בסיס עתלית לפני כשלושים שנה. קור של פברואר, גשם שוטף, ים סוער.
בעוד מספר ימים אני צפוי לקבל מחזור חדש של חניכים במסגרת מסלול הכשרת הלוחמים של שייטת 13.
ששת החודשים הקרובים שבהם אפקד על המחזור מהווים את השלב הראשון והקשה ביותר במסלול מפרך
שבמהלכו יהפכו חבורת נערים בני 18 לצוות לוחמים מגובש ומיומן באחת מיחידות העילית הטובות בעולם.
זיו, מפקדי, קורא לי למשרדו לשיחת הכנה ותיאום ציפיות לקראת הגעת המחזור החדש.
כשאני נכנס, הוא מחייך את חצי-החיוך המוכר שלו, מסמן לי לשבת ומתחיל:
"אני מפקיד בידך ארבעים נערים. ארבעים בני אדם.
אחריותך וחובתך להכיר כל אחד ואחד מהם באופן אישי ולעומק, לדעת כל מה שאפשר עליהם ועל משפחותיהם.
לשם כך אני נותן לך כשלושה שבועות ואז אעשה לך מבחן:
אצטרף לאחד האימונים שלכם ואבדוק עד כמה אתה מכיר אותם.
בזמן הזה גם אני אעשה מאמץ להכירם, ולהבדיל ממך, ללא הפריבילגיה של לבלות איתם יום יום.
חסר לך שיהיה מישהו שלא תכיר או שאני אכיר טוב ממך."
אני זוכר את השיחה הזו היטב. המסר עבר בצורה ברורה וחדה.
נלחצתי מהציפייה וידעתי שהמבחן אכן יגיע.
אבל יותר מכך, בעיקר חשתי באחריות הגדולה שזיו הפקיד בידי.
השיחה הזו שינתה את נקודת המבט שלי.
הבנתי בעוצמה שמעבר לפיקוד על מחזור חדש של חניכים במסלול,
אני מקבל לידיי ארבעים בני אדם שכל אחד מהם עולם ומלואו.
כפי שזיו הבטיח, המבחן אכן הגיע.
שלושה שבועות מאוחר יותר יצאתי עם ארבעה מדריכים וארבעים החניכים למסע לילי.
פעילות שסוגרת יום ארוך ואינטנסיבי. לילה חשוך ללא ירח.
ביקשתי מאחד המדריכים שיוביל את המסע והתמקמתי בסוף הגוש, ממקום שאפשר להבחין בכולם,
לנוע ביניהם הלוך וחזור, לראות את האינטראקציות החשובות שבד"כ נסתרות.
כשעה לאחר תחילת המסע, אני מרגיש יד על כתפי ושומע קול מוכר: "אהלן רוני, איך הולך? מוכן למבחן?"
זיו (אין לי מושג מהיכן הוא צץ) צועד לידי, נינוח ומחייך.
פעימות הלב שלי עלו מידית ולא בגלל המאמץ הפיסי.
למרות שבטחתי בתהליך שעברתי בשבועות האחרונים, הייתי לחוץ.
היה חשוב לי לא לאכזב את זיו. להראות לו עד כמה אני מכיר כל אחד ואחד מהם.
נענו ביחד לצד גוש האנשים כשבכל פעם זיו מצביע מרחוק על דמות חשוכה אחרת ושואל:
"מה שמו?", "מהיכן הוא בארץ?", "כמה אחים ואחיות יש לו?", "מה הוא למד בתיכון?", "יש לו תחביב מיוחד?"
על רוב השאלות ידעתי לענות. לא על כולן.
כשנתקעתי זיו סיפק את התשובה. הוא ידע.
לאחר זמן מה זיו טפח בחמימות על כתפי, קרץ בחיוך רחב והמשיך לדרכו.
זה היה אחד המבחנים שהכי שמחתי לעבור.
השיעור שקיבלתי מזיו מלווה אותי גם היום בעבודתי ובחיי.
האנשים שאנחנו עובדים איתם הם בני אדם.
הם לא משאבים, מספרים אישיים או תאים באקסל.
כל אחד מהם הוא עולם ומלואו.
לכל אחד מהם יש משפחה, היסטוריה, חלומות, תחביבים וקשיים.
כמחנכים, מנהלים או מפקדים, יש לנו אחריות רבה לראות אותם כבני אדם, להכיר אותם ולדאוג להם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר