תגית: מסע

הבוקר אני מתוכנן להיות במקום מסוים שעדיין לא הייתי בו.
הבוקר אני מתוכנן לעשות משהו שאני פחות מנוסה בו.
הבוקר אני מתוכנן לפגוש אנשים שטרם פגשתי.
הבוקר אני מתוכנן לטייל מחוץ למרחב הנוחות שלי.

**
בעוד מספר שעות (בסביבות 10:15) אני מתוכנן להתארח בתכנית "פותחים יום" המשודרת בערוץ 13.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו משפיע:

כשאני מספר לעצמי שאפשר להצליח בתכנית, להיות בסדר או לפשל, זה מעורר בי לחץ.
כשאני מספר לעצמי שאפשר להיות מוכן יותר או פחות ושאני לא מוכן מספיק, זה מעורר בי מתח.
כשאני מספר לעצמי שזו עוד חוויה והתנסות, זה מעורר בי שמחה.
כשאני מספר לעצמי שזה צעד נוסף בדרך ושאין לי מושג איך הוא יתפתח ולאן הוא יוביל, זה מעורר בי סקרנות.
כשאני מספר לעצמי שיש כאן הזדמנות לגעת, זה מעורר בי התרגשות.
כשאני מספר לעצמי שהכול בסדר, שהכול כבר בסדר, זה מעורר בי שלווה.
כשאני מזכיר לעצמי איך הגעתי לכאן ובזכות מי זה קורה, זה מעורר בי הכרת תודה.

**
שלום לחלק הלחוץ.
שלום לחלק המתוח.
שלום לחלק השמח.
שלום לחלק הסקרן.
שלום לחלק הנרגש.
שלום לחלק השליו.
שלום לחלק שמכיר תודה.

**
שלום לכל החלקים הנמצאים.
אני שם לב שאתם כאן.
גם אני כאן.

פותחים יום.

חיים מלאים. היום.

"הורות היא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין הורה לילד למערכת היחסים בין שני אנשים בוגרים –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שההורות של כל אחד מן ההורים היא שונה,
אלא שההורות עם כל ילד היא שונה.
'איזו מן אמא את ?' או 'איזה מן אבא אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל ילד בנפרד – 'איזו אמא את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד."

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

**
ובאותו אופן (השינויים בטקסט מודגשים) :

ניהול הוא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין מנהל לעובד למערכת היחסים בין הורה לילד –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו, לעת עתה.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שהניהול של כל אחד מן המנהלים הוא שונה,
אלא שהניהול של כל עובד הוא שונה.
'איזו מן מנהלת את ?' או 'איזה מן מנהל אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל עובד בנפרד – 'איזו מנהלת את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד.

חיים מלאים. היום.

"לפעמים כשאני פוגש חברים ותיקים, הדבר מזכיר לי כמה מהר חולף הזמן.
הדבר גורם לי לתהות, אם אנו מנצלים את הזמן כראוי.
ניצול נכון של זמן הוא חשוב.
כל עוד יש לנו את הגוף הזה, ובמיוחד המוח האנושי המדהים הזה, אני חושב שכל דקה יקרה מפז.
קיומנו היומיומי מלא תקווה, אם כי אין לנו ערובה לעתיד.
אין כל ערובה שמחר בשעה הזו נהיה כאן.
ובכל זאת אני חושב על המחר בתקווה זו.
לכן עלינו להפיק את המרב מהזמן העומד לרשותנו.

אני חושב שהדרך הטובה ביותר לנצל את הזמן היא זאת:
אם תוכל, עזור לאחרים, ליצורים חיים אחרים.
אם לא, לפחות אל תפגע בהם.
אני חושב שזהו הבסיס לכל הפילוסופיה שלי.

נהרהר בדברים שהם בעלי ערך אמיתי, בדברים המעניקים לחיינו משמעות,
ונקבע את סדרי העדיפויות שלנו על בסיס זה.
תכלית חיינו צריכה להיות חיובית.
לא נולדנו כדי לגרום סבל או לפגוע באחרים.
כדי שחיינו יהיו בעלי ערך, עלינו לפתח תכונות אנושיות בסיסיות – חום, טוב לב, חמלה.
כך יהיו חיינו בעלי משמעות, שלווים ומאושרים יותר."

~ הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר"

**
היום, בדיוק לפני עשרים שנה.
כמה מהר חולף הזמן.
חיים שלמים…
מזל טוב.

חיים מלאים. היום.

השבוע יצאנו שוב למסע המתגלגל שלנו.
רגע לפני שיצאנו, כתבתי מכתב תודה לקבוצה מיוחדת של אנשים שסייעו לנו בשבועות האחרונים.
אם לא היינו עושים את זה לפני המסע, כנראה שכבר לא היינו עושים את זה.
קל לשכוח ולעבור מהר הלאה, לדבר הבא.
לפעמים מהר מדי.
כדי לפנות מקום למה שנוכח עכשיו ולמה שמגיע בעוד רגע, 
חשוב לדעת "לסגור כמו שצריך".
הכרת תודה היא מרכיב מרכזי בסגירה.

**
מסע קיץ מתגלגל.
הוא ואני.
אוהל, שקי שינה, קצת ציוד, כרטיס אשראי.
יודעים איפה מתחילים (בבית) ואיפה מסיימים (בבית),
מחליטים על כיוון כללי (צפונה), 
מחזקים כוונה ויוצאים לדרך.
מינימום חוקים, מגבלות, אילוצים ועוגנים.
שום דבר לא מתוכנן מראש.
הקשבה פנימה למה שמתאים ופינוי מרחב למה שרוצה להיכנס.
גמישות גדולה.
חופש אמיתי.

**
בחירות:
מה עושים,
מה לא עושים,
מה מתאים, 
לאן ממשיכים,
איפה נשארים,
מה אוכלים ומתי,
איפה ישנים.

עשרות בחירות משותפות בונות מסע.
בחירות שלך ושלי ביחד.
אתה במקום אחר משהיית לפני שנה ושנתיים.
תענוג…
**
לא הכול ורוד.
לא תמיד כיף גדול והנאה צרופה.
יש רגעים של שעמום.
יש קטעים של לחץ.
מדי פעם מופיע חוסר שקט פנימי או חיצוני.
זה חלק מהעניין.
מרכיב חיוני במסע.
כשמבינים את זה, 
פחות מתרגשים מזה.

**
תזמון #1:
אם היינו מגיעים חצי שעה מאוחר יותר למערה,
היינו נתקלים בפקק של עשרות מטיילים,
מתעכבים מספר שעות, 
ואולי נהנים פחות.

תזמון #2:
גילינו שהשבוע זה "בין הזמנים".
טיילנו לצד מאות ואולי אלפי משפחות ובני ישיבות.
בשנה שעברה טיילנו בשבוע של ט' באב.
היינו כמעט לבד.

גם זה בסדר וגם זה בסדר.
הכול בסדר.
זה חלק מהעניין.
זה חלק מהמסע.
**
הנסיעה היא חלק מהעניין.
הנסיעה אינה זמן ביניים בלתי מנוצל במעבר מיעד אחד ליעד אחר,
אלא מרכיב חשוב במסע.

כשלא לחוצים להגיע בדרך הכי קצרה והכי יעילה 
ממקום א' למקום ב', עד שעה מסוימת,
הנסיעה יכולה להפוך להיות הזדמנות:
להיות ביחד,
להקשיב למוסיקה ולמערכונים,
ליהנות ממזגן מענג בשעות חמות,
או לישון אחרי פעילות אינטנסיבית (לא כולל הנהג).

**
אם לא היינו מתקפלים (אולי אפילו נמלטים) מוקדם בבוקר מהקמפינג,
בגלל ריבוי הצרעות והנמלים,
יכול להיות שלא היינו מגיעים ראשונים לפארק החבלים בסאסא עוד לפני הפתיחה,
ולא היינו מתחברים לדרור היזם שמנהל את המקום,
ולא היינו מבקשים ממנו המלצות,
ולא היינו מקבלים ממנו המלצות,
ואז…
היום השלישי, המפתיע והנפלא של המסע הזה,
היה נראה אחרת לגמרי.

מעניין איך שדברים מתפתחים להם.
"טוב" ו-"רע" הם מושגים הפכפכים.

**
בדרך חזרה עצרנו לקנות 30 לימונים וקילו סוכר,
חומרי גלם ללימונדה של מחר.
אחרי פריקת ציוד ומנוחה קלה,
נכנסנו להכנה של 8 ליטרים,
שיספיקו לשכב כמה שעות במקרר.

המסע ממשיך…

**
נשר נכנס לבר ומזמין בירה.
"הי נשר, יש לנו בירה על שמך !", אומר לו הברמן.
"באמת?", עונה הנשר, "יש לכם בירה 'נחום' " ?

**
הבוקר הוא ניסה להציע לעוברים ושבים לימונדה קרה ובדיחה, במקום רק לימונדה קרה.
חלק מהאנשים אמרו "כן" ללימונדה, חלק אמרו "כן" לבדיחה, וחלק אמרו "כן" לקומבינציה.
רוב מי שאמר "כן" זכה להכיר את נחום הנשר תוך כדי מזיגת המשקה הצונן.
יכול להיות שנחום הנשר הגדיל את המכירות.
הוא בטוח הגדיל את החיבור והחיוכים.

מתישהו לקראת הסוף, הוא התחיל להציע "לימונדה קרה בחינם או בתשלום".
"כמה זה עולה?"
"או כלום, או כמה שאתם רוצים.."
חלק בחרו בחינם.
חלק בחרו בכסף.

אין קאטץ'.

**
דברים קטנים עושים הבדל גדול.
הבחירה שלנו משפיעה.
הגישה שלנו משנה.
זה בידיים שלנו.

**
תודה על המתנה של הימים האחרונים.
על הזכות להיות ביחד השבוע.
להיות.
ביחד.
השבוע.

תודה לכל מי שמאפשר לנו את המסע הזה.
זה לא מובן מאליו.

אני כל-כך שמח שעשינו את זה.
אני אוהב אותך מאוד.
וגאה בך המון.

כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

תודה על המתנה של הימים האחרונים.
על הזכות להיות ביחד השבוע.
להיות.
ביחד.
השבוע.

אני כל-כך שמח שעשינו את זה.
אני אוהב אותך מאוד.
וגאה בך המון.
כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

חיים מלאים. היום.

קצת יותר לאט…
להוריד הילוך.
לסנן רעשים.

שנצליח לראות.
שנספיק לעכל.
שנוכל להתבונן.
שנרגיש את הדבר.
שנהיה עם האדם.
שניקח את הזמן.
שנוקיר את שאינו מובן מאליו.
שנחגוג את מה שיש.
שנתענג על הרגע.

שנרשה לעצמנו לעצור…
לנשום…
לחוות…
לפגוש…
להיות…

היום זה היום…
הנה זה מתחיל…
דרך צלחה…

חיים מלאים. היום.

לפני תשעה שבועות ויום עזבת את ביתך במצב ירוד במיוחד.
פיזית ונפשית.
לפני תשעה שבועות בדיוק עברת ניתוח דחוף ומורכב.
היום, לאחר שבועיים של החלמה בביה"ח ועוד שבעה שבועות של שיקום,
את חוזרת לביתך.
חוזרת במצב שונה מאוד מזה שעזבת אותו.
מצב שלא דמיינת שהוא אפשרי.

**
זה לא התחיל לפני תשעה שבועות וזה לא נגמר היום.
אין לנו מושג לאן זה הולך ואיפה תהיי מחר.
עכשיו את כאן.
מסיימת פרק נוכחי,
מתחילה פרק חדש.

**
על פי אמרה אפריקאית עתיקה נדרש כפר שלם כדי לגדל ילד.
ברוח זו, נדרש עולם שלם כדי לטפל באדם.
הזדמנות לעצור ולומר תודה לעשרות אנשים על השבועות האחרונים:
לרופא שהמליץ על הרופא המנתח,
למזכירה של הרופא המנתח,
לרופא המנתח,
לצוות האחיות בבית החולים,
לצוות כוח העזר,
לרופאים במרכז השיקום,
לצוות האחיות ובראשן האחיות הראשיות,
לנשות כוח העזר,
לצוות הריפוי בעיסוק,
לצוות הפיזיותרפיה,
לעובדת הסוציאלית,
לנהגים,
לאנשי הניקיון,
לטבחים,
לצוות המרפאה המלווה,
לצוות חדר המיון,
לצוות האונקולוגיה,
למתנדבי יד שרה,
לבני המשפחה,
למטפלת הצמודה,
למעגלי החברים,
למקום העבודה,
ולרבים נוספים ששכחתי לציין,
או שאיני מודע לתרומתם.

**
אף פעם לא התחברתי למושג "אסירות תודה".
תמיד העדפתי "הכרת תודה".
היום אני מרגיש אסיר תודה.
לנצח.

הנתינה, התמיכה והנוכחות של כמה מכם חרוטים בלבי במיוחד.
ויישארו שם גם לאחר שאשכח חלק מהשמות, הפרצופים והפרטים.

חיים מלאים. היום.

שישה שבועות אחרי.
בדיוק היום,
בדיוק בשעה הזו,
לפני שישה שבועות,
היית במקום שונה מאוד.
שלושים קילומטרים צפונה מכאן
ועולם אחר לגמרי.
שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

העזרה שתוכל לקבל ממומחה עולמי לעיניים היא מוגבלת,
אם הבעיה שאתה מתמודד איתה היא בעיית מעיים.
הערך שתקבלי ממומחה עולמי לפסיכולוגיה יהיה מועט,
אם העניין שאת מתמודדת איתו הוא אורתופדי.

**
בשונה מהדרך שלפיה מחולקות הפקולטות באוניברסיטאות,
או הצורה שבה מאורגנות המחלקות בבתי החולים,
לאתגר שאתה מתמודד איתו אין כותרת ברורה, אחת ויחידה.
אולי אפילו לא כותרת עיקרית.
לא בטוח שאפשר להכניס אותו לקופסה מוכרת.

**
יכול להיות שגם למומחים המובילים בתחומם,
לא יהיה פתרון מובהק שיעזור לך עם העניין שלך,
בטח לא אחרי עשר דקות של שיחה.
לצפרדע שלך לא מחכה הנסיך המנשק המתאים.

**
זה ההר שלך.
קח אחריות, קח אויר.
בקש עזרה.
היה פתוח ללמידה.
המשך לטפס.
צעד ועוד צעד.

**
זה המסע שלך.
את מובילה ואת לא לבד.
המשיכי לנוע ולגלות.
את הדרך.
את עצמך.
יום ועוד יום.

חיים מלאים. היום.

לברך על היום.

על תוצאות טובות של ביקורת.
(לא תמיד הן טובות).
על שהנסיעה הלוך והנסיעה חזור עברו חלק ובלי פקקים.
(היה פחות נעים אם היינו נתקעים).
על שהכאבים סבירים.
(לפעמים הם הרבה יותר חזקים).
על שנכנסנו מהר יחסית.
(בדרך כלל זה לוקח יותר).
על שלא היינו צריכים להמתין לנסיעה חזרה.
(בפעם קודמת המתנו שעות).

**
על רופא מקצועי, קשוב, אנושי ולבבי.
על מעטפת חמה, דואגת ותומכת.
ועל אחות אחת, מיוחדת במינה,
שהרבה בזכותה,
היום הזה היה כמו שהוא היה.
וכמה טוב שכך.

**
יום.
ועוד יום.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
ככה…

חיים מלאים. היום.