תגית: משמעות

השבוע חרגתי ממנהגי של שליחת פוסט שבועי אחד.

הפוסט שאתם מקבלים היום הוא השלישי שנשלח השבוע.
הראשון נשלח בתחילת השבוע עם הזמנה לתרומה אישית,
השני נשלח באמצע השבוע עם הצעה להזדמנות Win-Win-Win לארגונים מהירי החלטה.

רפלקציה אישית קצרה על מה שעבר עלי בהקשר הזה:

המיילים הללו לא נשלחו בקלות ראש ולב.
מצד אחד חשוב לי לשמור על תדירות מסוימת כדי לכבד את המרחב של הקוראים ולא להציף אותם בהודעות,
מצד שני ההזמנות נשלחו מתוך רצון לקדם מטרה ראויה וחשובה שאני מאמין בה,
ומצד שלישי, יש כ"כ הרבה מטרות ראויות וחשובות, אז למה דווקא זו?
ואם לא רק זו – אז איפה עובר הקו?

ההתלבטות הזו שליוותה אותי השבוע הציפה אצלי דילמה פנימית מוכרת,
הנוגעת באזורים של האיזון שבין לבטא את הקול שלי ולקדם נושא שחשוב לי,
לבין להיות רגיש לאחרים ולוודא שאני לא מעיק או מכביד עליהם.
יכול להיות שזה מתחבר אצלי גם לקושי האישי שלי לבקש ולהישען.

**
הכרת תודה:

בפודקאסט שהתראיינתי אליו השבוע (אני מקווה לשלוח הקלטה בשבוע הבא),
נשאלתי מה לדעתי גורם למסרים כתובים להיות אפקטיביים ומניעים לפעולה?
התשובה שלי היתה שבעיניי העניין הוא לא רק איך המסרים כתובים
אלא מה איכות מערכת היחסים שבין הכותב לקוראים,
ועד כמה יש ביניהם אמון, חיבור ורצון הדדי להיטיב זה עם זה.

תחושה חזקה שנוכחת בי כרגע היא הכרת תודה.
רבים מכם נעתרתם להזמנות ששלחתי במהלך השבוע.
בזכותכם נתרמו סכומים משמעותיים שישרתו חיילים רבים וישפיעו במעגלים רחבים.
ההיענות שלכם חיממה את ליבי.

זה גם הכסף, אבל עבורי זה הרבה מעבר לכך.
אני חווה את זה כסוג של הבעת אמון, תמיכה ופירגון.
עם רבים מכם יצא לי להתכתב השבוע,
והאינטראקציות הכתובות הללו היו משמעותיות לא פחות מעצם התרומה.

**
שיתוף בקושי:

בתחילת השבוע לקחתי על עצמי (ביחד עם הצוות שלי) יעד גיוס כספי שהיה חשוב לנו לעמוד בו.
אנחנו סוגרים את השבוע הזה מבלי שעמדנו ביעד.
אנחנו אפילו די רחוקים ממנו.

יש פה עניין.

חשוב לי לעמוד במילה שאני נותן לעצמי ולאחרים.
אי העמידה ביעד מעוררת בי אי-נוחות, תסכול ואכזבה.
במהלך השבוע מצאתי את עצמי משקיע בזה הרבה יותר זמן ואנרגיה מכפי שתיכננתי,
ולמרות כל זאת, היעד לא הושג.

זה לא שהיעד בלתי אפשרי להשגה,
או שנתתי 100% מעצמי לזה ולמרות זאת לא הצלחתי.

במסגרת המורכבות של החיים על מימדיהם השונים,
בחרתי לשים את הקו איפשהו.
השקעתי יותר מכפי שתיכננתי ומתחתי את עצמי,
אך רק עד קו מסוים, עדיין רחוק מקצה היכולת.

לצד הרצון להגיע ליעד והמאמץ המוגבר,
יש בי גם את הרצון לשמור על איזון מסוים,
או להימנע מלהשיג את היעד בכל מחיר.

המתח הזה של אי-עמידה במילה,
הוא משהו שאני חווה כרגע,
ושאני בוחר לחיות איתו.

זו דוגמא חשובה בעיניי לגם וגם של החיים:
אני גאה בעצמי על המאמצים שעשיתי ועל התוצאות שהם הניבו,
יש בי הכרת תודה עצומה על ההיענות, התרומות והמחוות,
ויש בי גם אכזבה (בעיקר מעצמי) מאי עמידה במילה.

אני רואה גם את חצי הכוס המלאה של כל מה שקרה,
וגם את חצי הכוס הריקה של מה שלא קרה.

**
שיתוף בחגיגה:

לפני מספר שבועות פנתה אלי עמותה שעובדת עם בני נוער בסיכון וביקשה הרצאה למדריכים.
הם התנצלו שלא יוכלו לשלם הרבה וביקשו לדעת מה העלות.
אמרתי שאני מסכים ושכל סכום יתקבל בברכה
"האם X ₪ זה בסדר?", שאל אותי המנכ"ל.
"בוודאי", השבתי, "זה מצוין,
רק שבמקום לשלם את זה לי, אם מתאים לך אנא תרום את זה לעמותת 'בשביל המחר'. "

בתחילת השבוע העברתי בעמותה הזו את ההרצאה.
בדקות האחרונות לאחר שהודיתי להם על ההשתתפות,
סיפרתי להם על החוויה שאני והצוות שלי עברנו,
(רבים מהמדריכים שהשתתפו בהרצאה הם חבר'ה צעירים ששירתו ביחידות לוחמה),
ועל "הסגירה" שלי עם המנכ"ל בנוגע לתשלום.
בנוסף, הזמנתי אותם להוסיף תרומה אישית אם מתאים להם, מעבר למה שהעמותה שלהם תעביר.

כעבור כמה שעות, עוד באותו ערב,
ראיתי שהם תרמו את עלות ההרצאה,
ובנוסף, שכמה מהם (כולל המנכ"ל) תרמו גם באופן אישי.

**
חלק גדול ממה שחוויתי השבוע, וממה שפעולות שלי עוררו אצל אנשים אחרים,
נבע מהבחירה שלי לומר משהו, לצאת לפעולה, לשים גבול או לעשות מעשה.

בשונה מחוקי הפיסיקה הקלאסית שבהם מתקיים "חוק שימור האנרגיה",
שלפיו כמות האנרגייה במערכת נשמרת ורק משנה צורה,
אני מוצא "שבעולם האמיתי" זה אחרת.

בהרבה מהבחירות שאנו עושים,
טמונה אנרגייה פוטנציאלית עצומה,
חיובית או שלילית,
המשתחררת ברגע שאנו עושים צעד,
ומשפיעה עלינו ועל הסביבה שלנו.

כולנו גנרטורים של אנרגיה.

למשפט אחד, מחווה אחת או פעולה אחת שלנו,
יכולה להיות השפעה אנרגטית אינסופית.

כגודל הפוטנציאל, כך גודל האחריות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קמפיין גיוס הכספים לעמותת "בשביל המחר" הוארך עד יום ב' הקרוב.

שתי ההצעות שלי עדיין בתוקף:
1. גישה לכל החיים להקלטת סדנת "חזון אישי הוליסטי" (שעלותה 500 ₪) עם העברת תרומה של 300 ₪ ומעלה.
2. קבלת הרצאה ארגונית שלי למימוש במהלך 2023 עם העברת תרומה של 7500 ₪ לעמותת "בשביל המחר".

בקישור הבא ניתן להעביר תרומות

אם תבקרו באתר שלי תוכלו לקרוא שאני רץ מרתון.

אבל אני לא.

זאת אומרת, לא עכשיו.

אמנם רצתי בעבר שני מרתונים, אך האחרון שבהם היה לפני מספר שנים.
בתקופה הזו אינני מתאמן למרתון ולא מתכנן לרוץ אחד נוסף בעתיד.
התיאור "רץ מרתון" מציין משהו היסטורי שפחות בא לידי ביטוי בהווה.
באתר שלי תוכלו לקרוא שאני גם רייקי מאסטר, בוגר לימודי הנדסה ומפקד מצטיין ביחידה מובחרת.
בדומה ל"רץ מרתון", הכול זה לשעבר.

יש הבדל גדול בין התארים שאנו נושאים והתעודות שתלויות לנו על הקיר, לבין העשייה היומיומית שלנו.
התארים והתיאורים הם סטטיים ומציינים הישג שהשגנו בעבר, מבחן שעברנו או תפקיד שקיבלנו.
(לדוגמא: שף, חגורה שחורה בקראטה, מחנך, עו"ד, מנהלת).
הם עושים רושם ונראים טוב בקורות החיים,
משפיעים על הדרך שבה אנשים תופסים אותנו,
יכולים ללמד על ההתנהלות ועל היכולות שלנו בעבר,
אך הם אינם מעידים בהכרח על מי שאנו ועל מה שאנו היום.
מנתח לב, שכבר לא מבצע ניתוחי לב, הוא מנתח לב לשעבר.
כך גם סופר מוערך ומצליח שכתב שלושה ספרים רבי-מכר לפני שנים ואינו כותב יותר.
לא צריך לצאת לפנסיה כדי להיות "לשעבר".
צריך פשוט להפסיק לעשות את מה שעשינו פעם.

בשונה מתארים סטטיים, העשייה היומיומית שלנו היא דינמית ומשתנה כל הזמן.
מי שיוצר מוזיקה הוא מוזיקאי, גם אם אף יצירה שלו לא פורסמה עדיין.
למעשה, במקרים רבים ההכרה תגיע לאחר שכבר נהיה שם במשך תקופה.
מחנכת אינה מישהי שזו כותרת התפקיד שלה, אלא זו שעוסקת בחינוך ביום-יום, עם או בלי הכותרת הזו.

**
לעתים, המבחנים שעברנו וההישגים שצברנו הם חלק מהזהות שלנו וממה שמגדיר אותנו.
ייתכן שעבדנו קשה להשיגם ושאנו גאים בהם ובדרך שעברנו.
אבל, מי ומה אנחנו היום מעבר לתארים, להישגים ולתעודות שלנו..?
עד כמה גדול הפער בין התארים-כובעים-תפקידים שאנו נושאים לבין מה שאנחנו עושים בפועל?
מרשימים ככל שיהיו הישגי העבר שלנו,
אם חלק ניכר מזמננו מוקדש להתרפקות על העבר ולסיפורי גבורה והצלחה על מי שהיינו ומה שעשינו,
ייתכן שזה סימן לכך שחסרים לנו אתגר, משמעות, התפתחות ותחושת ערך בהווה.

הנקודה הזו רלוונטית לא רק להיבטים של לימודים ועבודה, אלא גם למימדים נוספים של חיינו:
כשאנחנו מתחתנים אנחנו נהיים "בעל ואישה" או "בני/בנות זוג".
כשנולדים לנו ילדים, אנו הופכים להיות "הורים".
"בני זוג" ו"הורים" הם תארים כלליים המציינים מצב משפחתי רשמי.
עד כמה העשייה וההתנהלות שלנו בהלימה לתפקידים שחשוב לנו למלא בחיינו?
מה עשינו היום שתרם לזוגיות ולהורות שלנו ?
מה עשינו השבוע שמחובר לבני הזוג או להורים שאנחנו רוצים להיות?

**
"מבחן השבוע האחרון" היא טכניקה אפקטיבית,
המציבה בפנינו מראה בהירה ומשקפת לנו בצורה חדה איפה אנו נמצאים כרגע.
הרעיון הוא לבחור מספר מצומצם של שאלות המשקפות את מה שחשוב בחיינו,
ולענות עליהן בצורה פשוטה וכנה.

נסו לענות על השאלות הבאות (התעלמו משאלות שפחות רלוונטיות עבורכם):

– איזה זמן איכות היה לך בשבוע האחרון עם ילדיך, בן/בת הזוג שלך, האנשים החשובים בחייך?
– איזו פעילות גופנית ביצעת ואיך היתה התזונה שלך בשבוע האחרון?
– איך קידמת את העסק או את הקריירה שלך בשבוע האחרון? איזה דבר משמעותי עשית בעבודה?
– מה למדת בשבוע האחרון? איך גדלת והתפתחת?
– כמה אושר, הנאה ושמחה חווית השבוע? כמה לחץ, כעס ותסכול?
– למה הקדשת חלק ניכר מזמנך בשבוע האחרון?
– איזה ערך משמעותי נתת ולמי השבוע?

**
מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תוצאות ברורות.
פרק הזמן שאנו מתבוננים בו מספיק קרוב וקצר, ומאפשר לנו לקבל תשובות לשאלות.
התמונה שמצטיירת מעידה הרבה על חיינו.
השבוע האחרון הוא שבוע אחד מתוך 52 שבועות בשנה.
2% מחיינו השנה מגולמים בשבוע שחלף.
2% נוספים מגולמים בשבוע הבא שיתחיל בקרוב.
מבחן השבוע האחרון ממקד אותנו בהתנהלות העכשווית שלנו,
ומשקף לנו תמונה חדה וישירה, נעימה יותר או פחות,
בנוגע לפער שבין התארים-תפקידים-כובעים שלנו,
לבין המילים, המעשים והנוכחות שלנו בהווה.

אחת התגובות הנפוצות למבחן השבוע האחרון היא ש"הוא לא שבוע מייצג."
זה נכון גם לשבוע הנוכחי, של סוף אוגוסט.
הוא היה מיוחד, ונדרשנו לתת מענה לדברים מסוימים שלא מאפיינים שבוע רגיל.
יש בזה משהו, ועדיין…
רוב השבועות הם מיוחדים ושונים.
בכל שבוע קורים דברים שלא צפינו או שהם מעבר לשליטתנו.
זה לא מוריד מהאחריות שלנו ומיכולת הבחירה שלנו לנתב את חיינו,
ליצור ולעצב אותם, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תהיה בן אדם.
תהיה הגון.
אני אוהבת אותך.
אני מאמינה בך.
חשוב לעשות טוב בעולם.

איך זה לגדול בבית שבו אלו המילים שאתה שומע מאימך?
איך אתה מתפתח כאדם כשזה המסר והדוגמא האישית שאתה מקבל מהוריך?

**

הבוקר התחלתי לקרוא את ספרו של מיכאל ביטון – "אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי".
מיכאל ביטון הוא חבר כנסת מטעם מפלגת כחול לבן ובעבר כיהן במשך כשמונה שנים כראש מועצת ירוחם.
שמעתי על מיכאל ועל תרומתו העצומה לירוחם מספר פעמים בעבר, אך אף פעם לא התעמקתי בו ובסיפור שלו.

למרות שאנחנו בני גיל דומה, הסיפור של מיכאל שונה מאוד מהסיפור שלי:
הוריו יוצאי מרוקו, הוריי יוצאי רומניה.
הוא גדל בירוחם, אני גדלתי בכפר סבא.
למיכאל יש שמונה אחים ואחיות, לי יש אח אחד.
לאורך השנים מיכאל מתמקד בפעילות חברתית ופוליטית, אני עובד בעיקר במגזר העסקי.

לשמחתי, יש בינינו גם מספר דברים משותפים: גם אני שמעתי וחוויתי מהוריי מילים דומות לאלו המצוטטות למעלה ששמע מיכאל מהוריו. 

**
בשבוע שעבר קראתי את ספרה של יולי נובק – "מי את בכלל?".
יולי נובק שימשה במשך כחמש שנים כמנכ"לית עמותת "שוברים שתיקה".
בספרה היא משתפת באירועים, חוויות ומחשבות הן מתקופת פעילותה בעמותה והן מהשנים שלאחר מכן.

יש כאלו שעצם אזכור השם "שוברים שתיקה" מעורר בהם כעס גדול והתנגדות עצומה.
"הם מלכלכים על צה"ל בחו"ל" היא אחת האסוציאציות הראשונות שקופצת.
כשסיפרתי לבני משפחתי שאני קורא את הספר, התגובה הראשונה היתה: "למה?? הם בוגדים שפוגעים במדינה !"

למה באמת..?
למה לקרוא משהו שרחוק ממך, זר ואולי אפילו מנוגד למשהו שאתה מאמין בו?

כי בדרך כלל זה יותר מורכב ממה שנדמה לנו…

**
עשרות העמודים הראשונים שהספקתי לקרוא עד כה בספרו של מיכאל ביטון מרתקים ומרגשים אותי.
ספרה של יולי נובק, עורר בי הרבה מחשבות ותחושות.

הספרים הללו מהווים עבורי צוהר שבעזרתו אני נחשף למשהו שלא תמיד נגיש ביום-יום:
שילוב של מסע אישי ואנושי שונה משלי,
לצד פרספקטיבה מסוימת על המדינה ועל החברה הישראלית.
הקריאה מאפשרת לי להבין יותר לעומק מורכבות ושונות ומלמדת אותי דברים שלא הכרתי.

חשוב לזכור שהספרים הללו אף פעם אינם אובייקטיבים:
הם מתארים מציאות מסוימת (ולא את "ה-מציאות"),
נכתבים תמיד מתוך נקודת מבט סובייקטיבית,
ובדרך כלל מגיעים עם אג'נדה כזו או אחרת.

**
לפני כתיבת הפוסט הזה, עשיתי חיפוש קצר ברשת על מיכאל ביטון.
מצאתי כתבה טריה שפורסמה לאחרונה ושקיבלה מעל למאה וחמישים תגובות.
כחצי מהתגובות מפרגנות, אוהדות ותומכות, והחצי השני מלאות ביקורת והאשמות.

מתגובות וטוקבקים ברשתות החברתיות אפשר ללמוד מעט מאוד.
חבל על זמן הקריאה שלהן.

כשאדם כמו מיכאל ביטון כותב ש"אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי", אני רוצה להקשיב לו וללמוד ממנו.

איך מיכאל, טל אוחנה ראשת המועצה הנוכחית של ירוחם, רותם ידלין יו"ר המועצה האזורית גזר ועליזה בלוך ראשת העיר בית שמש,
מצליחים לפתח את הערים והעיירות שלהם וליצור קירבה בין תושביהן?
איך הם מצליחים להתמודד עם שחיתות, אלימות, מורכבות ומוגבלות משאבים ולחולל שינוי משמעותי ומיטיב?
האם אפשר ללמוד מזה משהו גם לערים אחרות, ואולי מעבר לכך?

בשונה ממני, קורא וצופה מהצד, הם חיים את זה ועובדים בזה ביום יום…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כארבע-עשרה שנים חויתי אירוע משפחתי מאתגר במיוחד.
מבלי לפרט, זה היה אירוע רפואי מפתיע ומורכב עם חוסר ודאות עצום בנוגע לאיכות חיי משפחתי בהווה ובעתיד.
לאחר ההלם הראשוני, עלתה בי לפתע ידיעה פנימית חזקה שכל מה שקרה בחיי עד כה היה הכנה לרגע הזה, ושעכשיו זה הזמן להביא לידי ביטוי את כל מה שלמדתי, תרגלתי ופיתחתי לאורך השנים.
זו לא היתה מחשבה או פרספקטיבה שאימצתי לעצמי בכדי לתפקד טוב יותר, אלא תחושה חזקה של ידיעה פנימית שפתאום הופיעה.
לצד חוסר הוודאות והחששות, הידיעה שזה הרגע שלשמו נולדתי עוררה בי קבלה עמוקה של המצב והתרגשות עצומה ממה שמחכה לנו.

לשמחתי האירוע התפתח בצורה הכי מיטיבה שיכולתי לקוות לו.

שנים לאחר האירוע הזה קראתי בספר "מי מת" שנכתב על ידי סטפן לוין על רעיון ההכנה המושלמת לחיים (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית), שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו, אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

**
רחל נעמי רמן משתפת בספרה "ברכות סבי" בסיפור שסבה סיפר לה כשהיתה קטנה.
זוהי אחת הגרסאות של ל"ו הצדיקים שלפיה העולם מתקיים בזכות שלושים ושישה צדיקים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
הצדיקים הללו יכולים להיות יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה, מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
אף אחד לא יודע מי הם, ואפילו הם עצמם לא יודעים שהם חלק מל"ו הצדיקים.

המשמעות היא שבכל רגע אנחנו יכולים להיתקל באחד מל"ו הצדיקים, ואולי אפילו לחיות חיים שלמים מבלי לדעת שאנחנו אחד מהם.

איך הייתם מתייחסים לאדם שמולכם או לצדכם אם הייתם יודעים שהוא אחד מל"ו הצדיקים?
תארו לעצמכם למשל שהמלצר במסעדה, הקופאית בסופר, הנהג שחתך אתכם בכביש אתמול, חברכם לעבודה, בן/בת הזוג שלכם או אחד מילדיכם הוא אחד מל"ו הצדיקים.
כיצד זה היה משפיע על האינטראקציה שלכם איתו?

מה היה משתנה בהתייחסות שלכם לעצמכם אם הייתם יודעים שאתם אחד מל"ו הצדיקים?
האם אתם יכולים להיות בטוחים בודאות מוחלטת שאתם לא?

 (ניתן לקרוא את הסיפור המלא של רחל נעמי רמן כאן). 

**
סטפן לוין מדבר על חשיבות "הרגע האחד" שלשמו נולדנו ושאיננו יודעים מהו ומתי הוא יגיע.
רחל נעמי רמן מחדדת את החשיבות של מפגש עם "אדם כלשהו" שיכול להיות אחד מל"ו הצדיקים.

כיון שאיננו יודעים מי האדם, מה האירוע ומתי נפגוש אותם, עלינו לחיות בערנות ובקשב, לגלות סקרנות ולעשות את המיטב שלנו.

אני לא יודע האם באמת קיים רגע יחיד או אירוע מיוחד כלשהו שלשמם נולדנו.
החלק הלוגי שבי בספק אם באמת חיים בינינו שלושה תריסרים של אנשים מיוחדים שבזכותם העולם מתקיים.

אבל אולי זה לא כזה משנה.
כוחם של סיפורים הוא בהשפעתם עלינו בין אם הם נכונים ובין אם לא.

רעיון רענן לסיפור חלופי שעלה לי הבוקר הוא שאולי במהלך חיי אני צפוי לפגוש מאה אנשים או לחוות מאה רגעים מיוחדים ומשמעותיים שתהיה להם השפעה משמעותית וקריטית על חיי ועל חיי אנשים אחרים.
בדומה מה שסטפן לוין ורחל נעמי רמן מעלים, אני לא יודע מי האנשים ומה האירועים הללו.
בנוסף, אין לי מושג כמה מהאנשים הללו כבר פגשתי וכמה מהאירועים הללו כבר חוויתי בעבר, ועם כמה מהם אני צפוי להיפגש בקרוב או בעתיד.
כשאני חושב על מה שעברתי וחוויתי השבוע, יכול מאוד להיות שלפחות שלושה מהאנשים שפגשתי, הם חלק מה"מאייה" של חיי.

**
לפני מספר ימים זכיתי לשוחח עם יואב יושע במסגרת הפודקאסט שלו ושל עמותת העטלף (יוצאי שייטת 13) "ים ומלואו".
דיברנו על מגוון נושאים וביניהם אירועים משמעותיים שהשפיעו על חיי, למה חשוב לפתח מיינדסט של עצמאי גם אם אתה שכיר, תהליכי שינוי והתפתחות, כיצד להתמיד במשהו שחשוב לך, מהי גישת התקשורת המקרבת, איך לחיות חיים מלאים ועוד.

במהלך השיחה שיתפתי את יואב בתובנה שהתפתחה אצלי בשנים האחרונות והיא ש"אין לי מושג".
לדוגמא, אין לי מושג מי קורא את המילים הללו, האם זה משפיע עליו ואיך.
כשאני מעביר סדנה לכמה עשרות אנשים אני לא באמת יודע, איך כל אחד מהם יושפע ומה הדברים המשמעותיים שהוא יקח מהסדנה, אם בכלל.
לפעמים הדבר הכי משמעותי לא יהיה בהכרח משהו שאני אמרתי אלא הערה צדדית שנזרקה לחלל האויר באחת השיחות או שיחה אקראית במהלך ארוחת הצהריים של הסדנה.
רעיון אחד או שיחה אחת בסדנה יכולים להשפיע על נתיב חיים שלם, או לא.

יש משהו "באין לי מושג" שמתחבר לרעיונות של רחל נעמי רמן וסטפן לוין:
בסדנה (וגם בחיים), תפקידי אינו להעריך ולנתח את מה שקורה לכל אחד ואחד מהמשתתפים, אלא להיות נוכח, ערני וסקרן, להחזיק כוונה ולתת את המיטב שלי.

הקלטת המפגש של יואב ושלי זמינה באפל פודקאסט, ספוטיפיי וביוטיוב.
מומלץ בחום להציץ גם בשיחות הקודמות של יואב ולעקוב אחר הפרקים העתידיים.

להאזנה באפל פודקאסט  , להאזנה בספוטיפיי , לצפייה ביוטיוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע תוך כדי ביקור בספרייה העירונית בכפר סבא, פגשתי שני ספרים שמשכו את תשומת ליבי.

"החוכמה שבחוסר הביטחון – מסר לעידן החרדה" נכתב על ידי אלן ווטס בשנת 1951 ונראה שמילותיו רלוונטיות היום לא פחות מבעבר.

"הכול דפוק – ספר על תקווה" נכתב ע"י מארק מנסון בשנים האחרונות, כשבעים שנים לאחר "החוכמה שבחוסר הביטחון".
אני אוהב את הכתיבה של מנסון ומוצא אותה זורמת, חדה, מעוררת מחשבות ולפעמים פרובוקטיבית.

ווטס ומנסון נוגעים שניהם בנושאים כגון משמעות החיים, תקווה ונוכחות.
מעניין לקרוא את הספרים שלהם, הנוגעים בנושאים דומים אך בסגנונות ובזמנים שונים.

"אם זה עבד בסטארבקס, במקום לכתוב את שמותיהם של אנשים על הקפה שלהם, הייתי כותב את הדבר הבא:

'יום אחד, אתה וכל מי שאתה אוהב תמותו.
ומעבר לקבוצה קטנה של אנשים לפרק זמן קצר ביותר, מעט מאוד ממה שאתה אומר או עושה יהיה אי-פעם בעל חשיבות כלשהי.
זאת האמת הלא נוחה של החיים, וכל דבר שאתה חושב או עושה הוא רק הימנעות מורכבת ומאומצת ממנה.
אנחנו גרגירי אבק קוסמי חסרי כל חשיבות, מתרוצצים ומתנגשים אלה באלה על נקודה כחולה זעירה.
אנחנו מדמים לעצמנו את חשיבותנו.
אנחנו ממציאים לעצמנו מטרה, אך האמת היא שאנחנו שום דבר ולא כלום.

תיהנה מהקפה הדפוק שלך.' "

~ זוהי אחת מפסקאות הפתיחה של הספר "הכול דפוק – ספר על תקווה" / מארק מנסון

**
"כמעט כולנו מקנאים לפעמים בחיות.
הן סובלות ומתות, אבל לא נראה שהן עושות מזה עניין גדול.
נראה שחייהן אינם מסובכים במיוחד.
הן אוכלות כשהן רעבות וישנות כשהן עייפות, ונראה כאילו האינסטינקט שולט בתוכניות המעטות שלהן לעתיד ולא החרדה.
עד כמה שאנו יודעים, כל חיה עסוקה כל כך במה שהיא עושה כרגע עד שהיא אף פעם לא חושבת לשאול אם לחיים יש משמעות או עתיד.
בשביל החיה, האושר טמון בהנאה מהחיים בהווה – לא בביטחון שפרוש לפניה עתיד שעולו הנאה.

…

כדי שהחיה תהיה מאושרת, מספיק שהרגע הזה יהיה מהנה.
אבל לאדם זה כלל לא מספיק.
הוא מעוניין הרבה יותר בזיכרונות מהנים ובציפיות לעתיד – בייחוד בציפיות.
כשאלה מובטחים לו, הוא יכול להשלים עם הווה אומלל מאוד.
ללא הבטחה זו, הוא יכול להיות אומלל מאוד בעיצומה של הנאה פיזית מיידית.

למשל, אדם היודע שבעוד שבועיים הוא צריך לעבור ניתוח.
בינתיים הוא אינו מרגיש כאב פיזי; יש לו אוכל בשפע; הוא מוקף בחברים ואהבה; הוא עובד בעבודה שבדרך כלל מעניינת אותו מאוד.
אבל יכולתו להנות מהדברים הללו נשללת ממנו ומתחלפת באימה מתמדת.
הוא אינו שם לב למציאות המיידית שסביבו.
תודעתו מוטרדת ממה שטרם הגיע.
הוא אינו חושב על כך בצורה מעשית, מנסה להחליט אם הוא צריך לעשות את הניתוח או לא או לדאוג לבני משפחתו ולענייניו במקרה שימות.
ההחלטות הללו כבר נעשו.
במקום זאת הוא חושב על הניתוח באופן שאינו מביא תועלת, וכך הורס את ההנאה הנוכחית שלו בחיים וגם לא תורם דבר לפתרון של שום בעיה.
אבל הוא אינו יכול להפסיק.

זוהי הבעיה האנושית הטיפוסית.
מושא האימה אינו חייב להיות ניתוח בעתיד הקרוב.
זו יכולה להיות בעיית שכר הדירה של החודש הבא, מלחמה או אסון חברתי מאיים, שאלת היכולת לחסוך מספיק כסף לזקנה או חרדת מוות.
ה'ספוילר' הזה של ההווה אפילו לא חייב להיות פחד מהעתיד.
זה יכול להיות משהו מן העבר, איזה זיכרון של פציעה, פשע או חוסר שיקול דעת ש'רודף' את ההווה מלווה בתחושות של טינה או אשמה.
כוחם של הזיכרונות הללו והצפיות הללו חזק כל כך עד שלרוב בני האדם העבר והעתיד אינם אמיתיים כמו ההווה אלא אמיתיים יותר ממנו.
אי אפשר לחיות את ההווה באושר, אלא אם כן העבר 'הוסדר' והעתיד נראה מבטיח."

~ הקטע מתוך "החוכמה שבחוסר הביטחון" מאת אלן ווטס

**
עד כאן המילים של ווטס ומנסון.
באופן אישי אני מוצא בטקסטים הללו פרספקטיבה רחבה שקצת מרגיעה אותי ומורידה אצלי את מפלס הדרמה, וגם בהירות שמחדדת אותי.
מילים "עושות לי" את זה, והמילים הללו, גם של מנסון וגם של ווטס מושכות ומרגשות אותי.

ומה אתכם?
אתם מתחברים לציטוטים הללו?
מה הם מעוררים בכם?

**
השבוע, ערבה גרזון-רז ואני שוחחנו על חופש בארגונים ועם עצמנו.
במהלך השיחה נגענו במספר נקודות, ביניהן: שתי הנחות יסוד וטעויות נפוצות בנוגע לחופש, הזוגיות החשובה של חופש ומחויבות, למה חשוב גם לשכירים לפתח מיינדסט של עצמאיים ואיך תפיסה של שותפות משפיעה על ראיונות עבודה והתנהלות יומיומית בארגון.

לקראת סוף השיחה סיפרתי לערבה בספונטניות שאני מאמין שזו זכות לעבוד איתי.
לפעמים אנו אומרים דברים מתוך רצון למשוך תשומת לב, להצטייר בצורה מסוימת או לעורר פרובוקציה.
הרגשתי כיף וחמימות שהמשפט הזה נאמר בטבעיות, בנינוחות, ובשמחה, מבלי לעוף על עצמי ומבלי להתבייש. לא הייתי מעז לומר אותו בצורה הזו לפני מספר שנים.
אני באמת מאמין בו ובאותה נשימה אני מאמין שאיני כזה נדיר או מיוחד ושיש אנשים רבים נוספים שזו זכות לעבוד איתם.
בנוסף, אני מרגיש זכות ענקית שאינה מובנת מאליה לעבוד עם האנשים, הלקוחות והשותפים שאני עובד איתם היום.

אפשר לצפות בהרצאה המלאה כאן.

מומלץ להתחבר לערוץ היוטיוב של ערבה – CoCreating Our Future – ולצפות במגוון הרצאות מרתקות, פותחות ומעוררות השראה בנושאים שונים.

**
ביום שני השבוע יצאה לדרך תוכנית "חיים מלאים" עם מפגש שהוקדש ל-"החזקת כוונה".
כשחבר שאל אותי למחרת בבוקר איך נפתחה התוכנית, אמרתי לו שמרגיש לי שזו התוכנית הכי משמעותית שיצרתי אי-פעם.
תוך כדי שאמרתי לו את זה שמתי לב שאני מופתע מעצם האמירה.
לאורך השנים האחרונות יצרתי לא מעט סדנאות וקורסים במגוון תצורות ולמגוון קהלים. 
התוכנית המסוימת הזו היא לא הכי ארוכה מבחינת השעות שלה, לא הכי גדולה בהיבט של מספר המשתתפים ולא הכי רווחית.
אז למה היא מרגישה לי כמו הדבר הכי משמעותי שיצרתי?
זה ממש מסקרן אותי ואני עדיין מנסה להבין.
נראה לי שזה קשור לכך שהתוכנית משלבת את כל הנושאים שמעניינים אותי ושכל מפגש הוא יצירה סינרגטית מקורית של מגוון גישות, מורים והתנסויות חיים ייחודיות המתחברים יחדיו סביב נושא המפגש.

יכול להיות שמשהו נוסף שתורם לתחושה הזו הוא הקבוצה האינטימית (כ-15 משתתפים) המאפשרת שיח אישי, אינטראקטיבי ומעמיק.

ביום שני הקרוב נקדיש את המפגש לנושא של "הגדרת הצלחה".
עד יום שני הקרוב ניתן עדיין להצטרף לקבוצה ולתוכנית.
וניתן גם לרכוש את הקלטות ומצגות התוכנית.

פרטים, הרשמה והצטרפות בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אדם הולך ברחוב ורואה שלושה בנאים מניחים לבנים זו על זו.
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי הראשון.
"אני עובד בעבודה פיזית קשה ומשעממת בשמש היוקדת הזו, מבזבז את חיי על בניית קיר אבנים חסר משמעות שאף אחד לא באמת צריך."
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השני.
"אני עובד בעבודה חשובה המאפשרת לי להשתכר בכבוד ולפרנס את משפחתי."
"ומה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השלישי.
"אני בונה קתדרלה מפוארת שהעולם טרם ראה כמותה".

המסר המרכזי בסיפור "שלושת הבנאים" הוא שאנו יכולים להתייחס לבניית קיר כמשימה אפורה ומשעממת, כמקור פרנסה חשוב התורם לביטחונה הכלכלי של משפחתנו, או כמעשה אומנות ייחודי המאפשר לנו להגשים את עצמנו ואת יכולותינו וחוזקותינו.
שלוש התפיסות הללו מייצגות את ההבדל שבין הישרדות, למשמעות ולייעוד, או בין חוסר משמעות, למשמעות ולמשמעות עמוקה.

את המשל הזה אפשר להחיל על עצמנו כמעט בכל מצב:
לשום דבר אין משמעות אובייקטיבית מוחלטת.
המשמעות היחידה של כל מה שאנו רואים, פוגשים או עושים היא המשמעות הסובייקטיבית שאנחנו מעניקים לו.
יש לנו את היכולת ואת האחריות לבחור את המשמעות של מה שאנחנו עושים, רואים או פוגשים וכשאנחנו משנים את המשמעות אנו משנים את חיינו.
(להרחבה והעמקה אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט "שלושה בנאים" שכתבתי לפני כשנה)

**
השבוע התחדדה לי תובנה משמעותית נוספת שחשוב להדגיש במשל "שלושת הבנאים":
כשם שניתן לשנות פרספקטיבה, להסתכל על דברים אחרת ולחוות משמעות מוגברת או מופחתת,
כך ניתן גם לשנות את מה שאנו עושים, להפסיק משהו שכבר לא מדויק עבורנו ולהתחיל משהו אחר.

במשל הבנאים, כל אחד מהבנאים יכול לשנות לא רק את נקודת המבט שלו, אלא גם לבחור לעבוד על קיר אחר, לעבור מבניית קירות לבניית שולחנות, להחליף מעסיק או לעבוד לצד חברים אחרים.

כשם שאנו יכולים לשנות את חשיבתנו, לאמץ משמעות אחרת, להתרומם מעל תפיסת המציאות המורגלת ולהכיר בכך שכבר עכשיו יש לנו את מה שאנו רוצים-צריכים,
כך אנו יכולים גם לשנות עבודה, עיסוק או סביבה וליצור לעצמנו מרחב חדש ומיטיב שבו קל יותר למשמעות ולשמחה לנבוע.

**
" אֵלִי,
תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם."

ב"תפילת השלווה" אנו מבקשים שלווה עבור הדברים שאין ביכולנו לשנות, אומץ עבור הדברים שאנו יכולים, ותבונה להבדיל בין השניים.
תבונת ההבחנה חשובה מאוד גם כאן ויכולה לסייע לנו להתמקד ביצירת שינוי פנימי (מחשבות, משמעות, תפיסה) או חיצוני (מקצוע, עבודה, סביבה).

בשונה מתפילת השלווה אני מאמין שמרבית המצבים הם פחות תוצר של יכולת או אי-יכולת קבועות, ויותר תוצר של רצון, מיקוד ומשמעת משתנים.
"מה חשוב לנו?", "מה אנחנו רוצים?" ו"במה אנו מתמקדים?" הן שאלות מפתח המשפיעות על חיינו הרבה יותר מהתכונות המולדות שלנו או מהחוזקות והחולשות הטבעיות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסוף השבוע שעבר יצאתי עם עוד 20 חברים לסוף-שבוע מיוחד בדרום.
חגגנו 30 שנים לגיוס ופינקנו את עצמנו בחמישי-שישי-שבת של מנוחה, זמן איכות ביחד, אוכל טוב, צחוקים ודיבורים.
יש משהו נדיר בשלושה ימים שבהם רק נמצאים, ללא מחויבות, אחריות, תוכניות או מטלות.
חלק מהקסם של המפגש זה חוסר האג'נדה שבו.
יש תוכנית כלשהי אבל היא נתונה לשינויים והיא ממש לא מחייבת.
עושים מה שמתחשק באותו רגע ואם לא מתחשק פשוט לא עושים.

במהלך הימים הללו ממש נהניתי והתמלאתי מהשילוב של צחוקים ושל בדיחות שטותיות (חלקן אותן בדיחות מלפני 30 שנים) ושל שיחות עומק ושיתופים אינטימיים.
יש משהו בגיל הזה (כולנו באזור 50) שעוזר לקלף חלק מהשכבות והמסכות, לשאול שאלות, להתבונן ולהקשיב.

**
רגע לפני שנפרדנו, מישהו אמר שצריך להיפגש יותר, לא רק אחת לכמה שנים.
"נראה לי שניפגש שוב במהלך החודשים הקרובים," אמרתי, "ולאו דווקא בנסיבות מתוכננות."
"למה אתה מתכוון?" שאלו אותי.
"היינו פה ביחד בימים הללו ושמענו את השיתופים של חלק מאיתנו – אתגרים והתמודדויות של ליווי הורים מבוגרים וטיפול בהם. סביר להניח שבשנים הקרובות נחווה לא מעט פרידות."

אפשר לא להגיד את זה (כדי לא "לפתוח עין") או לא לחשוב על זה (כי אולי זה מלחיץ מדי) אבל זה טבע הדברים.
כשם שבגילאי 20-35 יש גל של חתונות ושל לידות כשאנשים בונים את המשפחות שלהם, כך בגילאים מתקדמים יותר ישנם גלים של פרידות מהורים, של גיוס הילדים הבוגרים ושל הולדת נכדים.

כשאמרתי את מה שאמרתי הערכתי שזה יקרה בקרוב, אבל לא הערכתי כמה קרוב.
מספר שעות לאחר הפרידה, ביום ראשון בשש בבוקר, אחד החבר'ה שלח הודעה שאביו נפטר במהלך הלילה לאחר התמודדות עם מחלה קשה.
ב 15:00 נפגשנו בהלוויה להיות לצידו ולחלוק כבוד לאביו.

**
החיים הם גם וגם, והם קורים ממש עכשיו.

הטקסט שקיבלתי השבוע מסיון רהב מאיר (מומלץ בחום להצטרף למייל או לוואטסאפ היומי שלה) הרגיש לי ממש מדויק ומבטא את הרעיון הזה בצורה חדה ונפלאה:

הרב יואל שפיץ נזכר השבוע במה ששמע בכיתה י' מהרב עדין שטיינזלץ, על ניצול זמן בחיים:

"אחד התלמידים שאל את הרב פעם כיצד הלימודים בתיכון אמורים להכין אותנו לחיים.
מייד כשהחבר אמר 'הכנה לחיים', נדלק זיק בעיניו של הרב והוא אמר:

תראה, השאלה שלך בנויה על ההנחה הרווחת, שבית הספר מכין אתכם לחיים.
ואני רוצה לשאול אתכם: מתי בדיוק יתחילו אותם 'חיים' שאתם צריכים להתכונן אליהם?
התלמידים ענו שאולי אחרי הישיבה, או כשנתחתן, או כשנצא לעבוד.
הרב הקשיב ואמר: אם תשבו ותחכו שהחיים יתחילו – לא תגיעו אליהם אף פעם.
בכל שלב תגלו שאתם רק רוצים לסיים אותו, ולהתחיל כבר את 'החיים'.
מהר מאוד תמצאו את עצמכם עם ילדים, כשאתם מנסים להכין אותם ל'חיים' שלהם, ובגיל שישים תתגעגעו פתאום לגיל שלושים ול'חיים' שהיו לכם אז.

אז כדאי שתפנימו ותבינו שלא כדאי לחכות לחיים שיגיעו. החיים זה עכשיו.
כל מה שקורה איתכם – זה החיים.
אדם צריך לחיות בכל רגע כאילו הרגע הזה, בין אם הוא קשה, בין אם הוא יפה ובין אם הוא קצת סתמי – הוא-הוא החיים".

**
החיים הם גם וגם.
הם שילוב של רגעים עצובים ושמחים, משמעותיים ומשעממים, קשים ומהנים.
החיים הם מה שקורה לנו ממש עכשיו ומה שאנו חווים ברגע זה.
מה שקורה כרגע (הלוויה לא מתוכננת, פקק תנועה, ביטול פגישה חשובה, אתגר משפחתי וכו') הוא לא הפרעה לחיים שצריך להתגבר עליה כדי לחזור למסלול המתוכנן.
פטירת אביו של חבר היא גם אירוע עצוב, גם משהו שמשבש את היום ומשנה תוכניות וגם הזדמנות להיות עם מישהו.
בנוסף זוהי תזכורת המזמינה אותנו לעצור ולשאול מה באמת חשוב לנו.

כל מה שאנחנו עושים וחווים עכשיו הוא לא הכנה או חזרה גנרלית לחיים.
הוא ה-חיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשנת 1977 שלח אילן רמון ז"ל (אז בן 23) מכתב אל פרופסור ישעיהו ליבוביץ', ושטח בפניו שאלות שמעסיקות אותו בנושא משמעות החיים.
המכתב והתשובה התפרסמו על ידי הספריה הלאומית. 

כך כתב:

"פרופסור נכבד,
מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת:
מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים?
וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות.

אדם צעיר אני – בן 23. פונה אני אליך – אדם מבוגר ובעל ידע וניסיון עשירים כל כך, אשר דעתו כה חשובה לי – פונה אני אליך ושואל:
כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?
כיצד אתה מסביר את מהות החיים?
כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?
ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?
ואתה, אדוני הפרופסור, האם חושב אתה בהסתכלך אחורנית כי הגעת להשגת המטרות או התכלית שניצבה לפניך?
פרופסור נכבד, יודע אני עד כמה מצומצם זמנך ומוקדש לעניינים חשובים, ובכל זאת אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לשאלותיי אלה ואולי תוכל להאיר בפני את שביל החיים החשוך.

בכבוד רב,
אילן רמון".

**
כעבור חמישה ימים קיבל רמון את מכתב התשובה:

"לאילן רמון שלום,
שאלתך "כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?" – אינה מובנת לי.
מה זאת "לראות את העולם"? האם אתה מתכוון לשאלות קוסמולוגיות או פיסיקליות או מטאפיסיות או …?
בשאלתך "כיצד אתה מסביר את מהות החיים?" – איני יודע למה אתה מתכוון במלים "מהות החיים".
האם אתה מתכוון למציאות הביולוגית או הפסיכולוגית או ההיסטורית או … ?

על שאלתך בדבר "תכליתו ומטרתו של האדם בחייו" – אין תשובה אובייקטיבית.
כבר אמרו חז"ל בפרקי-אבות: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת" – ועל הדברים האלה אי-אפשר להוסיף מאומה.
האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות – אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו – ואין שיעור להחלטות האפשריות:
יש מי שלא ימצא שום ערך לחייו או בחייו – והוא יתאבד.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בריבוי הנאה לעצמו (מטריאלית או סכסואלית, או אסתטית, וכו' וכו') כל ימי חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית ברכישת דעה בינה והשכל – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעשיית טובות לבני-אדם – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בשירות לעמו ולארצו – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעבודת ה' – ולזה יקדיש את חייו.
אף אחת מן ההחלטות הללו אינה ניתנת להנמקה אובייקטיבית, וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו.

בברכה,
ישעיהו ליבוביץ".

**
תחלופת המכתבים הזו ריגשה אותי ועוררה בי מספר מחשבות:

– כמה מרענן ולא נפוץ ההרגל הזה של לכתוב מכתב ולקבל תשובה.

– איזו זווית מעניינת של שני אנשים ידועים ומוערכים, כמה אינטימיות והתייחסות אישית יש במילים הללו ביניהם.

– תזמון מרתק בנקודת זמן שעבור אחד מהם היא תחילת הקריירה שלו, שלב מוקדם בחיים שעומדים להתפתח בצורה כל-כך ייחודית.

– כתבתי בעבר מספר פעמים על משמעות ומהות החיים. הנושא הזה מעסיק אותי לא מעט.
מרתק לקרוא את החיבור של לייבוביץ' לפרקי אבות ואת תשובתו החדה שגם מתייחסת בקבלה לשונות האנושית וגם מדגישה את חשיבות ואת אחריות הבחירה.

– המילים הללו נכתבות רגע לפני יציאה לאזכרה של בן צוות שנפטר לפני מספר שנים וחצי יממה לאחר בשורה עצובה על בן של חבר שנהרג אתמול בתאונת דרכים.
כמה ארעיים, יקרים ושבריריים החיים הללו.
כמה חשובה ההסתכלות הרחבה, הבהירות בנוגע למה שחשוב באמת והמיקוד בו..

אני מקווה שהפוסט הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם.
כתמיד, מוזמנים לכתוב לי ולשתף אותי במחשבות ובתחושות שחיות בכם כשאתם קוראים את המילים הללו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשבועות האחרונים חזרתי לספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל ונחשפתי לחומרים נוספים הקשורים ללוגותרפיה ולמשמעות (ביניהם ספריהם של דוד גוטמן, אליזבת לוקאס וספרים נוספים של פראנקל).

לוגותרפיה היא גישה פסיכותראפית שפותחה ע"י ד"ר פראנקל ומהותה טיפול בעזרת גילוי ויצירת משמעות אישית.

"האדם מחפש משמעות" שנכתב ע"י פראנקל מתאר את חוויותיו והתנסויותיו של פראנקל במחנות הריכוז ומניח את העקרונות המרכזיים העומדים בבסיסה של גישת הלוגותרפיה.
אחד הכוחות המרכזיים שסייעו לפראנקל לשרוד את התופת היה רצונו העז לפרסם ספר המתאר את גישת הלוגותרפיה שפיתח ושהוא האמין שיש לה מקום חשוב בעולם.
כתב יד שלם שהיה ברשותו הוחרם והושמד עם תפיסתו של פראנקל ע"י הנאצים.
לימים, לאחר שיחרורו, שיחזר פראנקל את כתב-ידו והוציא אותו לאור. היום הוא ידוע בשם "הרופא והנפש" וניתן להשיג אותו במהדורה עברית בחנויות הספרים.

הנה מספר מחשבות, ציטוטים ורעיונות בנושא משמעות שהולכים איתי בימים הללו:

משמעות החיים עפ"י פראנקל היא משמעות הרגע.
משמעות החיים יכולה להשתנות לא רק מאדם לאדם אלא גם ממצב למצב ומרגע לרגע.

"לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי האדם ברגע נתון.
המציג שאלה זו באופן כללי משול למי ששואל אלוף שחמט: 'אמור נא לי, מה הוא הטוב במסעים?'.
פשוט, אין לך דבר טוב כמו המסע הטוב ביותר או אפילו רק מסע טוב, אלא בהקשר למצב מסוים במשחק ולאישיותו המיוחדת של היריב.
הוא הדבר לעניין קיומו של האדם. אל נחפש אחר פשר-חיים מופשט." (מתוך "האדם מחפש משמעות")

עפ"י פראנקל, בכל רגע ורגע אנו נדרשים להגיב למשמעות המוצעת ע"י אירוע חיים מסוים ולממש את הפוטנציאל הטמון בו.
בכל רגע שבו אנו נתקלים במצב מיוחד הדורש החלטה, ניתנת לנו גם הזדמנות לגילוי משמעות.
במקום לשאול "מה משמעות החיים עבורי?" אנו יכולים לשאול "מה אני יכול לעשות ברגע הזה, בשעה הקרובה או היום בכדי להיות משמעותי באירוע הנוכחי או בחייו של מישהו?"

**
חיזוק לנושא הדינמיות של המשמעות אפשר למצוא בספר "קורס בניסים" הנפתח בשני השיעורים הבאים:

שיעור 1: כל מה שאני רואה בחדר הזה אין לו משמעות.
שיעור 2: אני נתתי לכל מה שאני רואה בחדר הזה את כל המשמעות שיש לו עבורי.

הדגש בשיעורים הללו הוא על כך שלשום מצב ולאף אדם אין משמעות קיימת או מוחלטת העומדת בפני עצמה.
המשמעות היחידה היא זו שאנחנו בוחרים לייחס למצב או לאדם והיא תמיד אישית, סובייקטיבית ונכונה לרגע הזה.

**
חיבור נוסף לחשיבות של בחירת ויצירת משמעות רגעית ניתן למצוא בשלוש השאלות למיקוד אנרגיה ותשומת לב של טוני רובינס:

1. במה אני מתמקד כרגע?
2. מה המשמעות של זה עבורי?
3. מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה?

בחירה ואחריות הינם רעיונות מרכזיים בתקשורת מקרבת ובתורת הלוגותרפיה של פראנקל.

בדרכן המעשית, שלוש השאלות של רובינס מחדדות את רעיון המשמעות הרגעית ואת נושא האחריות לבחירות שלנו: לתשומת לב, לפרשנות ולמשמעות, לפעולות.
ניתן לקרוא על כך בהרחבה כאן.

**
מספר תובנות/מחשבות על החיבור שבין משמעות לעבודה בארגונים:

1. תחושת המשמעות חשובה מאוד בעבודה היומיומית, מונעת שחיקה ומגבירה חיבור, שותפות ויצירתיות.

2. עובדים שונים חווים משמעות מפעולות ומאירועים שונים.
עבודה בפרויקט מציל חיים, שיפור תהליך עסקי ב10%, מציאת בעיות איכות קריטיות, התגייסות לעזרה בזמן משבר, מתן שירות מיטבי ללקוח, פריצת דרך טכנולוגית או חניכה של אדם פחות מנוסה הן רק מספר דוגמאות לפעולות או אירועים שעובדים יכולים למצוא בהם משמעות, או לא.
מה שמשמעותי עבורינו לא בהכרח משמעותי עבור העמיתים או העובדים שלנו.
חשוב שחלוקת המשימות בין אנשי הצוות תושפע גם מנושא המשמעות הסובייקטיבית שאנשים מייחסים לאותן משימות.

3. למרות שמשמעות חשובה לכולם, היא אינה חשובה לכולם באותה מידה.
עבור עובדים מסוימים ערך המשמעות יהיה גבוה מאוד בסולם הצרכים ואם הוא לא יקבל מענה הם יתקשו להמשיך בעבודתם.
עבור עובדים אחרים, המשמעות חשובה פחות מערכים או מצרכים אחרים כגון יציבות, רווחה כלכלית, חיבור אנושי, התקדמות או שינוי.
כעובדים חשוב שנבין עד כמה הצורך במשמעות מרכזי עבורנו.
כמנהלים חשוב להיות מודעים לצרכים הגבוהים של העובדים שלנו ולהבחין בין "מוכווני המשמעות" ל"מוכווני המשהו אחר" על מנת שנוכל לתת מענה אפקטיבי לצרכים החשובים שלהם.

4. בהתייחסו למוות פראנקל מציג בספרו "הרופא והנפש" שתי דרכי התייחסות אנושית שונות – דרך פסימית ודרך אופטימית.
הפסימיסט דומה לאדם אשר עומד לפני לוח שנה (שבו כל יום מיוצג ע"י דף נפרד), מביט על הדפים הנותרים ההולכים ומתמעטים ומרגיש דאגה ופחד כשהוא חושב על חייו המתקרבים לסיומם.
האופטימיסט לעומתו, דומה לאדם אשר מוריד את הדף שכבר נחיה, מכיר בחוויות שהוא חווה במהלכו וחוגג את מלאות חייו (השמחות, החוויות והקשיים) – הן את החלק שכבר חלף והן את החלק שעוד מצפה לו.

אני אוהב את האנלוגיה הזו ומוצא בה חיבור וחיזוק לחשיבות הרפלקציה וההתבוננות אחורה, כדרך מעשית המאפשרת לחוות את החיים בעוצמה ובמלאות.
"חמש השאלות" הוא אחד הכלים המעשיים המומלצים לרפלקציה שכזו בסיום יום, פרויקט או שנה.
פיתוח עקבי של 4 מיומנויות: הכרת תודה, חגיגות, נוכחות עם קושי ולמידה גם אפשרי וגם תורם רבות לעובדים ולארגון.

5. משברים אישיים וארגוניים יכולים להיות טריגרים חזקים ללחץ ולסבל.
כישלון בפרויקט, פיטורין, סגירת חברה, כניסה לתפקיד חדש, קונפליקט מאיים עם לקוח או עם מנהל ועוד.

תזכורת:
לאף אירוע אין משמעות מוחלטת.
המשמעות היחידה שיש לאירוע היא המשמעות שאני נותן לו.

לצד הקושי, הלחץ והסבל שהם יוצרים ומעוררים, משברים אישיים וארגוניים יכולים להיות גם הזדמנויות להתגייסות, להתפתחות וליצירת משמעות.

עפ"י פרנאקל האדם הוא יצור בוחר.
הוא בוחר את ההתייחסות למה שקורה לו, ואין מצב, ויהיה הקשה והאיום ביותר, שבו לא קיימת בחירה.
האדם לא חייב לקבל ללא עוררין את מה שהחיים והגורל מזמנים לו.
הוא יכול להתעלות למען אנשים אהובים, או למען סיבה ומוטרה ראויים.
אין לנו שליטה על "הקלפים" שאנחנו מגרילים, אך יש לנו את היכולת לבחור כיצד לשחק אתם.

**
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אם הוא מעורר בכם מחשבות, רעיונות או תחושות שמתחשק לכם לחלוק איתי, אנא כתבו לי.
כתמיד, מוזמנים להעביר את זה הלאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אדם הולך ברחוב ורואה שלושה בנאים מניחים לבנים זו על זו.
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי הראשון.
"אני עובד עבודה פיזית קשה ומשעממת בשמש היוקדת הזו, מבזבז את חיי על בניית קיר אבנים חסר משמעות שאף אחד לא באמת צריך."
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השני.
"אני עובד בעבודה קשה וחדגונית שאינני נהנה ממנה, אבל לפחות היא מאפשרת לי להשתכר בכבוד ולפרנס את משפחתי."
"ומה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השלישי.
"אני בונה בית יציב ואיכותי למשפחה אוהבת שתגור בו שנים רבות ותחיה בו חיים מלאים".

**
סיפור שלושת הבנאים מציג שלוש צורות התייחסות למשמעותם של הדברים שאנו עושים או חווים.

על פי נקודת המבט של הבנאי הראשון למה שאנו עושים אין משמעות ואנו נאלצים לעשות אותו.
הבנאי הראשון מאמין שהמציאות נכפית עליו ואין לו ברירה או בחירה בנוגע למה שקורה.

על פי נקודת המבט של הבנאי השני למה שאנו עושים יש משמעות כלשהי. מה שקורה תובע מאיתנו לא מעט ויש לו מחיר, אבל אנחנו גם מרוויחים ממנו.
הבנאי השני מאמין שהחיים הם לא פיקניק, שהוא צריך למלא את תפקידו, להכיר תודה על הצרכים שמתמלאים וללמוד לחיות עם אלו שלא מתמלאים.

על פי נקודת המבט של הבנאי השלישי אנחנו יוצרים את חיינו.
הבנאי השלישי מאמין שיש לו בחירה בנוגע למה שהוא עושה ולמשמעותם של הדברים.
הוא מבין שהוא ופעולותיו הם חלק ממשהו גדול יותר שהוא יכול להתחבר אליו ולתרום לו.

**
לפני מספר שבועות אימצנו את מייקי – גור כלבים מקסים ואנרגטי.

השבועות האחרונים היו אינטנסיביים ומצאנו את עצמנו משקיעים בו שעות רבות בכל יום: טיפולים, טיולים, איסוף צרכים, "עניינים" עם קייטי החתולה, יללות אל תוך הלילה ועוד ועוד.
בזכות מייקי מצאתי את עצמי מדלג השבוע בין נקודות המבט השונות של שלושת הבנאים.

נקודת המבט של הבנאי הראשון עוררה בי מרמור ותסכול:
הכלבלב הזה הוא "תיק" לא קטן שמכניס הרבה עומס לחיי. אני משקיע בטיפול בו שעות בכל יום.
זה מגיע בתקופה מאוד אינטנסיבית עבורי , מגביל אותי ופוגע לי בחופש ובאיזון שכל-כך חשובים לי.
פרויקטים שלי מתעכבים, הקשב שלי מוגבל ואני מוצא עצמי מתרוצץ בין דברים בלי מנוחה.
לפחות עשר פעמים ביום אני אוסף את הצרכים שלו.
שעות השינה שלי נפגעו משמעותית – בימים האחרונים אני ישן בסלון כדי שהוא לא ירים את הבית ביללות.
למה אני צריך את השיט הזה??
למה אמרנו "כן" לפרויקט הזה??

נקודת המבט של הבנאי השני הקטינה את המרמור והכניסה יותר קבלה רוגע:
כן, הדברים אינטנסיביים עכשיו, וזה לא תמיד כיף, אבל זו תקופת מעבר ומתישהו זה יירגע.
אני לא היחיד שמשקיע בו ומטפל בו ואנחנו עושים את זה ביחד.
הטיפול בו הוא עוד משימה שעלי למלא במסגרת שלל משימות הבית והמשפחה שנחלקות בינינו.
לטיפול בכלב יש היבטים כיפיים (הוא באמת חמוד הכלבלב הזה !) וגם לא מעט מחירים. זה מה יש.
כדאי להפסיק להתבכיין או להתמרמר ופשוט לעשות.

נקודת המבט של הבנאי השלישי עוררה בי התרגשות, הכרת תודה ושמחה:
זה לא "תיק", זו תשתית משפחתית שנבנית עכשיו.
הכלבלב הזה יכניס לחיינו הרבה מאוד אהבה, חיבור וחוויות משותפות.
בתור ילד גדלתי עם כלבה ואני כל-כך שמח שגם ילדיי יהנו מקשר שכזה.
בקרוב הטיולים עם מייקי יאפשרו לנו המון זמן איכות ביחד.
כשאני ישן אתו בסלון (כמה רע זה נשמע..?) אני מאפשר לשאר בני הבית לישון כמו שצריך.
שנים על גבי שנים אשתי התעוררה בלילות להניק את הילדים כשאני ישנתי. זו ההזדמנות שלי "להחזיר" קצת.

**
את שלושת הבנאים אנחנו יכולים לפגוש בתוכנו וסביבנו בכל יום, פעמים רבות ביום.

"הבנאי הראשון" עושה משהו כי אין לו ברירה גם כשזה הדבר האחרון שמתחשק לו לעשות.

"הבנאי השני" עושה משהו כי זה משרת מישהו או משהו אחר שחשוב מספיק. גם הוא לא נהנה מכך ומאמין שחייבים לעשות זאת.

"הבנאי השלישי" עושה את זה כי הוא בוחר לעשות את זה (הוא מבין שהוא לא חייב). הוא מבין שזה חלק ממשהו גדול, חשוב ומשמעותי שהוא יוצר בחייו.
גם כשהוא לא נהנה ממה שהוא עושה הוא מקבל באהבה ובסקרנות את העובדה שקשיים ואתגרים הם חלק מהדרך.

על פי גישות רוחניות מסוימות לשום דבר שאנו עושים, רואים או פוגשים אין משמעות.
המשמעות היחידה שאנו חווים היא המשמעות שאנו בוחרים לייחס למה שקורה.
האם טיפול בכלב הוא "תיק", "עוד מטלה", או "תשתית למשפחה"?
האם עומס גדול בעבודה הוא "משבר בלתי נסבל שנכפה עלינו", "תקופה קשה שצריך לעבור", או "הזמנה לגדילה אישית -מקצועית ולהתארגנות מחדש?"
האם גילוי מחלה קשה היא "קללה שנפלה עלינו", "מלחמה שחייבים לנצח בה", או "הזדמנות להיות במקום משמעותי עבור בני משפחתי, לגדול ולהתפתח כאדם?"

לאף אחת מהשאלות הללו אין תשובה אחת ויחידה.
אנחנו בוחרים את התשובה, את נקודת המבט ואת המשמעות שאנו מייחסים מה שקורה.
הבחירה שלנו משנה אותנו, משפיעה על המחשבות-רגשות-פעולות שלנו ויוצרת את חיינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר