עכשיו,
אחרי יום בילוי משפחתי,
ואחרי צפייה במשחק בלגיה-אנגליה,
תוך כדי ארוחה במסעדה,
ואחרי ריצת ערב,
ואחרי שעברתי במרכז G ההומה,
כדי לקנות קרם הגנה לטיול של מחר,
אני רוצה לכתוב משהו,
על מה שקורה בדרום,
ועל כמה שהמצב בלתי אפשרי,
ולא מתקבל על הדעת.
**
נראה כאילו
מצבים בלתי אפשריים
ולא מתקבלים על הדעת
מתרחשים כל הזמן
ועל דעת כולם.
**
13 ילדים תאילנדים לכודים במערה,
מושכים הרבה יותר תשומת לב, חמלה ודאגה,
מאלפי דונמים ומעשרות אלפי ילדים ישראלים ופלסטינים,
הנמצאים בסכנה גדולה, מוחשית, מיידית ויום-יומית.
ממש כמו אותו תינוק סורי שטבע
ועשה עבודה
שמאות אלפי פליטים לא היו מסוגלים
במשך חודשים ארוכים.
**
אולי יש בנו משהו שנמשך לסיפורים דרמטיים קצרים, בעלי סוף טוב או רע,
שבסיומם אפשר לדעת מי ניצח, לנשום לרווחה או להזיל דמעה,
ומשהו שמשתעמם או בורח מסיפורים מורכבים, נטולי פתרונות פשוטים,
שלא ברור איך, אם בכלל ותוך כמה זמן הם יסתיימו.
גם כשהם בלתי מתקבלים על הדעת.
גם כשהם מטרים בודדים מאתנו.
**
מחר בשעה 18:00 תתחרה נבחרת קרואטיה בגמר המונדיאל.
איפה היו ומה עברו שחקני הנבחרת הזו, והעם זה,
בשנות התשעים, במהלך אותה מלחמה עקובה מדם,
שגבתה מעל עשרים אלף הרוגים ונעדרים?
איפה הם היום ומה הם עוברים עכשיו?
מחר בשעה 18:00 יצפו מיליוני אנשים במזרח התיכון באותו גמר.
חלקם תוך כדי אזעקות וריצה למרחבים מוגנים.
איפה היינו ומה עברנו בשניים-שלושה העשורים האחרונים?
איפה אנחנו היום ומה אנו עוברים עכשיו?
איפה נהיה ומה נעבור בעוד שניים-שלושה עשורים?
חיים מלאים. היום.