ארבעים בני אדם

בסיס עתלית לפני כשלושים שנה. קור של פברואר, גשם שוטף, ים סוער.

בעוד מספר ימים אני צפוי לקבל מחזור חדש של חניכים במסגרת מסלול הכשרת הלוחמים של שייטת 13.
ששת החודשים הקרובים שבהם אפקד על המחזור מהווים את השלב הראשון והקשה ביותר במסלול מפרך
שבמהלכו יהפכו חבורת נערים בני 18 לצוות לוחמים מגובש ומיומן באחת מיחידות העילית הטובות בעולם.

זיו, מפקדי, קורא לי למשרדו לשיחת הכנה ותיאום ציפיות לקראת הגעת המחזור החדש.
כשאני נכנס, הוא מחייך את חצי-החיוך המוכר שלו, מסמן לי לשבת ומתחיל:

"אני מפקיד בידך ארבעים נערים. ארבעים בני אדם.
אחריותך וחובתך להכיר כל אחד ואחד מהם באופן אישי ולעומק, לדעת כל מה שאפשר עליהם ועל משפחותיהם.
לשם כך אני נותן לך כשלושה שבועות ואז אעשה לך מבחן:
אצטרף לאחד האימונים שלכם ואבדוק עד כמה אתה מכיר אותם.
בזמן הזה גם אני אעשה מאמץ להכירם, ולהבדיל ממך, ללא הפריבילגיה של לבלות איתם יום יום.
חסר לך שיהיה מישהו שלא תכיר או שאני אכיר טוב ממך."

אני זוכר את השיחה הזו היטב. המסר עבר בצורה ברורה וחדה.
נלחצתי מהציפייה וידעתי שהמבחן אכן יגיע.
אבל יותר מכך, בעיקר חשתי באחריות הגדולה שזיו הפקיד בידי.
השיחה הזו שינתה את נקודת המבט שלי.
הבנתי בעוצמה שמעבר לפיקוד על מחזור חדש של חניכים במסלול,
אני מקבל לידיי ארבעים בני אדם שכל אחד מהם עולם ומלואו.

כפי שזיו הבטיח, המבחן אכן הגיע.

שלושה שבועות מאוחר יותר יצאתי עם ארבעה מדריכים וארבעים החניכים למסע לילי.
פעילות שסוגרת יום ארוך ואינטנסיבי. לילה חשוך ללא ירח.
ביקשתי מאחד המדריכים שיוביל את המסע והתמקמתי בסוף הגוש, ממקום שאפשר להבחין בכולם,
לנוע ביניהם הלוך וחזור, לראות את האינטראקציות החשובות שבד"כ נסתרות.
כשעה לאחר תחילת המסע, אני מרגיש יד על כתפי ושומע קול מוכר: "אהלן רוני, איך הולך? מוכן למבחן?"
זיו (אין לי מושג מהיכן הוא צץ) צועד לידי, נינוח ומחייך.
פעימות הלב שלי עלו מידית ולא בגלל המאמץ הפיסי.
למרות שבטחתי בתהליך שעברתי בשבועות האחרונים, הייתי לחוץ.
היה חשוב לי לא לאכזב את זיו. להראות לו עד כמה אני מכיר כל אחד ואחד מהם.
נענו ביחד לצד גוש האנשים כשבכל פעם זיו מצביע מרחוק על דמות חשוכה אחרת ושואל:
"מה שמו?", "מהיכן הוא בארץ?", "כמה אחים ואחיות יש לו?", "מה הוא למד בתיכון?", "יש לו תחביב מיוחד?"
על רוב השאלות ידעתי לענות. לא על כולן.
כשנתקעתי זיו סיפק את התשובה. הוא ידע.
לאחר זמן מה זיו טפח בחמימות על כתפי, קרץ בחיוך רחב והמשיך לדרכו.

זה היה אחד המבחנים שהכי שמחתי לעבור.
השיעור שקיבלתי מזיו מלווה אותי גם היום בעבודתי ובחיי.
האנשים שאנחנו עובדים איתם הם בני אדם.
הם לא משאבים, מספרים אישיים או תאים באקסל.
כל אחד מהם הוא עולם ומלואו.
לכל אחד מהם יש משפחה, היסטוריה, חלומות, תחביבים וקשיים.
כמחנכים, מנהלים או מפקדים, יש לנו אחריות רבה לראות אותם כבני אדם, להכיר אותם ולדאוג להם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תובנה משבוע מורכב

השבוע הזה היה רגשי ומורכב מאוד עבורי.
עניינים אישיים התערבבו עם אירועי ה 7.10 והאבל הלאומי.

ביום ראשון השבוע, 6.10, מלאו 90 שנה להולדתו של אבי ז"ל.
באותו יום בדיוק השתתפתי בהלווית אביה של חברה לעבודה,
רופא מוכר, מוערך ואהוב בשיא הקריירה המקצועית שלו שנפטר באופן מפתיע בגיל 65.
כל כך עצוב להיפרד ממישהו קרוב בשלב כזה בחיים, במיוחד כשזה מגיע באופן לא צפוי וללא הכנה.
מכל ההספדים של בני המשפחה והחברים לעבודה הכי נגע בי ההספד של בנו הבכור, אחיה של חברתי לעבודה.
תוך כדי שהקשבתי לו מספר בקול רוטט ובעיניים דומעות על הקשר שלו עם אביו,
הוצפתי במחשבות ורגשות על הקשר שלי עם אבי, ועל הקשר שלי עם ילדיי.
כשאני מדמיין איזה קשר אני רוצה עם ילדיי,
אז ההספדים ששמעתי בהלוויה הם בהחלט באזור של מה שאני מאחל לעצמי.
אולי ניתן למצוא נחמה מסוימת במחשבה שלא כל אחד זוכה לקשר שכזה ושהם זכו.

לאחר ההלוויה נסעתי לבית העלמין בכפר סבא שבו קבור אבי ז"ל.
תוך כדי ניגוב המצבה, מילוי מים בכד החרס והנחה של ענף ירוק, התחדדה לי התובנה הבאה:

בכל רגע החיים עלולים להשתנות מקצה לקצה ורוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.

הסתכלתי סביבי וראיתי ש מרבית "השכנים" של אבי נפטרו לאחר גיל 80.
מהבחינה הזו אבי שנפטר בגיל 76 היה חריג יחסית. הוא הוריד את הממוצע של "שכניו".
למרות שהרשתות, החדשות ותשומת הלב שלנו נוטות להתמקד בטרגדיות ובאסונות,
המשקל הסגולי של האירועים הללו בעולם נמוך משמעותית מהכיסוי התקשורתי שהם מקבלים.

מכיון שבכל רגע הכול יכול להשתנות,
חשוב להיות עוד היום עם האנשים החשובים לנו ולהקדיש זמן לדברים החשובים בחיינו.
אם נחיה בצורה כזו בכל יום, אז גם אם מה שאיננו רוצים שיקרה יתרחש (וזה עלול לקרות..),
לפחות נהיה שלמים עם הדרך ונספיק להנות ממה שהיה עד כה.
בשנים האחרונות רועי בני ואני מקפידים לצאת ביחד לטיול קיץ מתגלגל בן כשבוע.
התחלנו עם זה כשרועי היה בכיתה ב' והקפדנו לעשות זאת מאז בכל שנה ושנה, 8 שנים ברציפות.
השנה, בגלל האירועים הבטחוניים והחום הכבד של אוגוסט, החלטנו לדחות את הטיול.
היה לי ברור שאני לא רוצה לוותר על זמן האיכות המופלא הזה, אבל לאור המצב לא הייתי בטוח אם ומתי נצא.
לפני מספר ימים רועי שאל אותי אם אנחנו יוצאים לטיול בסוכות.
עניתי לו משהו בסגנון "כן, אפשר.." כשמצד אחד אני רוצה ומצד שני לא ממש מתחייב.
במהלך ההלוויה, תו"כ הקשבה להספד היה לי ברור שרועי ואני הולכים לעשות את זה בקרוב.
אנחנו הולכים ליצור לעצמנו גם השנה את החוויה המשותפת הזו ואת הזמן ביחד.

לצד ההכרה בכך שבכל רגע הכול יכול להשתנות, יש דבר חשוב לא פחות שכדאי להפנים:
רוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.
אביה של חברתי לעבודה נפטר בגיל 65 כשאמו בת ה91 עדיין בחיים, צלולה ובריאה.
65 זה החריג היוצא מהכלל ו80-90 זה הכלל.

השילוב הזה של "זה עלול לקרות בכל רגע" + "מרבית הסיכויים שזה לא יקרה",
הוא שילוב המאזן בין ענווה באפסיות שלנו והכרה בארעיות החיים,
לבין הימנעות מייאוש או מפסימיות וקריאה לחיות חיים פרואקטיביים, משמעותיים ושמחים.

התנאים אף פעם לא מושלמים.
בכל רגע נתון יש משהו לחשוש ממנו או לדאוג לו.
ובכל רגע נתון יש גם משהו משמח שאינו מובן מאליו שניתן להוקיר.

אם משהו יקרה מחר, נעשה כמיטב יכולתנו להתמודד.
בינתיים, ביום ועוד יום שעוברים, לצד הדאגה והקושי יש גם הרבה סיבות לשמחות, לחגיגות ולהכרת תודה.

יש משהו טרגי באירוע לא צפוי שמתרחש בגיל צעיר וקוטע את החיים.
לא פחות טרגי זה לחיות שמונה או תשעה עשורים מבלי להנות מהדרך, להודות על מה שיש ולחגוג את החיים.

גמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איך מגבירים מוטיבציה?

כשמנהלים/הורים/מורים/[הוסיפו את החסר]
שואלים "איך מגבירים מוטיבציה?"
הם בעצם מתכוונים לשאול:
"איך גורמים לעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר]
לעשות את מה שאני רוצה שהוא יעשה?"

**
כשמנהלים/הורים/מורים/[הוסיפו את החסר]
שואלים "איך מגבירים מוטיבציה?"
הם מניחים או מאמינים שלעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר]
אין מספיק מוטיבציה ושצריכה להיות לו יותר.

**
5 נקודות שכדאי לחשוב עליהן או לשקול אותן בהקשר של מוטיבציה:

1. בכל רגע נתון, ב 100% מהמקרים, לעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר] יש מוטיבציה. למשהו.

2. לפעמים המוטיבציה אינה לדבר שהיית רוצה שיהיה לו או במידה שהיית רוצה שיהיה לו.

3. אחת הדרכים להגביר מוטיבציה היא להקשיב לה. למוטיבציה.

4. דרך נוספת להגביר מוטיבציה היא להתייחס בכבוד לאדם שמולנו ולצרכים שלו.

5. דרך שלישית להגביר מוטיבציה היא לאפשר בחירה.
כשלגיטימי להגיד "לא" או "לא עכשיו", הסיכוי ל"כן" אמיתי גדל.

**
"איך מגבירים מוטיבציה?" הוא כלי מספר 49 בסדרת "52 כלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי.
אם אהבתם את המסר הנוכחי אתם מוזמנים להירשם לסדרה ולקבל את כל שאר 51 הכלים.
ניתן לעשות זאת בקלות בקישור הבא ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון בסדרה,
ובהמשך, בכל שבוע כלי אפקטיבי ויישומי נוסף.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"אני אוהב אותך ותומך בך במסעך"

מרלו מורגאן זכתה לחיות במשך מספר חודשים בקרב שבט אבוריג'ינים במדבריות אוסטרליה.
היא התלוותה אליהם למסע בן אלפי קילומטרים במדבר אאוטבאק הצחיח,
צעדה לצידם, חוותה מקרוב את דרך חייהם ולמדה את דרכי הריפוי שלהם,
המבוססות על חוכמה וידע בני 50,000 שנים.
בספרה המרתק "מסר האנשים האמיתיים" היא משתפת בחוויותיה ובתובנותיה מאותו מסע.
באחד הקטעים האהובים עלי במיוחד בספר מתארת מורגאן מנהג מרגש,
המשמש את השבט ברגעי הלידה ותחילת חיים, כמו גם ברגעי הפטירה והפרידה:

**
בקרב שבט "האנשים האמיתיים" כל תינוק שנולד שומע את המילים הללו עם כניסתו למסע החיים הזה.
כל אדם שנפטר שומע את המילים הללו בסיומו של המסע הנוכחי ועם יציאתו למסע הבא.
סופו של מסע הוא גם תחילתו של מסע חדש.

אולי אפשר להרחיב את מסר "האנשים האמיתיים" ולעשות בו שימוש גם בימים "רגילים".
לא צריך לחכות לרגעי לידה או מוות, בכדי לומר לאדם שאנו פוגשים,
במילים, במבט, בחיבוק, או בכוונת לב שקטה:
"אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך."

ובאופן דומה, אפשר גם להיזכר בכך שאיננו לבד במסע החיים הזה,
ולהוקיר במילים או בהכרת תודה שקטה את האנשים המלווים אותנו במסענו:
"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו גם נסיים אותו.
כולנו כאן לזמן מוגבל, חלק מהרשת האנושית,
משפיעים ומושפעים, תומכים ונתמכים, אוהבים ונאהבים.

עכשיו חיים.

**
לפני מספר חודשים, לאחר סיום הכשרת מנחים בעמותת "בשביל המחר" כתבתי על "להסכים לצאת למסע".
באותו זמן לא הכרתי עדיין את שש הנשים ושבעת הגברים המופלאים,  
שבשבועות האחרונים נכנסו עמוק לליבי ולחיי.

השבוע, ביום שני בצהריים, ליד מסוע המזוודות בשדה התעופה בן גוריון,
נתנו חיבוק אישי וקבוצתי אחרון לימים הקרובים, עד הפעם הבאה שניפגש.
יש בי הכרת תודה עצומה על שזכיתי לפגוש ולהכיר כל אחד ואחת מכם,
הכרת תודה על העשייה האמיצה, הנדיבה, מעוררת ההשראה ומצילת החיים שלכם. 
תודה על המוכנות שלכם לצאת למסע הזה, להתמסר, לבטוח ולפתוח את הלב,
על שהכנסתם אותי לחייכם ושאיפשרתם לי לצעוד לצדכם.

לכל אחד ואחת מכם אני רוצה לומר: "אני אוהב אותך ותומך בך במסעך".

**
יש בי הכרת תודה לסיגל, שותפתי היקרה, שגם היתה המנחה במסע שעברתי עם הצוות שלי לפני כשנתיים,
הכרת תודה לעמותת "בשביל המחר", לענת, תומר, מירי, יונית, טל, דורון ומיה ורבים אחרים,
על היצירה, ההחזקה וההובלה של היצירה המופלאה הזו, שמחוללת אינספור אדוות של ריפוי, חיבור ואהבה.
הרגשתי אתכם קרובים ועוטפים בימים הללו.

"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

~ אַבְרָהָם חַלְפִי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משוב 720

"משוב 360 מעלות" (ובקיצור "משוב 360") הוא מונח הלקוח מעולמות ארגוניים המתאר תהליך של משוב מקיף.
הרעיון במשוב 360 הוא לבנות תמונה הוליסטית של עצמנו בעזרת שלושה מקורות משוב עיקריים:
העובדים שתחתינו, הקולגות המקבילים לנו והמנהלים הממונים עלינו.
כמי שהתנסה פעמים רבות בתהליך שכזה, אני מוצא ערך רב בתהליך ובמידע המגיע ממנו. 

משוב 360 מסייע לתת מענה לשני אתגרים נפוצים:

– הוא מסייע לנו לזהות נקודות עיוורון שלנו (blind spots) שאיננו מודעים להן ומדגיש נקודות מפתח,
החוזרות שוב ושוב במספר משובים המגיעים מבעלי תפקידים שונים.

– הוא מציג לנו תמונה רב-כיוונית ובכך מפחית את הסיכוי להטייה הנובעת מנקודת מבט מסוימת אחת,
למשל של המנהל הישיר שלנו, הרואה אותנו מנקודת המבט המוגבלת שלו.

לאחרונה נחשפתי לרעיון חדש לי, המעורר את סקרנותי ומרגיש לי אפקטיבי ועוצמתי אפילו יותר ממשוב 360:

"משוב 720"

במשוב 720 אנחנו פונים לא רק אל האנשים המקיפים אותנו בעבודה,
אלא גם לאלו שמקיפים אותנו בחיינו האישיים: להורינו, בני ובנות הזוג שלנו, אחינו ואחיותינו, ילדינו, חברינו ועוד.
(השם 720 מעלות מציין שני מעגלים בני 360 מעלות).

בגלל שתפקידנו בעבודה שונה בדרך כלל מתפקידנו במשפחה, או עם חברים,
סביר להניח שנקודות המבט שנקבל במשוב 720 תהיינה הרבה יותר מגוונות ומקיפות.

כשאנחנו עוברים בין סביבות שונות אנחנו מחליפים תפקידים ואחראויות, מה שמשפיע על דרך ההתנהלות שלנו,
אבל אנחנו תמיד מביאים איתנו לכל מפגש ולכל סיטואציה את עצמנו.
הדבר היחיד המשותף לכלל מעגלי חיינו ולכל האינטראקציות שלנו במשפחה, בעבודה ובקהילה, הוא אנחנו עצמנו.

המוטיבציה המרכזית בבסיסו של משוב 720 היא יצירת בהירות ומיקוד שיעזרו לנו להתפתח כבני אדם.

הגירסה של משוב 720 שמעוררת את סקרנותי ומושכת אותי להתנסות בה,
מבוססת על שאלה אחת בלבד שאנו שואלים את כל מי שאנו פונים אליו.

שאילת שאלה אחת בלבד תורמת לחדות, למיקוד ולבהירות, הן אצל השואל והן אצל המשיב.
לא תמיד קל לענות עליה ולפעמים יידרש זמן לחשוב ולגבש תשובה.

הנה שאלה לדוגמא שמרגישה לי מתאימה עבורי (מומלץ שתדייקו לעצמכם את השאלה שמתאימה לכם):

"מה הדבר המרכזי האחד שלדעתך כדאי לי לשנות בדרך שבה אני מתנהל,
ושאם אעשה זאת, זה יתרום בצורה משמעותית לתפקוד שלי ו/או למערכת היחסים שלנו?"

**
תוך כדי כתיבת השורות הללו,
אני מדמיין את עצמי יושב עם מספר אנשים יקרים לי ממעגלי חיי השונים,
ביניהם אשתי, ילדיי, אמי, אחי, חברים, אנשים שעובדים איתי ועוד.

רק מהמחשבה על זה הדופק שלי עולה, ואיתו גם סקרנות, התרגשות ולחץ.

העניין הוא לא רק התשובות שאקבל ומה הם יגידו,
אלא במידה רבה גם השיחה שתתהווה והאינטראקציה שתתפתח.

כשאנו פונים למישהו ומבקשים ממנו להשיב לשאלה הזו,
אנו בעצם אומרים לו שהוא חשוב לנו,
שאנו סומכים עליו ומכבדים אותו,
ושחשוב לנו לשמוע אותו.

איך זה נשמע לכם? בא לכם להתנסות במשהו כזה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. ביום רביעי הקרוב, ערב ט' באב, אשתתף ביוזמת "נפגשים" של עשרות מעגלי שיח ברחבי הארץ.
אתם מוזמנים לראות את מיקומי המעגלים השונים ולהירשם לאחד האירועים ללא עלות בקישור הבא.
אני אשתתף באירוע שבפארק כפר סבא ואנחה את אחד המעגלים שם.

מילים של אלוף עולם

כשנובאק ג'וקוביץ' הפסיד לרוג'ר פדרר 3:0 בגמר אליפות ארה"ב הפתוחה בטניס בשנת 2007,
זו היתה הפעם הלא יודע כמה שהוא מפסיד לו.
באותה נקודת זמן היו לפדרר כבר 12 זכיות בטורנירי גראנד סלאם, ולרפאל נדאל (הצעיר מפדרר) 3 זכיות.

וכמה היו לג'וקוביץ'?
אפס עגול.

מרבית הכתבים והפרשנים אמרו שהוא לא ב"ליגה שלהם".
רבים האמינו שהוא גם לא יהיה כי אין לו את הטניס האיכותי של פדרר או את האופי החזק והנחישות של נדאל.

תחשבו לרגע על הסיטואציה הזו:
אתם מקדישים את כל חייכם למשהו והופכים להיות אחד השחקנים הטובים בעולם בתחום הזה,
אבל לרוע מזלכם, התזמון שלכם לא משהו,
כי ממש באותה תקופה, יש שני שחקנים טובים מכם ששולטים בענף וגם זוכים באהבת הקהל.

אילו כוחות נפשיים צריך בכדי לא להתייאש או להישבר, לא לאבד את האמונה בעצמכם,
להמשיך להתאמן במלוא המרץ, לדחוף קדימה, להתפתח ולהשתפר?

**
ביום ראשן השבוע נובאק ג'וקוביץ' זכה בגמר הרולאן גארוס ונכנס לדפי ההיסטוריה,
כשהפך להיות הטניסאי בעל מספר הזכיות הרב ביותר בטורנירי גראנד סלאם.
הוא השלים את זכייתו ה-23 ועקף את נדאל (22 זכיות) ואת פדרר שכבר פרש (20 זכיות).
("גראנד סלאם" הוא כינוי ל-4 טורנירי הטניס הגדולים הנערכים מדי שנה באנגליה, צרפת, ארה"ב ואוסטרליה).

בנאום הניצחון שלו, לאחר שפירגן למי שהתמודד מולו, למשפחתו ולצוות האימון שלו,
הוא ביקש לנצל את הבמה בכדי להעביר מסר חשוב לצעירות וצעירים ברחבי העולם, וכך אמר:

"לא משנה מה אתה מנסים להשיג בעולם, טניס, ספורט או כל דבר אחר.
הייתי ילד בן שבע כשחלמתי שאוכל לזכות בווימבלדון יום אחד ולהפוך לטניסאי מספר אחד בעולם.

דבר אחד בטוח.
אני מרגיש שהיה לי את הכוח ליצור את הגורל שלי.
ניסיתי לדמיין כל דבר בחיי. לא רק להאמין בזה אלא ממש להרגיש את זה עם כל תא בגופי.

ואני רוצה לשלוח מסר לכל צעיר וצעירה:
היו ברגע הנוכחי.
תשכחו ממה שקרה בעבר, העתיד הוא משהו שפשוט הולך לקרות.
אבל אם אתם רוצים עתיד טוב יותר, דעו שאתם יוצרים אותו.
קחו את האמצעים בידיכם, האמינו בזה, צרו את זה."

**
בראיונות שלאחר המשחק ג'וקוביץ' התייחס ליריבות הגדולה ורבת השנים שלו עם נדאל ופדרר:
לדבריו, שני היריבים העקשים והמצוינים הללו הגדירו אותו כשחקן.
הם תרמו להצלחתו יותר מכל גורם אחר ועיצבו אותו כספורטאי וכאדם.
הוא מי שהוא, בזכות מי שהם.
אלמלא הם, לא היה הוא.

המילים של ג'וקוביץ מעוררות בי הרבה ענווה, השראה, התרגשות ותקווה:

אנחנו אחראים לעתידנו ויש לנו יכולת ליצור אותו.

אנחנו מי שאנחנו בזכות האנשים המקיפים אותנו.

אנחנו גדלים בזכות הקשיים שאנו חווים והאתגרים שאנו פוגשים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. מומלץ לצפות בנאום הניצחון של ג'וקוביץ' בקישור הבא.
הפנייה לצעירים מתחילה בדקה ה- 7:10 של הסרטון.

בעיות של ניהול זמן

ניהול זמן, בדומה למערכות יחסים, היא מיומנות קריטית שתמיד אפשר לפתח יותר,
ושתרומתה והשפעתה על חיינו היא אדירה.
יש משהו קצת מיושן, מקטין ולא מדויק בכותרת "ניהול זמן", כאילו זמן זה משהו שאפשר לנהל אותו.
המושג שהרבה יותר מדבר אלי הוא "ניהול אנרגיה ותשומת לב".
למי ולמה אנו מקדישים את תשומת הלב והאנרגיה שלנו?

מנהלת שפגשתי בשבוע שעבר סיפרה לי על בעיית ניהול זמן של אחד העובדים שלה:
הוא עובד מצטיין, איש צוות נהדר, חכם וחרוץ והיא מאוד שבעת רצון ממנו.
לדבריה אחת הבעיות שהכי מגבילות אותו ושעלולה לפגוע בהתפתחות העתידית שלו קשורה לניהול זמן.

"מה זה אומר?" שאלתי אותה.
"היומן שלו תמיד מפוצץ והוא כל הזמן בלחץ.
הוא מתקשה לתעדף דברים ולהבחין בין מה חשוב יותר למה חשוב פחות.
בעיה נוספת שיש לו היא שהוא אומר 'כן' כמעט לכל דבר שמבקשים ממנו.
לא סתם הוא כל הזמן בלחץ ורודף אחרי הזנב של עצמו".

"או קיי, נראה לי שהבנתי", אמרתי, "ומה את מתכננת לעשות עם זה?"
"תיכננתי לשבת איתו קצת על כל הנושא של ניהול זמן ולתת לו טיפים וכלים שיוכלו לעזור לו.
למשל, לסגור זמן לעבודה עצמית, לבנות תוכנית שבועית ולנעול ביומן את האבנים הגדולות שלו.
אני גם רוצה לשבת איתו על היומן שלו ולהראות לו דוגמא לכמה פגישות שאפשר לדחות או לבטל.
יצא לי לעשות איתו דברים דומים בעבר, ואולי הגיע הזמן לחזור לזה."

"יכול להיות", אמרתי לה, "בהצלחה עם זה."
"משהו אחד שאני מציע לך לבדוק זה האם בעיות ניהול הזמן שלו הם באמת בעיות ניהול זמן או משהו אחר.
כי אם הן לא באמת בעיות של ניהול זמן, אז כל הטיפים, העצות והכלים הנפלאים שתתני לו, לא באמת יעזרו."

**
לאורך השנים למדתי שלא כל הבעיות שנראות במבט ראשון כמו בעיות של ניהול זמן,
הן באמת כאלו.
יש כמה קשיים נפוצים ש"מתחפשים" לבעיות של ניהול זמן,
אך ניהול הזמן הוא רק הסימפטום, קצה הקרחון שמעל לפני המים,
בעוד שהקושי האמיתי אינו נובע ישירות ממיומנות של ניהול זמן אלא ממשהו אחר.

הנה ארבע דוגמאות נפוצות:

1. כשמישהו אומר שהכול דחוף, שהוא לא מוצא זמן להתפנות למשפחה או לקדם משהו שחשוב לו,
בסבירות גבוהה העניין פה הוא לא הבנה מנטלית של מה חשוב יותר או פחות, סדר וארגון.
ייתכן שהנקודה המרכזית היא שלתפיסתו הצרכים שלו שוים פחות מהצרכים של אנשים אחרים,
ולכן מה שהוא רוצה או צריך יהיה אחרון בסדרי העדיפויות.
כל מה שמישהו יבקש ממנו יזכה ל-"כן",
כי האפשרות של סירוב ונתינת מקום למה שחשוב לו על חשבון דברים שחשובים לאחרים,
היא בכלל לא אפשרות קיימת מבחינתו.

**
2. יש כאלו שקשה להם לומר "לא" לבקשות של אחרים ולשים גבולות, כי הם לא רוצה לפגוע באחרים.
חלק גדול מהם רואים עצמם כטיפוסים מרצים.
כשמעמיקים קצת יותר במה שקורה שם עבורם במצבים הללו שהם אומרים "כן" למרות שהיו רוצים לומר "לא",
מגלים שמתחת לאי הרצון לפגוע באחרים, חשוב להם מאוד שיאהבו ויקבלו אותם.
הם חוששים שאם הם יאמרו "לא" זה יוביל לכך שלא יאהבו אותם, ואולי אפילו ידחו אותם.
כלומר, מתחת לחשש לפגוע באחרים יש פחד גדול מדחייה ומפגיעה בעצמם.

**
3. לסוג השלישי שאני פוגש לא מעט אין בעיה לתעדף את הצרכים של עצמם והם לא חוששים מדחייה.
העניין שלהם קשור לתחושת ערך עצמי.
אם הם יגידו "לא" ואנשים יסתדרו בלעדיהם,
יתגלה שהם לא כאלו נדרשים או משמעותיים ושלא באמת צריכים אותם.
כשהם אומרים "כן" ולא שמים גבולות הם חווים עומס גדול אך גם מרוויחים מזה לא מעט:
תחושת ערך עצמי, סיפוק מהשלמת משימות ומטלות,
ואולי הכי חשוב – הוכחה לקריטיות שלהם ולכך שאי אפשר להסתדר בלעדיהם.
אבל אם יתגלה שאפשר להסתדר בלעדיהם, מה זה אומר על הערך, הייחודיות והעתיד שלהם?

**
4. לעתים הקושי לשים גבולות או לומר "לא" מגיע ממקום די מפתיע ושונה לחלוטין:
החשש להתמודד עם העבודה שהם אחראים עליה באופן ישיר.
כשהם עוזרים לכולם ובגלל זה מתעכבים במטלות שתחת אחריותם הישירה,
הם יכולים לקבל הערות על דחיית לוחות זמנים או על התקדמות לא מספקת,
אבל הם מרוויחים הרבה נקודות זכות על עבודת צוות ועזרה לאחרים,
ואת האפשרות להתחבא מאחורי סיבות ותירוצים ללמה העבודה שלהם לא מתקדמת מספיק.
לפעמים אמירת "כן" למישהו אחר היא בריחה מהתמודדות שמחכה להם,
ושהם לא בטוחים שיוכלו להצליח בה.
אם הם יתרכזו בעבודה שלהם ויקדישו לה הרבה יותר תשומת לב,
הם לא יוכלו להתחבא מאחורי הסיפור שהם עוזרים לכולם.
ומה יקרה אם גם אז העבודה שהם אחראים לה לא תתקדם מספיק?
זה יחשוף את חוסר המסוגלות ואת אי היכולת שלהם.

**
כשאנחנו נתקלים בבעיות ניהול זמן של עצמנו או של אחרים,
חשוב להבין האם הן באמת בעיות של ניהול זמן המצריכות פיתוח מיומנות של ניהול זמן,
או שהן ביטוי לאתגרים של דימוי וערך עצמי, תחושת מסוגלות וחשש מדחייה.
ההבחנה הזו חשובה ותסייע לנו להתמקד בשורש העניין מבלי לבזבז זמן ואנרגייה בכיוונים פחות מועילים.

לאחר שזיהינו את הקושי כדאי לזכור שכל קושי הוא למעשה שני דברים:
גם משהו שיש להתגבר עליו ולהפחית את השפעתו השלילית עלינו, וגם הזדמנות לצמיחה ולהתפתחות.

אם אנחנו מתקשים לנהל את סדרי העדיפויות שלנו כי לא נעים לנו לומר "לא" או לשים גבולות,
חשוב להבין שהפרויקטים, המטלות, הלקוחות, העובדים והמנהלים שנפגוש בשבוע הבא,
הם שדה האימונים והתרגול שלנו, הקרקע הפוריה שעליה נוכל לצמוח לגדול ולהתפתח.
לאט לאט, בסקרנות לא שיפוטית, ועם הרבה חמלה עצמית וכבוד למורכבות.

מה אתך..? מוצא/ת את עצמך באחד הסעיפים כאן? או שיש לך סיפור מיוחד משלך?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך.

רפלקציה אישית על השבוע

השבוע חרגתי ממנהגי של שליחת פוסט שבועי אחד.

הפוסט שאתם מקבלים היום הוא השלישי שנשלח השבוע.
הראשון נשלח בתחילת השבוע עם הזמנה לתרומה אישית,
השני נשלח באמצע השבוע עם הצעה להזדמנות Win-Win-Win לארגונים מהירי החלטה.

רפלקציה אישית קצרה על מה שעבר עלי בהקשר הזה:

המיילים הללו לא נשלחו בקלות ראש ולב.
מצד אחד חשוב לי לשמור על תדירות מסוימת כדי לכבד את המרחב של הקוראים ולא להציף אותם בהודעות,
מצד שני ההזמנות נשלחו מתוך רצון לקדם מטרה ראויה וחשובה שאני מאמין בה,
ומצד שלישי, יש כ"כ הרבה מטרות ראויות וחשובות, אז למה דווקא זו?
ואם לא רק זו – אז איפה עובר הקו?

ההתלבטות הזו שליוותה אותי השבוע הציפה אצלי דילמה פנימית מוכרת,
הנוגעת באזורים של האיזון שבין לבטא את הקול שלי ולקדם נושא שחשוב לי,
לבין להיות רגיש לאחרים ולוודא שאני לא מעיק או מכביד עליהם.
יכול להיות שזה מתחבר אצלי גם לקושי האישי שלי לבקש ולהישען.

**
הכרת תודה:

בפודקאסט שהתראיינתי אליו השבוע (אני מקווה לשלוח הקלטה בשבוע הבא),
נשאלתי מה לדעתי גורם למסרים כתובים להיות אפקטיביים ומניעים לפעולה?
התשובה שלי היתה שבעיניי העניין הוא לא רק איך המסרים כתובים
אלא מה איכות מערכת היחסים שבין הכותב לקוראים,
ועד כמה יש ביניהם אמון, חיבור ורצון הדדי להיטיב זה עם זה.

תחושה חזקה שנוכחת בי כרגע היא הכרת תודה.
רבים מכם נעתרתם להזמנות ששלחתי במהלך השבוע.
בזכותכם נתרמו סכומים משמעותיים שישרתו חיילים רבים וישפיעו במעגלים רחבים.
ההיענות שלכם חיממה את ליבי.

זה גם הכסף, אבל עבורי זה הרבה מעבר לכך.
אני חווה את זה כסוג של הבעת אמון, תמיכה ופירגון.
עם רבים מכם יצא לי להתכתב השבוע,
והאינטראקציות הכתובות הללו היו משמעותיות לא פחות מעצם התרומה.

**
שיתוף בקושי:

בתחילת השבוע לקחתי על עצמי (ביחד עם הצוות שלי) יעד גיוס כספי שהיה חשוב לנו לעמוד בו.
אנחנו סוגרים את השבוע הזה מבלי שעמדנו ביעד.
אנחנו אפילו די רחוקים ממנו.

יש פה עניין.

חשוב לי לעמוד במילה שאני נותן לעצמי ולאחרים.
אי העמידה ביעד מעוררת בי אי-נוחות, תסכול ואכזבה.
במהלך השבוע מצאתי את עצמי משקיע בזה הרבה יותר זמן ואנרגיה מכפי שתיכננתי,
ולמרות כל זאת, היעד לא הושג.

זה לא שהיעד בלתי אפשרי להשגה,
או שנתתי 100% מעצמי לזה ולמרות זאת לא הצלחתי.

במסגרת המורכבות של החיים על מימדיהם השונים,
בחרתי לשים את הקו איפשהו.
השקעתי יותר מכפי שתיכננתי ומתחתי את עצמי,
אך רק עד קו מסוים, עדיין רחוק מקצה היכולת.

לצד הרצון להגיע ליעד והמאמץ המוגבר,
יש בי גם את הרצון לשמור על איזון מסוים,
או להימנע מלהשיג את היעד בכל מחיר.

המתח הזה של אי-עמידה במילה,
הוא משהו שאני חווה כרגע,
ושאני בוחר לחיות איתו.

זו דוגמא חשובה בעיניי לגם וגם של החיים:
אני גאה בעצמי על המאמצים שעשיתי ועל התוצאות שהם הניבו,
יש בי הכרת תודה עצומה על ההיענות, התרומות והמחוות,
ויש בי גם אכזבה (בעיקר מעצמי) מאי עמידה במילה.

אני רואה גם את חצי הכוס המלאה של כל מה שקרה,
וגם את חצי הכוס הריקה של מה שלא קרה.

**
שיתוף בחגיגה:

לפני מספר שבועות פנתה אלי עמותה שעובדת עם בני נוער בסיכון וביקשה הרצאה למדריכים.
הם התנצלו שלא יוכלו לשלם הרבה וביקשו לדעת מה העלות.
אמרתי שאני מסכים ושכל סכום יתקבל בברכה
"האם X ₪ זה בסדר?", שאל אותי המנכ"ל.
"בוודאי", השבתי, "זה מצוין,
רק שבמקום לשלם את זה לי, אם מתאים לך אנא תרום את זה לעמותת 'בשביל המחר'. "

בתחילת השבוע העברתי בעמותה הזו את ההרצאה.
בדקות האחרונות לאחר שהודיתי להם על ההשתתפות,
סיפרתי להם על החוויה שאני והצוות שלי עברנו,
(רבים מהמדריכים שהשתתפו בהרצאה הם חבר'ה צעירים ששירתו ביחידות לוחמה),
ועל "הסגירה" שלי עם המנכ"ל בנוגע לתשלום.
בנוסף, הזמנתי אותם להוסיף תרומה אישית אם מתאים להם, מעבר למה שהעמותה שלהם תעביר.

כעבור כמה שעות, עוד באותו ערב,
ראיתי שהם תרמו את עלות ההרצאה,
ובנוסף, שכמה מהם (כולל המנכ"ל) תרמו גם באופן אישי.

**
חלק גדול ממה שחוויתי השבוע, וממה שפעולות שלי עוררו אצל אנשים אחרים,
נבע מהבחירה שלי לומר משהו, לצאת לפעולה, לשים גבול או לעשות מעשה.

בשונה מחוקי הפיסיקה הקלאסית שבהם מתקיים "חוק שימור האנרגיה",
שלפיו כמות האנרגייה במערכת נשמרת ורק משנה צורה,
אני מוצא "שבעולם האמיתי" זה אחרת.

בהרבה מהבחירות שאנו עושים,
טמונה אנרגייה פוטנציאלית עצומה,
חיובית או שלילית,
המשתחררת ברגע שאנו עושים צעד,
ומשפיעה עלינו ועל הסביבה שלנו.

כולנו גנרטורים של אנרגיה.

למשפט אחד, מחווה אחת או פעולה אחת שלנו,
יכולה להיות השפעה אנרגטית אינסופית.

כגודל הפוטנציאל, כך גודל האחריות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קמפיין גיוס הכספים לעמותת "בשביל המחר" הוארך עד יום ב' הקרוב.

שתי ההצעות שלי עדיין בתוקף:
1. גישה לכל החיים להקלטת סדנת "חזון אישי הוליסטי" (שעלותה 500 ₪) עם העברת תרומה של 300 ₪ ומעלה.
2. קבלת הרצאה ארגונית שלי למימוש במהלך 2023 עם העברת תרומה של 7500 ₪ לעמותת "בשביל המחר".

בקישור הבא ניתן להעביר תרומות

הרהורים על טיול

מספר הרהורים מטיול קיץ:

כשיוצאים למרחב לא מוכר, יכול להיות שנחווה הרבה חוסר שקט, מוטרדות ודאגה.
שמתי לב שכמעט בכל רגע נתון משהו מטריד ומעסיק אותי.
דוגמא קטנה מהדרך לשדה התעופה:
– האם ירשו לנו להעלות את הטרוליז למטוס למרות שהם חורגים בחצי קילו?
– האם נטוס היום או שהטיסה תבוטל?
– מה יהיה עם התורים המטורפים בנתב"ג?
– האם המטוס ייצא בזמן או יתעכב?

המוטרדות הזו, נוכחת בחלקים גדולים מהזמן.
כשמשהו מסתדר, כמו למשל, צ'ק-אין זריז וחלק, וטיסה שיוצאת בזמן,
משהו אחר נכנס למרחב תשומת הלב ומתחיל להציק.
יש פה בור ללא תחתית: חוסר שקט שבכל פעם מוזן ממשהו אחר.

**
תופעה דומה, מזווית קצת אחרת:
בחלקים גדולים מהזמן, מתחשק לי להיות במקום אחר, להגיע, להתקדם, לעבור שלב.
לדוגמא:
– מתי יתחיל הצ'קאין? מתי נעבור את הבידוק? מתי נעלה למטוס? מתי נמריא? מתי ננחת?
– מתי נקבל את הרכב השכור? מתי נגיע ליעד? מתי נקבל את החדר? מתי יגיע האוכל?

לא משנה איפה אנו נמצאים, תמיד יש את הדבר הבא לצפות לו.

השילוב זה של מוטרדות ושל רצון להיות במקום אחר מתסכל.
הוא פוגע באיכות החוויה ובנוכחות שלנו.

כמה מהזמן אנו נוכחים במקום ומקבלים את המצב שאנו נמצאים בו,
וכמה מהזמן אנו מוטרדים ממשהו עתידי שאולי יקרה ואולי לא, או רוצים להיות במקום אחר?

כמה זמן חולף מרגע שדברים מסתדרים בדיוק כפי שקיווינו ועד שאנו שוב חשים חוסר שקט, מוטרדות או רצון להיות במקום אחר?

מודעות לכך שאנו מוטרדים וממוקדים בעתיד, מציפה את התופעה אך לא מעלימה אותה.

**
חוויות.
הרגעים הכי המשמעותיים בכל טיול נובעים בעיקר מאינטראקציות ופחות מנופים או מאטרקציות.
הנופים והאטרקציות הם מרחב שבתוכו יכולות להיחוות החוויות, מרחב חשוב ולא הכרחי. 

בטיול הנוכחי, לנו במהלך שני לילות ליד אגם קטן ומדהים בהרים.
הנוף מהמם וברגע הראשון הנשימה נעתקת.
באחד הימים חזרנו לבקתה שלנו המשקיפה על האגם והיינו די עייפים.
השמיים היו מעוננים, ולא התחשק לנו לטבול שוב באגם.
פתאום, החל טפטוף של גשם קל.
"מתאים לך לחצות את האגם בשחייה בגשם..?" שאלתי.
חמש דקות לאחר מכן כבר היינו במים הקרירים.
העייפות נעלמה בשנייה.
11 דקות ו 23 שניות מקצה לקצה לפי הסטופר של רועי.

האגם הוא אותו אגם.
החוויה, הסיפור והזיכרון יהיו שונים לגמרי.

**
מסורת מתחילה מפעולה אחת.
הטיול הנוכחי היה טיול הקיץ השביעי שרועי ואני יוצאים אליו.
הטיול הראשון היה בחופש הגדול של כיתה ב' – העמסנו על הרכב אוהל, שקי שינה קצת ציוד ועלינו צפונה.
לא היתה לנו תוכנית מוגדרת והכוונה היתה להתקדם בקצב ובכיוון שמתאים לנו.
כשעושים את זה בזוג, המנהלות פחות מסובכות, ואפשר לזרום די בקלות.
מאז, בכל קיץ וקיץ, הקפדנו לצאת לטיול השנתי שלנו.
השנה עשינו את זה בפעם השביעית ברציפות, פעם ראשונה בחו"ל.
כשיצאנו לטיול הראשון לפני שש שנים, לא ידענו שהוא יהיה תחילתה של מסורת.
מסורת מתחילה בפעולה אחת.
חשיבותו של משהו מתבררת לעיתים בפרספקטיבה של זמן ומרחב.

**
אותו דבר אבל שונה.
לכאורה, יש מסגרת קבועה ודומה לטיולי הקיץ שלנו: הם תמיד ביולי-אוגוסט, נמשכים כשבוע, אבא ובן.
למרות קווי הדימיון הטיולים הללו שונים מאוד זה מזה:
זה נובע גם מכך שאנחנו משתנים עם הזמן (הטיול עם ילד בן 8 שונה מטיול עם נער בן 14),
וגם מכך שברגע נתון, בהתאם למה שעובר עלינו ולמקום שאנו נמצאים בו, החשק והרצונות שלנו משתנים.
אחד הדברים שאני הכי אוהב בטיולים הללו הוא החופש שאנחנו מאפשרים לעצמנו:
יוצאים עם מעט תוכניות ועם הרבה זרימה למה בא לנו לעשות בשעות הקרובות.
בנחל שכיף לנו לשהות בו נישאר כמה שעות, ומחורשה מלאת דבורים נברח מהר.
הטיול מתהווה מתוך הקשבה ותשומת הלב מתמשכת לעצמנו ולמה שמתאים לנו.

**
סגירה.
בסופו של כל טיול אנחנו מוציאים ספר "לופה" עם הרבה תמונות וקצת מילים לסיכום הטיול.
הסגירה היא שלב חשוב בחוויה.
בספר שכזה אנו משתדלים להנציח גם תמונות וגם רגעים שנרצה לזכור.
לאחר שהחוויה המיידית חולפת, מה שנשאר זה התמונות, הזיכרונות והספר.
טיול של מספר ימים הוא חוויה אינסופית מלאה ומורכבת.
לאחר חודשים ושנים, התמונות והזיכרונות ישטחו אותה למשהו מוגבל ומצומצם.
חלק גדול ממה שחווינו יתאדה, וייזכרו מספר מצומצם של אירועים ורגעים.
"ספר טיול" יכול להשפיע על הדרך שבה נזכור את הדרך שעברנו:
משפט מצחיק שנאמר, אדם מעניין שפגשנו, שיר שנדלקנו עליו במהלך הטיול.
בדומה לספרי ההיסטוריה, ספר טיול אינו תיעוד מדויק של מה שהיה,
אלא בחירה סלקטיבית במספר מצומצם של תמונות, אירועים וזיכרונות שבוחרים להדגיש.

**
עד כאן מספר הרהורים על טיול.
טיול הוא בדרך כלל פרק זמן בן מספר ימים, הפוגה בתוך החיים.
כשאני עובר על מה שכתבתי פה, מתחדד לי שהכול למעשה רלוונטי גם לחיי שגרה רגילים ויומיומיים:
מוטרדות, רצון להיות במקום אחר, חשיבות החוויות, נוכחות והקשבה, בחירה, מסורת, סגירות וסיכומים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שורשים, כנפיים ושמיים

בסיפור הידוע על הגוזל והביצה, ילד קטן מבחין בביצה שנסדקת ובגוזל המתקשה לצאת ממנה.
מתוך רצון לעזור לגוזל, הילד שובר את קליפת הביצה ומאפשר לגוזל לצאת החוצה, אך מגלה שהגוזל אינו יכול לעוף כיון שכנפיו לא התפתחו מספיק.
כנפיו של הגוזל מתחזקות בזכות הדחיפות החוזרות ונשנות של קליפת הביצה העוטפת אותו, פעולה שעליו לבצע בעצמו ללא עזרה מסביבתו.

מתי משהו שאנו עושים עבור מישהו אחר (או שמישהו עושה עבורנו) זה עזרה בריאה ומיטיבה, ומתי זו פגיעה בהתפתחות ובבניית יכולות עצמיות?

**
פרופסור יונה סאלק היה רופא יהודי אמריקאי שפיתח את החיסון המוצלח הראשון כנגד שיתוק ילדים הנגרם על ידי נגיף הפוליו.
אחד המשפטים שלו שאני ממש אוהב ושמרבים לצטט:

”תפקידם של הורים לתת לילדים שורשים וכנפיים.
שורשים – כדי שיידעו היכן הבית ומהו, וכנפיים – כדי שיוכלו לעוף הכי גבוה והכי רחוק שהם יכולים“.

שורשים זה הבסיס הערכי. הבית. הקן. הביטחון במקום שהם תמיד יכולים לחזור אליו.
כנפיים זה הפוטנציאל. ההתפתחות. האמון והביטחון ביכולת שלהם להתמודד, ליפול, לקום ולהצליח.

פרופסור סאלק מדגיש את חשיבות האיזון של גם וגם. גם שורשים וגם כנפיים.
זה רלוונטי לא רק לילדים, אלא לכל אדם באשר הוא, כמו למשל לעובדים ומנהלים בארגונים.

בסוף השבוע האחרון יצאתי עם רועי בני ועם עוד מספר אבות ונערים לטיול בנחל דרגה שבמדבר יהודה, שבכדי לעבור אותו יש לרדת בטבעות ולגלוש בעזרת חבלים במפלים בגובה של עד 15 מטרים.
במהלך המסלול חשבתי לעצמי מה הקו העדין שבין להדריך את הילדים היכן להניח את הרגל בכל צעד וצעד, לבין לתת להם לפתח ביטחון ועצמאות, להרגיש את המפל ואת עצמם.
לנפילה, פיזית או רעיונית, יש מחירים, לפעמים יקרים וכואבים מאוד.

מה האיזון הנכון שבין להדריך, לשמור, לגונן ולהורות לבין לאפשר, לסמוך ולעודד להתנסות?

חלק ממה שילדינו צריכים זה לגדל ביטחון בעצמם, בגוף שלהם, בשיקול הדעת שלהם, לדעת להקשיב לעצמם, לללמוד מה הם מסוגלים לעשות ברגע נתון ומה לא, מתי משהו מסוכן מדי ועדיף לא לעשות אותו ומתי הוא קצת מפחיד אבל מספיק בטוח.

לעזור למישהו לגדל כנפיים זה להאמין בו, לראות את המקום שהוא יכול לצמוח אליו ולתת לו לעבור-לחוות את הדרך בעצמו.

**
עידית ברק הנפלאה מוסיפה בשירה "כנפיים" נדבך משלים לשורשים ולכנפיים:

כנפיים/ עידית ברק

אַל תְּסַפְּרוּ לִי
שֶׁכְּדֵי לָעוּף
כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ
זֶה זוּג כְּנָפַיִם
אִם רוֹצִים לָעוּף
יֵשׁ לִדְאֹג
שֶׁיִּהְיוּ גַּם שָׁמַיִם

על פי עידית ברק, שורשים וכנפיים לא מספיקים. צריך גם שמיים.
שמיים הם המרחב שבו ניתן להתפתח, לעוף וגם להתרסק.
בחויה שלי, "להיות שמיים" עבור מישהו זה גם לתת לו מספיק מרחב וחופש פעולה שהוא יוכל להתנועע בתוכו,
וגם להיות הסביבה המכילה והמקבלת שבתוכה הוא יכול לצמוח בצורה בריאה.
כשמכניסים כפית מלח לכוס מים, המים הופכים להיות בלתי נסבלים.
לעומת זאת, כשמכניסים את אותה כפית מלח לאגם, האגם "מכיל" את המלח מבלי להיות מושפע ממנו.
שמיים הם משהו גדול ורחב ויציב ומכיל.

אם "כנפיים" מתמקד בחיזוק יכולות, בניית תחושת מסוגלות ופיתוח ביטחון עצמי, הרי ש"שמיים" מתמקד בפשוט להיות. בנוכחות שקטה ומאפשרת שרק נמצאת.
"שמיים" שמה דגש על הסביבה שמקיפה אותנו ושאנחנו מושפעים ממנה מאוד.
"השמיים" שלנו הם האנשים הסובבים אותנו, הנורמות והערכים של המשפחה שלנו ושל הארגון שאנו חלק ממנו, המרחב שבתוכו אנו חיים, גדלים ופועלים.
בשונה מצמחים, כבני אדם אנחנו יכולים לבחור בסביבה שלנו, להתאים אותה לצרכינו, לשנות אותה ובמצבים מסוימים גם להחליף אותה.
בסביבה ארגונית "שמיים" זו קבוצה שבאמת אכפת לה ממני כאדם וכעובד, אנשים המחויבים אלי, רואים אותי ומחזיקים אותי.
שמיים זה מרחב מספיק גדול וחופשי שאני יכול לנוע בו או פשוט להיות בו.
זה מקום שמאפשר לי להביא לידי ביטוי גם את החוזקות והעוצמות שלי וגם את החששות וההתלבטויות שלי מבלי להבהיל, להכביד או להיפגע.

**
כהורים, מורים או מנהלים אנחנו יכולים להיות לתת שורשים, כנפיים ושמיים –
גם לצקת יסודות בריאים וקן בטוח, גם לעודד-לדחוף-להאמין, וגם לתת מרחב שקט ופשוט להיות שם בנוכחות.

המילים של יונה סאלק ועידית ברק עוררו בי מספר שאלות:
– אילו שורשים וכנפיים גידלתי? מי עזר לי לגדל אותם? איפה השמיים שלי עכשיו?
– באינטראקציה עם אדם אחר – מה הוא הכי צריך כרגע – שורשים, כנפיים או שמיים? ומה אני צריך?
– עבור מי אני שמיים? למי אני יכול לעזור לגדל כנפיים או להעמיק שורשים?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר