית סבל" נשמע קצת מיושן.

הרבה יותר אופנתי לדבר על הגשמה עצמית, על ייעוד, על התפתחות או על מימוש פוטנציאל.

ובכלל, איך אפשר להגיד "סבל" ו-"הייטק" באותו משפט?
זה לא קצת יציאה מפרופורציות? "צרות של עשירים"?

אני מאמין שמפתח תוכנה בחברה עסקית אינו עושה בהכרח עבודה פחות חשובה או ערכית מזו של מחנכת כיתה, עובד סוציאלי או אח בבית החולים.

תרומתה של מנכ"לית חברת סטארטאפ לחברה ולקהילה, אינה בהכרח פחותה מזו של מנכ"לית עמותה המסייעת לנזקקים.

סבל לא חייב להיות משהו נוראי.
כעס זה סבל.
דאגה זה סבל.
לחץ זה סבל.
אשמה זה סבל.
פחד זה סבל.
תסכול זה סבל.
בלבול זה סבל.
חוסר שקט זה סבל.
אי-נוחות זה סבל.

**
אנשים סובלים כתוצאה מסיפור שהם מספרים לעצמם ושהם מאמינים בו.
לפעמים הסיפור הזה מחובר למציאות ולפעמים לא.

"המנהל שלי לא מעריך אותי", "העובדים שלי מפונקים",
"מגיע לי יותר", "מזלזלים בי", "עושים עלי סיבוב", "אין לי אופק התפתחות", 
"אני חייב לעזוב את העבודה", "אני חייב להישאר בעבודה",
"אין עם מי לעבוד כאן", "אני לא יכול להאמין לו", "אני לא מממש את עצמי",
הן מספר דוגמאות לסיפורים כאלה.

סיפור אחד שאנו מאמינים בו (על עצמנו או על מישהו אחר), יכול לעורר בנו סבל רב.
כשאנו סובלים, איכות חיינו נפגעת.
כשאיכות חיינו נפגעת, אנו עלולים להתבטא או לנהוג בצורה שתעורר סבל אצל אחרים.

באופן ישיר, 
אם אני מאמין ש"המנהל שלי חסר התחשבות ושלא אכפת לו ממני",
כנראה שבאינטראקציה בינינו אומר או אעשה משהו שיעצים את הסבל בתוכי ואולי יעורר אותו גם אצל המנהל שלי.

באופן עקיף,
יכול להיות שהסיפור הזה על המנהל שלי, ישפיע על מעגלים נוספים שלי כגון ילדיי, בן או בת זוגי, 
הוריי, מחנכת הכיתה של בתי, הקופאית בסופר והנהגים ברכבים שלידי.

האינטראקציה שלנו אף פעם אינה עם אדם אחד בלבד.
היא תמיד חסרת גבולות, גולשת ומפעפעת לאנשים נוספים.

**
טיך נהאת האן מתייחס ליכולתנו להפחית סבל או להעצים שמחה כמיומנות.
מיומנות שניתן וחשוב לפתח.
לדבריו, "אפילו עם הרבה רצון טוב, אנו עדיין יכולים לאמלל את האדם שאתנו.
רצון טוב אינו מספיק. אנחנו צריכים ללמוד את האמנות של לשמח אנשים."

בהמשך לקו הזה, 
ניתן להתייחס לאדם המתבטא בצורה מסוימת הפוגעת בנו כאדם פחות מיומן.
באופן דומה, אם התבטאנו בצורה מסוימת שפגעה באנשים חשובים לנו, ייתכן שזה נובע מחוסר מיומנות שלנו.

אני מניח שהמשפטים האחרונים מקפיצים חלק מהקוראים,
שרואים בהם "התייפייפות" או מתן לגיטימציה לאנשים מסוימים להתנהל בצורה שאינה מקובלת.

"הוא התבטא כך בגלל חוסר מיומנות" זה סיפור.
"הוא לא אמור להתנהג ככה" זה סיפור.
"אני צריך להכיל ולהבין אותו" זה סיפור.
"אני צריך לשים לו גבול" זה סיפור.

כשאני עובד עם אנשים, אני עוזר להם לראות את הסיפורים שלהם.
כשאנשים מבינים שיש (או יכול להיות) הבדל בין הסיפור שהם מספרים לעצמם לבין המציאות,
הם יכולים להמשיך לאחוז בסיפור, לבדוק אותו בסקרנות, או לשחרר אותו.

הדגש הוא על יכולים.
בשונה מצריכים, אמורים, חייבים או מוכרחים.
הבחירה היא תמיד שלהם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

2 שאלות למנהלים
(מנוסח בלשון זכר ורלוונטי לשני המינים)

1. מהו הדבר החשוב האחד שביכולתך לעשות,
שאתה יודע שאם תעשה אותו תהיה לכך השפעה עצומה על הארגון שלך,
ובכל זאת אתה נמנע מלעשותו?

(כי אין לך זמן,
כי אתה לא יודע איך לגשת אליו,
כי אתה חושש מההשלכות שלו,
או מכל סיבה אחרת…)

2. מה הסיבה שאתה נמנע מלעשותו?

חיים מלאים. היום.

א. 
כלי ניהולי: "מה עושים כשעובד לא מתפקד כמו שאנחנו מצפים?

לשמחתנו יש רק 5 סיבות אפשריות:

1. העובד לא יודע מה מצופה ממנו.
2. העובד לא יודע שהוא לא בסדר.
3. העובד לא יודע איך.
4. העובד לא רוצה.
5. העובד לא מסוגל.

ועוד יותר לשמחתנו, לכל סיבה שזיהינו יש כלי ניהולי מתאים שנוכל להפעיל (בהתאמה):

1. הגדרת ציפיות ברורות.
2. משוב.
3. חניכה.
4. הפעלת מקורות השפעה.
5. מתן כלים / שינוי תפקיד. "

**
ב.
את הקטע הבא פגשתי תוך כדי שוטטות בפייסבוק.
הוא נכתב ע"י מיכאל שוורץ והועבר במסגרת סדנת חניכה ומשוב לקצינים בצה"ל.
יש משהו בפשטות ובבהירות של חלוקת העולם למצבים הללו שאני אוהב.
במקרה הזה, פשטות שאינה פשטנות יתר לטעמי.
פשטות שיוצרת בהירות ומגדילה את הסיכוי למענה אפקטיבי.
במצבים מסוימים.

כמובן שלפעמים החיים מורכבים יותר.
מהמודל הזה או מכל מודל אחר.

**
ג.
הכלי של מיכאל מאפשר לנתח מצב שבו עובד אינו מתפקד כפי שאנו מצפים ומציע דרכי תגובה אפשריות.
כמנהלים (וכבני אדם) הכוונה שאנו מחזיקים חשובה לא פחות ממה שאנו עושים או אומרים.
יש הבדל גדול בין הכוונה לגרום לעובד לעשות את מה שאנו רוצים שהוא יעשה,
לבין הכוונה למצוא פתרון מיטבי שנותן מענה לצרכים השונים והחשובים של העובד, המנהל ושל הארגון.

אחד המשתתפים בסדנה שהעברתי השבוע קרא לזה "מילים מכובסות" שרק נשמעות יותר טוב.
בעיני זה הרבה מעבר למשחק מילים או התחכמות של ניסוחים:
על פי כוונה אחת (לגרום לעובד לעשות מה שאנו רוצים שהוא יעשה),
העובד הוא אובייקט, המתנהג בצורה לא תקינה ("לא בסדר") ותפקידנו הוא להחזיר אותו לתפקוד תקין.
על פי כוונה אחרת (למצוא פתרון מיטבי שנותן מענה לצרכים השונים),
העובד הוא אדם, שצרכיו שווים בחשיבותם לצרכים שלנו ולצרכי הארגון,
ותפקידנו לייצר דיאלוג וחיבור שיובילו לעשייה המשרתת את צרכי הגורמים השונים.
יש פה הבדל תפיסתי מהותי ברמת הכוונה שאנו מחזיקים
ובדרך ההסתכלות שלנו על העולם, על תפקידנו כמנהלים ועל האנשים שעובדים איתנו.

האם זה בכלל אפשרי ליישום ב"עולם האמיתי"?
האם אפשר, ואיך אפשר, להחזיק כוונה ומצוא פתרונות win-win בארגון עסקי תחרותי, 
בסביבה אינטנסיבית, מרובת אילוצים ומוגבלת במשאבי זמן וכסף?

אני מאמין שכן.
זהו בדיוק האתגר היומיומי שאני חווה ופוגש בארגונים שאני עובד אתם.

**
ד.
תוך כדי קריאת הפוסט של מיכאל התחילו ליילל בתוכי להקת "תני ההשוואה" שלי:
– "איך הוא עובד עם אוכלוסיה כזו ובמסגרת הזו ואני לא?"
– "איך הוא יצר את הכלי 'האלגנטי' הזה, ואני, עם כל השנים שלי בעבודה עם מנהלים, לא?"
– "איך הוא כבר כתב שני ספרים ואני לא"?
– "איך הוא מספיק לעשות את כל זה במקביל לניהול מטה של אחת המתמודדות לבחירות, ומה אני עושה בזמן הזה?"

אני מכיר את הלהקה הזו היטב ופוגש אותה לעתים קרובות.
הם קופצים, מייללים ומשווים ביני לבין אנשים אחרים בדרך שלא משרתת אותי.

**
ה.
עם השנים למדתי להכיר אותם.
להתבאס פחות מזה שהם קופצים. 
לדעת לזהות אותם בזמן אמת ולהבין מה מעורר אותם.
להשקיע בהם פחות אנרגיה ולהפסיק לשתף איתם פעולה.
אפילו פיתחתי שיטה די אפקטיבית לטיפול בתנים פנימיים.

שיטת "שלושת השלבים לטיפול בתני-השוואה פנימיים":
1. להכיר בהם. להגיד להם שלום כשהם עולים.
2. לחשוף אותם. לעצמי (באמצעות כתיבה למשל) או בפני אחרים (כמו בפוסט הזה).
3. לפרגן לאדם שאליו הם משווים אותי. בלב, במסר אישי או בפומבי.

תני השוואה פנימיים דומים לגרמלינסים.
הם לא אוהבים אור יום.

בדרך כלל, לאחר שלושת השלבים הללו, 
התנים מאבדים אנרגייה, משפיעים פחות ודועכים לאיטם.
עד הפעם הבאה.

**
ו.
דבר נוסף שלמדתי על תני ההשוואה שלי:
הם אינם האויבים שלי.
הם רוצים בטובתי.
יש בתנים הללו משהו טוב ובריא עבורי:
הם רוצים שאתקדם ושאצליח.
גם אני רוצה בכך.
הם חוששים שלא אנצל את הזמן כמו שצריך, שאפספס הזדמנויות ושלא אמצה את הפוטנציאל שלי.
גם בי יש חשש שכל זה יקרה.
העניין הוא שאי אפשר באמת להגיע להצלחה כפי שהם תופסים אותה.
ואם כבר אגיע אליה, הם ידאגו לסמן הצלחה אחרת.

לכן, כשהתנים עולים, אני לא מנסה להילחם בהם או להשמיד אותם.
מעבר לכך שאני מכיר בהם וחושף אותם,
אני מנסה להפריד בין היללות השיפוטיות והביקורתיות שמקטינות ומרוקנות אותי,
לבין אלו שמאתגרות ודוחפות אותי.

"קנאת סופרים תרבה חוכמה".

**
ז.
מבחן השבוע האחרון

– מה למדת בשבוע האחרון?
– איזה זמן איכות היה לך בשבוע האחרון עם ילדיך, בן/בת הזוג שלך, האנשים החשובים בחייך?
– איזו פעילות גופנית ביצעת ואיך היתה התזונה שלך בשבוע האחרון?
– איך קידמת את העסק או את הקריירה שלך בשבוע האחרון?
– איזה דבר משמעותי עשית בעבודה שלך בשבוע האחרון?
– איך היה מצב הרוח שלך בשבוע האחרון? 
– כמה אושר, הנאה ושמחה וכמה לחץ, כעס ותסכול חווית בשבוע האחרון?
– למה הוקדש הזמן שלך בשבוע האחרון?

**
ח.
מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תוצאות ברורות.
פרק הזמן שאנו מתבוננים בו מספיק קרוב וקצר, ומאפשר לנו לקבל תשובות לשאלות.
התמונה שמצטיירת מעידה הרבה על חיינו.
השבוע האחרון הוא שבוע אחד מתוך 52 שבועות בשנה.
2% מהשנה שלנו.
2% מחיינו השנה מגולמים בשבוע שחלף.
2% נוספים מגולמים בשבוע הקרוב שעדיין לא התחיל.

מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תמונה ברורה,
שלפעמים אנו אוהבים יותר ולפעמים אנו אוהבים פחות.

**
ט.
אחת התגובות הנפוצות ל"מבחן השבוע האחרון" היא ש"הוא לא שבוע מייצג".
הוא היה מיוחד או יוצא דופן ונאלצנו לתת מענה לדברים מסוימים שלא תמיד אנו מתמודדים איתם.
אולי…
מניסיוני, זה נכון בחלק קטן מהמקרים.
ובחלק אחר, זו תגובת בריחה אינסטינקטיבית.
כל שבוע הוא מיוחד ושונה.
בכל שבוע קורים דברים שלא צפינו או שהם מעבר לשליטתנו.
מהשבוע האחרון אפשר ללמוד הרבה על עצמנו ועל חיינו.
אם רק רוצים.
אם רק מוכנים.

**
י.
הרעיון של "מבחן השבוע האחרון" התגבש לי מספר שעות לאחר הקשבה לפודקאסט כלשהו, 
תוך כדי נסיעה אחרי סדנה מחיפה לכפר סבא.
זהו נושא שדובר עליו בהקשר אחר, במשך כדקה במהלך ראיון של כשעה וחצי.
את ההמלצה לפודקאסט קיבלתי מדוד, אחד המנהלים שעובדים איתי.

תחשבו על זה:
לרעיון אחד שאני מצליח לקלוט במהלך דקה וחצי,
תוך-כדי נסיעה הביתה או עמידה בפקק,
יכולה להיות השפעה עצומה על חיי ואולי גם על חיי אנשים אחרים.
היום, בעידן הבלוגים, הפודקאסטים, ספרי השמע והסרטונים,
המידע זמין יותר מאי פעם.
אין גבול ללמידה.
אין גבול לערך שניתן לקבל או לתת.
"אין לי זמן" הוא רק תירוץ.

עמידה בפקק היא בזבוז זמן משווע או אחת ההשקעות הכי טובות של היום.
אנחנו מחליטים.

**
יא.
הפוסט הנוכחי נגע במספר דברים שונים:
כלים ניהוליים, תני השוואה פנימיים, מבחן השבוע האחרון ופוטנציאל למידה אינסופי.
לעתים אני תוהה האם ריבוי נושאים פוגע באיכות או במיקוד הפוסט.
אולי עדיף פוסט "קצר וממוקד" מאשר "ארוך ורחב".

ברור לי שאין לכך תשובה אחת ושזה תלוי העדפה אישית.
אשמח אם תכתבו לי מה ההעדפה שלכם,
וגם, אם יש משהו מסוים בפוסט הזה שיהיה משמעותי עבורכם במיוחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

האם אתם מנסים להיות טובים או להשתפר?
מה יותר חשוב לכם?

השבוע נחשפתי להרצאתה של היידי גרנט הלוורסון על ההבדל שבין
גישת ה"להיות טוב" (Be Good) לבין גישת ה"להשתפר" (Get Better).

המטרות המרכזיות שלנו בגישת "להיות טוב (Be Good)"
הן להוכיח שאנו טובים (מספיק טובים או הכי טובים).
הדגש הוא על ריצוי או הוכחה לאחרים, ועל עמידה בציפיות שאנו מאמינים שיש לסביבה מאתנו.
אנו משווים את עצמנו ואת הביצועים שלנו לביצועים של אחרים, בודקים איך אנחנו ביחס אליהם, 
ועסוקים בלהראות לעולם את היכולות והמיומנויות שלנו.

גישת "להשתפר (Get Better)" מתמקדת במטרות שונות:
במקום להוכיח שיש לנו ידע או מיומנויות מסוימים אנו מתמקדים בלשפר את הידע והמיומנויות שלנו.
המיקוד שלנו אינו בלהדגים את הידע והמיומנויות שלנו לעולם אלא בלפתח אותו.
ההשוואה שאנו עושים (וכיצורים אנושיים אנו כל הזמן משווים) אינה שלנו ביחס לאחרים אלא שלנו ביחס לעצמנו וביחס לביצועי העבר שלנו.

ההבדל בגישות הללו משנה חיים בעיני.
מעבר לשינוי האדיר שיכול לבוא לידי ביטוי בתוצאות שלנו,
ישנה השפעה עצומה על הלך הרוח הפנימי שלנו ועל הרגשות והתחושות שנחווה.
כששאלת "האם אני מספיק טוב?" עומדת במרכז ומניעה אותי,
סביר מאוד להניח שאחווה מתח, לחץ, חוסר שקט ואי-שביעות רצון.
כשהתשובה לשאלה תהיה "כן" אולי אחווה שמחה, סיפוק והקלה אך זה יהיה לזמן קצר.
לעומת זאת אם השאלה המרכזית שתניע אותי היא "כיצד אני יכול להשתפר?"
סביר להניח שהתחושות שאחווה תהיינה שונות.

**
אל היידי גרנט הלוורסון הגעתי בהמלצת יהודית כץ.

ליהודית כץ יש פודקאסט בשם "חושבים טוב" 
שבו היא מראיינת אורחים מרתקים ונוגעת בהיבטים שונים של איכות חיים.
פרקים לדוגמא שהאזנתי להם השבוע היו בנושאי הקשבה, שיחות קשות, קבלת החלטות, פרפקציוניזם, הצלחה ועוד.
באחד הפרקים, לאחר שיהודית הזכירה את המחקר של היידי, רצתי לחפש חומר נוסף ברשת וכך הגעתי אל ההרצאה הנפלאה הזו.

כשאני משווה את המקום שאני נמצא בו למקום שיהודית ואורחיה נמצאים בו (be good mindset), הסיכוי שאתבאס או אקנא הוא גבוה:
ליהודית יש פודקאסט (ולי אין).
לפודקאסט שלה מאזינים עשרות אלפי אנשים בחודש (ואת הבלוג שלי קוראים "רק" אלפים).
היא מרצה מבוקשת ומוכרת המקיימת הרצאות מספר פעמים בכל שבוע (ואני פחות).
אתם יכולים לראות ולהרגיש לאן זה הולך…

אם לעומת זאת כשאני מקשיב ליהודית אני בהלך רוח של להשתפר (get better mindset),
מכל פרק אני יכול לקחת מספר דברים לחיי היום-יום שלי,
ליהנות משפע של רעיונות, דוגמאות ומחקרים שלא הכרתי,
ובהדרגה לפתח את הידע והמיומנויות שלי.
כל פרק תורם להתפתחות שלי.

הנקודה המרכזית עבורי היא שיש לי יכולת לבחור את הגישה שלי.
גם אם ירשתי או פיתחתי גישה מסוימת לאורך השנים,
ואני מורגל להתנהל או לחשוב בצורה מסוימת,
שינוי עדיין אפשרי.

**
בשבועות האחרונים התחלתי לפתח תחביב חדש: טיפוס.

בהשראת ובהשפעת "נינג'ה ישראל" אני מוצא את עצמי מבלה עם בני מספר שעות בכל שבוע במתחם הטיפוס "בולדרלנד" בכפר-סבא.

מספר מחשבות "טיפוסיות" שעלו בי השבוע:

א. אני בוחר

במתחם הטיפוס ישנם מסלולים בדרגות קושי שונות,
שעליהם מטפסים (או מנסים לטפס) בכל רגע נתון עשרות ילדים, בני נוער ומבוגרים.
טיפוס הוא ספורט המצריך חשיבה, טכניקה, כוח ואומץ.
כ"מתחיל", רמת המיומנות שלי בכל אחד מההיבטים הללו אינה גבוהה במיוחד.
המשמעות היא שאני מצליח בקושי את המסלולים הקלים ביותר,
כשמסביבי כמעט כל אחד אחר בעל מיומנות וביצועים גבוהים יותר מאלו שלי.
זו לא סיטואציה שאני רגיל לפגוש ביום-יום.
יש בכך משהו שיכול להיות מייאש (גישת be good)
ויש בכך משהו שיכול להיות מדרבן ומרגש) גישת get better)
אני בוחר.

ב. להסכים להיות מתחיל

להיות בסביבה שבה אנחנו ב"תחתית הפירמידה" אינו תמיד קל או נעים.
חשוב להסכים להיכנס למצבים הללו ולהסכים להיות בהם.
בין היתר חשוב לעשות תיאום ציפיות ביננו לבין עצמנו:

– איך לא להצליח ועדיין להמשיך לנסות.
– גם התקדמות אטית וזעירה היא התקדמות.
– להסכים לקבל עצות מאנשים בעלי ניסיון וידע רב יותר.
– למדוד את עצמי ביחס לעצמי ולא ביחס לאחרים.
– ליהנות מהדרך ומהאתגר.

עניינים של מתחילים.
ולא רק של מתחילים.

ג. משוב

כשמטפסים, המשוב שמקבלים הוא תכוף, מיידי וברור:
– הצלחתי או לא הצלחתי לסיים את המסלול?
– כמה באמת התאמצתי (רק אני יודע…)?
– איך אני ביחס לפעם הקודמת שטיפסתי או למקום שהייתי בו לפני שבוע?
– איך אני ביחס לאחרים שסביבי?

המפגש עם הקיר מייצר משוב מיידי, חד ואפקטיבי,
שיכול להילמד גם ע"י המנוסים שבמנהלים.

ד. דוגמא אישית

אחד הדברים הכי מהנים בטיפוס הוא הזמן המשותף עם בני.
אנחנו פחות או יותר באותה רמה עכשיו ומתמודדים עם אתגרים דומים.
ההזדמנות שיש לי כרגע היא די נדירה:
הזדמנות לחיות דוגמא אישית של get better mindset,
ולא רק לדבר עליה, או לחשוב איך לתת אותה.

איני זוכר מתי הפעם האחרונה שהוא ראה אותי מתמודד עם קושי, נופל, מתאמץ, נכשל, מזיע.

הזדמנות נדירה. 
גם עבורו.
וגם, אולי בעיקר, עבורי…

אני מקווה שהפוסט הזה היה בעל ערך עבורכם.
כתמיד, אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

עסקת חבילה

סדנת משתחררים.
הם סוגרים שירות משמעותי ואינטנסיבי בן מספר שנים ויוצאים לאזרחות.
חצי היום עם חגי ואתי פותח להם שבוע מלא בסדנאות והדרכות.
יש סיבה שאנחנו ראשונים.
אנחנו מדברים על הצלחה בחיים.
על הגדרת ההצלחה בחיים שלהם.
ההגדרה שעדיין אין להם, ושהם מתחילים להתבחבש איתה.
לרוב השאלות אין תשובות.
הן הזמנות לחקירה ולבירור.
הגדרת ההצלחה האישית היא מעין מפה לחיים.
מפה, ולא החיים עצמם.

תוך כדי שיחה מתחדדת "עסקת החבילה" שהם חתומים עליה: חופש ואחריות.

חופש משמעותי. 
זה מעבר לטיול של אחרי צבא או לתקופת סתלבט ובילויים.
זה החופש לבחור.
כיוון. מקצוע. תחביבים. בני זוג. לימודים. מקום מגורים.
הם על סף סיום של פרק חיים משמעותי והתחלה מרגשת של פרק חיים חדש.
פוטנציאל אינסופי מחכה להתממש.
מרגישים את האנרגיה של זה.

ואחריות.
100% אחריות.
הם עוזבים מסגרת ארגונית וחברתית מוכרת, עוטפת ומנוהלת.
זה לא שעד עכשיו לא היתה להם אחריות.
היתה להם והרבה.
עכשיו היא עוברת שינוי ומקבלת צורה חדשה: 
מאחריות לביצוע המשימה ולשמירה על חיי אנשים,
לאחריות אישית לבחירות ולפעולות שלהם.
"חוק השדה".
מה שזורעים קוצרים.
מה שעושים משנה ומשפיע.

**
חמש מחשבות על הצלחות ומטרה

בבוקר שלאחר סדנת המשתחררים, עלו בי מספר מחשבות על הצלחות ומטרה.
לפעמים לאחר שאני כותב פוסט אני יודע שתהיה לו השפעה ושהוא יעורר תגובות.
כך קרה עם "חמש מחשבות על הצלחות ומטרות".
אנשים סיפרו לי שהפוסט "בא להם בול" ושינה להם את היום.

ניתן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

**
נכנס – יוצא

מפגש עם קבוצת מנהלים.
שיתוף במחשבות ובהרהורים שלי על "ניהול ברוח התקשורת המקרבת".
שקף אחד בלבד.
נקי, בלי פירוטכניקה.
6-7 נקודות מפתח, לא יותר.
אפשר לדבר עליהן עשר דקות, יום שלם, שנתיים או חיים שלמים.

– אחריות מלאה, 100% בחירה.
– ניהול עצמי לפני ניהול אחרים.
– הבחירה הניהולית הכי חשובה שלנו.
– ניהול אנרגיה.
– הצרכים שלנו חשובים לא פחות מצרכים של אחרים.
– ניהול מונחה כוונה, ממוקד ערך ומבוסס צרכים.

חצי שעה בתוך המפגש, נראה לי שאני מאבד חלק מהמנהלים בחדר…
לא בטוח שהדברים עוברים כפי שקיוויתי שהם יעברו.
לצד זה נראה שיש לא מעט עניין וסקרנות … 
מעניין עד כמה זה נכנס, את מי זה פוגש ואיפה זה נוגע.

"זה לא יכול לעבוד" ו"אצלנו זה אחרת מאצלך",
הם משפטים שאני שומע לא מעט, בגרסאות שונות.
גם עכשיו…

כשהם נאמרים בזלזול או בביטול, אני משתדל לשחרר ולהמשיך הלאה.
תפקידי אינו לשכנע או לחנך.
מה שאני מאמין בו לא בהכרח נכון, ובטח שלא מתאים לכולם.

כשהם נאמרים בתסכול או בכאב, 
כשאנשים רוצים ולא יודעים איך, זה מושך אותי…

אני מציע להם את האפשרות של להתחיל בקטן.
לבחור משהו אחד מהעולם שלהם ולנסות להביא את זה לשם. כבר השבוע.
לעשות שינוי בשעה אחת או בפגישה אחת מתוך עשרות השעות והפגישות השבועיות שלהם.
תמיד יש שעה או פגישה שאנו יכולים להתחיל ממנה.
זרעים מסוימים ניתן להנביט מהר.

מפגש של "נכנס-יוצא".
מפגש חד-פעמי קצר.
נכנס… עושה את העבודה… זורע זרעים… יוצא…
מה שנקלט נקלט.
מי שננגע ננגע.
אין לי מושג.

ממשיך הלאה…

**
המדליה של גל פרידמן

בפעם הראשונה שאני שומע על זה הלב מתכווץ.
כנראה שהוא במצב ממש קשה, אם הוא בוחר למכור את מדלית הזהב שזכה בה.
עצוב. 
מכעיס.
איך נתנו לו להגיע למצב הזה ???

בפעם השנייה שאני שומע על זה מדברים על כך שמצבו הכלכלי טוב.
שהוא רוצה לבנות לעצמו וילה.
הרשת גועשת.
כבר לא עצוב.

תשומת הלב מנסה למשוך לשם.
מדהים באיזו קלות נוצרים בתוכנו סיפורים
ובאיזו מהירות הם מעוררים בנו רגשות שונים.

תזכורת לעצמי:
המדליה של גל פרידמן היא העסק של גל פרידמן.
היא לא העסק שלי.
התגובות של הטוקבקיסטים, הן העסק של הטוקבקיסטים.
הן לא העסק שלי.

זה לא התפקיד שלי.
התפקיד שלי הוא להיות נוכח במקומות החשובים בחיי,
לעסוק בדברים החשובים ולהיות עם האנשים החשובים בחיי.

המדליה של גל פרידמן היא הזדמנות מצוינת לאימון נוסף בתשומת לב.

**
עימותים ובעיות

2 דברים שלמדתי מפרופסור אדיג'ס השבוע:

1. עימות הוא אנרגיה.
אם הוא מכוון נכון, הוא בונה.
אם לא, הוא הרסני.

2. תפקיד ההנהלות איננו ליצור מצב ללא בעיות. תמיד תהיינה בעיות.
בתהליך הובלת החברה ליעדיה ישנו תהליך של המרת בעיות מסוג אחד לבעיות מסוג אחר.
צמיחה פרושה יכולת לטפל בבעיות גדולות ומורכבות יותר.

יש משהו מרגיע ומעודד בתפיסה הזו.
לא רק עבור ארגונים או חברות.
גם עבור משפחות ואנשים.

הבעיות שאני מתמודד איתן והעימותים שאני חווה אינם סימן לכך שמשהו לא בסדר.
הבעיה המורכבת החדשה שאני פוגש עכשיו, היא סימן לצמיחה שלי.
בעימות שאני חווה עכשיו יש פוטנציאל לאנרגיה בונה.

אולי במקום להימנע מעימותים ולהילחם בבעיות,
אפשר לחפש עימותים בונים ובעיות מצמיחות.

**
מיחזור אנרגטי של סבל

חניון האוניברסיטה, דקות אחרי הרצאה בנושא מוות וההתייחסות שלנו אליו.
נחי אלון (המרצה) הזכיר תרגיל שבו אנו שואפים אלינו חלק מסבלו של האדם שאנו חושבים עליו או נמצאים לצידו,
ונושפים אליו אנרגיה של שקט, אהבה, בריאות וכו'.
מעין מיחזור אנרגטי, בדומה לפרחים שסופחים אליהם פחמן דו חמצני ופולטים חמצן. 
את התרגיל הזה אנו עושים כשאנו יכולים ורוצים. 
מזמינים לעצמנו את מידת הסבל הנוספת שביכולתנו וברצוננו לשאת באותו רגע. 
לא מעבר לכך.

עולה בי מחשבה על אדם מסוים שאני מאמין שסובל עכשיו,
ואיתה רצון ומוכנות לקחת אלי חלק מסבלו. 
מספר דקות לאחר מכן, עולה מחשבה נוספת, 
שאולי הרצון הזה נובע מהלחץ שלי, הלחץ שאני חווה כשאני מאמין שאותו אדם סובל.
לחץ שמניע את הרצון שלי להתגייס ולעזור. 
ואת הצורך שלי להיות משמעותי.

ואז אני שם לב למחשבה נוספת,
על כמה קל ונעים לי להיות שם עבור אחרים ולעזור להם לסחוב חלק מהסבל שלהם,
וכמה קשה לי לתת להם לסחוב עבורי חלק מהסבל שלי…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ביום שישי שעבר,
כשעשיתי את "הסיבוב הרגיל" בספרייה העירונית בכפר סבא,
נתקלתי בספרה של יעל ארד – "ראשונה".
הוא עמד שם על המדף והסתכל עלי.
עמדתי מולו והסתכלתי עליו.
אחרי כמה שניות התקרבנו, 
בדקנו זה את זה,
והחלטנו ללכת הביתה ביחד.

התחלתי לקרוא אותו כבר בבוקר שלמחרת 
וסיימתי לקרוא אותו עוד באותו יום.

אני מניח שכמעט כולם שמעו על יעל ארד,
ויכולים לחבר את השם לפרצוף ולהישג – "המדליסטית האולימפית הראשונה של מדינת ישראל".
אני מתאר לעצמי שהרבה פחות מכירים את הדרך יוצאת הדופן שיעל עברה.

כשמשהו נוגע בי באופן עמוק, 
הוא מעלה בי דמעות של התרגשות.
עם "ראשונה" זה קרה מספר פעמים.

**
"אני חוויתי חיים חסרי פשרות.
הסתכלתי על הצלחה באופן חד ממדי לחלוטין: אפס או אחד. 
מדליה או לא, אלופה או לא, מנצחת או לא.
לא היתה לי את הפריווילגיה והיכולת להסתכל על הממדים האחרים.
אז לא היתה לי פילוסופיה. היה לי רק אינסטינקט, אופי ושיגעון.
כשאני מסתכלת לאחור על מה שעברתי, אני מבינה עד כמה אנחנו כספורטאים נוקשים עם עצמנו בלית ברירה.

החיים האמיתיים הם לא כאלה.
בחיים האמיתיים להצלחה יש כמה ממדים.
הצלחה היא לא פרס נובל או מדליה, ולא צריך להיות הכי טובים בעולם כדי לחוות הצלחה.
כל מטרה שאדם מציב לעצמו ומשיג אותה היא הצלחה.
רק מעטים זוכים להיות נשיא ארצות הברית, לעשות אקזיט, למצוא את התרופה למחלה חשוכת מרפא, להגיע לחלל או לזכות במדליה אולימפית.
ההצלחה של 99.5% מהאנשים האחרים היא להשיג את הדבר שהם סימנו כמטרה שלהם:
להתקבל למסלול לימודים שעליו חלמו מילדות ולסיימו בהצלחה, להתקבל לעבודה נחשקת, להוציא ספר ביכורים, לבנות מוניטין.

בטווח הארוך אנחנו צריכים להתוות כמה ממדים למטרה שלנו ולסמן את אלו שחשובים לנו:
להרוויח הרבה? להיות בעל מקצוע טוב? ליהנות מהסיפוק?
אנשים רבים לא נהנים מהצלחות הביניים שלהם, כי עדיין לא נגעו בשמים הפרטיים שלהם.
אנחנו חוטאים לעצמנו כשאנחנו לא רואים את ההצלחות שלנו לאורך הדרך.
כשאנחנו צובעים את המטרות בכמה ממדים, היכולת ליהנות מההתקדמות גדולה יותר."

~ הציטוט מתוך "ראשונה" מאת יעל ארד (עמודים 262-263).

**
אולימפיאדה מתקיימת אחת לארבע שנים.
במקצה מסוים, בענף מסוים, יש מקום לשלוש מדליות בלבד.
לספורטאי יש חלון גיל מצומצם שבמהלכו הוא מסוגל להתמודד באולימפיאדה. 
וזהו. 
או שאתה שם או שלא.
או שאתה משיג את זה או שלא.
כשהצלחה מוגדרת כ-"מדליה אולימפית",
קל מאוד למדוד את זה וקשה מאוד להשיג את זה.

הצלחה בחיים היא הגדרה אישית המשתנה בין אדם לאדם ומשתנה בין אדם לעצמו עם השנים.
הצלחה בחיים היא מעבר לזכייה או אי-זכייה במדליה אולימפית.
הצלחה בחיים היא מעבר לתואר שאנו נושאים, לתפקיד שאנו ממלאים או לגודל חשבון הבנק שלנו.

השאלה הראשונה שאשאל את המשתתפים בסדנת המשתחררים בבוקר ראשון הקרוב,
היא מהי הגדרת ההצלחה בחיים שלהם.
אני בספק אם למישהו מהם תהיה תשובה.
חשוב שהשאלה תישאל, כדי שהגלגלים יתחילו לזוז.
בשעות שאחרי נעבוד על זה כדי להגיע להגדרה ראשונית כלשהי.
כשיש הגדרה בהירה, גדל משמעותית הסיכוי להגיע לשם.

**
במשך שנים הוא נחשב למנהל מבריק ומוערך, התקדם במהירות ומילא תפקידים בכירים ומאתגרים.
לפני מספר ימים תוקשר שינוי ארגוני ברמת החטיבה ובו הוצגו המנהלים השונים עם תפקידיהם המעודכנים.
רבים הופתעו לגלות שלאותו מנהל מצליח אין תפקיד מוגדר לאחר השינוי.
הם לא "מצאו אותו" במבנה הארגוני החדש.
מנהל החטיבה הודה לו על פועלו ומנהיגותו עד כה וציין שפרטים לגבי תפקידו הבא יתוקשרו בהמשך.
זו בדרך כלל אמירה המסמנת את סוף דרכו של מנהל בארגון מסוים.
אני לא מכיר אותו אישית, אבל שמעתי עליו.
הוא בשנות הארבעים לחייו.
קריירה משמעותית מקבלת תפנית.
אין לי מושג מה עובר עליו ומה הפרטים שמאחורי השתלשלות העניינים הזו.
כמו תמיד, ישנן שמועות.
האמת… זה פחות משנה…
תקופה חדשה מתחילה.
הגדרות חדשות להצלחה, תהיות לגבי כיוון, 
התנפצות של מציאות מסוימת לצד פוטנציאל ואפשרויות למציאות אחרת.
יכול להיות שמתחיל להתבשל כאן משהו בריא לטווח הארוך.
אולי זה זמן לא רע לשינוי.

"טוב" או "רע", "הצלחה" או "כישלון", "התקדמות" או "נסיגה" הן הגדרות סובייקטיביות שלנו.
פרשנויות אישיות שאנו מלבישים על מה שקורה, כשאנו מסתכלים על דברים בפרספקטיבה מסוימת.

עפ"י הסינים, הזמן הטוב ביותר לנטוע עץ הוא לפני עשר שנים.
יכול להיות שעכשיו מתחיל להינטע העץ שבעוד עשר שנים יראה את תפארתו ופירותיו.

גם אם זה לא מרגיש כך עכשיו…

**
תזכורת:

בכל רגע זה עלול להשתנות.
בכל יום זה עלול לקבל תפנית.
יש לנו השפעה גדולה ואין לנו שליטה.

כדאי שהדרך תהיה שווה את זה.
שדברים חשובים יקבלו מענה ותשומת לב כבר עכשיו.

דרך ששווה את זה היא דרך שאנו שלמים איתה.
שתורמת להתפתחות שלנו ומשרתת את חיינו.

"לאן רוצים להגיע" הוא חלק חשוב בהגדרת ההצלחה.
"איך רוצים ללכת" הוא חלק לא פחות חשוב.

הצלחה = דרך + תוצאה.

**
"ואז הוא הסתכל עלי ואמר: 'ארדו סאן, אני הייתי אלוף עולם ליום אחד !'
אמרתי לו: 'קאשי וואזאקי, אתה היית אלוף עולם שמונה שנים, מדוע אתה אומר שהיית אלוף עולם ליום אחד?'
'אני הייתי אלוף העולם ליום אחד', התעקש, 
'ביום לאחר התחרות ידעתי שאם אמשיך לחשוב שאני הכי טוב מכולם, 
אסתובב כמו טווס, אתאמן קצת פחות, אזלזל מעט במתחרים שלי.
הם לעומתי ילמדו היטב את הטכניקות שלי וישאפו לנצח אותי 
וכך אגיע לתחרות הבאה כשאני עלול להפסיד.
אני הייתי אלוף העולם ליום אחד.
ביום שנגמרה התחרות הנחתי את המדליה בארון וחזרתי להתאמן כאילו לא קרה דבר, 
וזו הסיבה שהייתי אלוף עולם שמונה שנים'. "

~ הציטוט מתוך "ראשונה" מאת יעל ארד.

איזה רעיון מרגש:
ביום שבו זכיתי בתחרות וניצחתי את מתחריי אני אלוף העולם.
ביום שאחרי אני כבר לא.
אני חוזר לעבודה, לתרגול היומיומי, ללמידה אינסופית, להתמודדות ולמתיחת גבולות.
אם אזכור שאני אלוף עולם ליום אחד, אולי אצליח לזכות בתואר שוב ושוב במשך שנים.

שף, מומחית, קצין ביחידה מובחרת, אומן, מחנכת, רופא או מנכ"לית, הם תארים סטטיים שאנשים נושאים.
הם יכולים להעיד על הדרך שהובילה אליהם ולפעמים ניתן ללמוד מהם משהו על האדם שעבר את הדרך.

אבל הם אינם מעידים על מה שקורה עכשיו.
ברגע הזה.

איך אני מבשל את הארוחה המסוימת הזו?
איך אני מתייחס לאדם שמולי ואיזה טיפול רפואי אני מעניק לו?
איך אני מוביל או מנהל אנשים היום, באירוע הנוכחי שמתרחש כרגע?

כשאנו נשענים על התארים, הדרגות, התפקידים והתעודות שלנו,
מאבדים את הרעב והתשוקה,
מפסיקים ללמוד ומפסיקים "לספק את הסחורה",
זה יכול להיות סימן שכדאי לנו לקחת הפסקה או לחשב מסלול מחדש.

**
את הקטע הבא מצאתי מסתובב ברשת.
כתבה אותו Bunmi Laditan, והוא מתחבר לי לחשיבות של הגדרת הצלחה.
במקרה הזה הצלחה בהורות.
הציטוט המקורי באנגלית, בהמשך למטה.
הרשיתי לעצמי לתרגם אותו לעברית לנוחיות הקוראים.
למרות שהתרגום אינו מדויק, נראה לי שהרעיון יעבור….

"איך להיות אמא בשנת 2017:
ודאו כי הצרכים האקדמיים, הרגשיים, הפסיכולוגיים, הנפשיים, הרוחניים, הגופניים, התזונתיים והחברתיים של ילדיכם מתמלאים, תוך הקפדה שלא לעורר גירויים רבים מדי, לא לעורר גירויים מעטים מדי, להימנע מטיפול תרופתי לא ראוי, לא לעטוף אותם יותר מדי, לא להזניח אותם יותר מדי, להקפיד על יצירת סביבה נקייה ממסכים, ממזונות מעובדים או מהונדסים גנטית, מאנרגיה שלילית, מפלסטיק, המאופיינת על-ידי פעילות גופנית, מודעות חברתית, בצורה שוויוניות וגם סמכותיות, תומכת וגם מעודדת לעצמאות, עדינה ומאפשרת אך לא מתירנית מדי, נקייה מחומרי הדברה, בבית רב -לשוני, דו-קומתי, בעדיפות לרחוב ללא מוצא, עם גינה, ו-1.5 אחים או אחיות בהפרשים של לפחות שנתיים על מנת לאפשר התפתחות תקינה, וגם לא לשכוח שמן קוקוס.

איך להיות אמא פשוטו כמשמעו בכל דור אחר לפנינו:
להאכיל אותם לפעמים."

**
"How To Be A Mom in 2017: 
Make sure your children's academic, emotional, psychological, mental, spiritual, physical, nutritional, and social needs are met while being careful not to overstimulate, understimulate, improperly medicate, helicopter, or neglect them in a screen-free, processed foods-free, GMO-free, negative energy-free, plastic-free, body positive, socially conscious, egalitarian but also authoritative, nurturing but fostering of independence, gentle but not overly permissive, pesticide-free two-story, multilingual home preferably in a cul-de-sac with a backyard and 1.5 siblings spaced at least two year apart for proper development also don't forget the coconut oil.

How To Be A Mom In Literally Every Generation Before Ours: 
Feed them sometimes."

**
הצלחה.
כמה רעש.
כמה בלבול.
כמה אנרגיה מבוזבזת.
לאיזו רשימה אינסופית ובלתי אפשרית של ציפיות ואילוצים אנו מכניסים את עצמנו.
כמה לחץ.
כמה אכזבות.
כמה סבל.

תחת הגדרות הצלחה מסוימות, הכישלון מובטח.

**
לאחר שסיימתי את "ראשונה",
בחרתי לכתוב ליעל מייל עם כמה מילים אישיות.
שיתפתי אותה בקטעים שהיו משמעותיים עבורי
והודיתי לה על מספר מתנות שקיבלתי מהקריאה.
כתבתי ושלחתי…
בתוך זמן קצר, הגיעה תגובה מיעל.
אישית, לבבית, אנושית, מרגשת…

תגובה שכזו אינה מובנת מאליה.
ועם זאת, במקרה הנוכחי, היא לא הפתיעה אותי.
ידעתי שהיא תגיע…
בשנה שעברה, כשגילי, תלמידת כיתה ד',
בחרה לשלוח ליעל מייל אישי,
תוך כדי עבודת בית ספר שהיא כתבה עליה,
היא זכתה מיד לתגובה אישית חמה ולהזמנה לבבית.

זה הרבה מעבר להישג ולתוצאה.
זו הדרך…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

— לקריאת פוסטים קודמים ניתן לבקר באתר

— להזמנת הרצאה או סדנה, אתם מוזמנים להיות בקשר באמצעות מייל חוזר… 

לפעמים כשעובדים ביחד (וכשחיים ביחד),
אנו לא אומרים דברים שאנו חושבים, כי אנו לא רוצים לפגוע.
ואז… אנו פוגעים, למרות שאנו לא מתכוונים,
כשאנו מתנהלים, פועלים ומדברים מתוך מחשבות מסוימות שהאחר לא מודע להן.

**
כשהפער בין מה שאנו חושבים למה שאנו אומרים גדול, התחושות מורגשות.
בשלבים ראשוניים, אפשר לפספס אותן.
בשלבים מתקדמים, ניתן להתעלם מהן אם ממש מתעקשים.
בהמשך, זה בלתי אפשרי.
גם כשמאוד רוצים.

**
בכל רגע נתון, אנו מגדילים את הפער בינינו או מקטינים אותו.
מעמיקים או מצמצמים אותו.
בין אם אנו מדברים על כך ובין אם לא…

**
שלב הפיכתו של הלא-מדובר למדובר הוא שלב חשוב.
מפכח.
לעתים כואב. לעתים משמח.
לעתים מאיים. לעתים מרגיע.
שלב הפיכתו של הלא-מדובר למדובר חשוב כיון שהוא תורם לצמצום הפער.
פער המודעות.
כשפער המודעות מצטמצם, הוא יכול להוביל לקרבה או לריחוק.
להידוק היחסים ולחיזוק הקשר או להיפרדות ולניתוק.

**
השאלות שאנו שואלים את עצמנו,
מניעות את תהליך החשיבה שלנו ומזמנות תשובות.
משפיעות על המידע שנקלוט, נאסוף, נעבד ונגבש.
שאלות שונות מובילות לתשובות שונות.
תשובות שונות מציירות תמונות שונות.
תמונות שונות מייצרות מציאויות שונות.
מרגע שצוירה תמונה ונוצרה "מציאות" קשה לשנות אותה.
כשמשהו מתגבש למבנה מוצק קשה לערער אותו.

**
כשאנו משתפים מישהו במחשבות שלנו עליו
(בדרך מכבדת ורגישה המכוונת גם לטובתו)
אנו נותנים לו מתנה.
אנו מאפשרים לו להבין כיצד אנו רואים ומעריכים אותו.
כיצד הוא נתפס מנקודת מבטנו.
גם כשזה קשה או לא נעים.
כשאנו משתפים מישהי בשאלות ובתהיות שלנו לגביה ולגבי העבודה המשותפת שלנו,
אנו מקטינים את פער המודעות בינינו ומאפשרים לדיאלוג חשוב להיווצר.
אנו נותנים לה הזדמנות להצטרף לשיחה ולהשפיע עליה ועלינו.
אנו מאפשרים לה לשתף במחשבות ובשאלות שלה.

**
ארגונים ומנהלים נוטים לקרוא לזה "ניהול ביצועים":
– איך מעבירים מסרים קשים לעובדים?
– איך נותנים משוב בונה?
– איך מנהלים תהליכי שיפור ברגישות ובחדות?
הנחה מרכזית ב"ניהול ביצועים" היא שתפקידם של המנהלים
הוא להעביר את המסרים, לנהל את העובדים ולשפר את הביצועים.

**
אני רואה את זה אחרת:

כשתופסים את העבודה ביחד כמסע של שותפים
החוצה דרגות, תארים ותפקידים,
מתחדדת חשיבות הדיאלוג הכן, הישיר והפתוח,
המכוון לטוב המשותף ולטובת כל אחד מהמעורבים.

גם כשלא ברור מה זה בדיוק אומר
או האם זה אפשרי.

גם כשקשה ולא פשוט.
במיוחד כשקשה ולא פשוט.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

קטע מתוך "המוות חשוב לחיים" מאת ד"ר אליזבת קובלר-רוס :

" במיידאנק פגשתי נערה יהודייה צעירה שנשארה שם במקום לעזוב.
לא יכולתי להבין למה.
היא איבדה את הסבים שלה, את הוריה ואת כל אחיה ואחיותיה בתא הגז שבמחנה הריכוז.
היא עצמה ניצלה מכיוון שתא הגז התמלא והם לא יכלו לדחוס לתוכו אדם נוסף.

באימתי שאלתי אותה, "מה, בשם האל, את עושה כאן?
למה את נשארת כאן במקום חסר האנושיות הזה?", והיא אמרה:
"במהלך השבועות האחרונים במחנה הריכוז נשבעתי לעצמי שאני עומדת לשרוד
רק כדי לספר לעולם על כל הזוועות של הנאצים ומחנות הריכוז.
ואז הגיע צבא השחרור.
הסתכלתי על האנשים האלה ואמרתי לעצמי :
'לא. אם אני אעשה את זה, אני לא אהיה טובה יותר מהיטלר עצמו.
כי מה זה אם לא זריעת זרעים רבים יותר של שנאה ושליליות בעולם?
אבל אם אוכל באמת להאמין שאף אחד לא מקבל יותר ממה שהוא יכול לשאת,
שאנחנו אף פעם לא לבד, שאני יכולה להכיר בטרגדיה ובסיוט של מיידאנק ולעזוב אותו מאחורי.
אם אוכל להשפיע על חיים של אדם יחיד, להרחיק אותו משליליות, משנאה, מנקמה, ממרירות
ולהפוך אותו לאדם שיכול לתת, לאהוב ולדאוג, אז יכול להיות שזה יהיה שווה את זה,
ושהגיע לי לשרוד'. "

שליליות יכולה לצמוח רק מתוך שליליות וזו תמשיך להתפתח כמו סרטן.
אבל יש לנו גם אפשרות לקבל את מה שקרה כמציאות עצובה ונוראה שעברה, שחלפה,
ושלא יכולה להשתנות וזו היתה הבחירה שלה.

היא יכלה לשנות את מה שהיא עמדה לעשות, את מה שהיא עמדה להפיק מכל מה שקרה.
וכך היא החליטה להישאר במקום הנורא הזה, עם המראות והריחות הנוראים הללו.
היא ואני הלכנו לצריפים.
היא ואני גילינו את הפרפרים.
היא ואני התחלנו לדבר כמו שתי נשים צעירות.
היא ואני התחלנו להתפלסף יחד על החיים והמוות.
והיא היתה זו שאמרה לי:
" את לא מאמינה אליזבת, שבכל אחד מאיתנו קיים היטלר? ".
היא ואני הבנו בגיל צעיר מאוד שאם אנחנו רוצים להפוך לאנשים אוהבים ומעניקים,
זה תלוי בעיקר באומץ שלנו להביט בפוטנציאל השלילי שלנו.
כי בכל אחד מאיתנו קיים גם הפוטנציאל להפוך לאמא תרזה. "

**
אין לנו שליטה על המציאות ועל מה שקורה לנו.
יש לנו שליטה על התגובות שלנו למה שקורה לנו.
יש לנו שליטה על הבחירות שלנו.

אם אותה נערה, לאחר כל מה שהיא עברה,
יכולה לוותר על שליליות, שנאה, נקמה ומרירות
ולבחור במקום זאת בדאגה, באהבה ובנתינה,
אז גם אנחנו יכולים.

**
השבוע זכיתי להנחות יומיים אינטנסיביים ומרגשים במיוחד
במסגרת בניית צוות הנהלה באחת מחברות התוכנה הידועות בארץ (ובעולם).
בדברי הפתיחה שלי ליומיים הללו שיתפתי את שבעת המנהלות והמנהלים
שנתמקד בשלושה דברים:
1. אפקטיביות העבודה שלהם.
2. מערכות היחסים והחיבור ביניהם.
3. כלים לתקשורת, להקשבה ולעבודה משותפת.

הצלחת אירוע שכזה תלויה במידה רבה מאוד בבחירות המשתתפים:
בחירה בדיבור כן ופתוח, במקום בהעמדת פנים ובמילים "ריקות".
בחירה בהתמודדות ישירה אמיצה, במקום בהתחמקות ובבריחה.
בחירה בהקשבה אמפטית ובניסיון להבין, במקום בציניות ובשיפוטיות.
בחירה בנתינת משוב חד ומכבד, במקום בחיסול חשבונות ובנקמה.
בחירה באהבה ובחיבור, במקום בשנאה ובניכור.

איכשהו, עם כל המורכבות והקושי,
"הקסם הזה" עובד שוב ושוב ושוב.
אם רק בוחרים…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר