תגית: מפגש

לפני מספר ימים מנכ"ל של חברה קטנה ביקש להיפגש עמי.
הוא שמע שאני משלב בין עולמות של תקשורת מקרבת ועבודה עם ארגונים עסקיים,
ועניין אותו לשמוע ממני יותר על איך נראה היום-יום שלי ואיך דברים התפתחו לאורך השנים.
כשנפגשנו אצלי בבית סיפרתי לו קצת הדרך שעברתי ועל המקום שאני נמצא בו היום.
בין היתר סיפרתי לו שאני מרגיש בר-מזל,
כיון שרבים מהאנשים שעובדים איתי הם ממש חברים שלי, וכמה מהם במעגל חבריי הקרובים ביותר.
תוך כדי השיחה שמתי לב שבכמה רגעים העיניים שלו נצצו.
פעם או פעמיים הוא אפילו ניגב דמעה של התרגשות.

נראה לי שהמפגש שלנו ממש נגע בו.
לפני שנפרדנו הוא הודה לי.
"לא האמנתי שמשהו כזה אפשרי", הוא אמר לי,
"הלוואי שיום אחד גם אני אצליח ליצור לעצמי ולאנשים שאני עובד איתם סביבת עבודה שכזו".

**
לאחר שהוא הלך נזכרתי בפוסט שכתבתי לפני לא מעט שנים על "העבודה שלי".
לא זכרתי מה בדיוק כתבתי ומתי,
אבל זכרתי במעומעם שבאותו פוסט שיתפתי במהות העמוקה של העבודה שלי כפי שחוויתי אותה אז.
הסקרנות שלי החלה להתעורר..
בתוך דקה או שתיים מצאתי את הפוסט המקורי (שנכתב לפני 8 שנים) וקראתי אותו.
אתם מוזמנים לקרוא אותו בעצמכם – "העבודה שלי". 

אחת המתנות המשמעותיות של רפקלציה אישית, היא הלכידה של מחשבות-רגשות ברגע חיים מסוים.
בשונה מזיכרון שעל פי רוב יכול לתעתע, כשחוזרים לתיעוד כתוב של מחשבות-רגשות-תחושות,
אפשר ממש לחזור אחורה בזמן לרגע-מקום המסוים והמדויק שהיינו בו.
לפני שמונה שנים כשכתבתי את "העבודה שלי", לפחות 60-70% מהאנשים שאני עובד איתם היום,
לא היו עדיין בחיי. טרם נפגשנו.
חלק מהאנשים שעבדתי איתם בעבר בזמן כתיבת הפוסט, כבר לא עובדים איתי היום, דרכינו התפצלו.
ויש גם לא מעט שעבדנו ביחד אז ושאנחנו עדיין עובדים ביחד גם היום.

**
לפעמים כשמספרים למישהו משהו על עצמנו ועל הדרך שעברנו,
זה גורם לנו להסתכל על דברים קצת אחרת.
זוית חדשה יכולה להגיע מעצם השיתוף שלנו עצמנו,
וגם מעיניו של מי שאנחנו חולקים איתו את הסיפור.

הדבר הכי חזק שהדהד בי אחרי קריאת הפוסט והמפגש עם אותו מנכ"ל,
זה שאם לפני שמונה שנים כשכתבתי את הפוסט עשיתי את "העבודה שלי" במידה רבה בעצמי,
הרי שהיום העבודה הזו נעשית על-ידי קבוצה גדולה של עשרות חברים ושותפים לדרך.
זו כבר לא רק העבודה שלי, זו כבר מזמן העבודה שלנו.
וזו חגיגה גדולה ומרגשת שממלאת אותי בהכרת תודה.

המשאלה שאותו מנכ"ל חלק איתי השבוע,
היא ממש אותה משאלה שהיתה לי, אי-אז לפני לא מעט שנים,
למצוא או ליצור לעצמי סביבה שבה אוכל לעשות עבודה משמעותית ומהנה עם שותפים קרובים לדרך.

**
"מה הסיכוי שלא תצליח ליצור לעצמך סביבה שכזו?", שאלתי את אותו מנכ"ל לפני שנפרדנו.
ראיתי את הבלבול ואת חוסר ההבנה בעיניים שלו והמשכתי:
"אתה ואני שונים, והארגונים שלנו שונים,
כך שכנראה שהמסע שתעבור יהיה שונה מהמסע שאני עברתי,
והסביבה שתיצור לעצמך תהיה שונה מזו שאני יצרתי.
אבל תחשוב על זה:
מה הסיכוי שתוכל לעבוד בעבודה משמעותית,
עם אנשים שאתה מכבד, אוהב ומעריך,
שאכפת לך מהם ואכפת להם ממך?

יש המון אנשים שכך נראית סביבת העבודה שלהם.
זה לא בשמיים.
זה ממש אפשרי.
ולבחירות ולפעולות שלנו יש השפעה גדולה על היצירה של זה."

**
העבודה שלנו היא הרבה מעבר לעבודה הרשמית שאנחנו מקבלים עליה שכר.
העבודה שלנו היא מה שאנחנו עושים בחיים, התנועה שאנו יוצרים בעולם,
האינטראקציה שלנו עם אנשים שאנו פוגשים.

עבורי, הפוסטים שאני כותב, כמו זה למשל, הם חלק חשוב ומשמעותי מהעבודה שלי.
ואתם הקוראים (חלקכם כבר למעלה מעשור), חברים ושותפים לדרך הזו.
תודה על שאתם שם, תודה על ההקשבה שלכם,
ואם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים אני מבטיח לקרוא ולהגיב באופן אישי..

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

לעולם אל תיתנו למישהו להגיד לכם שאתם לא יכולים לעשות משהו !

למילים יש כח.

מילים יכולות להרים, להעצים, לדחוף והן יכולות גם לחסום, לעצור ולרסק.

המילים שאנו משתמשים בהן משפיעות במידה רבה על הפעולות שיבואו בעקבותיהן ועל התוצאות שתושגנה בסופו של דבר.

בכל מפגש אנו מחזקים או מחלישים את האדם שמולנו.

בכל מפגש !

העוצמה משתנה אך האנרגיה שלנו משפיעה תמיד.
והאנרגיה שלנו מושפעת במידה רבה מהמילים שאנו משתמשים בהן.

לעתים אנו "מלבישים" על אחרים את הפחדים, הדאגות, השיפוטים והחסמים שלנו.
את הכשלונות ואת חוסר האמונה שלנו.

הטרגדיה היא שזה קורה פעמים רבות דווקא עם האנשים שאנו הכי אוהבים ושהכי יקרים לליבנו: ילדים, הורים, בני זוג, חברים, תלמידים ועובדים. 
בחלק גדול מהמקרים איננו מודעים לגודל ההשפעה שלנו ויוצרים נבואה לא רצויה שמגשימה את עצמה.

לחצו כאן להמשך קריאה ולצפייה בסרטון קצר הממחיש את זה בצורה חדה ומרגשת.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יש משהו מיוחד במחשבה שפוטנציאלית אנו עלולים לשאת את הנגיף גם ללא ידיעתנו ולהדביק אנשים סביבנו, כולל את היקרים לנו ביותר.

יש משהו מיוחד במחשבה שפוטנציאלית כל אדם שאנו פוגשים, עלול לשאת את הנגיף גם ללא ידיעתו ולהדביק אותנו ואת הקרובים לנו.

יש משהו מיוחד בכך שהאפשרות קיימת ושרובנו לא באמת יודעים האם אנו נשאים או לא.

יש משהו מיוחד בכך שמה שקורה רלוונטי לכולנו ושכולנו מושפעים מזה בצורה ישירה או עקיפה.

יש משהו מיוחד בכך שגם אנו נושאים את הנגיף לא בטוח שהוא יתפתח בתוכנו ולא בטוח באיזו עוצמה.

יש משהו מיוחד בכך שאנו מבינים שיש דברים שונים שאנו יכולים לעשות שיקטינו את הסיכוי שנידבק מאחרים או שנדביק אותם, ועדיין אין לנו שליטה או וודאות מוחלטת.

**
ואולי זה לא כל כך מיוחד.

כל אחד מאיתנו נושא בתוכו כל הזמן זרעים של כעס, שנאה, פחד, ייאוש, קנאה ואלימות כמו גם זרעים של אהבה, אכפתיות, חמלה, תקווה, שלווה, נתינה וערבות הדדית.

ביום-ביום, במציאות "רגילה" של טרום-קורונה, פוטנציאלית אנו נושאים בתוכנו את הזרעים הללו גם ללא ידיעתנו ויכולים להדביק אנשים סביבנו, כולל את היקרים לנו ביותר.

ביום-ביום, במציאות "רגילה" של טרום-קורונה, כל אדם שאנו פוגשים נושא את אותם זרעים שאנו נושאים ויכול להדביק אותנו ואת הקרובים לנו.

אין מפגשים נייטרליים.

בכל אינטראקציה עם אדם אחר אנו משפיעים ומושפעים.

ההשפעה עלינו וההשפעה שלנו היא אינסופית וחסרת גבולות.

בדומה לקורונה לעתים יהיה קשה לראות שנדבקנו או שהדבקנו. שהשפענו או שהושפענו.
אם לא רואים את זה, זה לא אומר שזה לא קורה.

בשונה מהקורונה, ההדבקה של הזרעים הללו אינה רק באמצעות מגע ומשטחים פיזיים, 
אלא גם באמצעות מחשבות, תמונות, מילים ומעשים במגוון ערוצים.

ההכרה בכך שאנו נשאים פוטנציאליים ושכל מי שאנו פוגשים הוא נשא פוטנציאלי, מחדדת ומגבירה את תחושת האחריות האישית.

את חשיבות השמירה על עצמנו ועל אחרים.

את חשיבות ההקפדה על הדרך שבה אנו מתנהלים בעולם.

במיוחד בימים אלו חשוב להקפיד על האנשים והחומרים שאנחנו נחשפים אליהם.

**
אני סוגר שבוע שני של כתיבה יומית.

השבוע כתבתי על: 
"מאסלו ואתגרים שאנשים חווים", "שאלות אישיות לפתיחת יום", "5 סוגים של זמן" ועוד.

חלק מהפוסטים מכילים כלים מעשיים.
חלק מהפוסטים הם שיתופים במחשבות.

כל פוסט נכתב מתוך כוונה פנימית להרבות טוב בעולם. 
לאפשר נשימה. 
להגביר שלווה. 
ליצור חיבור. 
לחזק משאבים פנימיים.

ניתן לקרוא את כל הפוסטים שעלו השבוע ובשבוע שעבר באתר הבלוג היומי שלי.

ניתן גם להירשם אליו ולקבל את הפוסטים החדשים ישירות למייל.

**
יש לי מחשבה לקיים באחד הערבים הקרובים מפגש זום בנושא "התנהלות אישית" בימים הללו.
אני מתכנן להציג מספר כלים יומיומיים המונעים שחיקה ומגבירים איזון, נוכחות, מיקוד ושלווה בתקופה הזו.

ברוח התקופה והאתגרים השונים שרבים מאתנו חווים, המפגש יהיה ללא תשלום.

פרטים נוספים יישלחו בקרוב.
במידה ואתם מעוניינים לקבל אותם לפני כולם, אנא השיבו למייל זה ואעדכן אתכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ג'יין גודול טוענת:
"אינך יכול/ה לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם סביבך.
מה שאת/ה עושה, עושה הבדל, ועליך להחליט איזה מין הבדל את/ה רוצה לעשות."

ברוח המילים של ג'יין, 
אני מאמין שבכל פעם שאנו פוגשים מ י ש ה ו, אנחנו משפיעים ומושפעים.
משפיעים עליו ומושפעים ממנו.
אין מפגשים ניטרליים.

ואולי זה נכון לא במפגש עם מ י ש ה ו, אלא גם במפגש עם מ ש ה ו.

במקרה שלי, מילים עושות לי את זה.
מפגש עם טקסט (מ ש ה ו כתוב) משפיע עלי.

בפוסט הנוכחי, אני בוחר לשתף אתכם במספר טקסטים.
פגשתי אותם שוב אתמול, במסגרת העבודה על הספר.
שכשאני קורא אותם (גם בפעם העשירית) הם נוגעים בי.
משנים את רמת האנרגיה שלי.
משפיעים עלי… מעוררים בי משהו…

שמונה ציטוטים…
על חיים ועל מוות,
על שינויים ומעברים,
על נוכחות, משמעות וכוונה,
על תפקידנו ומקומנו.

**

שינוי יסודי ביחסנו אל החיים

"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים.
צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים,
כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים,
אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.
צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים
ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה.
ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור-
אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."

~ ויקטור פרנקל / "האדם מחפש משמעות"

**
אני בסדר

"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ פמה צ'ודרון / "המקומות שמפחידים אותך"

**
שיעור בענווה

"אם כל החרקים ייעלמו מעל פני האדמה,
בתוך חמישים שנה יבוא הקץ על כל צורות החיים האחרות.
לעומת זאת, אם כל בני האדם ייעלמו מעל פני האדמה,
בתוך חמישים שנה יחל שגשוג עצום של כל צורות החיים האחרות."

~ ג'ונאס סאלק, ממציא חיסון הפוליו, מתוך "המקום הנכון" מאת קן רובינסון.

**
יום בעל משמעות

"אדם כמוני, נונתאיסט שהוא גם בודהיסט,
נזכר ברגע שהוא מתעורר בעקרונות של בודהה:
של טוב לב וחמלה, לאחל לאחרים משהו טוב או לפחות שסבלם יקטן.
אחר כך אני נזכר שהכול קשור, נזכר בעקרון התלות ההדדית.
ואחר כך אני קובע את המטרה היומית שלי כדי שהיום הזה יהיה משמעותי.
משמעותי פירוש הדבר לשרת ולסייע לאנשים במידת האפשר.
ואם זה לא מתאפשר, לפחות לא להזיק לאחרים.
זה יום בעל משמעות."

~ הדלאי למה / "ספר האושר – אושר מתמשך בעולם משתנה"
** 
ההכנה המושלמת

"במסורת החסידית יש תלמוד שאומר,
שעל האדם להיות מוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.
על-פי האמונה החסידית,
כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מתי.
לכן, כדי להיות מוכן ברגע המבחן, יש להיות ערני תמיד.
פירוש הדבר, שיש לגלות פתיחות למצב של אי-ידיעה, לקיום כפשוטו.
אי אפשר להתחמק מהרגע, אלא לטפח פתיחות אל הלא נודע,
כדי שבכל מצב יוכל האדם להיות נוכח במלואו ולמלא את ייעודו.
סוג זה של אי-ידיעה מאפשר לנו להיות נוכחים תמיד,
כי כשאנחנו מתירים לעצמנו לא לדעת, אנחנו נעשים ערניים.
כמו צייד שעומד הכן ואינו יודע מה עלול לקרות.
הוא אינו יוצר התרחשות, הוא אי דומם בלב הפעילות.
הוא מרחב פתוח, שכל דבר יכול לנוע דרכו.
הוא חדל להיות שם-עצם והופך לפועל.
הוא הופך למהות פעולת העמידה.
סוג זה של נוכחות בחיים הוא ההכנה המושלמת למוות.
פירוש הדבר, שאדם מסגל לעצמו פתיחות לכל מה שיקרה.
אם נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות,
נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות והאובדן,
אחר כך נחשוב, שהכול יהיה בסדר מלבד המוות, האובדן וכריך לא טעים, וכן הלאה.
מגבלות הרצוי מצרות את כלא ההגנה העצמית, שבתוכו אנו מעבירים את מרבית חיינו.
לבסוף מגיע השלב שבו משמעות ה'ביטחון' היא שאיש אינו יכול להיכנס לכלאנו,
ואנחנו נותרים מבודדים לגמרי."

~ סטפן לוין / "מי מת"

** 
אנו דומים לא מעט לסרטן

"אנו דומים לא מעט לסרטן.
בעל חיים זה גדל תוך שהוא מפתח שורה של שריונים קשים המגינים עליו, ומשיר אותם מעליו בזה אחר זה.
בכל פעם שהוא גדל ומתרחב מבפנים, הוא מוכרח להפטר מן השריון המגביל אותו.
תקופת מה הוא נותר ערום ופגיע, עד שגדל שריון חדש ומחליף את קודמו.
גם אנו חייבים להשיר מעלינו שריון מגן בעת שאנו עוברים משלב אחד בתהליך הגידול למשנהו.
גם אנו נשארים תקופת מה עירומים ופגיעים – ועם זאת תופחים וגדלים, ומסוגלים להתפשט בכוונים שלא ידענום לפנים.
הסרת השריון עשויה להימשך שנים אחדות ואף יותר.
עם זאת, בכל פעם שאנו מגיחים ונחלצים מתוך מעבר ממעברי חיינו, אנו פותחים בתקופה ארוכה ויציבה יותר,
שבה אנו יכולים לצפות לשלוות נפש מסוימת ולהחזיר לעצמנו את תחושת איזוננו."

~ גייל שיהי / "מעברים"

**
לגדל מישהו

" לגדל מ י ש ה ו ,
אם זה הפועל המתאים לתיאור האחריות ההורית,
שונה מכל פעולה מוכרת של בנייה ועיצוב של מ ש ה ו .
כשאנו עוסקים בבנייה או בעיצוב של משהו,
די להתייצב מבחוץ, להגדיר מטרות, לתכנן תוכניות,
להפעיל את הפרוצדורות המתאימות ולצפות שמה שתוכנן אכן יבוא לידי גמר.
אבל כל זה אינו שייך לגידולו של מישהו.

ואם כן, איך מגדלים מישהו ?
קודם כל על ידי זה שלומדים לראותו כמישהו."

~ דן לסרי / "הורות לחירות"

**
שני סוגים של מצבים זמניים

"1.
האירוע הזה שאנו חווים עכשיו הוא זמני.
בעוד דקה או שעתיים, יום, שבועיים או חודשיים, הוא יחלוף.
דברים עומדים להשתנות ולהתפתח בקרוב.
בדרך שנרצה או בדרך שלא נרצה.

2.
האירוע הזה שאנו חווים עכשיו הוא זמני.
יתכן שאנו נכנסים לשלב חדש בחיינו.
למצב שיהיה חלק מהמציאות שלנו בשנים הקרובות או עד יומנו האחרון.
גם זה זמני, חולף ומשתנה.
כשם שאנו זמניים, חולפים ומשתנים."

~ רוני ויינברגר / "חיים מלאים"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ריי – קידה

"הקראטה מתחיל ומסתיים בקידה.
גם פגישה טיפולית או חינוכית מתחילה בקידה.
הקידה היא הדדית.
ללא הבדלי דרגה, ותק ומקצוע.
הקידה היא אמירה ברורה: אני מכבד אותך.
שנינו מכבדים את הדרך בה אנו הולכים במפגש הזה.
לפעמים בטיפול אני קורא לזה 'מסע משותף'.
לתפקידי יש חשיבות כמדריך, כמורה או כמטפל, 
גם בקראטה וגם בטיפול או חינוך.
אך בשום פנים אין זה אומר כי ערכי רב יותר,
או שאני ראוי לכבוד מיוחד.
תמיד חשתי, ועד היום אני רוכש כבוד רב למוריי ולמדריכיי,
כבוד זה נובע מתוך יכולתם הענווה לעשות ריי לכיווני,
בעוד אני עושה זאת לכיוונם,
גם כילד אשר אינו יודע דבר ברזי הדרך.

הקידה היא גם הצהרה על אחווה ושותפות.
ללא קידה יהיה קשה לנוע על הדרך,
נצטרך להגיע לשלב בו נצליח לעשות ריי מהלב.

משימה קשה היא לעשות ריי לאחר הנתפס כפוגע בי, מסוכן, לא רואה אותי.
זה יכול להיות עם מטופל במפגש פרטני, זוגי או קבוצתי,
או תלמיד בכיתה התוקף אותי, מאיים עלי, מסכן ומשפיל אותי.
האחר הופך לאויב, ואני מתגונן ותוקף.
אך היכולת לעשות ריי במצבים קשים אלו היא האמנות שיש לשאוף אליה.
פעמים רבות בעבודתי עם מטופלים מבוגרים, ילדים או נערים הפוגעים בסביבתם ומנסים אף לפגוע בי, 
הרגע בו הצלחתי לחייך אליהם בנינוחות, 
מתוך כבוד וחמלה וללא כל פחד,
היה רגע השינוי בקשר בינינו ותחילת השינוי במצבם."

**
יאמה (yah-me)

"יאמה זו הפקודה להפסקת הקרב או התרגול.
ביאמה עוצרים את התרגול וחוזרים לעמדת המוצא.
אך שומרים על הריכוז באחר ובסיטואציה.
המבט נשאר ממוקד, התחושה עדיין ערנית ופתוחה.
לא פעם, ממצב זה, הקרב יכול להיפתח שוב בהפתעה.
הקרב הסתיים אך עוד לא נגמר כלום.
השעה הסתיימה.
אך הכול עוד בהתהוות.
קורה ויכול לקרות.
יכולה לבוא עוד התפרקות.
עוד ניסיון למגע.
זהו זמן רגיש.
כמו בנחיתת מטוס.
המטפל מאמץ השתהות מרוכזת בסיום הטיפול.
לפני שעוברים הלאה, בוחנים, מתבוננים, נושמים.
המבט פונה אל המטופל ופנימה,
אנו מביטים בעיניים,
שומרים על מרחק נכון,
נושמים, נרגעים."

**
יאסמה (yasume)

"פקודת סיום הקרב או הקאטה (או כל תרגול אחר).
יאסמה יבוא לאחר היאמה.
ואז באמת נגמר.
זה הזמן לחזור למרחב המציאות.
אין קרב.
אין טיפול.
המטופל מפנה את הגב ביוצאו מהחדר.
היריב מתרחק, לקרב הבא או למנוחה, 
הקשר ניתק נכון לעכשיו.
הוא אוסף את עצמו וחוזר לחייו.
עליי לשחרר אותו, לעבור הלאה.
החוויה והזיכרון קיימים.
יישארו איתנו.
גם מה שלמדנו במפגש ומה שעלינו עוד ללמוד בעקבותיו.
זה זמן לאסוף את עצמנו, לנשום.
כעת עלינו להתפנות, להיות עם עצמינו, עם צרכינו.
עם מה שאנו זקוקים לו כהפוגה.
כמעבר מטיפול ל לא-טיפול,
לפני הכניסה לטיפול הבא.

לא תמיד היאסמה הוא מובן מאליו.
לא תמיד אנו מצליחים להתנתק, לשחרר, 
להרפות מהטיפול הקודם, מהקרב הקודם.
אנו מתקשים לתת לעצמנו לנוח, מתקשים לנשום,
מתקשים להיות באמת עם המטופל הבא."

**
ריי – סיום

"כמו שמתחילים בריי, כך גם מסיימים בריי.
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בקרב כאשר אנו מתאמנים, וזה מתרחש בחדר הטיפול.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את כל כוחותיו בקרב איתי.
לאמן ולחזק אותי.
להתאמן איתי.
להאמין בערך המפגש איתי, למרות ההבדלים הקיימים בינינו.
לא מובן מאליו שהמטופל יבחר להיחשף, ולהילחם באויביו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "בודותרפיה" שנכתב על ידי גבו וייס.
גבו וייס הוא פסיכותרפיסט ומטפל זוגי והוא גם מאמן קראטה מסורתי.

בשונה מגבו וייס, עולם התוכן והלקוחות שלי הוא ארגונים, צוותים ומנהלים.
המרחבים שבהם אני פוגש אנשים אינם קליניקה או מזרן האימונים, 
אלא חדרי ישיבות, בתי קפה, וידאו וטלפון.

ועדיין, מפגש אנושי הוא מפגש אנושי.

במקרה שלי, ההנחיות ל"ריי-קידה", "יאמה", "יאסמה" ו"ריי-סיום" לא יוכרזו ע"י מאמן או שופט.
הן ייגזרו מלוח הזמנים ויושפעו מההנחיות הפנימיות שאתן לעצמי.
דקה לפני תחילת או סיום פגישה עם לקוח.
רגע לפני תחילת או סיום שיחה עם עובד.

ריי-קידה: התכווננות.

[…מפגש…]

יאמה: עצירה והתבוננות.
יאסמה: סגירה והתנתקות.
ריי-סיום: הכרת תודה. מעבר הלאה…

**
יום המחלקה שקיימנו אתמול סימן את פתיחת 2020.
בשתיים מתוך חמש הדקות שלי בחרתי להתמקד בנושא של תרבות ארגונית המבוססת על ערך-הדדי-גבוה (High Mutual Value).
זו לא סיסמא שיווקית.
זו התכווננות לשותפות עם כל אחד מ-180 עובדי הארגון.

בדומה למילים של גבו וייס,
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בפגישות העסקיות, בעבודה על פרויקטים, בקשיים ובחגיגות.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את זמנו ואת האנרגיה שלו במסע איתי.
לא מובן מאליו שהאדם שעובד איתי יבחר להיחשף, ולהתמודד עם אתגריו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו.

**
כבוד לאדם באשר הוא.
גובה עיניים.
ענווה.
חמלה.
תזכורת שאנו בדרך.
במסע משותף.
התכווננות ל win-win אמיתי.
נוכחות עם האדם שאנו פוגשים כרגע.
ועם עצמנו.
מוכנות להתמודדות עם אתגר.
ועם חוסר וודאות.
היכולת לעצור כשמגיע הזמן.
לסגור.
להודות.
לאדם. לשיעור.
להתנתק.
לעבור הלאה…

**
תודה לגבו וייס על הספר הנפלא הזה.
תודה לספרייה העירונית בכפר סבא שבזכותה נפגשנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יותר קל ללמוד על זה מאשר לעשות את זה.
יותר קל לדבר על זה מאשר לעשות את זה.
יותר קל ללמד את זה מאשר לעשות את זה.

משוב.
עם אנשים שאכפת לך מהם.

אמיץ.
חשוף.
אותנטי.
חודר.
אמפטי.

כזה שהלב מפרפר קצת לפני שאתה נותן או מבקש אותו.
כזה שגורם לך להחסיר פעימה לפני שאתה משתף בו.
כזה שמקפיץ את האגו למגננות או למתקפות.
כזה שהגוף מתכווץ כשאתה מקבל אותו.

מערכת יחסים נבנית או נהרסת ברגעים כאלו.

כל מפגש הוא הזדמנות.
כל מפגש הוא בחירה.
להתקרב או להתרחק.
להתחבר או להתנתק.

חיים מלאים. היום.

באפריל 2013 כתבתי את הפוסט "5 ספרים ששינו את חיי". 
כל אחד מהספרים הללו היה משמעותי מאוד עבורי, 
הניע והאיץ תהליכים שעברתי,
השפיע רבות עלי ועל חיי.

**
בחרתי לקרוא לפוסט "5 ספרים… " ולא "5 הספרים…",
כיון שהיו הרבה יותר מ-5 ספרים. 
איני בטוח שאצליח לבחור את 5 הספרים גם אם אנסה.

ועם זאת, לצד הקושי לבחור את חמשת הספרים,
יש ספר אחד, שבפרספקטיבה של 25 שנים, 
השפיע עלי יותר מספרים אחרים.

**
הפעם הראשונה שקראתי את "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"
היתה בסמוך לשחרורי מהצבא, עם תחילת לימודיי בטכניון.
איני זוכר מי "הפגיש" בינינו ואני די בטוח שלא קיבלתי עליו המלצה ממישהו.
"בלעתי" אותו בשלוק אחד.

מאז חזרתי אליו שוב ושוב ושוב לאורך השנים בקריאה ובהאזנה.
נחשפתי לספרים נוספים של סטיבן קובי, למאמרים שלו ולראיונות אתו.

**
בכל סדנת משתחררים שאני מנחה, "שבעת ההרגלים" הוא ההמלצה הראשונה והראשית שלי.
את הספר הזה נתתי כמתנה לאנשים שונים, כנראה יותר מכל מתנה אחרת.
את הספר הזה קניתי לעצמי יותר מכל ספר אחר, כיון שכל עותק שהיה לי ניתן או הושאל מתישהו.

בתקופה מסוימת נתתי עותק של הספר לעובדים חדשים שגייסתי, 
עם בקשה לקרוא את הפרק הראשון בשבוע הראשון שלהם בעבודה,
כך שנוכל לשוחח עליו כבר בשיחתנו הראשונה או השניה.

**
בדומה למפגש משמעותי עם אדם, גם מפגש משמעותי עם ספר,
מושפע במידה רבה לא רק מהאדם (או הספר),
אלא גם מהמצב המסוים שאותו אנו חווים,
ומהשלב בחיים שבו אנו נמצאים.

די מדהים איך ספר אחד ממשיך להיות כל-כך חי ודינמי,
רלוונטי, משמעותי ומדויק במשך שניים וחצי עשורים.

"שבעת ההרגלים" מהווה עבורי מפת דרכים לחיים.
מפה המשלבת תפיסת עולם וכלים מעשיים יומיומיים.

במהלך ריצת ערב השבוע עלה בי חשק לפתוח קבוצת לימוד ועשייה ברוח שבעת ההרגלים.
מספר מצומצם של אנשים, שייפגשו בתדירות קבועה למשך מספר חודשים,
מתוך כוונה להעמיק למידה, לפתח מודעות, לתרגל וליישם.
אין לי פרטים נוספים כרגע.
אם משהו בקבוצה כזו מושך אתכם, אתם מוזמנים לשלוח לי כמה מילים במייל חוזר. 

**
משהו לקינוח:

באחד הראיונות עם סטיבן קובי הוא אמר משהו בסגנון 
(אני זוכר את הרעיון המרכזי וכנראה שאיני מדייק במילים):

"יש בעולם שני סוגים של ספרים.
ספרים הנכתבים בכדי לשרת את הסופרים שכותבים אותם,
וספרים הנכתבים בכדי לשרת את הקוראים שקוראים אותם.
כשאתה קורא ספר מסוים, אתה מרגיש בתוכך מאיזה סוג הוא."

וואוו !

אני מרשה לעצמי להוסיף:
לא רק ספרים.
גם סרטים.
ופוסטים.
ושירים.
ועבודות.
ועסקים.

וגם, משהו לבדיקה פנימית:
כשאת/ה עושה את מה שאת/ה עושה עכשיו,
(כתיבת פוסט או ספר, הקמת עסק, שירות ללקוח וכו'),
האם זה נעשה מתוך כוונה מרכזית לשרת אותך או לשרת אותו..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הבוקר, בסביבות 8:30,
בעקבות התנגשות עם רכב חולף,
הקטנוע שלו פגע בעוצמה בחלקו האחורי של המיצובישי שלי.
הוא עצמו הועף מספר מטרים באויר ונחת באמצעו של הכביש ההומה.

**
כעשרים דקות לאחר מכן,
מבוהל, כואב ומבולבל,
הוא עומד ליד האופנוע ההרוס שלו,
ומתבאס על היום חסר המזל הזה שנפל עליו.

**
יד על כתף.
הזרמת אנרגיה.
"יכול להיות שזה אחד הימים הטובים בחייך…", הצעתי,
"לאט לאט.
אתה כאן, בריא ושלם".

**
20:30, שתים עשרה שעות אחרי.
אני מתקשר לשאול לשלומו.
הוא כבר בבית.
הצילומים נראים תקינים.
כאבים חזקים מהמכות היבשות,
ייתכן שעוד יחמירו על פי הערכת הרופאים.

"חשבתי על מה שאמרת…
אולי זה באמת אחד הימים הטובים בחיי."

**
אולי.
הלוואי.
אין לנו מושג.
אין לנו מושג מה יהיה מחר.
אין לנו מושג איך דברים יתפתחו.
יום טוב או יום רע זה עניין של נקודת מבט.
ההבדל בין יום עם מזל ליום בלי מזל הוא דק.

**
כל מפגש הוא הזדמנות.

כוונה לחיים: להפחית סבל ולהעצים שמחה.

יכול להיות שגן עדן זה כאן?

חיים מלאים. היום.

"אבא אמר – 
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב. 
זה הכול. 
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות. 
כמה שפחות. "

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

**
להכאיב כמה שפחות.
לעצמנו ולאחרים.

"מהו כאב?
כאב הוא תחום שבו הנשמה עוד לא החדירה מספיק אור שיאפשר ללב החומל והעדין להאיר.
כאב הוא תחום שמחכה לאהבה.

כאשר אתה שרוי בכאב, לצד הנטייה הטבעית להאשים את האחר,
יש גם נטייה לרצות לסגת, להסתלק ולסגור את לבך.
אם אתה מרגיש שחבר או אהוב אינם מתייחסים אליך בדרך שהיית רוצה וזה גורם לך לעוגמת נפש,
עדיף שלא לצאת אליו בהאשמה כדי לקבל התנצלות.
במקום זאת, דבר ראשון, הסתכל פנימה.
האחר יכול לעורר בך כאב רק כאשר יש בך כבר כאב.
הוא יכול לגרום לך לסגור את לבך רק כאשר לבך כבר רוצה להיסגר.
אם לא היה כאב בפנים, האחר לא היה יכול להוציאו.
מה שאתה יכול להרגיש אליו הוא חמלה וצער, לא כעס או תחושת איום."

~ מתוך "עוצמה אישית דרך מודעות" מאת סאנאיה רומן

**
לי נראה שהפחתת כאב וסבל הם רק חצי מהעניין.
חצי חשוב מאוד, אבל רק חצי…

ושהחצי השני, הלא פחות חשוב, 
הוא "העצם שמחה".. 
או משהו כזה…

מספר דוגמאות להפחתת סבל:
– תמיכה מעשית ועזרה במנהלות לוגיסטיות.
– יצירת בהירות בזמן בלבול.
– הקשבה אמפטית.
– עזרה בקידום פתרון של בעיה מעיקה.
– מגע אוהב.
– הרגעה.
– הקלה על כאב פיזי או רגשי.
– חיבור ונוכחות.

מספר דוגמאות להעצמת שמחה:
– פרגון.
– השתתפות ברגע משמח.
– חגיגה משותפת של משהו.
– הכרת תודה.
– חיזוק ביטחון.
– פינוק מהנה.
– מחווה אוהבת.
– הצחקה.
– התייעצות (תחושת ערך ומשמעות).
**
כוונה מרכזית לחיים:

"להפחית סבל ולהעצים שמחה."

בתוכנו ומסביבנו.

בכל מפגש, בכל אינטראקציה,
אנחנו מגבירים סבל או מפחיתים אותו, 
מעצימים שמחה או מפחיתים אותה.

איננו יכולים להסתובב בעולם ולפגוש אנשים,
מבלי להשפיע ולהיות מושפעים.

ביום רביעי שוחחתי עם חבר קרוב שהיה לפני ניתוח חשוב.
שיחה לפני ניתוח, כמו כל מפגש אנושי שהוא, 
היא הזדמנות להפחית סבל ולהעצים שמחה.

כשאנחנו פוגשים מישהו שחווה אירוע מאתגר,
אנו יכולים לתרום לשקט, לבהירות או לביטחון שלו,
ואנחנו יכולים להעמיס עליו את הפחדים, המחשבות והשיפוטים שלנו.
מה שאנו אומרים ועושים במפגש עם אדם,
מושפע מהכוונה שאנו מחזיקים ומהנוכחות שלנו.

ברמה הכי הבסיסית – את מי ואת מה המפגש הזה משרת עכשיו?
א. "את מי" = במי אנו מתמקדים? בנו (במחשבות, ברגשות, בצרכים, באג'נדה שלנו…) או באדם שמולנו?
ב. "את מה" = לאן אנו מכוונים במפגש? מה חשוב לנו שיקרה בו?

אם כוונתנו היא לסייע לאדם שמולנו להפחית סבל ולהעצים שמחה,
חשוב שהבחירה מה לומר ואיך להתנהל תנבע מהצרכים של אותו אדם ותנסה למלא אותם:
ממה שלהערכתנו האדם צריך באותו רגע ולא ממה שאנחנו חושבים שהוא צריך לעשות.

**
מחשבה:

אם הייתי ב"גן עדן", הייתי יודע שאני שם..?
איך זה היה מרגיש..?
אולי זה כאן..?
עכשיו..?

**
"גן עדן" אינו מקום שהכול בו "מושלם" כל הזמן.

גם בגן עדן הקוצים דוקרים, היתושים עוקצים והנחשים מכישים.
גם בגן עדן כשנופלים כואב, כשחולים יש חום וכשיורד גשם נרטבים.
גם בגן עדן לפעמים כיף, לפעמים משעמם, לפעמים עצוב ולפעמים מעצבן.

הקוצים, היתושים, הנחשים, הנפילות, המחלות, הגשם, הכיף, השעמום, העצב והעצבים הם חלק מהגן.
חלק מהחבילה.
כולם שייכים.
הכול כלול.

המשמעות היא שגם אם נדקרנו, נעקצנו או הוכשנו,
נפלנו, חלינו או נרטבנו, כעסנו או השתעממנו,
זה לא אומר שאנחנו לא בגן עדן.

**
מחשבה חוזרת:

אם היינו ב"גן עדן", היינו יודעים שאנו שם? 
איך זה היה מרגיש? 
אולי זה כאן? 
עכשיו…?

**
לפעמים, 
לאחר קבלת בשורה שלא רוצים לקבל,
או לאחר התפתחות כלשהי שלא איחלנו לעצמנו,
אנו מסתכלים אחורה ומבינים שעד לפני כמה ימים היינו בסוג של גן-עדן.

גן-עדן "ארצי" שבו בסך הכול היה בסדר ואולי אפילו הרבה מעבר לכך,
אבל מסיבות שונות היינו מבולבלים והתקשינו לראות או לחוות את זה.
היינו מוטרדים מעניינים שונים שכעת נראים לנו זניחים או הרבה פחות חשובים.

**
גן-עדן וגיהינום אינם מקומות או מצבים אובייקטיביים,
אלא תפיסות מציאות סובייקטיביות, המבוססות על הפרשנויות והציפיות שלנו.

לחיות בגן-עדן עם ציפיות שהכול יהיה מושלם כל הזמן, 
(שהקוצים לא ידקרו, שלא ירד גשם, שלא יהיו נפילות, שלא יהיה עצוב..)
זה לחיות בגיהינום.

יש משהו טרגי בלהיות בגן-עדן מבלי להיות מודע לכך,
ולגלות את זה רק בדיעבד.

יש משהו טרגי בלחיות בגן-עדן מבלי לחוות את זה בזמן אמת,
ולנסות להחזיר את הגלגל אחורה כשכבר מאוחר מדי.

אפשר ללמוד לחיות בגן-עדן.
ללמוד להגביר נוכחות עם מה שקורה.
ללמוד להפחית סבל ולהעצים שמחה.
ללמוד להנות יותר מהדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

========

הזמנות:

– להזמנת סדנה או הרצאה ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר או במייל חוזר.

– לקבלת הפוסטים השבועיים + קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל, ניתן להירשם באתר או לבקש להצטרף במייל חוזר. 

התכנית שלך לשבוע
לא כללה את המפגש של היום
עם האנשים הללו
במקום הזה.

חיים מלאים. היום.