סוגרים פרק, פותחים פרק

סוגרים פרק, פותחים פרק.

לפני שבועיים בדיוק, כשנסענו מפה לשם, פתחנו פרק חדש.
בשבועיים הללו עברנו לסביבה לא מוכרת, עברנו תהליכים ושינויים,
חווינו אי-וודאות, ידענו עליות ומורדות, יצרנו שגרות חדשות
ופגשנו אנשים שלא הכרנו ושהפכו להיות חלק מחיינו.

**
היום אנחנו סוגרים פרק נוסף במסע שלנו.
לא להאמין שעברו רק שבועיים.
לא להאמין שכבר עברו שבועיים.
תודה ענקית לעשרות אנשי צוות, חברים ובני משפחה על נתינה ותמיכה.
אין מילים להודות על מה שקיבלנו מכם בתקופה הזו.
בלעדיכם זה היה אחרת לגמרי.
אנחנו לא לבד.

**
היום אנחנו ממשיכים לפרק הבא.
בעוד כמה שעות נעשה את הדרך ההפוכה משם לפה.
המקום שאנחנו חוזרים אליו הוא אחר מהמקום שעזבנו לפני מספר שבועות.
גם אנחנו במקום אחר מהמקום שהיינו בו.

**
סוגרים פרק, פותחים פרק.
ממשיכים במסע…

חיים מלאים. היום.

תודה על הנוכחות שלך בחיינו

תודה על הזמינות שלך.
תודה על מהירות התגובה שלך.
תודה על האנושיות שלך.
תודה על המקצועיות שלך.
תודה על הצטלבות דרכינו.
תודה על הנוכחות שלך בחיינו.
תודה על שאתה כאן עכשיו.

זכינו.
אנחנו זוכים.

פרק חדש מתחיל היום.
המסע ממשיך…

חיים מלאים. היום.

שתים עשרה מחשבות מהיום

שתים עשרה מחשבות מהיום

1. מה שעשינו היום היה חשוב. אני שמח שעשינו את זה.

2. יש הרבה מה לשפר במה שעשינו היום. הפעם הבאה תהיה שונה.

3. למה שעשינו היום יש השפעה על כולנו. כנראה שאנחנו מבינים חלק ממנה.

4. כשאנחנו מקשיבים לאחרים אנחנו יכולים ללמוד משהו עליהם והרבה על עצמנו.

5. במצבים מורכבים, חשוב להגדיר מה חשוב. חשוב ולא תמיד פשוט.

6. דברים מסוימים, עדיף שייאמרו מאשר שלא ייאמרו.

7. דברים אחרים, עדיף שלא ייאמרו מאשר שייאמרו.

8. בעשר דקות אפשר לומר המון או מעט מאוד.

9. משפט אחד יכול לעשות הבדל.

10. המעשים שלנו מדברים יותר חזק מהמילים שלנו. איך התנהלנו היום?

11. ההחלטות שלנו מגדירות את סדרי העדיפויות שלנו. למה נתנו עדיפות היום?

12. היום היה יום נוסף במסע שלנו.

חיים מלאים. היום.

4 דברים שחיים עכשיו

ארבעה דברים שחיים כרגע

1.

"לא אבקש דבר 
את לא צריכה להוכיח לי כלום 
הורידי אודם שפתייך 
אבק דרכים רחצי מרגלייך"

~ אביתר בנאי, יפה כלבנה

 

"לא אבקש דבר
איני צריך להוכיח לי כלום
אניח תרמילי, אפשוט בגדי
אבק דרכים אשטוף מרגלי."

~ מישהו

**
2.

כנראה שניפגש ביום שני הקרוב.
הסכמת להגיע אלינו
ולהיות נוכחת באירוע שלנו.

אמרת "כן" בלי לבקש דבר.
למרות שאיננו מכירים,
למרות שאינך חייבת,
למרות שאת עסוקה.

אני מאמין שתגעי באנשים
תזרעי זרעים
תעוררי מחשבות
תהדהדי לבבות
תניעי פעולות.

את כבר.

תודה על זה.

**
3.

שלושה שקרים:

א. "אין לנו ברירה."
אנחנו צריכים לעשות את זה.

ב. "אין לנו השפעה."
מה שנאמר או נעשה לא משנה.

ג. "יש לנו שליטה."
אם נאמר או נעשה כך, בוודאות יקרה כך.

שלוש אמיתות:

א. "מאה אחוז בחירה."
במאה אחוז מהמצבים יש לנו בחירה.
לא כל הבחירות שהיינו רוצים שיהיו זמינות עבורנו, זמינות כרגע.

ב. "אינסוף השפעה."
ברגע זה יש לנו אינסוף השפעה. 
לא בטוח שההשפעה שלנו תגרום למה שאנו רוצים שיקרה לקרות.

ג. "אפס שליטה."
אין לנו שליטה מוחלטת. 
על כלום ואף פעם.

תמיד יש משהו לעשות.
תמיד אפשר להיות.

**
4.

אין לי מושג
לאן זה הולך
איך זה מתפתח

מחזיק כוונה
ממשיך לנוע
בתשומת לב 
בערנות

עם אי-השקט
החשש
הסקרנות
ההתרגשות

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

לסגור את הפער

לפעמים כשעובדים ביחד (וכשחיים ביחד),
אנו לא אומרים דברים שאנו חושבים, כי אנו לא רוצים לפגוע.
ואז… אנו פוגעים, למרות שאנו לא מתכוונים,
כשאנו מתנהלים, פועלים ומדברים מתוך מחשבות מסוימות שהאחר לא מודע להן.

**
כשהפער בין מה שאנו חושבים למה שאנו אומרים גדול, התחושות מורגשות.
בשלבים ראשוניים, אפשר לפספס אותן.
בשלבים מתקדמים, ניתן להתעלם מהן אם ממש מתעקשים.
בהמשך, זה בלתי אפשרי.
גם כשמאוד רוצים.

**
בכל רגע נתון, אנו מגדילים את הפער בינינו או מקטינים אותו.
מעמיקים או מצמצמים אותו.
בין אם אנו מדברים על כך ובין אם לא…

**
שלב הפיכתו של הלא-מדובר למדובר הוא שלב חשוב.
מפכח.
לעתים כואב. לעתים משמח.
לעתים מאיים. לעתים מרגיע.
שלב הפיכתו של הלא-מדובר למדובר חשוב כיון שהוא תורם לצמצום הפער.
פער המודעות.
כשפער המודעות מצטמצם, הוא יכול להוביל לקרבה או לריחוק.
להידוק היחסים ולחיזוק הקשר או להיפרדות ולניתוק.

**
השאלות שאנו שואלים את עצמנו,
מניעות את תהליך החשיבה שלנו ומזמנות תשובות.
משפיעות על המידע שנקלוט, נאסוף, נעבד ונגבש.
שאלות שונות מובילות לתשובות שונות.
תשובות שונות מציירות תמונות שונות.
תמונות שונות מייצרות מציאויות שונות.
מרגע שצוירה תמונה ונוצרה "מציאות" קשה לשנות אותה.
כשמשהו מתגבש למבנה מוצק קשה לערער אותו.

**
כשאנו משתפים מישהו במחשבות שלנו עליו
(בדרך מכבדת ורגישה המכוונת גם לטובתו)
אנו נותנים לו מתנה.
אנו מאפשרים לו להבין כיצד אנו רואים ומעריכים אותו.
כיצד הוא נתפס מנקודת מבטנו.
גם כשזה קשה או לא נעים.
כשאנו משתפים מישהי בשאלות ובתהיות שלנו לגביה ולגבי העבודה המשותפת שלנו,
אנו מקטינים את פער המודעות בינינו ומאפשרים לדיאלוג חשוב להיווצר.
אנו נותנים לה הזדמנות להצטרף לשיחה ולהשפיע עליה ועלינו.
אנו מאפשרים לה לשתף במחשבות ובשאלות שלה.

**
ארגונים ומנהלים נוטים לקרוא לזה "ניהול ביצועים":
– איך מעבירים מסרים קשים לעובדים?
– איך נותנים משוב בונה?
– איך מנהלים תהליכי שיפור ברגישות ובחדות?
הנחה מרכזית ב"ניהול ביצועים" היא שתפקידם של המנהלים
הוא להעביר את המסרים, לנהל את העובדים ולשפר את הביצועים.

**
אני רואה את זה אחרת:

כשתופסים את העבודה ביחד כמסע של שותפים
החוצה דרגות, תארים ותפקידים,
מתחדדת חשיבות הדיאלוג הכן, הישיר והפתוח,
המכוון לטוב המשותף ולטובת כל אחד מהמעורבים.

גם כשלא ברור מה זה בדיוק אומר
או האם זה אפשרי.

גם כשקשה ולא פשוט.
במיוחד כשקשה ולא פשוט.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

סוגר שנתיים

סוגר שנתיים.
שנתיים של כתיבה יומית.
726 פוסטים בדיוק.
בא' תשרי תשע"ו, 14/9/2015, בחרתי לעצמי אתגר.
התחייבתי לשנה שלמה של כתיבה.
יום יום.
יום יום.
בלי סיפורים. בלי תירוצים. בלי הנחות.
גם בחגים, חופשות ושבתות.
תוך כדי תנועה גיליתי שזו שנה מעוברת.
הרווחתי עוד חודש.

**
כשעינת סיפרה לידיד שלה על האתגר הזה,
הוא שאל אותה "למה לעזאזל הוא עושה את זה לעצמו?"
ארבע סיבות:
1. כי זה מדליק אותי.
2. כי אני לא בטוח שאני יכול.
3. כי חשוב לי להשתחרר יותר וכשכותבים יום-יום יש פחות זמן לעריכה, לליטוש ולביקורת.
4. כי זאת נראית לי אחלה דרך לחדד מודעות ולהגביר קשב פנימה.

**
נתתי לעצמי חופש לכתוב על כל נושא שמתחשק לי, בלי להתחייב לתחום כזה או אחר.
הבטחתי לעצמי לכתוב על מה שמעסיק אותי וחי בי, ללא תלות במידת הפופולריות או העניין שהוא יעורר.
סיימתי כל פוסט במילים הבאות: "חיים מלאים. יום יום".

**
בכ"ט אלול תשע"ו, 2/10/2016 , אחרי 385 ימים ו-385 פוסטים יומיים הסתיימה לה השנה.
הפוסט האחרון הוקדש לחגיגה ולהכרת תודה.

בסיומו לא לקחתי על עצמי מחויבות חדשה לשנה נוספת.
במקום זאת, בחרתי לבחור.
לבחור כל יום האם לכתוב או לא.
לא היה לי מושג אם זה ימשיך או לאן זה ילך.

**
בא' תשרי תשע"ז, 3/10/2016 נכתב הפוסט הראשון של השנה הנוכחית.
בשונה מהשנה שקדמה לה, בחרתי לסיים כל פוסט במילים "חיים מלאים. היום."
שחררתי את "יום יום" ונשארתי רק עם "היום".
היום כן.
אין לי מושג מה יהיה מחר.
כשאגיע אבחר.

השנה הראשונה היתה שנה של אתגר ומחויבות.
השנה השניה, היא שנה של בחירה ושל שינוי.

**
הפוסט הזה, פוסט מספר 726, סוגר שנתיים של כתיבה יומית.

תודה לסת' גודין על דוגמא אישית ועל השראה לצאת למסע הזה.
תודה לטכנולוגיה המאפשרת לי לכתוב ולהגיע לאנשים שונים שאת חלקם איני מכיר.
תודה על מכרים ואנשים שפגשתי בזכות ובמהלך המסע הזה.
תודה לקוראים, שותפים, חברים ומשפחה שמגיבים, מפרגנים, מעודדים, משתפים ומעירים.
תודה על שלל ספרים, אירועים ואנשים שנגעו בי ונתנו לי המון חומרים וחיים.
תודה על לקוחות, על עבודה ועל הכנסה שנכנסו בזכות הכתיבה היומית.
תודה על הזכות והאפשרות להיות משמעותי, לגעת, להשפיע, לתרום.
תודה על חיבור למעיין יצירתי נובע ומתמשך שמפתיע אותי שוב ושוב ושוב.
תודה על עוד שנה שבה כל זה התאפשר.
כל-כך לא מובן מאליו…

שתהיה שנה טובה ומבורכת.
שנה של חיים מלאים.

חיים מלאים. היום.

מעבר

כבר לא כאן ועדיין לא שם.
מרחב המעבר שבין לבין.

רגעים של נוכחות:

שמחה והכרת תודה על מה שהיה.
ועדיין.

עצב ותסכול על מה שהתפספס.
על מה שלא היה… ואולי גם כבר לא יהיה.

מתח לקראת מה שצפוי,
לקראת חזרה למציאות יום-יומית "רגילה",
בעוד מספר שעות וכמה מאות קילומטרים.

פרק נוסף במסע מסתיים.
פרק חדש כבר מתחיל…

חיים מלאים. היום.

מחשבות חיות על מסע משותף

כמה מחשבות חיות על מסע משותף במקום אחר:

א. מורכב להיות בקשר

איזו חבילת גלישה לעשות?
מה לגבי דקות שיחה?
אלו מטענים לקחת?
האם צריך מתאמים? איזה?
איפה קונים סים מקומי?
האם יש במלון Wi-Fi ?

באופן די אבסורדי, גם קל יותר וגם מורכב יותר להיות בקשר…

**
ב. מתרגלים מהר

כשפוגשים את זה בפעם הראשונה
או אחרי זמן רב שלא פגשת את זה הנשימה נעתקת:
הירוק-ירוק האינסופי, 
ההרים העצומים,
האגמים המדהימים,
האוכל המיוחד,
העיירות הקטנות והצבעוניות.

אחרי יום או יומיים מתרגלים.
עדיין רואים את זה, עדיין מתלהבים,
אבל פחות…

אחרי מספר ימים זו כבר שגרה.
חלק מזה כבר מפסיקים לראות.
ההתלהבות נודדת למקום אחר.

**
ג. לא לפי התכנית

לפי הספר יש מספר מקומות מומלצים ומספר כאלו שפחות.
לכל מקום יש כוכבים, חייכנים ודירוגים.
בתכנית כתוב מה הדברים המרכזיים שניתן לעשות, לחוות ולראות בכל מקום.
כולל תמונות שניתן להתרשם מהן.

לא הכול הולך לפי התכנית.
יש רגעים עוצמתיים שלא מופיעים באקסל המקורי או בספר.
כאלו שלא ניתן לחזות או לצפות מראש.
הם יכולים להגיע בכל רגע, להופיע בכל מקום.
רגעים קטנים-גדולים של חיבור. של ביחד. של מפגש.
של שמחה. של שקט. של יופי. של אהבה. של גילוי.
וגם רגעים של כעס. של עצב. של געגוע. של בדידות. של עייפות.

אוסף הרגעים הם הם הטיול לא פחות מאוסף האתרים.

**
ד. לטייל ביחד ולעבוד ביחד

כשעובדים ביחד,
החוכמה היא שכולם ירוויחו.
מקסום רווחים של אדם אחד או יותר על חשבון אחרים,
זו עסקת מנצח-מפסיד שטובה בטווח הקצר לחלק מהאנשים (אולי..)
ובטווח הארוך לאף אחד מהם.

כשמטיילים ביחד,
החוכמה היא שכולם ייהנו ושכולם ירצו שכולם ייהנו.
כשהמטרה היא להנות ביחד,
אפשר לחשוב על אסטרטגיות שונות להגיע אליה.

מספר שאלות חשובות שעוזרות להנות ביחד:
– מה יגרום לך הנאה עכשיו/היום/השבוע?
– האם חשוב לך שגם אנחנו נהנה?
– איך את יכולה לעזור לנו להנות?
– איך אנחנו יכולים לעזור לך להנות?

**
ה. התמונות משקרות

התמונה הזו, חדה ואיכותית ככל שתהיה,
לא מעבירה את העוצמה של הנוף, של החוויה, של החיבור.

בתמונה הזו שבה כולם מחייכים,
לא ניתן לראות את הפרצוף הכועס, המשועמם או החמוץ של רגע לפני ורגע אחרי.

התמונה הזו שנבחרה מתוך תמונות רבות אחרות
נראית מלאת חיים אבל בעצם היא סטטית וקפואה.

בעוד כמה ימים, חודשים או שנים,
יישארו מהמסע הזה תמונות וזכרונות.
התמונות תישארנה מקובעות.
הזכרונות ימשיכו להשתנות ולהתעצב, בין היתר מתוך התמונות.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

עדיין זוכר

אני עדיין זוכר
את הריצה שרצתי אז ביער
לפני שלושים ואחת שנים
לא רחוק מהמקום שבו אני נמצא כרגע:

את הדופק הגבוה,
את ההפתעה הגדולה כשהגעתי לפניו,
את ההבנה שאני מסוגל,
שאני לא פחות ממנו,
שאני יותר ממה שהאמנתי שאני.

וגם אותך,
עומד על המרפסת,
צופה על השביל,
מחייך בגאווה,
כשהופעתי בין העצים.

**
דווקא הזיכרון הזה.
לא האטרקציות.
לא הנופים.
לא המסעדות.
לא הקניות.

**
מעניין מה אתם תזכרו
בעוד שלושים ואחת שנים
מהמסע הזה.

חיים מלאים. היום.

11 הרהורי מסע

בחירה

פוסטים מסוימים שאני כותב 
זוכים ליותר צפיות, מעוררים יותר תגובות
ומובילים ליותר סדנאות מפוסטים אחרים.
כנראה שהפוסט הנוכחי אינו אחד מהם.

**
זמן

חוסר זמן ועודף זמן אינם שני דברים שונים.
לא למצוא זמן למשהו שחשוב
ולחכות שהזמן המזדחל יעבור כבר 
הם שני קצוות של אותה תפישה.
תפישת הזמן כמשאב (חסר או עודף)
שאמור לסייע לנו להגיע למקום אחר 
מהמקום שאנו נמצאים בו כרגע.

**
למידה

פיתה שהונחה על השולחן תמוחזר ולא תוחזר.
פיתה שלמה – מחזור לבני אדם.
פיתה שננגסה – מחזור לבעלי חיים.
חומוס אליהו.
יקנעם.

**
לזכור

הרכב היחיד בחניית האנדרטה של אסון המסוקים
היה זה שהגענו אתו.
וגם הוא לכמה דקות בלבד …
אולי כשהשמש יוקדת פחות
קל יותר לזכור.

**
שקט

מסע אחד.
עץ אחד. מעיין אחד. 
חבל אחד. שקית אחת.
אוהל אחד. 
בן אחד. אבא אחד.
כמה שקיעות. כמה זריחות. 
כמה חדרי בריחה.
שמש. צל. מים. רוח.
קשר. הצלה. 
מתחת לבאר, מאחורי העץ, לתוך הבאר. 
על העץ, ליד העץ, מתחת לעץ.
עם העץ…
לבד.
ביחד.

**
השבוע

נסעת לפולין וחזרת מפולין.
נסעתן לתל-אביב וחזרתן מתל-אביב.
נסענו לצפון וחזרנו מהצפון.
יום חמישי בבוקר, כולנו ביחד.
הכרת תודה.
לא תמיד כל מי שנוסע חוזר.
נדב יודע…

**
שאלה

ניסה ולא הצליח.
ניסה שוב ולא הצליח.
ניסה שוב והתייאש. 
זז הצידה בכעס.
גם אני זזתי.
התרחקתי.
אחרי ש"התקרר" שאלתי אותו את השאלה.
קיבלתי תשובה ברורה.
למדתי משהו.
התקרבתי.

**
אפשר

גם בתקופה הזו,
בימים הכי חמים של השנה,
אפשר לשהות ימים שלמים בשטח.
צל עצים, מי נחל ורוח גלילית
עושים את העבודה.

**
מסעות

לפני שיצאנו כתבתי:

"יציאה למסע
עם כוונה.
בלי וודאות.
עם כוון כללי.
בלי תכנון מפורט.
עם יותר הקשבה
ופחות ידיעה.
מעניין לאן נגיע.
מעניין את מי ואת מה נפגוש."

המסע הקודם והמסע הנוכחי 
היו שניהם לאותו אזור.
באותה תקופת שנה.
לאותו מספר של ימים. 
באותו רכב. עם אותו ציוד.
מסע של אותם אנשים. 
הוא ואני.

שני מסעות שונים לגמרי.

**
חופש

הפעם הרשיתי לעצמי
לצאת לחופש
גם מהכתיבה היומית.

**
גבול

כאן לא ייכתב
משהו שנוכח
כבר זמן מה.

שבת של שלום,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר