תגית: מרשאל רוזנברג

הבוקר נזכרתי באירוע שחוויתי לפני כארבעים שנה.
זה היה בתחילת שנות השמונים, בתקופת החופש הגדול.
אני בגיל בית הספר היסודי, עולה לכיתה ה' או ו' או משהו כזה.
היו אז הרבה פחות ערוצים בטלוויזיה ומחשבים אישיים.
הסמארטפונים ו"בעיית המסכים" עוד לא נולדו.
את מרבית הזמן הפנוי הייתי מבלה בשכונה עם חברים.

באותו קיץ, יצא לשוק אלבום מדבקות של קלפי אינדיאנים.
אני, כל השכונה, ואולי גם העיר וחצי מדינה היינו באטרף על האלבום הזה.
בכדי להשלים את האלבום היה צריך לאסוף כמה מאות קלפי-מדבקות.
אהבתי מאוד את התמונות והסיפורים שעוררו את דימיוני,
ולא פחות מכך את האתגר שבאיסוף,
את ההפתעה של מה יצא בחבילה הבאה שקונים במכולת,
ואת התחרות, ההחלפות והמו"מים שמול החבר'ה.

"מה מצב האינדיאנים?" התעניין אבי יום אחד.
סיפרתי לו בהתלהבות שאני אוטוטו מסיים את האלבום,
שחסר לי קלף אחד אחרון בכדי להשלים אותו.
זהו קלף נדיר במיוחד שאין גם לאף אחד מחברי ושמעולם לא נתקלנו בו.
"איזה קלף..? מה מספרו..?" הוא שאל..

כמה ימים לאחר מכן, באחד הערבים, חזר אבי הביתה מעבודתו כשהוא מחייך מאוזן לאוזן.
קשה לי לשחזר במדויק מה עבר עלי באותו רגע,
אבל אני די משוכנע שברגע שראיתי אותו משהו בי כבר ידע…
הוא הביט בי במין נצנוץ שובב כזה בעיניו,
הכניס את היד לכיסו, שלף קלף אינדיאנים ונתן לי אותו.
הקלף האחרון !
הקלף שסגר לי את האלבום !!!

קשה לתאר את גודל השמחה ואת פרץ האנדרלין שחשתי באותו רגע.
רצתי לחדר, הדבקתי את הקלף באלבום וטסתי למטה לחגוג את נצחוני ולספר לכל החבר'ה.

לפעמים מפתיע אותי למה האירוע הזה נחרט בליבי.
אני בעיקר מופתע מהעוצמה של מה שהוא מעורר בי עד היום.
כי לכאורה זהו עניין די שולי.
אני בטוח שהיו הרבה אירועים אחרים יותר חשובים, משמחים, משמעותיים או עצובים.

כנראה שמה שהיה שם עבורי זה הרבה יותר מלנצח בתחרות או לסיים ראשון:

1. אבי ראה אותי –
הוא התעניין בשלומי,
שם לב למה שמעסיק אותי,
הבין את הצרכים שלי.

2. היה אכפת לו ממני –
הוא לא "עבר הלאה" או המשיך לענייניו האחרים.
היה אכפת לו ממני וזה היה חשוב לו לא פחות מדברים אחרים.
הוא השקיע בי וחיפש את הקלף המסוים
כי זה מסוג הדברים שאי אפשר לקנות פשוט בכסף.

3. הוא "סיפק את הסחורה" –
הוא נתן מענה מדויק לצורך שלי.
אגב, אין לי מושג איך הוא עשה את זה ואת מי מהעובדים/ספקים/לקוחות שלו הוא הפעיל בכדי שזה יקרה. 
אני בטוח שהוא היה עסוק מאוד כמנהל מפעל עם מיליון ואחד דברים אחרים לעשות ולדאוג להם.
אבל בשורה התחתונה – הוא השיג לי את הקלף שכ"כ רציתי.

***
השיעור שקיבלתי אז לפני כארבעים שנה ממשיך ללוות אותי.
הוא מבטא עבורי חלק מהמהות העמוקה של תקשורת מקרבת,
ואני משתדל "לחיות אותו" ברמה יומיומית במימדי חיי השונים:
להיות מסוגל לראות מישהו,
להתעניין בו ולהיות אכפתי כלפיו,
לענות על צורך חשוב שלו,
ולתת לו ערך משמעותי.

***
שנים לאחר שגיליתי את גישת התקשורת המקרבת, וכבר הייתי עמוק בתוכה,
גיליתי בהתרגשות שתאריך הלידה של אבי ושל מרשאל רוזנברג (יוצר הגישה) זהה.
שניהם נולדו בדיוק באותו תאריך: יום, חודש ושנה.

מה הסיכוי שזה יקרה?
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי, נולדו בהפרש של דקות או שעות זה מזה.
אם זה היה סרט הוליוודי הייתי קורא להם "האב הביולוגי" ו"האב הרוחני" שלי.

אבי, אפריים (פרנציסק) ויינברגר ז"ל ומרשאל רוזנברג ז"ל נולדו ב 6.10.1934, בדיוק היום לפני 89 שנים.
היום, 6.10, לפני חמישים שנה, פרצה מלחמת יום הכיפורים.
בדיוק ביום ההולדת שלו, הוריד אבי את הצ'ימידן מהבוידם, הכניס לתוכו כמה דברים,
נפרד מאשתו ומשני בניו, ויצא מהבית לחמישה-שישה חודשים, למלחמה שתשפיע עליו מאוד.
אני הייתי אז בן שנה וחצי, והוא בן 39.

כשאני חושב על אבי ועל מרשאל,
עולים בי הכרת תודה עצומה, שמחה גדולה וגעגוע עמוק.

יהי זכרם ברוך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע לפני 86 שנים, ב- 6/10/1934 נולדו שני תינוקות שהשפיעו רבות על חיי.
האחד, פרנציסק (אפרים) ויינברגר ז"ל, אבי, נולד ברומניה.
השני, ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת, נולד בארה"ב.
אבי נפטר בפברואר 2010, מרשאל נפטר בפברואר 2015.

מרשאל פיתח גישה מופלאה אשר משפיעה על חייהם של מיליוני אנשים בכל העולם.
אבי היה אדם "רגיל": הקים משפחה עם אימי, שירת בצבא, עבד כמנהל עבודה במפעל טכסטיל, אהב ספורט ונהג להירדם על הספה בסלון מול הטלויזיה.

שני אנשים שזכיתי לפגוש, ללמוד מהם ולהתפתח בזכותם.
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.
שני אנשים שעדיין משפיעים רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.

יש בי הכרת תודה עצומה גם לאבי וגם למרשאל.
במידה מסוימת, אני מי שאני, בזכות מי שהם.

השבוע לצד הכרת התודה והשמחה, היו נוכחים מאוד גם הגעגוע והעצב.

כשמישהו הולך לעולמו, מערכת היחסים איתו לא מסתיימת, רק משתנה.

כשאנשים נפטרים, הם מפסיקים לנשום וממשיכים לחיות.

**
אחת לשבוע-שבועיים מישהו פונה אלי ושואל אותי "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?"

השאלה הזו (או אחת הגירסאות שלה), תגיע לרוב משני סוגי אנשים:
סוג אחד הוא אנשים העובדים בארגונים, אשר פגשו תקשורת מקרבת, חוו אותה בצורה שהיתה משמעותית עבורם וכמהים להביא אותה גם למקום עבודתם.
סוג שני הוא מנחי תקשורת מקרבת, יועצים או מטפלים, אשר מקבלים ערך גבוה מתקשורת מקרבת ושואפים לחלוק אותה עם העולם.

עם השנים, מתוך הכרות של כעשור וחצי עם תקשורת מקרבת ועבודה של מעל עשרים שנים בארגונים, התחדדו לי מספר מחשבות בנושא.

א. אין דבר כזה "ארגונים".
"ארגונים" הוא שם-תואר מכליל שאנו "מלבישים" על ישויות שונות.
חברה בת 5000 עובדים שונה מחברה בת 10 עובדים.
שני ארגונים בני 400 עובדים יכולים להיות שונים מאוד זה מזה.
ארגון חינוכי שונה מאוד מארגון עסקי, ושניהם שונים מאוד מארגון ציבורי או ממשלתי.
ולכן השאלה "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים" אינה רלוונטית.
שאלה מדויקת יותר שכדאי לשאול היא "איך ניתן להכניס תקשורת מקרבת לארגון המסוים הזה שאני מעוניינת בו?"

**
ב. אין דבר כזה "ארגון מסוים".
גם כשיורדים מהכללות ומדברים על ארגון מסוים,
חשוב להבין שזהו שם קוד למשהו שלא באמת קיים.
כשם שלא ניתן לתאר אדם במילה אחת,
כך גם לא ניתן לתאר ארגון בשם-תואר אחד או במספר משפטים.
ולכן, אם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים,
חשוב להבין שהארגון הזה לא באמת קיים.
או ליתר דיוק, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על הארגון מתבטא במציאות ברמה מסוימת,
אך הארגון הוא הרבה מעבר לזה:
הוא אינו הומוגני ומורכב מתתי קבוצות, מחלקות וארגונים שונים.
שאלה אפקטיבית יותר יכולה להיות "איך מכניסים תקשורת מקרבת לאזור או לקבוצה מסוימת בתוך הארגון המסוים הזה?"

**
ג. למה להכניס תקשורת מקרבת לארגון?
כשאנשים שואלים אותי "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?" הדבר הראשון שאני ממליץ להם, זה לבדוק עם עצמם למה חשוב להם לעשות זאת.
ובמילים אחרות: אלו צרכים שלהם עומדים בבסיס השאלה הזו.
יכול להיות שהצורך שמניע אותם הוא צורך בהשפעה.
ייתכן שזהו צורך במימוש עצמי ובמשמעות.
במקרים רבים זהו צורך כלכלי: רצון להשתכר וליצור ודאות או רווחה כלכלית להם ולמשפחתם.
לפעמים זה מגיע ממקום של התלהבות וכמיהה להתנהלות אחרת המפחיתה סבל ומעצימה שמחה.

במונחים של תקשורת מקרבת, "להכניס תקשורת מקרבת לארגון",
היא אסטרטגיה שמהותה לשרת צרכים חשובים של האדם שרוצה לעשות זאת.
לאנשים שפונים אלי אני מציע לבדוק בשלב ראשון, אלו צרכים חשובים הם מנסים למלא.
כשהצרכים ברורים לנו, אנו יכולים להיות יותר גמישים עם האסטרטגיות שאנו בוחרים למימושם.

**
ד. תקשורת מקרבת אינה משהו ש"מכניסים" למקום כלשהו.
מהות התקשורת המקרבת היא יצירת חיבור בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים, המאפשר זרימה של נתינה וקבלה למילוי הדדי של צרכים חשובים.
חידוד המהות הזו חשובה מאוד בעיני: בתקשורת מקרבת אנו שואפים לחיבור, שיאפשר לנו מילוי הדדי של צרכים חשובים.
ולכן, במקום לחשוב על איך מכניסים תקשורת מקרבת לארגון, כדאי לחשוב על צרכים חשובים של הארגון שאנו רוצים ומסוגלים לתת להם מענה.
שינוי השאלה מוביל לשינוי עמוק בתפיסה: במקום לחשוב איך להכניס, לשווק, למכור או לשכנע,
אנו מתחילים לחשוב על הצרכים של הארגון וכיצד (אם בכלל) אנו יכולים לתת להם מענה.

במסגרת ראיון שנערך עם טיך נהאת האן, נזיר הזן הבודהיסטי, לפני מספר שנים שאלה המראיינת:
"האם ההדרכה שלך שונה כשאתה מדבר אל פוליטיקאים, אנשי עסקים, מורים, רופאים או קציני משטרה?"

טיך נהאת האן ענה:
"העקרון יהיה זהה.
אבל בשלב ראשון צריך חברים שיראו לנו איך קבוצה כזו של אנשים מנהלת את חייה,
עם מה הם מתמודדים…. מה הקשיים, האתגרים והסבל שהם חווים ביום-יום.
כך נוכל להתחיל להבין אותם.
ואז, רק לאחר שנבין אותם, נוכל להציע הדרכה רלוונטית עבורם.
כלים המתאימים להם.
זו הסיבה שאנו ממשיכים ללמוד בכל יום ויום כשאנו מתרגלים ומלמדים."

כמה ענווה וצניעות יש בתשובה הזו.
גם אחרי עשרות שנים של תרגול והוראה לעשרות אלפי אנשים, הצעד הראשון הוא תמיד הקשבה סקרנית ונוכחות אמפטית.
זה פחות אנחנו והמטען שאנו מגיעים איתו ויותר האדם שמולנו ומה שעובר עליו.

איך נראה עולמו של שוטר המתמודד עם מצבים מורכבים בעצימות גבוהה ונדרש לקבל החלטות מהירות תוך כדי תנועה?
מה חווה רופאה העובדת שעות רבות ביממה בבית החולים ואשר נתונה ללחץ מתמשך ואינטנסיבי מכל כיוון אפשרי?
עם מה מתמודדת מנהלת בארגון עסקי הנדרשת לתת מענה כמעט בכל רגע לאינספור צרכים בעת ובעונה אחת?
האם מה שעובד עבורי יכול לעבוד עבורו?
האם מה שיש לי לתת מתאים לה?

על מנת לתת מענה לצרכים חשובים של מישהו (אדם או ארגון) בשלב ראשון חשוב להכיר לעומק אותו ואת עולמו:
את הדרך שבה הוא חווה את המציאות היום-יומית, את הדברים החשובים לו ואת האתגרים שהוא מתמודד עימם.
חשוב שהמיקוד יהיה באדם או בארגון ולא בתקשורת המקרבת, בעצמנו או בהתלהבות שלנו מתקשורת מקרבת.

לצד הענווה וההכרה בכך שחשוב שנכיר את האנשים שאנו רוצים לעבוד עימם
("אני יודע משהו שהם לא ואם רק אראה להם את זה חייהם ישתנו…"),
כדאי לשים לב לשיפוטיות מסוימת (לפעמים סמויה) שאנו עלולים לשאת איתנו.
(דוגמא: "אני אדם אכפתי הקשוב לרגשות ולצרכים של כולם והם עסוקים בעיקר בלקדם את העסק שלהם",
או "אני אדם מפותח המודע לרגשות, לצרכים ולשיפוטים שלי והם במקום אחר ופחות מתקדם ממני").

**
ה. ובכל זאת… איך מתחילים…?
אז איך מתחילים בכל זאת?
מחדדים כוונה פנימית של למה חשוב לנו לעשות זאת.
מוצאים תת קבוצה אחת או אדם אחד שפתוחים לדיאלוג ושיש להם צרכים חשובים שהם רוצים למלא.
מקשיבים להם ומעמיקים את הבנתנו בנוגע לצרכים החשובים שלהם.
בודקים אם ואיך אנחנו יכולים לתת לצרכים הללו מענה.
מנסים..
מצליחים יותר או פחות.
נשארים בדיאלוג.
שומרים על חיבור פנימי.
לומדים מזה.
וחוזר חלילה…

אם הפוסט נוגע בכם בצורה כלשהי, אשמח לשמוע תגובות ומחשבות…

ניתן לקבל קורס מבוא בן 9 שיעורים במיילים בהרשמה בקישור שבתחתית הפוסט. אני מתחייב לא לשלוח לכם ספאם לעולם ולא להעביר את פרטיכם לגורם שלישי. השיעור הראשון יישלח אליכם ישירות למייל מיד לאחר ההרשמה.

ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר בקישור הבא

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"אחד הספרים האהובים עלי הוא ספרו של ויקטור פרנקל, 'האדם מחפש משמעות'.
פרנקל היה פסיכיאטר אוסטרי, ניצול מחנות הריכוז של הנאצים.
רבים מהאסירים סביבו הושמדו. רבים איבדו תקווה, נתפסו לייאוש ונספו.
הוא הצליח לעבור את דרך הייסורים בכך שהפעיל את הדבר שהוא בעיני פסגת החירות האנושית:
היכולת לבחור כיצד להגיב לכל אירוע שקורה לנו.
אנחנו יכולים לחפש ולא גם מעט טוב או להישבות ברע.
כמו שפרנקל כותב:
'…אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות האנוש – 
לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו.' "

~ מתוך "המדריך למצוינות" / רובין שארמה

** החופש לבחור בתגובה שלנו. **

===
כשאנשים משתפים אותנו, לבקשתנו או ללא בקשתנו, במחשבות שלהם עלינו,
הם מתייחסים אלינו מבעד למסננים שלהם: 
האמונות, נקודות המבט, ניסיון החיים, הפרשנות, האג'נדה שלהם וכו'.
אנשים אף פעם לא רואים אותנו בדיוק כפי שאנחנו.
הם רואים חלקים מסוימים מאתנו … 
הם רואים אותנו כפי שהם…

מרשאל רוזנברג, יוצר התקשורת המקרבת, 
ממליץ להימנע מלהקשיב למה אנשים חושבים עלינו,
ובמקום זאת להקשיב למה שהם צריכים.

כשמישהו אומר לי שאני שתלטן, יכול להיות שחשוב לו לקבל חופש פעולה ואמון.
כשמישהו אומר לי שאני הססן, יכול להיות שחשובה לו החלטיות והתקדמות מהירה.
כשמישהו אומר לי שאני אגואיסט, אולי חשובה לו עזרה ותמיכה.

** החופש להקשיב למה אנשים צריכים במקום למה שהם חושבים עלינו **

=== 
אחד הכוחות האנושיים המופלאים הוא הכוח לדבוק בעקביות בסיפור המחזק את האמונות שלנו לגבי עצמנו, לגבי אחרים ולגבי העולם. 
אנחנו אלופים בלהאמין בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. 
אנחנו אלופים בלמצוא הוכחות ומידע תומך המחזק את הדברים שאנו כבר מאמינים בהם,
ולהתעלם ממידע הסותר את אותם דברים.

אם נחליט לעזוב מקום עבודה או מערכת יחסים, נספר לעצמנו סיפור מסוים המצדיק את העזיבה.
אם נחליט להישאר באותו מקום עבודה או באותה מערכת יחסים, נספר לעצמנו סיפור אחר המצדיק את ההישארות.

** החופש לשנות סיפור או אמונה, החופש לא להיות בטוח, החופש לא לדעת **

===
"לצחוק זה להסתכן בלהראות טיפש,
לבכות זה להסתכן בלהראות רגשן ורך,
ליצור קשר עם מישהו זה להסתכן במעורבות,
להתגלות ולחשוף את רגשותיך זה להסתכן בחשיפת עצמיותך,
לגלות את רעיונותיך, חלומותיך, ותשוקתך בפני אנשים, זה להסתכן באובדנם,
לאהוב זה להסתכן שלא יאהבו אותך בתמורה,
לחיות זה להסתכן למות,
להראות חוזק זה להסתכן בלהראות חולשה,
לעשות זה להסתכן בכישלון.
הסכנה הגדולה ביותר בחיים היא לא לסכן דבר,
האדם שאינו מסכן דבר, אינו מקבל דבר, אין לו דבר, והוא הינו שום דבר.
יתכן והוא נמנע מסבל, כאב, צער, אבל הוא איננו למד, הוא איננו גדל,
הוא איננו חי, הוא איננו אוהב, הוא מכר, איבד את החופש, האינטגריטי, הוא
עבד, כבול אל הבטחון, אסור על ידי הפחד.
מכיון שרק אדם שנכון לסכן מבלי לדעת את התוצאה,
הוא חופשי…."

~ ליאו בוסקאליה

** החופש להסתכן… **

===

חג חירות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בדיוק היום, לפני שמונים וארבע שנים, 6/10/1934,
נולדו שני תינוקות שהשפיעו רבות על חיי.

האחד, פרנציסק (אפריים) ויינברגר ז"ל, אבי, נולד ברומניה.
השני, ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת, נולד בארה"ב.

האחד, אבי, נפטר בפברואר 2010.
השני, מרשאל, נפטר בפברואר 2015.

שני אנשים שזכיתי לפגוש, ללמוד מהם, להתפתח בזכותם.
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.
שני אנשים שעדיין משפיעים רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.

כשאנשים נפטרים, הם מפסיקים לנשום וממשיכים לחיות.

חיים מלאים. היום.

השבוע כעסתי.
יותר מפעם אחת.
על יותר מאדם אחד.
חלקם אנשים קרובים וחשובים לי.

כשאני כועס שלושה דברים מתקיימים עבורי
(למדתי את זה מד"ר מרשאל רוזנברג):

1. מישהו אומר/עושה משהו שאני מאמין שהוא לא אמור לומר/לעשות.
2. צרכים חשובים שלי לא מקבלים מענה (או לא מקבלים מענה מספיק).
3. אני בסיכון גבוה לדרדר את המצב ולפגוע באחרים ובמערכות יחסים שחשובות לי.

**
הנקודה הראשונה נוגעת בסיפור שאני מספר לעצמי על אנשים אחרים.
זה רק סיפור. 
תמיד.
אף אחד לא צריך לעשות שום דבר אף פעם.

**
הנקודה השנייה מתייחסת לצרכים שלי ולמה שחשוב עבורי.
את הדבר הזה אני רוצה להמשיך להחזיק.
על הצרכים החשובים הללו אני לא רוצה לוותר.
חשוב לי לזכור שהאדם האחר (זה שאני מספר לעצמי סיפורים עליו),
אינו אחראי למילוי הצרכים שלי.
הוא יכול לסייע. 
הוא יכול לעזור.
הוא לא אחראי.
אני אחראי.

**
הנקודה השלישית חשובה במיוחד עבורי.
טיך נהאת האן מתאר את הדוגמא הבאה:
דמיינו לעצמכם שמישהו מצית את ביתכם ובורח.
ביתכם עולה באש כרגע.

באפשרותכם לרדוף אחר אותו אדם, כדי לתפוס ולהעניש אותו.
אם תעשו זאת, ביתכם ימשיך לעלות באש ואולי יישרף כליל.
אתם תפגעו בעצמכם וכנראה גם באחר.

אפשרות נוספת היא להתמקד בביתכם הבוער ובהשתלטות על האש המתפשטת.
לאחר מכן, אם תרצו, תוכלו לחפש את אותו אדם.

במה תבחרו?
**
כשאני כועס אני משתדל לעשות מספר דברים:

– לקחת את הזמן. ואת המרחק.
– לבדוק בסקרנות את הפרשנויות והסיפורים שלי.
– להיות עם הכעס שלי מבלי לנסות להעלים או לבטל אותו.
– לנהל את התגובות שלי במקום לתת להן לנהל אותי.
– להתמקד במתן מענה לצרכים החשובים לי ולא בלהילחם באדם שמולי.
– לקחת אחריות על ההחלטות והפעולות שלי ולהפסיק לזרוק אותה על אחרים.

משתדל.
לפעמים אני מצליח יותר ולפעמים אני מצליח פחות.

**
אחד הסיפורים שסיפרתי לעצמי השבוע
זהה לסיפור שאחת המנהלות שאני מלווה סיפרה לעצמה השבוע:

"לוקחים אותי כמובן מאליו.
התרגלו לכך שאני עושה את הסוג הזה של העבודה.
הם לא מעריכים את זה."

זה רק סיפור.
סיפור על מה שאנשים אחרים עושים או לא עושים, חושבים או לא חושבים.
למרות שזה רק סיפור, הסיפור הזה משפיע על החיים שלנו ומשנה אותם.
כשאנחנו מאמינים לסיפור הזה, גדל הסיכוי שנכעס, נאשים ונרצה להחזיר, להעניש או לנקום.
כשזה קורה אנחנו סובלים.

**
אולי במקום לספר לעצמנו סיפורים על אנשים אחרים,
כדאי להתמקד בצורך החשוב שלנו שלא מקבל מענה.
אנחנו יכולים לשים את הכאב שלנו על השולחן ולבקש עזרה.

"אני במצוקה וצריך עזרה. 
זו הבעיה שלי.
האם תוכל לעזור לי?"

אחת עשרה מילים בסה"כ,
שאם היינו משתמשים בהן יותר
החיים שלנו היו נראים אחרת.

שלושה משפטים שאם היינו משתמשים בהם יותר,
היינו מספרים לעצמנו הרבה פחות סיפורים
על האנשים הסובבים אותנו והיינו סובלים פחות.

(כמו למשל:
שהם אגואיסטים החושבים רק על עצמם,
שהם נגדנו ומנסים לפגוע בנו,
שהם לוקחים אותנו כמובן מאליו,
שהם מנצלים אותנו, וכו'..)

לפעמים התשובה תהיה "כן".
לפעמים התשובה תהיה "לא".
עד שלא ננסה לא נדע.

**
נדמה לנו שאנו יודעים.
האמת היא שאנחנו לא.
לפעמים אין לנו מושג מה עובר על אנשים אחרים.
לפעמים אנחנו יודעים משהו, ולא הכול.

אנחנו שחקנים ראשיים בסרט שלנו 
ושחקנים משניים בסרטים של אנשים אחרים.
יש להם עוד כמה עניינים בחיים חוץ מאתנו ומהעניינים שלנו.

**
יום ד' 5/9/918 הרצאת תקשורת מקרבת באושילנד כפר-סבא.
20:00 פתיחת דלתות, 21:00 מתחילים.
30 ₪, בירה ראשונה כלולה.
הרשמה כאן.

**
הפוסטים היומיים שעלו השבוע יקרים ללבי.

אם אתם מתכוונים לקרוא רק אחד,
אני ממליץ לכם ללכת על "דאגה היא עבודה זרה".

אם אתם רוצים רק עוד אחד, 
אני ממליץ לקרוא את " לפעמים אתה לא יכול. וזה בסדר."

ואם אתם בעניין של השאר, תמצאו אותם באתר  או כאן:
– הורות היא עניין אישי
– לא מספיק להבין את זה
– להקשיב כדי להשיב / להקשיב כדי להבין
– לגדל מישהו

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

תקשורת: 10 אמיתות חשובות

1. שלוש הסיבות העיקריות שבגללן חשוב לנו לתקשר הן:
  א. להרגיש יותר טוב.
  ב. להרגיש פחות רע.
  ג. לגרום לדברים לקרות.

הסיבה שחשוב לנו לגרום לדברים לקרות היא כדי שנרגיש יותר טוב או פחות רע.

מכאן, ששתי הסיבות העיקריות שבגללן חשוב לנו לתקשר הן:
  א. להרגיש יותר טוב.
  ב. להרגיש פחות רע.

(תודה לטוני רובינס על בהירות הנקודה הזו..)

2. תקשורת היא אחת האסטרטגיות האפקטיביות המסייעות לנו להרגיש יותר טוב או פחות רע. אחת ולא יחידה.

3. איכות התקשורת שלנו משפיעה על איכות מערכות היחסים שלנו וקובעת את איכות חיינו.

4. התקשורת שלנו היא גם עם עצמנו וגם עם אחרים. קודם כל עם עצמנו ולאחר מכן עם אחרים.

5. שתי מיומנויות התקשורת העיקריות שלנו הן ביטוי עצמי והקשבה.

6. הצורה שבה אנו מבטאים את עצמנו ומקשיבים לעצמנו ולאחרים, היא תוצר של החשיבה שלנו ושל הדרך שבה אנו תופסים את העולם, את עצמנו ואת האנשים שסביבנו.

7. בכדי לתקשר באפקטיביות חשוב שנבין שכולנו שונים בדרך שבה אנו תופסים את העולם ושנשאף להבין כיצד האנשים שאנו רוצים לתקשר איתם תופסים את העולם.

8. כשאנחנו במצוקה, גדל הסיכוי שנתקשר בצורה הפוגעת בעצמנו או באנשים אחרים, תקשורת אשר מרחיקה אותנו ממטרתנו להרגיש יותר טוב או פחות רע.

9. התקשורת שלנו היא באחריותנו המלאה. מה שאנשים אחרים אומרים או עושים יכול להיות טריגר לתגובות שלנו אבל הוא אף פעם לא הסיבה להן.

10. תקשורת היא מיומנות שניתן לפתח.

**
עד כאן 10 אמיתות חשובות על תקשורת.
רוצים לשמוע יותר…?

ביום רביעי ה-5/9 , 21:00, אעביר הרצאת תקשורת מקרבת באושילנד כפר סבא.
ההרצאה תעמיק בעשר האמיתות תוך שיתוף בדוגמאות וכלים מעשים הניתנים ליישום מיידי.

כלי חשיבתי-מעשי אחד לדוגמא שאזכיר בהרצאה:
כשמישהו אומר לנו משהו שאנו לא אוהבים או כשאנחנו נפגעים ממשהו שמישהי עושה, 
מייעצים לנו לא לקחת דברים באופן אישי.
קל לומר, קשה ליישם.

הטענה שלי: 
הכול אישי. תמיד. 
רק מה? 
זה בדרך כלל לא אישי נגדנו…אלא אישי בעדם…

מחיר ההרצאה 30 ₪, בירה ראשונה כלולה.
פרטים והרשמה ישירות מול אושילנד בקישור הבא.
ניפגש…?

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאות וסדנאות בנושא תקשורת ניתן ליצור קשר דרך האתר **

שני דברים מבדילים בין פעולות לא אלימות לפעולות אלימות:
ראשית, אתה לא רואה בצד האחר אויב.
שנית, כוונתך אינה לגרום לצד האחר לסבול.

**
אלימות צומחת כשאנו מאמינים שהסבל שלנו נובע מאנשים אחרים ושלאותם אנשים מגיע להיענש.

לא צריך ללכת רחוק…
אנשים לדוגמא:
בני / בנות הזוג, הילדים, ההורים, האחים שלנו.
העובד, המנהלת, הספק, הלקוח, הקולגה שלנו.
הגננת, המורה של הילדים שלנו.
הנהג ברכב שלידנו, הקופאית, נציג השירות, הרופא, האחות, המוכרת, המלצר, …

**
כשאני "משתמש" בתקשורת מקרבת לא-אלימה אני אף-פעם אף-פעם אף-פעם לא מקשיב למה שאנשים חושבים עלי.
אם לא תקשיבו למה שאנשים חושבים עליכם, תחיו יותר.
תיהנו יותר מהחיים.
במקום זאת הקשיבו לאמת.
האמת היא שכשאנשים אומרים לכם מה לא בסדר אתכם, יש להם צורך חשוב שלא מקבל מענה.
הקשיבו לכך שהם במצוקה.
הקשיבו לצורך שלהם שלא מקבל מענה.
אל תקשיבו לאנליזה שלהם עליכם.

~ כל הטקסטים הינם תרגום חופשי או בהשראת ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת.

חיים מלאים. היום.

"לנצח אהיה אסיר-תודה לילדיי,
על שחינכו אותי באשר למגבלות המטרה של לגרום לאנשים אחרים לעשות מה שאנחנו רוצים.
הם לימדו אותי, קודם כל, שאני לא יכול להכריח אותם לעשות מה שאני רוצה.
לא יכולתי לגרום להם לעשות שום דבר.
לא יכולתי לגרום להם להחזיר צעצוע בחזרה לקופסה.
לא יכולתי לגרום להם לסדר את המיטה.
לא יכולתי לגרום להם לאכול.
כן, זה היה שיעור מעורר ענווה כהורה,
ללמוד על חוסר האונים שלי,
כי איפה שהוא הכנסתי לי לראש,
שתפקידו של הורה הוא לגרום לילד שלו להתנהג כמו שצריך.
והנה הילדים הצעירים האלה מלמדים אותי את השיעור מעורר- הענווה הזה,
שאני לא יכול לגרום להם לעשות דבר.
כל מה שיכולתי לעשות הוא לגרום להם להצטער על שהם לא עשו זאת.

וכל פעם שהייתי טיפש מספיק כדי לעשות זאת,
כלומר, לגרום להם להצטער שהם לא עשו מה שביקשתי,
הם לימדו אותי שיעור שני על הורות וכוח,
שהתגלה כבעל ערך רב בשבילי על- פני השנים.
והשיעור הזה היה,
שבכל פעם שגרמתי להם להצטער על שהם לא עשו משהו,
הם גרמו לי להצטער על שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו.
אלימות מולידה אלימות.

הם לימדו אותי,
שכל שימוש בכפייה מצדי יגרום באופן עקבי להתנגדות מצדם,
מה שיכול להוביל לכך,
שבקשר בינינו תהיה איכות של יריבות.
אני לא רוצה שיהיה לי קשר כזה עם אף אדם,
אבל במיוחד לא עם הילדים שלי,
האנשים האלה, שאני הכי קרוב אליהם ולוקח עליהם אחריות.
אז הילדים שלי הם בני- האדם האחרונים
שאני רוצה להיכנס אתם למשחקי הכפייה האלו,
שעונשים הם חלק בלתי נפרד מהם. "

**

הציטוט נלקח מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה"
שנכתב ע"י ד"ר מרשאל רוזנברג, יוצר גישת התקשורת המקרבת
וניתן לרכישה דרך עידן מלמד באתר הבא.

*****

בדומה להורות, אני מאמין שכדאי גם למנהיגות, ניהול והובלה
להתבסס יותר על קשר, אמון, בחירה ודיאלוג ופחות על עונשים, משחקי כוח, כפייה, פחד וצייתנות.

ביום חמישי הקרוב 31/3 אנחה ברמת השרון מפגש ייחודי וחד פעמי של תקשורת מקרבת למנהלות/ים ולמובילים/ות.
המפגש יתמקד בחיבור שבין תקשורת מקרבת להובלה, ניהול ומנהיגות בארגונים, פרויקטים ומיזמים וכיצד ניתן לשלב ביניהם.
תקשורת מקרבת מהווה נדבך משמעותי ומרכזי בתהליך ההכשרה והפיתוח של מאות מנהלות ומנהלים שאני מלווה ומנחה בשנים האחרונות.

המפגש יכלול:
– הצגת גישת התקשורת המקרבת ומספר עקרונות מרכזיים מתוכה בדגש על הובלה וניהול.
– דוגמאות אמיתיות (Case Studies ) לשימוש בתקשורת מקרבת מתוך מגוון פרויקטים וארגונים.
– הדגמות Real Time לדילמות ואתגרים שיעלו ממשתתפי המפגש.
– שאלות ותשובות.
– שתייה וכיבוד קל.

המפגש ייערך בחצר של ניר באווירה חמה וביתית.
מספר המקומות מוגבל.
פרטים נוספים והרשמה בקישור הבא.

שבת של שלום. חיים מלאים. יום יום.

לפני כשעה התקשרתי לחבר ושאלתי אותו את השאלה ישירה הבאה:

"עד כמה מתחשק לך לעשות את זה? "

חשוב לי להבין את התשובה שלך לשאלה הזו.
באמת חשוב לי.

אם אנחנו מתכוונים לעשות את זה ביחד,
אני רוצה לדעת אם אתה נלהב, אדיש, מתנגד או משהו אחר.
האנרגייה מדבקת.
היא תשפיע באופן ישיר על העשייה.
היא תשפיע על איך אנשים יחוו אותך.
אותנו.
חשוב לי להבין איפה אתה נמצא ומה עובר עליך.
ביחס לזה ובכלל.

התשובה שלך תהיה משוב חשוב עבורי,
כזה שאני רוצה להכיר.
מידע שיעזור לי לקבל החלטה.
אני מקווה שתגיד לי את האמת.
אני מקווה שלא תחששי לדבר בכנות.

התשובה שלך אינה הדבר היחיד שאתחשב בו.
ישנם פרמטרים נוספים שאתייחס אליהם.
אבל אני רוצה לדעת.
חשוב לי להבין.

**
שאלה ישירה נוספת:

"עד כמה חשוב לך שאעשה את מה שאתה מבקש (עכשיו / מחר / השבוע…) ?"

אם חשוב לך (8-10 מתוך 10) אתייחס לזה אחרת מאשר אם זה לא מאוד חשוב לך (1-4 מתוך 10).
כשאני שואל את השאלה הזו,
זה לא בגלל שאני מנסה להתחמק או להרוויח זמן.
אני באמת רוצה להבין.
כי חוץ מהבקשה שלך יש לי עוד כמה דברים,
וחשוב לי לקחת אחריות על הבחירות שלי.
אם הדבר הזה חשוב לך מאוד
אולי אבחר לעשות אותו למרות שהוא לא הדבר שהכי מתחשק לי עכשיו.
(אגב, אם בכל פעם שתבקש ממני משהו זה יהיה ברמת חשיבות גבוהה,
אדע לתת לתשובתך פחות משקל בעתיד)

**
ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל , יוצר גישת התקשורת המקרבת,
ניסח את "תפילת המבקש" הבאה:
א. אנא הענה בחיוב לבקשתי רק אם תוכל לעשות זאת בשמחה ואם זה יעשיר גם את חייך.
ב. אנא אל תענה בחיוב לבקשתי אם אתה עושה זאת מתוך תחושת חובה וחוסר ברירה
ג. אנא אל תענה בחיוב לבקשתי אם אתה עושה זאת מתוך חשש מעונש או מתוך רצון לקבל פרס.

הרעיון המרכזי הוא שאם מישהו מאיתנו יעשה משהו בניגוד לרצונו,
רק מתוך תחושת חובה, חוסר ברירה או פחד,
שנינו נשלם את המחיר.

ובאותו אופן,
אם ניקח אחריות על הבחירות שלנו ונחליט לעשות משהו,
גם אם זה לא הדבר שהכי מתחשק לנו כרגע,
בגלל שהקשר בינינו חשוב לנו,
כולנו נצא מזה מורווחים.

שבת של שלום. חיים מלאים.

*** הגשת המועמדות לתכנית "ספרינט 21" מסתיימת ביום חמישי הקרוב 18/2 21:00.
אל תצטרפו רק מתוך תחושת חובה, חוסר ברירה או פחד.
בואו אם אתם בוחרים, מתרגשים, מחוייבים, לקדם פרוייקט חשוב בחייכם.
ניתן לקבל מידע מקיף על התכנית באתר וגם בסדרת המסרים הבאה.