חמש החרטות של הנוטים למות

ברוני וור (Bronnie Ware) היא אחות סיעודית פליאטיבית, שליוותה מטופלים רבים בשבועות האחרונים לחייהם.
מתוך השיחות הרבות שהיא ניהלה עם אנשים בשלבי הגסיסה המתקדמים שלהם,
ברוני זיהתה חמש חרטות נפוצות החוזרות על עצמן שוב ושוב במצבי סוף החיים הללו.

אלו חמש החרטות המרכזיות שברוני וור זיהתה:
(היא גם תיעדה אותן בספרה "The Top Five Regrets of the Dying")

1. "הלוואי שהייתי חי חיים נאמנים לעצמי, ולא את החיים שאחרים ציפו ממני"
אנשים רבים מבינים לקראת סוף חייהם שהם חיו לפי ציפיות של אחרים,
ולא נתנו מספיק מקום ומשקל לחלומות, לערכים, לתשוקות ולרצונות שלהם.
הפחד משיפוטיות, מדחייה, מפגיעה או מכישלון גרם להם לוותר על דברים שחשובים להם.

2. "הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה"
חרטה זו נוגעת במיוחד לאנשים שהקדישו את רוב זמנם לקריירה, על חשבון משפחה, חברים, תחביבים ועוד.
הם מצטערים על כך שהפסידו רגעים יקרים עם יקיריהם ונשארו עם תחושת פספוס, החמצה וריקנות,
גם אם חוו הצלחות מקצועיות והגשמה אישית בעבודה.

3. "הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותיי"
פחד מדחייה או רצון לשמור על הרמוניה גורמים לאנשים רבים להסתיר את רגשותיהם ומחשבותיהם האותנטיים,
או לא לבטא את עצמם במלואם.
התוצאה עלולה להיות מערכות יחסים לא מספקות ותחושות ניכור, ריחוק ובדידות.

4. "הלוואי שהייתי שומר על קשר עם חבריי"
החיים המודרניים, העמוסים והאינטנסיביים גורמים לעיתים להזנחה של קשרים חברתיים ולנתק מחברים קרובים.
עם הזמן, לעיתים מאוחר מדי, אנשים מבינים שקשרים אלו חסרים להם, ושהם מקור לשמחה, ביטחון ומשמעות.

5. "הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר"
אחת החרטות העמוקות ביותר היא על ויתור על שמחה, הכרת תודה וחגיגה.
זה יכול לנבוע מתוך פחד, הרגלים מחשבתיים-רגשיים, תחושת חוסר לגיטימיות או ציפיות חברתיות.
אנשים מתחרטים שלא עצרו ליהנות מהרגעים הפשוטים או שלא איפשרו לעצמם להיות מאושרים בנסיבות שונות.

**
קריאת החרטות ומחשבה עליהן מעוררות שאלות חשובות, כמו למשל:
האם ועד כמה אנחנו אותנטיים ונאמנים לעצמנו?
האם אנחנו מקדישים זמן למה שחשוב לנו באמת?
האם אנו מרשים לעצמנו ומצליחים להנות מהחיים?

הן מזמינות אותנו לעצור, להתבונן ולבצע שינויים לחיים מיטיבים ומדויקים יותר.

**
באופן אישי, בנקודת הזמן הזו, שתיים מהחרטות נוגעות בי במיוחד:

החרטה הראשונה מתחברת לי בצורה הדוקה לנושא של משמעות בחיים.
היא מצביעה על החיים כבחירה של נאמנות לערכים ולחלומות שאינם מוכתבים על ידי אחרים או הסביבה.
משמעות אינה מתבטאת רק במה שהשגנו או בתוצאות שהגענו אליהם,
אלא גם בדרך שבה אנחנו הולכים.
עד כמה חיינו משקפים את ערכינו ואת מה שחשוב לנו באמת?
כשאנחנו מצליחים להרים את הראש מהשגרה האינטנסיבית,
ולפעול מתוך בחירה, לקיחת אחריות ומחויבות למה שבאמת חשוב לנו,
אנחנו יוצרים לעצמנו עכשיו חיים עשירים, מלאים ומשמעותיים ומקטינים משמעותית את הסיכוי לחרטה בעתיד.

**
החרטה החמישית ("הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר") היא ייחודית.
ארבע החרטות הראשונות מתמקדות בבחירות חיצוניות ובאינטראקציה עם אנשים והעולם:
פעולות שעשינו או שלא עשינו, דברים שאמרנו או שנמנענו מלומר, הזדמנויות שהחמצנו.

החרטה החמישית לעומת זאת מתמקדת בעמדה הפנימית שלנו:
האם אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות שמחה והכרת תודה?
האם אנו בוחרים ומצליחים לראות בכל יום את היופי והטוב שבחיים, גם כשלא הכול מושלם?

יש כאן תזכורת חשובה:
שמחה, אושר והכרת תודה אינם תוצר של משהו שקורה או לא קורה במציאות החיצונית.
החרטה החמישית קוראת לשינוי פנימי עמוק ולפיתוח מיומנות קריטית – ללמוד לשמוח ולהיות מאושרים.

**
עדיף לפגוש את חמש החרטות הללו עכשיו ולא על ערש דווי.
לא משנה מה גילכם, מצבכם ואיפה אתם כרגע – זה לא מאוחר מדי לדייק ולכוונן.

היום אפשר לבחור להעז יותר, לתת מקום למה שחשוב,
לבטא את עצמנו ואת רגשותינו, לחזק קשרים ולפתח מערכות יחסים,
להרשות לעצמנו וללמד את עצמנו להיות יותר מאושרים ושמחים.

יותר מהכול חמש החרטות הן קריאה לבחירה אוהבת, חומלת ואמיצה בחיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לבחור באור

חברה טובה סיפרה לי שלפני הרבה שנים, ביום שאחיה הבכור נהרג בפעילות מבצעית,
אמה אספה אותה ואת שתי אחיותיה ואמרה להן משהו ברוח הזו:
"קרה לנו אסון נורא ואחיכן הבכור נהרג.
אנחנו נזכור אותו ונחיה עם הפצע הזה כל חיינו.
לצד זאת החיים של כולנו ממשיכים והבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח."

בסוף כל יום בימי השבעה, לאחר שהבית התרוקן מאורחים,
היא היתה אוספת את שלוש בנותיה, מסתכלת להן זו אחר זו בעיניים ובודקת לשלומן.
לאחר מכן היתה מזכירה להן כסוג של הכנה להמשך:
"בעוד כמה ימים כשהשבעה תיגמר יתחיל הפרק החדש של החיים שלנו.
אני לא יודעת איך בדיוק זה יהיה, אבל תזכרו שאנחנו תמיד ביחד.
נתמודד עם כל מה שיגיע ונעבור את זה ביחד.
לצד העצב והכאב עצומים שתמיד יהיו אתנו הבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח."

תחשבו על הסיטואציה הזו,
על אותה אמא שמצליחה להוציא את המילים הללו מפיה ומליבה,
שעות וימים לאחר שהיא מקבלת בשורה כל כך איומה.

בפעם הראשונה שאותה חברה סיפרה לי על הרגע הזה התרגשתי עד כדי דמעות.
התמונה הזו נחרטה בליבי למרות שלא הייתי שם.
מאז, בכל פעם שאני מספר על האירוע הזה למישהו, הקול שלי רוטט והגרון נחנק מהתרגשות.

נזכרתי באירוע הזה שוב השבוע,
כשצפיתי באירוע המוקלט "לפתוח דלת לתקווה" של עמותת אקרופוליס החדשה בישראל.
עידית אוהל, אמו של אלון אהל החטוף בעזה,
שיתפה במה שהיא עוברת ועושה מאז קבלת הבשורה הקשה על חטיפת בנה לפני יותר מארבע מאות ימים.
הדרך שבה עידית מגיבה ופועלת מזכירה לי את אמה של חברתי.

עידית מספרת איך באותו רגע קריטי עם קבלת הבשורה המרה על חטיפת אלון היא בחרה להגיב.
היא עמדה מול משפחתה, מול עיניהם המבוהלות של ילדיה, ואמרה:
"אלון נחטף, אבל אלון נחטף חי. אנחנו נעשה הכול כדי להחזיר אותו".
היא ידעה שהדרך שבה היא תגיב תקבע את הטון לא רק לרגעים הקרובים אלא לתהליך ארוך ומורכב.
היא לא אפשרה לעצמה לשקוע בתחושת קורבנות,
ובמקום זאת בחרה להתרכז בעשייה מתוך מטרה להחזיר את אלון לבית ולמדינה שאליו ירצה לחזור,
בית מלא תקווה, חיבור, משמעות ואהבה.

בדומה לאמה של חברתי, עידית נוקטת עמדה מנהיגותית ברורה.
היא בוחרת את התגובה שלה מתוך תחושת אחריות גם לבנה החטוף וגם לשאר ילדיה ובני משפחתה.
במקום להאשים את הנסיבות או להתמקד בכאב בלבד, היא בוחרת להביט קדימה ולפעול.
לפני חטיפתו אלון תכנן לשכור דירה עם חברים וחלם ללמוד בבית הספר למוזיקה "רימון".
כהכנה לחזרתו של אלון, עידית והמשפחה ממשיכים להגשים את חלומותיו ואת מטרותיו:
הם שכרו לו דירה בת"א עם חברים, רשמו אותו ל"רימון" ואפילו השיגו לו מלגת לימודים. רק שיחזור.
ברחבי הארץ והעולם פזורים עכשיו פסנתרים צהובים (אלון הוא מוזיקאי),
שמטרתם לחבר אנשים, לעורר מודעות לחטופים, לשלוח להם אנרגיה ולהרבות טוב.
הפסנתרים, ההתגייסות ליוזמת "משמרת 101" ופעולות ציבוריות נוספות,
נובעות ממקום עמוק של חיבור, אהבה ואחריות קולקטיבית – לתקן, ליצור ולבנות,
מתוך אמונה שחוט של משמעות מחבר בין כל פעולה קטנה לבין עתיד טוב יותר.

לא כל אחד יכול להגיב כמו עידית או אמה של חברתי במצבים כאלה,
אבל הידיעה שזו אפשרות אנושית אמיתית היא השראה אדירה ומחזקת עבורי.
אם הן יכולות, גם אחרים יכולים, ואולי גם אני.
אפשר להתרומם מעבר לתחושות הקורבנות, הייאוש, חוסר האונים או הדחף לנקום.

אם אפילו במצבים של חטיפה או אובדן ישנה דרך לבחור באור,
גם אנחנו, בחיי היומיום שלנו, יכולים לקחת אחריות על האופן שבו אנו מגיבים.
בידינו הכוח לבחור – בין ייאוש לתקווה, חוסר אונים לעשייה, קורבנות לאחריות, טיפוח החושך לטיפוח האור.
הבחירות הללו יוצרות לא רק את מי שנהיה, אלא גם את העולם שסביבנו –
משפיעות על הקרובים לנו ומניעות אדוות של כוח, השראה, ותקווה גם לאחרים.
בסופו של דבר, העתיד שלנו, האישי והקולקטיבי, נולד מהפעולות שאנו עושים עכשיו.

אם אתם מתחברים לפוסט הזה, אני ממש ממליץ לכם להקשיב למילים של עידית אהל (מדקה 43:25),
ולקבל את זה ישירות ממנה ללא התיווך שלי.
לצידה נמצאים בפאנל עוד מספר אנשים מרגשים ומעוררי השראה ותקווה שמומלץ מאוד להקשיב גם להם.

בקשה חשובה – עשו צעד והצטרפו לתמיכה במשפחות החטופים – מוצ"ש במוקדים שונים ברחבי הארץ, משמרות 101, מעגלי שיח ביום ג' בכיכר החטופים, או בכל דרך אחרת.  

**
לסיום, שני שירים שפגשתי בתחילת השבוע ושמלווים אותי מאז:

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על תקווה, אמונה ובחירה

אתמול בערב יצאתי עם משפחתי לטיול לאור ירח מלא בנחל חוורים שליד מדרשת בן גוריון.
בנסיעה דרומה לכיוון מצפה רמון כשהירח העגול התחיל לטפס בשמיים,
התחילו דיווחים ברדיו על החיסול לכאורה של סינוואר, בשלב שזה לא היה ודאי עדיין.
בתוך הנחל, כשמשני צידנו נקיק תלול והירח המלא מאיר את סלעי החוואר,
אמר אחד החברים "החייל שחיסל את סינוואר בטח גאה מאוד" וכולנו הסכמנו איתו.
שניה לאחר מכן עלתה לי תפילה שהלוואי שבקרוב יהיו גם חיילים שיתגאו בהחזרת עוד ועוד חטופים.
בדרכנו חזרה צפונה, על כביש 40 החשוך, שמענו את הידיעות העצובות על מותם של 5 לוחמי סיירת גולני.
דקות לאחר מכן, כחצי שעה לאחר חצות, עצרנו בצומת בית קמה לארוחת לילה מפנקת,
והתענגנו על בורקס טרי וחם עם אריסה חריפה, רסק עגבניות וביצה קשה שבדיוק יצא מהתנור.

השעות הללו הן תזכורת והמחשה למעברים החדים ולחיים המלאים והמורכבים שאנו חווים עכשיו.
תזכורת שמגיעה עם הכרת תודה ושמחה על הזכות והיכולת לטייל עם משפחתי ולהנות מבורקס טעים,
בזמן שכל כך הרבה אנשים ומשפחות נמצאים עכשיו במקום אחר ולא יכולים לעשות זאת.

**
אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בשיתוף של שלושה ציטוטים שאספתי בימים האחרונים.
כל אחד מהם נוגע בי בדרכו.
שניים מהם מדברים על תקווה,
השלישי הוא תזכורת חשובה ליכולת הבחירה שלנו ולתרגול אינסופי של חיים.

דוד גרוסמן כותב על תקווה (חלק מתוך נאום שנשא בעבר):

**
יונתן שמריז ממארגני טקס המשפחות אמר במהלך נאומו בערב הזיכרון לאירועי ה7.10:

**
קרול וילסון, מורה לבודהיזם כותבת ומזכירה:

**
התקווה ויכולת הדימיון של גרוסמן,
האמונה, העוצמה והנחישות של שמריז,
הבהירות הצלולה, המשמעת והבחירה של וילסון,
הן כולן אבני בניין מרכזיות בחיים שהולכים ומתהווים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תובנה משבוע מורכב

השבוע הזה היה רגשי ומורכב מאוד עבורי.
עניינים אישיים התערבבו עם אירועי ה 7.10 והאבל הלאומי.

ביום ראשון השבוע, 6.10, מלאו 90 שנה להולדתו של אבי ז"ל.
באותו יום בדיוק השתתפתי בהלווית אביה של חברה לעבודה,
רופא מוכר, מוערך ואהוב בשיא הקריירה המקצועית שלו שנפטר באופן מפתיע בגיל 65.
כל כך עצוב להיפרד ממישהו קרוב בשלב כזה בחיים, במיוחד כשזה מגיע באופן לא צפוי וללא הכנה.
מכל ההספדים של בני המשפחה והחברים לעבודה הכי נגע בי ההספד של בנו הבכור, אחיה של חברתי לעבודה.
תוך כדי שהקשבתי לו מספר בקול רוטט ובעיניים דומעות על הקשר שלו עם אביו,
הוצפתי במחשבות ורגשות על הקשר שלי עם אבי, ועל הקשר שלי עם ילדיי.
כשאני מדמיין איזה קשר אני רוצה עם ילדיי,
אז ההספדים ששמעתי בהלוויה הם בהחלט באזור של מה שאני מאחל לעצמי.
אולי ניתן למצוא נחמה מסוימת במחשבה שלא כל אחד זוכה לקשר שכזה ושהם זכו.

לאחר ההלוויה נסעתי לבית העלמין בכפר סבא שבו קבור אבי ז"ל.
תוך כדי ניגוב המצבה, מילוי מים בכד החרס והנחה של ענף ירוק, התחדדה לי התובנה הבאה:

בכל רגע החיים עלולים להשתנות מקצה לקצה ורוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.

הסתכלתי סביבי וראיתי ש מרבית "השכנים" של אבי נפטרו לאחר גיל 80.
מהבחינה הזו אבי שנפטר בגיל 76 היה חריג יחסית. הוא הוריד את הממוצע של "שכניו".
למרות שהרשתות, החדשות ותשומת הלב שלנו נוטות להתמקד בטרגדיות ובאסונות,
המשקל הסגולי של האירועים הללו בעולם נמוך משמעותית מהכיסוי התקשורתי שהם מקבלים.

מכיון שבכל רגע הכול יכול להשתנות,
חשוב להיות עוד היום עם האנשים החשובים לנו ולהקדיש זמן לדברים החשובים בחיינו.
אם נחיה בצורה כזו בכל יום, אז גם אם מה שאיננו רוצים שיקרה יתרחש (וזה עלול לקרות..),
לפחות נהיה שלמים עם הדרך ונספיק להנות ממה שהיה עד כה.
בשנים האחרונות רועי בני ואני מקפידים לצאת ביחד לטיול קיץ מתגלגל בן כשבוע.
התחלנו עם זה כשרועי היה בכיתה ב' והקפדנו לעשות זאת מאז בכל שנה ושנה, 8 שנים ברציפות.
השנה, בגלל האירועים הבטחוניים והחום הכבד של אוגוסט, החלטנו לדחות את הטיול.
היה לי ברור שאני לא רוצה לוותר על זמן האיכות המופלא הזה, אבל לאור המצב לא הייתי בטוח אם ומתי נצא.
לפני מספר ימים רועי שאל אותי אם אנחנו יוצאים לטיול בסוכות.
עניתי לו משהו בסגנון "כן, אפשר.." כשמצד אחד אני רוצה ומצד שני לא ממש מתחייב.
במהלך ההלוויה, תו"כ הקשבה להספד היה לי ברור שרועי ואני הולכים לעשות את זה בקרוב.
אנחנו הולכים ליצור לעצמנו גם השנה את החוויה המשותפת הזו ואת הזמן ביחד.

לצד ההכרה בכך שבכל רגע הכול יכול להשתנות, יש דבר חשוב לא פחות שכדאי להפנים:
רוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.
אביה של חברתי לעבודה נפטר בגיל 65 כשאמו בת ה91 עדיין בחיים, צלולה ובריאה.
65 זה החריג היוצא מהכלל ו80-90 זה הכלל.

השילוב הזה של "זה עלול לקרות בכל רגע" + "מרבית הסיכויים שזה לא יקרה",
הוא שילוב המאזן בין ענווה באפסיות שלנו והכרה בארעיות החיים,
לבין הימנעות מייאוש או מפסימיות וקריאה לחיות חיים פרואקטיביים, משמעותיים ושמחים.

התנאים אף פעם לא מושלמים.
בכל רגע נתון יש משהו לחשוש ממנו או לדאוג לו.
ובכל רגע נתון יש גם משהו משמח שאינו מובן מאליו שניתן להוקיר.

אם משהו יקרה מחר, נעשה כמיטב יכולתנו להתמודד.
בינתיים, ביום ועוד יום שעוברים, לצד הדאגה והקושי יש גם הרבה סיבות לשמחות, לחגיגות ולהכרת תודה.

יש משהו טרגי באירוע לא צפוי שמתרחש בגיל צעיר וקוטע את החיים.
לא פחות טרגי זה לחיות שמונה או תשעה עשורים מבלי להנות מהדרך, להודות על מה שיש ולחגוג את החיים.

גמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תפילה לשבוע הקרוב

בספרו "מי מת", סטיבן לוין מזכיר את רעיון "ההכנה המושלמת לחיים" (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית),
שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

מכיון שאיננו יודעים מהו אותו מאורע מרכזי בחיינו שלשמו נולדנו,
חשוב לטפח פתיחות וסקרנות אל הלא נודע.
ייתכן שהאירוע שאנו חווים עכשיו הוא שלב מעבר הכרחי,
המקרב אותנו לעבר הרגע המסוים "שלנו" שבקרוב יאפשר לנו להגשים את ייעודנו.
ואולי זהו אינו רק שלב מעבר, אלא הרגע עצמו (גם אם הוא לא מרגיש לנו ככה),
שבו יש חשיבות עצומה למה שאנחנו עושים ולאופן שבו אנחנו נמצאים עם אנשים אחרים.

**
בשונה מסטיבן לוין, אני לא בטוח שבהכרח קיים רגע יחיד או אירוע מיוחד כלשהו שלשמם נולדנו.
אבל אולי זה לא כזה משנה.
הנה דוגמא לסיפור חלופי שאני משחק איתו בשנים האחרונות:
מה אם במקום אירוע אחד מיוחד שלשמו נולדנו,
אנו צפויים לעבור דרך מאה רגעים מיוחדים או מאה מפגשים משמעותיים עם אנשים,
שבמהלכם תהיה לנו השפעה חשובה וייחודית על העולם ועל חיי אחרים?

איננו יודעים מי האנשים ומה האירועים הללו.
אין לנו מושג כמה מהאנשים-אירועים הללו כבר פגשנו ואיך השפענו עליהם,
ועם כמה מהם אנו צפוייים להיפגש בהמשך הדרך.

**
כוחם של סיפורים ושל רעיונות הוא בהשפעתם עלינו,
בין אם הם נכונים ובין אם לא.

רעיון "הרגע האחד" או "100 הרגעים" מעורר בי את המחשבות הבאות:

יש סיבה לכך שאני כאן עכשיו.
מה שאני עושה משנה ומשפיע, גם כשאינני מודע לכך.
חשוב לשמור על ערנות, פתיחות, ענווה וסקרנות כלפי אנשים ומצבים,
שכן בכל רגע אני עשוי לפגוש אדם או אירוע שלשמו נולדתי,
ושעבורו עברתי את ההכנה וההתפתחות שהביאו אותי לכאן.

**
לסיום, אני רוצה לשתף בחידוד כוונה (תפילה אם תרצו) לקראת השבוע הקרוב:

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אנשים שאני רוצה לעבוד איתם

לפני קצת יותר משבע שנים, כתבתי פוסט בשם "אנשים שאני רוצה לעבוד איתם",
שבו שיתפתי במאפיינים של אנשים שאני שמח לעבוד איתם,
שבאינטראקציה איתם אני מרגיש סיפוק, משמעות והנאה.

הפוסט היה סוג של רפקלציה על תקופה בת מספר חודשים,
שבה העברתי עשרות סדנאות ועבדתי עם מאות אנשים,
מתוך ניסיון לחדד לעצמי מה הופך סדנה או עבודה עם אנשים,
למהנה או מתסכלת, ממלאה או מרוקנת, משמעותית או סתמית.

השבוע נזכרתי בפוסט הזה וחזרתי לקרוא בסקרנות נרגשת את מה שכתבתי אז לפני שבע שנים.
כמה ממה שכתבתי לעצמי אז עדיין רלוונטי?
מה מתוך המאפיינים שהיו חשובים לי בתקופה ההיא עדיין חשובים לי?
ואלו מאפיינים חדשים נכנסו או התחדדו?

אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט בקישור הבא

(הוא נכתב בתקופה שהייתי כותב פוסטים יומיים,
אז תוכלו לקבל גם הצצה להלך הרוח שלי באותו זמן ולפוסטים נוספים שכתבתי באותו שבוע).

**
באופן לא הכי מפתיע,
לא הצלחתי למצוא משהו שהיה חשוב לי אז וכבר לא חשוב לי.
כל המאפיינים שסימנתי לעצמי אז, עדיין חיים ורלוונטיים.

מה שכן מפתיע אותי,
זה שגם אחרי שהקדשתי לכך השבוע לא מעט מחשבה,
לא הצלחתי עדיין לחשוב על מאפיין נוסף, שחשוב לי מאוד היום ושלא כתבתי עליו בעבר.
כל כך הרבה קרה בשבע השנים הללו,
ואני לא בדיוק אותו אדם שהייתי אז,
אז איך זה יכול להיות שאין משהו חדש שמתווסף או מתחדד?
מעניין…

**
בכל פוסט שאני כותב ומפרסם אני מחזיק כוונה לתת ערך ולעורר השפעה מיטיבה.
איך זה מתחבר לכאן? מה גורם לי לכתוב את הפוסט הזה עכשיו ולחלוק אותו עם אלפי קוראים?

כשאני מהרהר בשאלות הללו קופצות לי מייד שתי תשובות:

התשובה המיידית והראשונית היא שחלק גדול משעות הערות שלנו מוקדש לעבודה,
ומתקיים בסביבות עבודה, עם ולצד אנשים אחרים,
כך שאם אפשר ללמוד משהו על מה הופך את החוויה הזו למיטיבה יותר עבורנו,
זה יכול להיות בעל השפעה חשובה על חיינו.
זה לגיטימי, זה אפשרי (לפחות בחלק מהמקרים),
יש לנו את הזכות והאחריות לבחור באנשים שאנו רוצים לעבוד איתם יותר ופחות.
הבחירות שלנו משנות ומשפיעות.

התשובה השנייה לשאלה הזו מעוררת בי התרגשות:
בשנים האחרונות, כבר תקופה די ארוכה (אולי בהשפעת הפוסט),
אני זוכה לעבוד עם הרבה מאוד אנשים צנועים, מוכשרים, סקרנים, חרוצים,
שאכפת להם מאנשים אחרים, ושרוצים לעשות טוב במעגלים שלהם ובעולם.
את חלקם אני מחשיב כטובי חבריי וממש זוכה לעבוד ולחיות אתם ביום-יום כבר שנים.
רבים אחרים, שאני פוגש לסדנה חד פעמית או לתהליך של מספר חודשים,
מרגישים לי כמו שותפים יקרים לדרך ולמסע, החולקים איתי סולם ערכים, תפיסת עולם וכוונה.
זה מדהים, מרגש, משמח ומעורר הרבה הכרת תודה,
שהאפשרות העקרונית והתיאורטית מתממשת ובאה לידי ביטוי מוחשי בחיים.

מה אתם אומרים?
איך זה אצלכם..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה שנולד עכשיו

בקבוצה מסוימת שאני חבר בה מישהו שלח קובץ עם משפטי חמלה כגון "מותר לך להיות חלשה", "מותר לך לא להיות בתפקוד עכשיו" וכו'.
ההודעה והקובץ עוררו הרבה תגובות מפרגנות ואהדה.
רבים מחברי הקבוצה התחברו לזה.
גם אני מתחבר לזה, רואה סביבי ומרגיש על עצמי לפרקים את תת התפקוד ואת התנודות באנרגיה ובמצב הרוח.
זה הזכיר לי מקרה של מישהי שטסה מהארץ עם ילדיה ביום הראשון למלחמה.
היא העלתה פוסט חשוף ובו שיתוף פגיע על הפחד וחוסר האונים שלה שזכה להרבה אמפטיה ואפס שיפוטיות.

לצד ההכרה בחשיבות החמלה ואי השיפוטיות העצמית כלפי תפקוד ירוד שחלקנו חווים עכשיו,
מרגיש לי שמשהו במסרים הללו קצת מוטה ולא מספיק מאוזן.
במיוחד בימים כאלו כדאי להיזהר לא לקחת את זה לקצה ולוותר לעצמנו.
זה לא בושה או "לא-בסדר" להרגיש ככה, ולא כולם בתפקוד מיטבי עכשיו,
ועם זאת כדאי לזכור שיש לנו גם אחריות ושחשוב שנרים את עצמנו.
אני אוהב להדגיש את האיזון של קבלה, חמלה עצמית ואי-שיפוטיות פנימית לצד האחריות האישית והקבוצתית שלנו.
לא לוותר לעצמנו בקלות.
להתנתק ממסכים, שידורים ורשתות, למצוא דרכים להרים את עצמנו,
לקחת את האחריות ההורית והחברתית שלנו ולממש אותה.
גם כשזה קשה וכשצריך להתאמץ לשם זה.

המצב הנוכחי הוא לא צ'ק פתוח לחולשה ולחוסר תפקוד.
יש חשיבות לתפקוד כלשהו, לתחושת ערך ומסוגלות, לתרומה כזו או אחרת במעגלים שונים.
אפשר להתבלבל בין חמלה עצמית לבין תירוץ לבריחה ולחוסר התמודדות.
קבלה היא רק צד אחד של המשוואה.
יש גם הצד הנוסף של דחיפה קדימה, של רצון לשינוי, של לקיחת אחריות, עשייה ותנועה.

בימים אלו חשוב לשים לב לקו הדק שבין קבלה עצמית לויתור עצמי,
בין חמלה עצמית לשקיעה במסכנות ורחמים עצמיים,
בין אי-שיפוטיות על חוסר תפקוד לבין להשתמש במצב כ"תירוץ מוצדק" לאי-תפקוד.

**
אחד הספרים הכי מצוטטים במצבי משבר קשים, ובקרב מורים רוחניים רבים,
הוא "האדם מחפש משמעות" שנכתב ע"י ויקטור פרנקל, שורד השואה ואבי תורת הלוגותרפיה.
פרנקל מלמד אותנו שהמצבים החיצוניים שאנו חווים משפיעים עלינו, אך לא מגדירים את התגובה שלנו.
לדבריו בין הגירוי החיצוני לבין התגובה שלנו ישנו מרחב שבו אנו יכולים לצאת מאוטומט ולבחור.
ספרו של פרנקל "האדם מחפש משמעות" התפרסם וזוכה להכרה כל-כך משמעותית בעולם,
במידה רבה בזכות חוויות התופת האישיות שלו, וההתמודדות שלו במצבי קצה קשים במיוחד.
ברמה מסוימת הוא "הרוויח את זכותו" ללמד אותנו, כיון שהוא עבר "דרך זה" בעצמו.
פרנקל ודומיו, מראים לנו מה אפשרי גם במצבי חיים קשים מאוד ומסמנים לנו כיוון שניתן לשאוף אליו.

למרבה הצער, בימים אלו, אנשים ומשפחות רבים חווים אירועי קיצון מורכבים מאוד,
ו"מרוויחים את זכותם" ללמד אותנו משהו לא פחות ממורים רוחניים הנחשבים למובילים בעולם.

באופן טבעי, בתוך המצבים המורכבים שאנו חווים עכשיו אנשים יגיבו בצורות שונות:
יהיו כאלו שיקרסו ויהיו כאלו שיצמחו מהם.
יהיו כאלו שמעתה ואילך יתמקדו בנקמה, בשנאה, באובדן אמון,
ויהיו כאלה שיתמקדו בבניה, בהתפתחות, בריפוי ובשירות החיים.

"בין הגירוי לתגובה ישנו מרחב.
במרחב הזה בכוחנו לבחור את תגובתנו.
בתגובתנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו."

תסתכלו טוב טוב מסביב, על המשפחות, השכנים והחברים שלכם.
תסתכלו טוב טוב פנימה על עצמכם.

בתקופה הזו נולדים הרבה "ויקטור פרנקלים" חדשים.
אולי אתם או מי שנמצא לידכם הוא אחד מהם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שיתוף אישי וארבע הזמנות לשנה החדשה

בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת יוצאת דופן בהנחייתו המופלאה של יורם מוסנזון.
יש בי הכרת תודה עצומה ליורם (ולשאנייה) על הסדנה הזו,
ועל שלל רגעים אנושיים משמעותיים ומרגשים שחוויתי שם.
אחד הדברים הכיפיים והמשמחים היה לפגוש בחיים האמיתיים חלק מקוראי הבלוג הזה.
שלושת הימים הללו עוררו בתוכי ובחיי תנועה חזקה שעדיין נוכחת, גם שבוע אחרי, וזה מרגש.

לקראת סוף הסדנה, מספר משתתפים ביטאו עצב על שהסדנה עומדת להסתיים.
הם ביטאו את הכרת התודה הגדולה שלהם ליורם ולאסיסטנטים/יות של הסדנה (היו כעשרה כאלה),
שהיו שם בשבילם בהקשבה, ברגישות, בתשומת לב ובתמיכה מלאה.
החוויה של נוכחות במרחב כל כך עדין, אכפתי, קשוב, אותנטי ומקבל חזקה מאוד.
לפעמים זה מרגיש כמו עולם מקביל, בועה בתוך העולם "האמיתי".
הם ביטאו את הפער שבין החיים בסדנה לבין החיים שמחוץ לסדנה,
ואת הכמיהה הגדולה שלהם לכך שגם ב"חיים הרגילים" בבית ובעבודה,
הם יוכלו לחיות בסביבה מכילה, רגישה וקשובה, בנוכחות אנשים שאכפת להם באמת מאתנו,
שיש להם את הרצון והיכולת להיות אתנו, להקשיב לנו ולתמוך בנו,
ושנרגיש מספיק נוח ובטוח לבטא את עצמנו באותנטיות כשאנו איתם.

**
העצב והכמיהה הזו מוכרים לי היטב.
גם מתוך החוויה האישית שלי, וגם כי הם עולים בכל סדנה מהסוג הזה.

אבל הפעם, לצד התחושות והחוויות המוכרות, חוויתי משהו קצת אחר, מפתיע ודי עוצמתי:
בבוקר שאחרי הסדנה, "נפל לי אסימון", שהפער בין מה שהיה בסדנה לבין חלקים גדולים בחיי הוא לא כזה גדול.
פתאום קלטתי, שברמה מסוימת, אני וחבריי לעבודה, הצלחנו ליצור סביבת עבודה ייחודית,
שהאכפתיות האנושית, הרגישות, ההקשבה, הרצון להיטיב, התמיכה ההדדית והאותנטיות,
הם חלק מרכזי מהיום-יום שלנו, לצד כל האתגרים, הקשיים והפערים.

יכול להיות שהנקודה שהתחדדה לי ושהיתה מרגשת מאוד עבורי,
היא שזה כבר משהו מערכתי, לא שיגעון של בן אדם אחד, שאנחנו מחזיקים את זה ביחד בארגון של 250 אנשים,
ושאנחנו אשכרה חיים את זה בעולם עסקי אמיתי שהוא סופר תחרותי, תובעני ואינטנסיבי.

המחשבה הזו העלתה בי הכרת תודה עצומה על שאני זוכה להיות חלק מזה ולחוות את זה,
ושיש לי כל כך הרבה מערכות יחסים תומכות, אכפתיות ומזינות ביום-יום התעסוקתי שלי.

ואז עלתה בי התרגשות עצומה מהמחשבה על כך שאולי הארגון שאני חלק ממנו הוא הוכחה לכך שזה אפשרי.
שבאמת ניתן ליצור משהו כזה בעולם אמיתי ולא רק לדבר עליו בסדנאות או לחלום עליו.

התחושה הבאה שעלתה בי היתה עצב ואבל:
אמרתי לעצמי שכל כך הרבה תנאים צריכם להתקיים בכדי שזה יקרה.
שכל כך הרבה אנשים ומשאבים מושקעים בזה במשך שנים, בכדי לבנות ולשמר את זה.
ושהחוויה הזו היא כל כך ייחודית ויוצאת דופן,
סוג של יוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל ואולי אפילו מחדד את הפער.

**
בשלב מסוים התחילה לעלות בי שיפוטיות עצמית.
אולי עדיף לא לשתף בחוויה ובמחשבה הזו.
כי קודם כל זה עלול להישמע שחצני ומתנשא.
שהרי הדברים ממש לא מושלמים, ויש כל-כך הרבה קשיים ופערים.
מה יחשבו הקולגות והעובדים בארגון שלי שיקראו את זה ושחושבים-מרגישים אחרת ממני?
וגם, למה לחגוג בקול רם משהו, שעלול לעורר תחושת כאב ועצב אצל אנשים שהחויה שלהם שונה מאוד?
זה בסדר לחגוג את זה ולהתרגש מזה לעצמי, אבל למה להתפאר בזה בפומבי?

בסופו של דבר בחרתי לשתף בזה ולא להצניע או להסתיר.
כי באמת יש פה משהו חזק ומרגש עבורי.
כי בא לי לצעוק לעולם שזה אפשרי, ושזה רחוק מלהיות מושלם.
כי משהו בי מקווה לעורר קצת תקווה והשראה (לצד העצב והכאב) בשיתוף הזה.
ולבסוף, כי אני לא רוצה לתת לפחד של איך זה ייתפס על ידי אחרים לעצור אותי.

**
עד כאן השיתוף האישי, ועכשיו ארבע הזמנות לקראת השנה החדשה:

1. תהליך אישי לסגירת שנה והתכווננות לשנה החדשה –
תהליך מובנה בן מספר שלבים שמאפשר לכם התבוננות רפלקטיבית על השנה החולפת, והתכווננות לקראת השנה הקרובה.
התהליך הוא ברוח תקשורת מקרבת עם מיקוד ותשומת לב בצרכים.
זה תהליך בן כחצי שעה-שעה שאני אוהב לעשות עם עצמי, לרוב לקראת ערב ראש השנה,
ובכל פעם שאני עושה אותו עולה שם משהו חדש, רענן, משמעותי, לפעמים אפילו מפתיע.
לפני מספר שנים כתבתי פוסט שבו גם הסברתי על התהליך וכיצד לעשות אותו עם עצמכם,
וגם שיתפתי בפתיחות במה שחוויתי תוך כדי שעשיתי אותו עם עצמי ובאיך הוא התפתח עבורי.
רוצים לקרוא עוד? כל הפרטים כאן.

**
2. רפלקציה בסגנון קצת אחר, שגם היא משמעותית מאוד, היא "שיחת 5 השאלות":
אתם יכולים לקיים אותה עם מישהו אחר, או עם עצמכם.
הרעיון המרכזי כאן הוא להאט, לעצור ולשאול את עצמכם 5 שאלות ממוקדות,
שכל אחת מהן ממקדת את תשומת הלב בהיבט חשוב אחר של תנועת החיים שלכם.
השילוב של חמש השאלות, עוזר ליצור התבוננות הוליסטית (שאולי איננו מורגלים בה) על עצמנו ועל חיינו,
ולתת מקום להיבטים שונים וחשובים של חיינו.
רפלקציית "חמש השאלות" מצריכה קצת יותר זמן, כשעה-שעה וחצי לפחות,
ולרוב היא גם מניעה תהליך פנימי שנמשך מספר ימים ומתפתח תוך כדי תנועה.

בפוסט הזה תמצאו את חמש השאלות והסבר על התהליך.

**
3. בתחילת הפוסט הזכרתי את סדנת סוף השבוע הקודם של יורם מוסנזון,
שזכיתי להשתתף בה בתור אסיסטנט-תומך ושהיתה כל כך משמעותית עבורי.
למעשה, אני עדיין חווה אותה, וההשפעות שלה עלי עדיין חיות ונוכחות מאוד.
בסוף השבוע הקרוב, ימי חמישי-שבת הבאים (ממש לפני כיפור),
יורם מעביר סדנה נוספת בשם "להיות הצורך שאני רוצה לראות בעולם".
הסדנה מיועדת למשתתפים בעלי ניסיון של 100 שעות לפחות בגישת התקשורת המקרבת.
אם אתם עומדים בתנאי הסף הזה, אני ממש ממש ממש ממליץ לכם לקרוא על הסדנה ולשקול להירשם.
אני מתכוון להיות גם בסדנה הזו (כאסיסטנט-תומך) וההתרגשות לקראת האירוע כבר מתחילה לעלות בי.

הפרטים המלאים על הסדנה כאן.

אם יש לכם שאלות מוזמנים ליצור קשר בוואטסאפ עם גוני לטלפון 054-5618877 או למייל gonizil88@gmail.com 

**
4. אם אתם מחפשים לעצמכם תוכנית התפתחותית לשנה הקרובה,
ו/או להיות חלק ממסגרת לימודית משמעותית ויוצאת דופן,
אני ממש, אבל ממש ממש ממש, ממליץ לכם לבדוק את "רקמה" –
תכנית ייחודית, מרגשת ופורצת דרך המשלבת בין עולמות ידע חדשניים בפיתוח קהילות וארגונים.
התוכנית נפתחת ממש אחרי החגים, ותימשך שנה שלמה.
מנחי התוכנית הם שרון כרמל וחן צבי, שאת שניהם זכיתי להכיר באופן אישי בשנים האחרונות.
עבורי חן צבי הוא אדם מעורר השראה וחוקר פורץ דרך בעל ידע עצום וסקרנות אינסופית.
לפני כשנתיים למדתי איתו קורס בקבלת החלטות קבוצתית שהיה מעורר, מחדש ומפרה.
שרון כרמל היא מנחת תקשורת מקרבת מנוסה המביאה מלללאאאאא ניסיון וידע מעולמות ותהליכים קהילתיים, מעגלים מאחים ועוד ועוד.
תוכנית "רקמה" היא פרי יצירתם של שרון וחן, כנראה התוכנית המרכזית והכי משמעותית שהם יובילו בשנה הקרובה.
הם מביאים לתוכנית הזו לא רק את הידע והניסיון העצומים שלהם אלא גם את כל הלב והנשמה.
ניתן לקרוא עוד על תוכנית "רקמה" כאן.
בנוסף, מוזמנים להשתתף במפגש זום ששרון וחן יקיימו ביום ד' הקרוב בנושא "3 המימדים לשינוי ארגוני-קהילתי מוצלח".
זו אחלה הזדמנות לפגוש אותם ולראות אם אתם מתחברים אליהם ואל התכנים שלהם.
הנה הקישור להרשמה למפגש הזום שיתקיים ביום ד' 20.9 בשעה 20:30.

**
עד כאן לבינתיים.
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ומיטיב עבורכם ושהשיתוף או ההזמנות תורמים/יתרמו לחייכם.

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים אישיות במייל חוזר יעניין אותי לקרוא.
אני מבטיח להשיב לכל מייל באופן אישי, וייתכן שיקח לי מספר ימים לחזור אליכם.

שתהיה שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להיות בן תמותה

מדי פעם אני פוגש ספר שהקריאה בו משפיעה עלי מאוד.
ההשפעה הגדולה ביותר, היא אולי זו שמשנה את התפיסה שלי בנוגע לעצמי או לעולם.

"להיות בן תמותה" של אטול גוואנדה הוא אחד הספרים הללו.
קראתי אותו לראשונה לפני כחמש שנים ומאז אני חוזר אליו שוב ושוב.

הרעיון המרכזי שהתחדד שלי בזכות הספר הזה,
נוגע בדרך שבה אנו מתייחסים לקונפליקט שבין משך החיים לבין איכותם,
ובמילים אחרות, למתח שבין הצורך בביטחון ובמוגנות לבין הצורך בחופש בחירה ותנועה.

לדבריו, כשזה נוגע לאנשים אחרים שחשובים לנו, שאנו דואגים להם ואוהבים אותם,
אנו מתעדפים ביטחון על פני אוטונומיה וחופש בחירה-תנועה.
רק שלא ייפלו. רק שלא יקרה להם משהו. להיזהר. לשמור עליהם.
ולעומת זאת, כשמדובר בנו עצמנו, אנחנו נותנים משקל הרבה יותר גדול לחופש בחירה ולאוטונומיה.

**
כותרת המשנה של הספר היא "הרפואה ומה שחשוב בסוף החיים",
אבל בעיניי הספר חשוב ורלוונטי לא רק למי שעסוק באתגרים בריאותיים משמעותיים,
אלא לכל מי שמתעניין בנושא משמעות החיים ומשמעות בחיים.

בהקשר הזה, חבר חכם סיפר לי לפני שנים רבות,
שהוא אוהב לקרוא ראיונות עם אנשים הקרובים לסוף חייהם,
כיון שהנקודה המיוחדת הזו המשלבת ניסיון חיים עשיר לצד הכרה בארעיות שלהם,
מייצרת להם חדות, בהירות וצלילות בנוגע למה שחשוב באמת,
וזה משהו שהוא רוצה ללמוד מהם ולהפנים בחייו כבר עכשיו.

העליתי לאתר מספר ציטוטים נבחרים שאני אוהב מתוך הספר.

תוכלו לקרוא אותם בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. כפי שזה נראה כרגע, בסוף השבוע הבא אהיה בהפסקה, ולא אשלח את המייל השבועי.

ימים חשובים במיוחד

כשמסתכלים על שוק המניות לאורך שנה שלמה, ניתן להבחין בתופעה מעניינת:
במהלך מספר מצומצם של ימים מתרחשות הירידות והעליות הגבוהות ביותר.
ההשפעה של הימים הללו על המניות יכולה להיות משמעותית יותר משל כל שאר הימים ביחד.
השבוע לדוגמא, מניית פייסבוק (Meta) זינקה ב25% ביום אחד.
לא ניתן לצפות את הימים הללו מראש או לדעת מתי הם יתרחשו.
מנקודת מבט כלכלית טהורה, אפשר להתייחס לימים הללו כ-"ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם החיובית או השלילית על המניות ועל בעלי המניות יוצאת דופן.

**
האם התופעה הזו רלוונטית גם למימדים אחרים, מעבר לבורסה ולשוק המניות?
האם יש בחיינו "ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם עלינו ועל סביבתנו גדולה לאין ערוך מזו של ימים אחרים?

בשונה מאחוזי ירידה או עלייה ברורים בשוק המניות,
ההגדרה של "יום חיים חשוב במיוחד" היא אישית וסובייקטיבית.

לדוגמא, לאיזה יום יש השפעה גדולה יותר על חייכם –
היום שבו התחתנם או היום שבו פגשתם לראשונה את בן/בת הזוג שלכם?
לדעתי יום החתונה הוא בעיקר ציון דרך רשמי וחגיגי, המשך של תהליך שהחל לפני,
ולמעשה הדייט הראשון, הימים הראשונים ביחד, או ההחלטה הפנימית למסד את הקשר,
הם הימים המשמעותיים יותר.

**
"ימים חשובים במיוחד" הם ימים שבהם מתרחשת בנו או בסביבתנו תנועה יוצאת דופן.
אלו יכולים להיות ימים שבהם מישהו משמעותי נכנס לחיינו ומתחיל להשפיע עליהם,
או כאלו שבהם אנו חווים אירוע מעצב כלשהו.
זו יכולה להיות מחשבה, אמירה או פעולה, שבמבט ראשון נראית "רגילה" עד כדי כך שבקושי נבחין בה,
ושרק בפרספקטיבה ארוכת טווח נבין עד כמה היא היתה משמעותית.

אחד הימים המשמעותיים בחיי היה היום שבו נחשפתי לגישת התקשורת המקרבת,
בזכות פגישה עם מירי שפירא לקפה של בוקר בלובי של מלון כפר המכבייה.
הפגישה הזו לא היתה מתרחשת אלמלא ביקשתי ממירי (שאותה לא הכרתי) להיפגש,
כשבועיים לפני כן, במהלך פעילות התנדבותית משותפת ששנינו נכחנו בה.

מי מהימים הללו הוא יום חשוב במיוחד שהשפיע בצורה עצומה על חיי?
האם היום שבו מירי ואני נפגשנו לקפה, היום שבו ביקשתי ממנה להיפגש,
ואולי בכלל אחד הימים הקודמים שבו בחרתי ללכת לאותה פעילות התנדבותית?

**
ככל שאני מרבה לחשוב על כך,
מתבהר לי ששינויים זעירים יכולים להביא להשפעות עצומות,
ושההבדל בין "יום חשוב במיוחד" לבין יום "רגיל" יכול להיות דק מאוד:
משפט מסוים שנאמר בצורה קצת אחרת,
בחירה פנימית לעשות משהו,
אמירת "כן" או אמירת "לא",
האטת הנסיעה בכביש בחמישה קמ"ש,
צעד אחד קדימה,
חיוך, או חיבוק.

**
סטפן לוין כותב בספרו "מי מת" על רעיון המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית,
שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

ניתן להרחיב את הרעיון של לוין מאירוע אחד יחיד ומיוחד, לכמה עשרות אירועים.
מה אם במהלך חיינו אנו צפויים לעבור כמה עשרות "ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם עלינו ועל אנשים סביבנו גדולה לאין ערוך בהשוואה לימים אחרים?

אין לנו מושג כמה ימים כאלו כבר עברנו וכמה עוד לפנינו.
האם ייתכן שהיום הנוכחי הוא אחד מהם?
איך היינו מתנהגים אם היינו יודעים שאנו עומדים בפתחו של יום כזה?

**
את השבועות האחרונים אני חווה בעוצמה רבה:
פיגועים, פיטורים/קיצוצים, אלימות, ענייני בריאות והרפורמה המשפטית, הם דוגמא לכמה מהם.
כל האירועים הללו משפיעים עלי ועל סביבתי הקרובה בצורה כזו או אחרת.
ההשפעה של חלקם יכולה להיות ארוכת טווח ומשמעותית מאוד.

כשאני חושב על "ימים חשובים במיוחד",
מעניינים אותי בעיקר אירועים שהם בשליטתנו או בהשפעתנו, ולא אלו הנגזרים עלינו.
פחות מענין אותי לעסוק במקרים של עץ הנופל על רכב, מכת ברק, זכייה בלוטו,
או העלאת ריבית על ידי נגיד בנק ישראל שמגדילה מאוד את החזר המשכנתא שלנו,
כיון שגם אם יש לאירועים הללו השפעה עצומה על חיינו, יכולת ההשפעה שלנו עליהם מצומצמת.

ברוח הזו, אינני בטוח איך יתפתחו הרפורמה המשפטית, האלימות והפיגועים.
חשוב לי לקחת אחריות, למקד את תשומת ליבי ואת האנרגיה שלי במה שאני יכול לעשות,
ובדרך שבה אני יכול לתרום ולהשפיע על סביבתי, בנושאים הללו ובנושאים אחרים.

רבים מ"הימים החשובים במיוחד" אינם קורים לנו אלא נוצרים על ידינו.
אני מאמין בכל ליבי שביכולתנו להפוך ימים "רגילים" ל"ימים חשובים במיוחד",
באמצעות אמירות, בחירות ופעולות שאנו יוזמים,
ובאמצעות תגובות שלנו לדברים המתרחשים סביבנו.

מה דעתכם..?
מה עולה בכם כשאתם קוראים את זה..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר