תגית: נוכחות

שתיקת "הכול בסדר".
אני מרגיש בנוח. לא צריך מילים.

שתיקת "אני מסכימה".
אם אחשוב אחרת אגיד לך.

שתיקת "אני מבין הכול".
אם משהו לא ברור אשאל.

שתיקת "נפגעתי".
לא בא לי לדבר. עזוב אותי.

שתיקת "לא כאן".
משהו מטריד אותי. הראש שלי במקום אחר עכשיו.

שתיקת "ללכת על בטוח".
כדאי להתבונן מהצד בינתיים. המצב מסוכן. עדיף להיזהר.

**
איזו שתיקה אתם שותקים עכשיו?

חיים מלאים. יום יום.

בשבוע שבו חטיבות הביניים והתיכונים יצאו לחופשת הקיץ,
בשבוע שבו הגנים ובתי הספר היסודיים יחלו במסיבות הסיום,
בשבוע שבו גולדיין סטייטס או קליבלנד תזכינה באליפות ה – NBA,
בשבוע שבו בריטניה תבחר אם לפרוש מהאיחור האירופי או להישאר,
בשבוע שבו נעבור דרך היום הכי ארוך בשנה והימים יתחילו להתקצר,

בשבוע שבו כל זה יקרה, יקרו בוודאות עוד כמה דברים…
חלקם צפויים וחלקם מפתיעים.
חלקם "מיוחדים" וחלקם "רגילים".
חלקם על פני השטח וחלקם מתחתיו.
חלקם ברורים וחלקם מעורפלים.
במשפחה, בעבודה, במקומות אחרים.

שבוע מלא.
רגעים של חיים.

מה מחכה מעבר לפינה?
מה מתבשל וממתין לפריצה?
האם תצליחי לראות את זה?
האם תהיה מספיק נוכח להבחין בכך?

חיים מלאים. יום יום.

קצת פחות מיילים.
קצת פחות הודעות.
קצת פחות שיחות.
קצת פחות מטלות.
קצת פחות פגישות.
קצת פחות דברים לעשות.
קצת פחות ריצות ממקום למקום.
קצת פחות קפיצות מדבר לדבר.
קצת פחות אוכל.
קצת פחות הפרעות.
קצת פחות טלויזיה.
קצת פחות פייסבוק.
קצת פחות עיתונים.
קצת פחות התחייבויות.
קצת פחות תכניות.
קצת פחות "לא נעים".
קצת פחות "כי מוכרחים".

**
קצת פחות…

רק מלכתוב את זה,
אפשר להתחיל לנשום
קצת יותר…

חיים מלאים. יום יום.

"התחושה שאנחנו מזדקנים, נחלשים, מאבדים אנרגיה וכוחות היא נכונה –
במישור הפסיכו–פיזי, המישור שבו אנחנו נולדים ומתים.
אבל במישור אחר, זה של הנוכחות – הזמן אינו קיים.
מה שנוכח הוא תמיד אותו דבר עצמו,
שלא נולד ושכנראה גם לא ימות,
אף על פי שאינו יכול להתקיים במנותק מאותה הוויה פסיכו-פיזית.
רק בחיבור בין השניים נוצרת האפשרות של ההוויה,
של הנוכחות בעולם, אפשרות הקיום.

ההרגשה שאיננו מצליחים לממש את מה שנראה לנו נכון ורצוי –
במשפחה, במקום העבודה, בחברה האינטימית או הרחבה, במדינה, בעולם –
היא ודאי נכונה.
אבל היא לא מאוד חשובה, מפני שאיננו מרגישים את העיקר:
את הצליל המיוחד, החד פעמי, של הנוכחות שלנו בעולם.
איש אינו יודע את עצמו,
את הצליל המיוחד שהוא מביא לעולם,
את הצבע המיוחד לו,
את הסיבה והתכלית שבגללה דווקא הוא נמצא כעת בעולם.
איש אינו יודע זאת על עצמו,
בעוד שאנשים אחרים מיטיבים להכיר זאת יותר ממנו.
הם חשים את הוויתו המיוחדת, החד-פעמית ואיך היא משתלבת ביש.

אדם אינו יודע את עצמו
ולכן הוא מגשש באפלה לגבי דרכו, עתידו, תפקידו בחיים,
מה עליו לעשות, לאן עליו ללכת, איפה יגור, בחברתו של מי.
אבל למרות שאינו יודע,
האדם אינו יכול, בדרך מסתורית,
שלא למלא את הייעוד הנובע מן ההוויה המיוחדת שלו.
לא קיימת גזירה מוקדמת שתביא אותו תמיד לאותה נקודה,
תהיה אשר תהיה הדרך,
אבל בדרך פלא הוא עתיד למלא את ייעודו בכל נקודה,
בכל מקום שיגיע אליו ובכל מסגרת שיימצא בה –
כפועל יוצא של התלבטויותיו והחלטותיו,
נסיגותיו ושינויי הכיוון שינקןט בהם. "

~ מתוך "חידת הנוכחות" מאת אילן עמית (עמוד 100)

**

בתחילת השבוע שלחתי לראשונה
הזמנה לשלוש סדנאות תקשורת מקרבת חד פעמיות שאנחה במהלך יוני.
הסדנאות תתמקדנה בחיבור שבין תקשורת מקרבלת לניהול, מנהיגות והובלה
ותתקיימנה במקומות שונים בארץ.
המפגשים יהיו באווירה ביתית ובאירוח של משפחות שתקשורת מקרבת קרובה לליבן.
כל מפגש ייפתח בהכרות ובארוחת ערב קלה
שלאחריהם נצלול לשלל דוגמאות, תרגולים וכלים מעשיים הניתנים ליישום מיידי.

בכדי לייצר תנאים מיטביים ללמידה ולחוויה מספר המשתתפים בכל מפגש מוגבל.

פרטים מלאים, המלצות ורישום בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים. יום יום.
רוני ויינברגר

"העניין עם העבר הוא שהוא לא בעבר. "
משפט ששמעתי השבוע בראיון כלשהו.

**
כתשעים וחמישה אחוזים
מהמפגש, מהשיחה, מהאינטראקציה בינינו,
הם משא היסטורי.
מטענים שאנו סוחבים.
שאריות קפואות ממה שהיה פעם חיים.

זיכרונות, מחשבות,
פצעים, כאבים,
דפוסים, אמונות,
קביעות,
כוויות.

חמישה אחוזים,
אולי,
הם כאן ועכשיו.
חיים.

כשאני מנסה להקשיב לך
עם 95% על הגב,
יש גבול למה שאצליח לקלוט.

כשאני מסתכל עליך,
מבעד לעדשת ה- 5% שלי,
אין לי סיכוי אמיתי לראות אותך.

חיים מלאים. יום יום.

אתה.
שיוצא בקרוב לדרך חדשה.
אני כבר מתגעגע אליך.
תודה רבה שחשבת עלי היום,
ושעדכנת אותי.
הייתי מתבאס לגלות את זה במקרה,
לשמוע את זה ממישהו אחר,
או פשוט לשים לב פתאום שאתה כבר לא שם.

תודה על החברות שלך.
תודה על הקשר, המפגשים והעשייה המשותפת שלנו.
תודה גדולה על השיעור שאני מקבל ממך גם עכשיו.

נפרדתי מחברה אחת לפני כמה שנים.
ומחבר טוב אחר לפני כמה חודשים.
ועכשיו ממך.
ואולי בפעם הבאה ייפרדו ממני.

כנראה שאלה כללי המשחק.
אין פה טוב או רע.
שום דבר לא אישי.
כל אחד מאיתנו
יכול לשחק בכל תפקיד
בכל רגע נתון.

אתה איש יקר.
ואהוב.
ושווה.

באמת.

זכור את זה.

דרך צלחה…

חיים מלאים. יום יום.

שמעתי לראשונה את ארבע המנטרות הללו מטיך נהאת האן לפני כשנה.
משהו בפשטות ובאנרגיה שלהן ריגש אותי.

ארבע מנטרות ליחסים.
לחיבור בין בני אדם.
לדעתי מכל סוג שהוא.

מעט מילים.
הרבה עוצמה.

משפטים קצרים הדורשים אומץ וכוונה.
מילים המגבירות נוכחות ומחזקות קשר.

הנה ארבע המנטרות.
הרשיתי לעצמי לתרגם אותן בצורה חופשית לעברית:

1. יקירתי, אני כאן עבורך.
(נוכחות. פשוט להיות.)

2. יקירתי, אני יודע שאת כאן. ואני כל כך שמח שאת באמת כאן.
(הכרה בנוכחות של בן/בת הזוג).

כשמישהו סובל:

3. יקירתי, אני יודע שאת סובלת… זו הסיבה שאני כאן עבורך.
(נוכחות.
גם ואולי במיוחד כשמישהו סובל.
גם ואולי במיוחד אם מעורב בצורה כלשהי.)

4. יקירתי, אני סובל. אני מנסה לתרגל כמיטב יכולתי. אנא עזרי לי.
(המנטרה היותר מאתגרת לרובנו.
במיוחד כשאנו מאמינים שבן/בת הזוג הם הגורמים לסבל שלי.)

בוידאו הבא (שלוש דקות) תוכלו לצפות בטיך נהאת האן
מפרט על כל אחת מארבע המנטרות הללו.
בו גם תמצאו את המקור המדויק באנגלית.
קחו אויר…

**
לפני כחצי שעה סיימתי שיחת טלפון עם חבר שאני אוהב.
הוא עזב לפני מספר חודשים תפקיד מנכ"ל בחברה גדולה,
אחרי שמילא מספר תפקידים בכירים בארגונים שונים.
התקשרתי לברך על אירוע משפחתי משמח והשיחה התגלגלה לה.
החבר שלי עדכן אותי שהוא בחר כיוון חדש לקריירה שלו
ונכנס כשותף בחומוסיה ידועה בארץ.
לפני שהוא החליט ללכת על זה הוא ויתר על מספר הצעות מפתות.

כשהקשבתי לו יכולתי לראות מה כל כך מדויק עבורו בכיוון החדש:
– הפשטות של החומוס.
– ההזנה הבסיסית והאיכותית של אנשים ולבבות.
– החיבורים האנושיים והמקרבים סביב השולחן.
– נגישות המחיר לכולם (ומי שאין לו, דואגים לו…).
– עקרון "המספיק": לדעת מתי לעצור (כשנגמר הסיר ?). לוותר על מרוץ "העוד והיותר".
– Win Win אמיתי שבו כולם מרוויחים. אבל באמת.
– ושמחים.

**
יש מספר קווים מקבילים בעיני
בין המנטרות של טיך נהאת האן, החבר שלי והחומוסיה:
– פחות זה יותר.
– פשטות וצניעות.
– חיבור למהות. לעיקר.
– כוונה ונוכחות.
– אומץ. להגיד משפט. לעשות צעד. לבחור.

מה אתם אומרים… ?

חג שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

גם היום.
לעשות את העבודה.
להופיע.
להיות נוכח.
לספק את הסחורה.
לעשות כמיטב יכולתך.
כמה שזה לא יהיה…

זהו הפוסט היומי ה- 194
בסדרה שהחלה להיכתב בראש השנה האחרון.
כשלקחתי על עצמי את הבחירה הזו,
לא היה לי מושג איך זה יהיה ועל מה אכתוב.

המחשבה על שנה שלמה,
על מחויבות ארוכת טווח
או על פרויקט גדול יכולה לשתק.

במקומות החשובים –
רק היום.
רק עוד יום.
רק הצעד הבא.
אחר כך נראה.

חיים מלאים. יום יום.

אתמול בלילה.
"ביקור התזמורת" עם רונית אלקבץ וששון גבאי.
מפגש לא מתוכנן בעקבות המלצה ברשת.

**
קצב אחר.
הורדת הילוך.
המקום שבו הזמן עוצר.
הדהוד חזק.
זיכרון חוויתי שזורק לאחור.

**
פשטות.
איטיות.
תמימות.
מוגבלות.
אנושיות.
נוכחות.

קסם.

**
תודה על המתנה הזו.
כל סרטי רונית אלקבץ חינם ב HOT VOD.

חיים מלאים. יום יום.

מגיע לך
מגיע לך לאהוב.
מגיע לך להיות נאהב/ת.
מגיע לך השפע הזה.
מגיע לך החופש הזה.
מגיע לך הטוב הזה.
מגיע לך להצליח.
מגיע לך שקט.
מגיע לך לשמוח.
מגיע לך ליהנות.
מגיע לך חיבוק.

מותר לך
מותר לך להתעייף.
מותר לך לנוח.
מותר לך לעצור.
מותר לך לחגוג.
מותר לך לצחוק.
מותר לך לבכות.
מותר לך לכאוב.
מותר לך לכעוס.
מותר לך לחשוש.
מותר לך לא לדעת.
מותר לך לטעות.
מותר לך לבקש סליחה.
מותר לך לבקש עזרה.
מותר לך להיות.

זכותך
זכותך להסכים.
זכותך לסרב.
זכותך להביע דעה.
זכותך לשתוק.
זכותך לחשוב אחרת.
זכותך להתחרט.
זכותך להגן על עצמך.
זכותך לשאול.
זכותך ללמוד.
זכותך לעבוד.
זכותך לשרת.
זכותך לבחור.
זכותך לחיות.

מגיע לך.
מותר לך.
זכותך.

וגם לי.

**

מסר זה נכתב מתוך כוונה ועם אנרגיה שיודעת למצוא את דרכה…

חג שמח ופשוט לך ולכל משפחתך,
מכל הלב, חיים מלאים,
רוני ויינברגר.