תגית: סבל

השבוע הרמתי הילוך בעבודה על הספר.
בחודשים האחרונים מיינתי את מאות הפוסטים השונים שכתבתי בשנים האחרונות לתתי-נושאים.
השבוע, בעזרת אליה, התחלנו תהליך חיבור, שמטרתו ליצור מאוסף הפוסטים גרסה מוכנה לעריכה.

"למה חשוב לך להוציא ספר?", שאלה אליה בשיחתנו הטלפונית הראשונה.
"מבחינתי הספר הוא רק אמצעי," עניתי,
"אמצע להגברת נוכחות וחיבור, להפחתת סבל ולהעצמת שמחה של אנשים שיקראו אותו."

די בדומה לעבודות נוספות שאני עושה בסביבות שונות.
די בדומה למספר ספרים אחרים שהם ככה עבורי.

**
אחד הספרים המשמעותיים שנותנים לי את האיכות "הזו" הוא "חוכמה משולחן המטבח" של רחל נעמי רמן.
ציטטתי ממנו מספר פעמים בעבר.
הנה עוד תזכורת מעוררת השראה מתוכו:

"מאז שהיינו ילדים לימדו אותנו כי הכאב הוא 'מצב גרוע',
ובמקרים רבים אנו מגיבים עליו כמעט כאילו מדובר בהפרה של כללי הנימוס הטוב.
בתרבויות אחרות הכאב והאובדן אינם כה בודדים.
מעצם ההתמודדות עם האובדן לבדנו אנחנו נעשים פגיעים עוד יותר ונגרם לנו סבל מיותר.

מטופלת חדשה נכנסה למרפאה אחרי שלא הגיעה לפגישה קודמת ואמרה לי שהיתה בחדר המיון בשבוע הקודם, בשעה שנקבעה לי הפגישה איתי.
לא ידעתי על כך, ושאלתי אותה מה קרה.
היא סיפרה לי שהיתה לה חסימת מעיים זמנית בגלל הידבקויות שמקורן בהקרנה שעברה כמה שנים לפני כן, כטיפול בסרטן.
הכאב היה גדול ונמשך יום שלם, אבל עבר.
כשהחל הכאב, הבינה שמדובר בדבר רציני.
היא ארזה תיק קטן, הכניסה לתוכו את כלי הרחצה שלה, כתונת לילה וספר בלשי שלא גמרה לקרוא.
אחר-כך נהגה בעצמה מרחק של ארבעים קילומטרים לבית החולים.

מכיוון שסבלתי בעצמי בעבר מחסימת מעיים, ידעתי כמה גדול יכול הכאב הזה להיות.
שאלתי אותה איך הצליחה לנהוג.
היא סיפרה לי שנהגה עד שהכאב תקף אותה, ואז עצרה בצידי הכביש וחיכתה שיעבור.
היא אפילו דאגה להביא סיר ומגבת, ופעם או פעמיים הקיאה.
היא היתה חולה מאוד, אך הצליחה להגיע לבית החולים, כעבור זמן רב.
מופתעת מסיפורה שאלתי אותה למה לא טלפנה לאחד מידידיה.
היא אמרה לי שזה קרה באמצע היום וכולם היו בעבודה.

יום שלם שהתה לבדה בחדר המיון.
שאלתי אותה מדוע לא טלפנה לאיש גם אז.
"למה לטלפן?" הגיבה בעצבנות. "אף אחת מהחברות שלי לא יודעות שום דבר על חסימות מעיים."
"אז למה לא טלפנת אלי?"
"כי זה לא ממש התחום שלך," השיבה.
"ג'סי," אמרתי, "אפילו ילדים רצים באופן אינסטינקטיבי למישהו כשהם נופלים."
ג'סי התחממה ואמרה: "כן, אף פעם לא הבנתי את זה. זה כל-כך טיפשי. נשיקה במקום הכואב לא עוזרת בכלל."
הייתי המומה.
"ג'סי," אמרתי, "זה לא עוזר נגד הכאב, אבל זה עוזר נגד הבדידות."

אנשים רבים מתייחסים לכאב כמו ג'סי.
כשג'סי סבלה וכאבה, הדבר היחיד שנראה לה ראוי לקבל מאדם אחר היה המומחיות שלו.
אמה מתה כשילדה אותה.
מעולם לא עלה על דעתה שאפשר לעשות משהו כדי להקל על הבדידות."

**
הטלפון שקיבלתי אתמול בבוקר הוביל לשיחה חשובה.
חבר התקשר לשתף בעדכון לא משמח שהוא קיבל על התפתחות שעוררה בו פחד, בלבול, חוסר אונים והצפה.
הוא לא ציפה שאפתור לו בעיה או שאייעץ לו מה לעשות.
הוא התקשר כדי שלכמה רגעים נוכל להיות בזה ביחד.
בשפה של רחל נעמי רמן זה "לא נגד הכאב, זה נגד הבדידות."

מרטין בובר אמר ש"המתנה הכי גדולה שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו".
פשוט להיות איתו. ביחד.
במקום שהוא נמצא בו.
בלי לנסות לייעץ, לפתור או לעזור.
בלי להיבהל או להילחץ.
רק להיות איתו.

אולי מתנה נוספת, גדולה לא פחות, שאנו יכולים לתת למישהו,
היא לבקש ממנו שיהיה איתנו כשאנחנו צריכים סוג כזה של נוכחות.

חצי השעה ששוחחנו אתמול בבוקר, היתה אחת המתנות הכי משמעותיות ומרגשות שקיבלתי השבוע.

**
השבוע פגשתי מנכ"ל חדש.
ביום ג' 19:00 שוחחנו לראשונה.
הוא יצר איתי קשר ראשוני, לאחר שקיבל המלצה.
24 שעות לאחר מכן, הגעתי למשרדי החברה שלו לפגישה עם מספר אנשים.

לפני שנפגשנו שלחתי לו מספר פוסטים שכתבתי בשנים האחרונות וביקשתי שהוא והשותף שלו יקראו אותם:

אנשים שאני רוצה לעבוד איתם, ששת הערכים המובילים שלי, העבודה שלי.

יכול להיות שנתחיל תהליך משותף ויכול להיות שלא.
אני לא בטוח אם הפוסטים הללו יגדילו או יקטינו את הסיכוי שנעבוד ביחד. חלק מהאנשים שקוראים אותם חווים אותם כרוחניים מדי.
אם תשאלו מומחי שיווק, יש דרכים הרבה יותר אפקטיביות לסגור עסקה או להשיג לקוח חדש.

העניין, לפחות מבחינתי, הוא הרבה פחות לסגור עסקה,
והרבה יותר ליצור חיבור, להפחית סבל ולהעצים שמחה עם אנשים שאתה רוצה שיהיו חלק מחייך.

מעניין איך זה יתפתח…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"אבא אמר – 
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב. 
זה הכול. 
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות. 
כמה שפחות. "

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

**
להכאיב כמה שפחות.
לעצמנו ולאחרים.

"מהו כאב?
כאב הוא תחום שבו הנשמה עוד לא החדירה מספיק אור שיאפשר ללב החומל והעדין להאיר.
כאב הוא תחום שמחכה לאהבה.

כאשר אתה שרוי בכאב, לצד הנטייה הטבעית להאשים את האחר,
יש גם נטייה לרצות לסגת, להסתלק ולסגור את לבך.
אם אתה מרגיש שחבר או אהוב אינם מתייחסים אליך בדרך שהיית רוצה וזה גורם לך לעוגמת נפש,
עדיף שלא לצאת אליו בהאשמה כדי לקבל התנצלות.
במקום זאת, דבר ראשון, הסתכל פנימה.
האחר יכול לעורר בך כאב רק כאשר יש בך כבר כאב.
הוא יכול לגרום לך לסגור את לבך רק כאשר לבך כבר רוצה להיסגר.
אם לא היה כאב בפנים, האחר לא היה יכול להוציאו.
מה שאתה יכול להרגיש אליו הוא חמלה וצער, לא כעס או תחושת איום."

~ מתוך "עוצמה אישית דרך מודעות" מאת סאנאיה רומן

**
לי נראה שהפחתת כאב וסבל הם רק חצי מהעניין.
חצי חשוב מאוד, אבל רק חצי…

ושהחצי השני, הלא פחות חשוב, 
הוא "העצם שמחה".. 
או משהו כזה…

מספר דוגמאות להפחתת סבל:
– תמיכה מעשית ועזרה במנהלות לוגיסטיות.
– יצירת בהירות בזמן בלבול.
– הקשבה אמפטית.
– עזרה בקידום פתרון של בעיה מעיקה.
– מגע אוהב.
– הרגעה.
– הקלה על כאב פיזי או רגשי.
– חיבור ונוכחות.

מספר דוגמאות להעצמת שמחה:
– פרגון.
– השתתפות ברגע משמח.
– חגיגה משותפת של משהו.
– הכרת תודה.
– חיזוק ביטחון.
– פינוק מהנה.
– מחווה אוהבת.
– הצחקה.
– התייעצות (תחושת ערך ומשמעות).
**
כוונה מרכזית לחיים:

"להפחית סבל ולהעצים שמחה."

בתוכנו ומסביבנו.

בכל מפגש, בכל אינטראקציה,
אנחנו מגבירים סבל או מפחיתים אותו, 
מעצימים שמחה או מפחיתים אותה.

איננו יכולים להסתובב בעולם ולפגוש אנשים,
מבלי להשפיע ולהיות מושפעים.

ביום רביעי שוחחתי עם חבר קרוב שהיה לפני ניתוח חשוב.
שיחה לפני ניתוח, כמו כל מפגש אנושי שהוא, 
היא הזדמנות להפחית סבל ולהעצים שמחה.

כשאנחנו פוגשים מישהו שחווה אירוע מאתגר,
אנו יכולים לתרום לשקט, לבהירות או לביטחון שלו,
ואנחנו יכולים להעמיס עליו את הפחדים, המחשבות והשיפוטים שלנו.
מה שאנו אומרים ועושים במפגש עם אדם,
מושפע מהכוונה שאנו מחזיקים ומהנוכחות שלנו.

ברמה הכי הבסיסית – את מי ואת מה המפגש הזה משרת עכשיו?
א. "את מי" = במי אנו מתמקדים? בנו (במחשבות, ברגשות, בצרכים, באג'נדה שלנו…) או באדם שמולנו?
ב. "את מה" = לאן אנו מכוונים במפגש? מה חשוב לנו שיקרה בו?

אם כוונתנו היא לסייע לאדם שמולנו להפחית סבל ולהעצים שמחה,
חשוב שהבחירה מה לומר ואיך להתנהל תנבע מהצרכים של אותו אדם ותנסה למלא אותם:
ממה שלהערכתנו האדם צריך באותו רגע ולא ממה שאנחנו חושבים שהוא צריך לעשות.

**
מחשבה:

אם הייתי ב"גן עדן", הייתי יודע שאני שם..?
איך זה היה מרגיש..?
אולי זה כאן..?
עכשיו..?

**
"גן עדן" אינו מקום שהכול בו "מושלם" כל הזמן.

גם בגן עדן הקוצים דוקרים, היתושים עוקצים והנחשים מכישים.
גם בגן עדן כשנופלים כואב, כשחולים יש חום וכשיורד גשם נרטבים.
גם בגן עדן לפעמים כיף, לפעמים משעמם, לפעמים עצוב ולפעמים מעצבן.

הקוצים, היתושים, הנחשים, הנפילות, המחלות, הגשם, הכיף, השעמום, העצב והעצבים הם חלק מהגן.
חלק מהחבילה.
כולם שייכים.
הכול כלול.

המשמעות היא שגם אם נדקרנו, נעקצנו או הוכשנו,
נפלנו, חלינו או נרטבנו, כעסנו או השתעממנו,
זה לא אומר שאנחנו לא בגן עדן.

**
מחשבה חוזרת:

אם היינו ב"גן עדן", היינו יודעים שאנו שם? 
איך זה היה מרגיש? 
אולי זה כאן? 
עכשיו…?

**
לפעמים, 
לאחר קבלת בשורה שלא רוצים לקבל,
או לאחר התפתחות כלשהי שלא איחלנו לעצמנו,
אנו מסתכלים אחורה ומבינים שעד לפני כמה ימים היינו בסוג של גן-עדן.

גן-עדן "ארצי" שבו בסך הכול היה בסדר ואולי אפילו הרבה מעבר לכך,
אבל מסיבות שונות היינו מבולבלים והתקשינו לראות או לחוות את זה.
היינו מוטרדים מעניינים שונים שכעת נראים לנו זניחים או הרבה פחות חשובים.

**
גן-עדן וגיהינום אינם מקומות או מצבים אובייקטיביים,
אלא תפיסות מציאות סובייקטיביות, המבוססות על הפרשנויות והציפיות שלנו.

לחיות בגן-עדן עם ציפיות שהכול יהיה מושלם כל הזמן, 
(שהקוצים לא ידקרו, שלא ירד גשם, שלא יהיו נפילות, שלא יהיה עצוב..)
זה לחיות בגיהינום.

יש משהו טרגי בלהיות בגן-עדן מבלי להיות מודע לכך,
ולגלות את זה רק בדיעבד.

יש משהו טרגי בלחיות בגן-עדן מבלי לחוות את זה בזמן אמת,
ולנסות להחזיר את הגלגל אחורה כשכבר מאוחר מדי.

אפשר ללמוד לחיות בגן-עדן.
ללמוד להגביר נוכחות עם מה שקורה.
ללמוד להפחית סבל ולהעצים שמחה.
ללמוד להנות יותר מהדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

========

הזמנות:

– להזמנת סדנה או הרצאה ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר או במייל חוזר.

– לקבלת הפוסטים השבועיים + קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל, ניתן להירשם באתר או לבקש להצטרף במייל חוזר. 

עסקת חבילה

סדנת משתחררים.
הם סוגרים שירות משמעותי ואינטנסיבי בן מספר שנים ויוצאים לאזרחות.
חצי היום עם חגי ואתי פותח להם שבוע מלא בסדנאות והדרכות.
יש סיבה שאנחנו ראשונים.
אנחנו מדברים על הצלחה בחיים.
על הגדרת ההצלחה בחיים שלהם.
ההגדרה שעדיין אין להם, ושהם מתחילים להתבחבש איתה.
לרוב השאלות אין תשובות.
הן הזמנות לחקירה ולבירור.
הגדרת ההצלחה האישית היא מעין מפה לחיים.
מפה, ולא החיים עצמם.

תוך כדי שיחה מתחדדת "עסקת החבילה" שהם חתומים עליה: חופש ואחריות.

חופש משמעותי. 
זה מעבר לטיול של אחרי צבא או לתקופת סתלבט ובילויים.
זה החופש לבחור.
כיוון. מקצוע. תחביבים. בני זוג. לימודים. מקום מגורים.
הם על סף סיום של פרק חיים משמעותי והתחלה מרגשת של פרק חיים חדש.
פוטנציאל אינסופי מחכה להתממש.
מרגישים את האנרגיה של זה.

ואחריות.
100% אחריות.
הם עוזבים מסגרת ארגונית וחברתית מוכרת, עוטפת ומנוהלת.
זה לא שעד עכשיו לא היתה להם אחריות.
היתה להם והרבה.
עכשיו היא עוברת שינוי ומקבלת צורה חדשה: 
מאחריות לביצוע המשימה ולשמירה על חיי אנשים,
לאחריות אישית לבחירות ולפעולות שלהם.
"חוק השדה".
מה שזורעים קוצרים.
מה שעושים משנה ומשפיע.

**
חמש מחשבות על הצלחות ומטרה

בבוקר שלאחר סדנת המשתחררים, עלו בי מספר מחשבות על הצלחות ומטרה.
לפעמים לאחר שאני כותב פוסט אני יודע שתהיה לו השפעה ושהוא יעורר תגובות.
כך קרה עם "חמש מחשבות על הצלחות ומטרות".
אנשים סיפרו לי שהפוסט "בא להם בול" ושינה להם את היום.

ניתן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

**
נכנס – יוצא

מפגש עם קבוצת מנהלים.
שיתוף במחשבות ובהרהורים שלי על "ניהול ברוח התקשורת המקרבת".
שקף אחד בלבד.
נקי, בלי פירוטכניקה.
6-7 נקודות מפתח, לא יותר.
אפשר לדבר עליהן עשר דקות, יום שלם, שנתיים או חיים שלמים.

– אחריות מלאה, 100% בחירה.
– ניהול עצמי לפני ניהול אחרים.
– הבחירה הניהולית הכי חשובה שלנו.
– ניהול אנרגיה.
– הצרכים שלנו חשובים לא פחות מצרכים של אחרים.
– ניהול מונחה כוונה, ממוקד ערך ומבוסס צרכים.

חצי שעה בתוך המפגש, נראה לי שאני מאבד חלק מהמנהלים בחדר…
לא בטוח שהדברים עוברים כפי שקיוויתי שהם יעברו.
לצד זה נראה שיש לא מעט עניין וסקרנות … 
מעניין עד כמה זה נכנס, את מי זה פוגש ואיפה זה נוגע.

"זה לא יכול לעבוד" ו"אצלנו זה אחרת מאצלך",
הם משפטים שאני שומע לא מעט, בגרסאות שונות.
גם עכשיו…

כשהם נאמרים בזלזול או בביטול, אני משתדל לשחרר ולהמשיך הלאה.
תפקידי אינו לשכנע או לחנך.
מה שאני מאמין בו לא בהכרח נכון, ובטח שלא מתאים לכולם.

כשהם נאמרים בתסכול או בכאב, 
כשאנשים רוצים ולא יודעים איך, זה מושך אותי…

אני מציע להם את האפשרות של להתחיל בקטן.
לבחור משהו אחד מהעולם שלהם ולנסות להביא את זה לשם. כבר השבוע.
לעשות שינוי בשעה אחת או בפגישה אחת מתוך עשרות השעות והפגישות השבועיות שלהם.
תמיד יש שעה או פגישה שאנו יכולים להתחיל ממנה.
זרעים מסוימים ניתן להנביט מהר.

מפגש של "נכנס-יוצא".
מפגש חד-פעמי קצר.
נכנס… עושה את העבודה… זורע זרעים… יוצא…
מה שנקלט נקלט.
מי שננגע ננגע.
אין לי מושג.

ממשיך הלאה…

**
המדליה של גל פרידמן

בפעם הראשונה שאני שומע על זה הלב מתכווץ.
כנראה שהוא במצב ממש קשה, אם הוא בוחר למכור את מדלית הזהב שזכה בה.
עצוב. 
מכעיס.
איך נתנו לו להגיע למצב הזה ???

בפעם השנייה שאני שומע על זה מדברים על כך שמצבו הכלכלי טוב.
שהוא רוצה לבנות לעצמו וילה.
הרשת גועשת.
כבר לא עצוב.

תשומת הלב מנסה למשוך לשם.
מדהים באיזו קלות נוצרים בתוכנו סיפורים
ובאיזו מהירות הם מעוררים בנו רגשות שונים.

תזכורת לעצמי:
המדליה של גל פרידמן היא העסק של גל פרידמן.
היא לא העסק שלי.
התגובות של הטוקבקיסטים, הן העסק של הטוקבקיסטים.
הן לא העסק שלי.

זה לא התפקיד שלי.
התפקיד שלי הוא להיות נוכח במקומות החשובים בחיי,
לעסוק בדברים החשובים ולהיות עם האנשים החשובים בחיי.

המדליה של גל פרידמן היא הזדמנות מצוינת לאימון נוסף בתשומת לב.

**
עימותים ובעיות

2 דברים שלמדתי מפרופסור אדיג'ס השבוע:

1. עימות הוא אנרגיה.
אם הוא מכוון נכון, הוא בונה.
אם לא, הוא הרסני.

2. תפקיד ההנהלות איננו ליצור מצב ללא בעיות. תמיד תהיינה בעיות.
בתהליך הובלת החברה ליעדיה ישנו תהליך של המרת בעיות מסוג אחד לבעיות מסוג אחר.
צמיחה פרושה יכולת לטפל בבעיות גדולות ומורכבות יותר.

יש משהו מרגיע ומעודד בתפיסה הזו.
לא רק עבור ארגונים או חברות.
גם עבור משפחות ואנשים.

הבעיות שאני מתמודד איתן והעימותים שאני חווה אינם סימן לכך שמשהו לא בסדר.
הבעיה המורכבת החדשה שאני פוגש עכשיו, היא סימן לצמיחה שלי.
בעימות שאני חווה עכשיו יש פוטנציאל לאנרגיה בונה.

אולי במקום להימנע מעימותים ולהילחם בבעיות,
אפשר לחפש עימותים בונים ובעיות מצמיחות.

**
מיחזור אנרגטי של סבל

חניון האוניברסיטה, דקות אחרי הרצאה בנושא מוות וההתייחסות שלנו אליו.
נחי אלון (המרצה) הזכיר תרגיל שבו אנו שואפים אלינו חלק מסבלו של האדם שאנו חושבים עליו או נמצאים לצידו,
ונושפים אליו אנרגיה של שקט, אהבה, בריאות וכו'.
מעין מיחזור אנרגטי, בדומה לפרחים שסופחים אליהם פחמן דו חמצני ופולטים חמצן. 
את התרגיל הזה אנו עושים כשאנו יכולים ורוצים. 
מזמינים לעצמנו את מידת הסבל הנוספת שביכולתנו וברצוננו לשאת באותו רגע. 
לא מעבר לכך.

עולה בי מחשבה על אדם מסוים שאני מאמין שסובל עכשיו,
ואיתה רצון ומוכנות לקחת אלי חלק מסבלו. 
מספר דקות לאחר מכן, עולה מחשבה נוספת, 
שאולי הרצון הזה נובע מהלחץ שלי, הלחץ שאני חווה כשאני מאמין שאותו אדם סובל.
לחץ שמניע את הרצון שלי להתגייס ולעזור. 
ואת הצורך שלי להיות משמעותי.

ואז אני שם לב למחשבה נוספת,
על כמה קל ונעים לי להיות שם עבור אחרים ולעזור להם לסחוב חלק מהסבל שלהם,
וכמה קשה לי לתת להם לסחוב עבורי חלק מהסבל שלי…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שני דברים מבדילים בין פעולות לא אלימות לפעולות אלימות:
ראשית, אתה לא רואה בצד האחר אויב.
שנית, כוונתך אינה לגרום לצד האחר לסבול.

**
אלימות צומחת כשאנו מאמינים שהסבל שלנו נובע מאנשים אחרים ושלאותם אנשים מגיע להיענש.

לא צריך ללכת רחוק…
אנשים לדוגמא:
בני / בנות הזוג, הילדים, ההורים, האחים שלנו.
העובד, המנהלת, הספק, הלקוח, הקולגה שלנו.
הגננת, המורה של הילדים שלנו.
הנהג ברכב שלידנו, הקופאית, נציג השירות, הרופא, האחות, המוכרת, המלצר, …

**
כשאני "משתמש" בתקשורת מקרבת לא-אלימה אני אף-פעם אף-פעם אף-פעם לא מקשיב למה שאנשים חושבים עלי.
אם לא תקשיבו למה שאנשים חושבים עליכם, תחיו יותר.
תיהנו יותר מהחיים.
במקום זאת הקשיבו לאמת.
האמת היא שכשאנשים אומרים לכם מה לא בסדר אתכם, יש להם צורך חשוב שלא מקבל מענה.
הקשיבו לכך שהם במצוקה.
הקשיבו לצורך שלהם שלא מקבל מענה.
אל תקשיבו לאנליזה שלהם עליכם.

~ כל הטקסטים הינם תרגום חופשי או בהשראת ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת.

חיים מלאים. היום.

כשהיא קראה לך "מלאך",
ואתה ענית שיש לך רשימת טלפונים של אנשים שחושבים אחרת ממנה,
האמנתי לך.
לא ראיתי בתשובה שלך אקט של צניעות.
אלא של אמת.
ושל אנושיות.

"מלאכיות" של אנשים בשר ודם
היא עניין יחסי במשרה חלקית.
אף אחד הוא לא מלאך של כולם או כל הזמן.
אף אחת היא לא מלאכית במשרה מלאה.
מלאכים יחסיים במשרה חלקית
הם אנשים רגילים ולא מושלמים.

מלאכים יחסיים במשרה חלקית
מתגלים ברגעים מסוימים לאנשים מסוימים,
כשהם אומרים או עושים משהו יוצא דופן
שפוגש באופן מדויק את מי שצריך בדיוק את זה,
בדיוק בזמן ובדיוק במקום.

מלאכים יחסיים במשרה חלקית
יכולים להיות זרים או חברים,
אנשי מקצוע או עוברי אורח,
שמופיעים לרגע קצר או לתקופה.

מלאכים יחסיים במשרה חלקית
הם כאלו, פחות בגלל מי שהם
ויותר בגלל מי שהם עבורנו.
פחות בגלל מה שהם עושים
ויותר בגלל המשמעות של העשייה שלהם עבורנו.

זכינו לפגוש אותך בימים האחרונים.
כשפוגשים מלאכים יחסיים במשרה חלקית
חשים אסירות תודה והתרגשות עמוקה.
אתה המלאך היחסי במשרה חלקית שלנו.
כנראה שלא רק שלנו.
(גם אם יש לך רשימה של כאלו שיחשבו אחרת…)

**
**

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה
על שאנחנו כאן.
עכשיו.
ככה.

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה
לא רק בחגיגות.
לא רק באירועים משמחים.

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה
על שמחות ששמחנו.
על אהבות שאהבנו.
על חוויות שחווינו.
על סבל שנחסך מאתנו.
על סבל שסבלנו ושהיה לנו הכוח לעמוד בו.
על עזרה שקיבלנו.

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה
ולמקום הזה.
בדרך הזו.
ככה.
כמו שזה.
כמו שאנחנו.

**
**
תודה על הנוכחות שלך בחיינו.
פרק חדש מתחיל היום.
המסע ממשיך…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מיומנות / טיך נהאת האן

"למד להזין את עצמך ואת יקיריך בשמחה.
לאהוב מישהו פירושו להבין אותו.
זה אומר לדעת איך לעורר בו שמחה ואושר בדרכים קונקרטיות.
אם אתה פועל במיומנות, המילים והפעולות שלך יגרמו לאדם האחר להרגיש רענן וקל.
לפעמים מספיקה מילה טובה אחת או שתיים כדי לעזור לו לפרוח כמו פרח.
עלינו ללמוד את אמנות יצירת האושר.
אם בילדותנו ראינו את אמנו או אבינו עושים דברים שיצרו אושר במשפחה,
אנחנו כבר יודעים איך לעשות את זה.
אבל אם ההורים שלנו לא ידעו איך ליצור אושר,
ייתכן שגם אנחנו איננו יודעים כיצד לעשות זאת.
בקהילת התרגול שלנו, אנו מנסים ללמוד את האמנות של לשמח אנשים.
הבעיה אינה האם מישהו טועה או צודק, אלא האם הוא פחות או יותר מיומן.
יצירת אושר היא אמנות.
חיים משותפים הם אמנות.
אפילו עם הרבה רצון טוב, אתה עדיין יכול לאמלל מאוד את האדם שאתך.
רצון טוב אינו מספיק.
אנחנו צריכים ללמוד את האמנות של לשמח אנשים."

~ מתוך "כיצד לריב" מאת טיך נהאת האן, תרגום חופשי רוני ויינברגר (הטקסט המקורי, למטה בהמשך).

**
הפחתת סבל היא מיומנות.
העצמת שמחה היא מיומנות.
ניתן להתאמן בהן.
ניתן לפתח ולגדל אותן.
בכל גיל.
בכל מקצוע.

הפחתת סבל היא אמנות.
העצמת שמחה היא אמנות.
בלי הוראות הפעלה סטנדרטיות.
בלי חוקים ברורים ומוחלטים.
בלי מרשמי פלא.

הפחתת סבל והעצמת שמחה
הן מיומנויות ואמנויות מבוססות כוונה, הקשבה ופעולה.

**
שתי שאלות מנחות לחיים:

1. כיצד אפשר להפחית סבל…?
2. כיצד אפשר להעצים שמחה…?

הפחתת סבל גם בתוכנו וגם בקרב אחרים.
העצמת שמחה גם בתוכנו וגם בקרב אחרים.

מה שמתאים לי, לא בהכרח מתאים לך.
מה שמדויק עבורך, לא בהכרח מדויק עבורי.

מה שהתאים בעבר, לא בהכרח מתאים עכשיו.
מה שמתאים היום, לא בהכרח יתאים מחר.

**
41 מילות אזהרה:

ייתכן שיש פער בין המקום שאנו נמצאים בו למקום שאנו רוצים להיות בו.
סביר להניח שיש.
אם זה המצב, לאט לאט…
קצת פחות הלקאה עצמית.
קצת פחות שיפוטיות.
קצת יותר אהבה.
קצת יותר עדינות.
קצת יותר חמלה.
לאט לאט…
אנחנו בדרך…

**
Skillfulness

"Learn to nourish yourself and your loved ones with joy.
To love someone means to understand them.
It means knowing how to bring them joy and happiness in concrete ways.
If you act skillfully, your words and actions will make the other person feel fresh and light.
Sometimes a kind word or two are enough to help them blossom like a flower.
We have to learn the art of creating happiness.
If during our childhood we saw our mother or father do things that created happiness in the family, we already know how to do this.
But if our parents did not know how to create happiness, we may knot know how to do it either.
In our practice community, we try to learn the art of making people happy.
The problem is not one of being wrong or right, but one of being more or less skillful.
Creating happiness is an art.
Living together is an art.
Even with a lot of goodwill, you can still make the other person very unhappy.
Goodwill is not enough.
We need to know the art of making the other person happy."

~ Quoted from "How To Fight" / Thich Nhat Hanh

חג שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Wrong Perceptions

"Sometimes we have the impression that someone intentionally wants to make us suffer.
Believing this, we get very angry, even despairing, and we want to hurt that person in return, firmly convinced they are a threat to us.
War is a product of this kind of misunderstanding and fear on a large scale.
We can see the same thing in our own lives on a smaller scale.
When communication is not good, it's easy to have wrong perceptions.
One way to remove these wrong perceptions is to establish a dialogue.
We can say, 'I want to make sure that I understand what you are saying'.
Questioning our perceptions and listening deeply without prejudice or judgement is a very strong practice."

~ Quoted from "How To Fight" / Thich Nhat Hanh

**
תפיסות שגויות

"לפעמים יש לנו את הרושם שמישהו רוצה לגרום לנו סבל בכוונה.
כשאנחנו מאמינים בזה, אנו מתרגזים מאוד, אפילו מתייאשים,
ורוצים לפגוע באדם הזה בחזרה, משוכנעים שהוא מהווה איום עבורנו.
מלחמה היא תולדה של אי-הבנה כזו וחשש כזה בקנה מידה גדול.
אנחנו יכולים לראות את אותו הדבר בחיינו שלנו בקנה מידה קטן יותר.
כאשר תקשורת אינה טובה, קל לאחוז בתפיסות שגויות.
דרך אחת לשחרר את התפיסות השגויות היא ליצור דיאלוג.
אנחנו יכולים לומר, 'אני רוצה לוודא שאני מבין את מה שאתה אומר'.
תחקור התפיסות שלנו והקשבה עמוקה ללא דעה קדומה או שיפוט הוא תרגול חזק מאוד ".

~ ציטוט מתוך "איך להילחם" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

חיים מלאים. היום.

Making Mistakes

"Since we're human beings we make mistakes.
We cause others to suffer.
We hurt our loved ones, and we feel regret.
But without making mistakes, there is no way to learn.
If you can learn from your mistakes, then you have already transformed garbage into flowers.
Very often, our mistakes come from our unskillfulness, and not because we want to harm one another.
I think of our behavior in terms of being more or less skillful rather than in terms of being good and bad.
If you are skillful, you can avoid making yourself suffer and the other person suffer.
If there's something you want to tell the other person, than you have to say it, but do it skillfully, in a way that leads to less, rather than more suffering."

~ Quoted from "How To Love" / Thich Nhat Hanh

**
לעשות טעויות

"כיון שאנחנו בני אדם, אנחנו עושים טעויות.
אנחנו גורמים לאחרים לסבול.
אנו פוגעים ביקרים לנו, וחשים חרטה.
אבל בלי לעשות טעויות, אין שום דרך ללמוד.
אם אתה יכול ללמוד מהטעויות שלך, אתה הופך זבל לפרחים.
לעתים קרובות, הטעויות שלנו נובעות מחוסר המיומנות שלנו, ולא מכך שאנו רוצים לפגוע זה בזה.
אני חושב על ההתנהגות שלנו במונחים של להיות פחות או יותר מיומנים ולא במונחים של להיות טובים ורעים.
אם אתה מיומן, אתה יכול להימנע מלגרום לעצמך סבל ולגרום לאדם האחר סבל.
אם יש משהו שאתה רוצה לומר לאדם האחר, אז עליך לומר לו את זה, אבל עשה זאת במיומנות, בדרך שמובילה לפחות, ולא ליותר סבל."

מתוך "איך לאהוב" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

חיים מלאים. היום.