כשמייקי, שלושים קילו של שרירים ועצמות, ועשרה קילו של שומן, שערות, תמימות וטוב לב,
השתולל הבוקר על הדשא הגדול שליד רחוב המוביל, זה היה רגע מהנה במיוחד.
יש משהו כל כך פשוט ומשמח בריצה הזו אחרי מקל מזדמן שנזרק שוב ושוב,
או בהתגלגלות נטולת הדאגות מהבטן לגב ובחזרה לבטן, על הדשא הלח והקצוץ,
כששמש הבוקר הנעימה והלא חמה מדי עדיין מלטפת את שנינו.
היינו שם שנינו לבד, לא מפריעים לאף אחד, חוגגים את החיים,
משוחררים וחופשיים לכמה דקות של זמן איכות מדהים, לפני שהיום מתחיל.
אולי בגלל זה, המעבר היה כל-כך חד, כשפתאום הסתובבתי וקלטתי את הפקח של העירייה מצלם אותנו.
צמצמתי במהירות טווח לכיוונו של מייקי, ששכב על הדשא בעיניים שובבות במרחק של 20 מטר ממני,
חיברתי אליו בזריזות את הרצועה וקיוויתי שהפקח שכבר התחיל להתקרב לעברנו יוותר לי הפעם.
**
לצערי, מהר מאוד הבנתי שאני הולך לחטוף דוח. וזה ממש עצבן אותי .
אמרתי לו שאני תמיד מקפיד ללכת עם רצועה וזו פעם ראשונה שאני משחרר את מייקי לכמה דקות.
ביקשתי שייתן לי אזהרה הפעם, ואם הוא היה רוצה הוא היה יכול,
אבל כנראה שהיה יותר חשוב לו לעמוד במכסות שלו.
אני יודע בוודאות שחלק מהאנשים בשכונה קיבלו רק אזהרות.
אולי זה בגלל שאני אשכנזי. או גבר.
אני לא בטוח שמישהו עם גוון עור יותר כהה משלי,
או מישהי שהיתה מחייכת ומתחנחנת אליו היו מקבלים ממנו את הדוח הזה באותה סיטואציה.
500 ₪ זה הרבה כסף.
היה משהו ממש אנתיפטי ולא נחמד בפקח הזה.
נכון, מייקי משוחרר וזה באמת בניגוד לחוק היבש, אבל אפשר לחשוב מה כבר קרה.
זה היה באזור גדול ופתוח ללא אף אחד בסביבה, כך שזה לא באמת מפריע למישהו.
כשכבר הבנתי שהוא לא הולך לוותר לי, התעצבנתי שהוא מתעכב ומעכב אותי,
מסתבך עם המכשיר הזה שלו ולא מצליח לתפעל אותו במשך דקות ארוכות.
זה לא מדע טילים, כולה דוח.
שייתן כבר את הדוח הזה וישחרר אותי.
באיזשהו שלב, אמרתי לו שאני מאחר לעבודה, שאין לי את כל היום ושאני צריך ללכת.
שאלתי אם זה ייקח עוד הרבה זמן ואם הוא יכול לתקתק את זה כבר או לשלוח לי בדואר,
כי יש לי עוד כמה דברים לעשות היום.
**
כל המחשבות והתחושות הללו קפצו לי בצורה אוטומטית באותן שלוש או חמש דקות,
כשעמדתי שם על הדשא הרטוב ליד הפקח עם מייקי לידי.
היה לי מעניין לשים לזרימה שלהן בתוכי ולהשפעה שלהן עלי
כמו באיזה "מצעד הקורבנות" של "אכלו לי שתו לי" שבו כולם אשמים חוץ ממני.
כמובן שהאחריות המרכזית בכל הסיפור הזה היא שלי.
אני זה שבחר לשחרר את מייקי ולאפשר לו להסתובב בלי רצועה,
למרות שידעתי שייתכן שנפגוש פקחים ושזה עלול לעלות לי בדוח.
אולי הפקח לא הפגין את שיא הלבביות והחום, אבל התגובה ושפת הגוף שלי היו אפילו עוד יותר קרות וזעופות.
זה נכון שכמה אנשים בשכונה קיבלו אזהרות ולא דוח אבל הרבה יותר קיבלו דוחות, חלקם יותר מפעם אחת.
נראה לי שמה שהכי הכעיס אותי זה שבדקות המעטות שביליתי עם הפקח שיקרתי יותר מפעם אחת:
זו לא באמת הפעם הראשונה שאני משחרר את מייקי, זו פשוט הפעם הראשונה שאני נתפס.
למעשה הפעם השנייה, כי בפעם הראשונה, לפני שנה בערך, קיבלתי רק אזהרה.
והאמת היא שאני גם לא כזה ממהר. יכולתי להישאר שם עוד שתי דקות ולא היה קורה כלום.
אם הפקח לא היה מגיע כנראה שמייקי ואני היינו מתענגים על עוד רבע שעה לפחות של זמן איכות.
והמחשבות הללו על זה שהפקח עושה לי דווקא רק כי אני אשכנזי..? מאיפה הן צצו…???
אני לא בטוח מאיפה בדיוק הן הגיעו, אבל ברור לי שבבסיס שלהן עומדות דווקא השיפוטיות וההתנשאות שלי,
שלא קשורה לאדם שעומד מולי ועושה את העבודה שלו בצורה עניינית ומכבדת.
**
הבוקר, בזכות מייקי והפקח, קיבלתי הוכחה נוספת (לא שבאמת הייתי צריך אותה, יש לי מספיק כאלו),
שאני לא באיזה מקום מואר, ושעם כל הכבוד לכל מה שאני לומד, מתרגל ומלמד כבר שנים,
אני לא חסין והדרך הזו לא נגמרת לעולם.
החיים מספקים לנו אינספור הזדמנויות לתרגול.
בכל יום נתון אנחנו פוגשים אנשים, תגובות ואירועים לא מתוכננים,
שמעוררים בנו כל מיני מחשבות, רגשות ותחושות,
המשפיעים בצורה כזו או אחרת עלינו ועל המציאות שלנו.
אי אפשר להימנע מזה וכדאי לשחרר את הפנטזיה שמתישהו זה ייעלם.
חלק מהשאלות החשובות שכדאי לשאול במצבים הללו הן איזה משקל וכמה תשומת לב אנחנו נותנים להם,
עד כמה הם מסיטים אותנו, את המחשבות ואת האנרגיה שלנו מהאנשים והדברים החשובים בחיינו,
עד כמה אנחנו לוקחים אחריות במצבים הללו, או בורחים ממנה וזורקים אותה על אחרים.
תובנה רעננה שמייקי והפקח עזרו לי לחדד הבוקר, היא שאחד הדברים המעניינים במצבים מהסוג הזה,
הוא כמה זמן לוקח לנו לעבור הלאה, לחזור ולהתמקד באנשים ובדברים החשובים בחיינו.
כמה אנרגיית חיים ותשומת לב אירוע שכזה ישאב מאתנו?
האם חצי שעה לאחר האירוע אני עדיין נהיה עסוקים בזה, נכעס על הפקח ונאשים את עצמנו?
האם זה הופך את מצב הרוח שלנו ומשפיע לנו על המשך היום? על האינטראקציות הבאות שלנו?
או שזה משהו שהיה וחלף?
שעורר בנו תסכול, כעס ושיפוטיות לכמה דקות, שלקחנו עליו אחריות והמשכנו הלאה?
נכון לרגע כתיבת השורות הללו, כחצי שעה לאחר האירוע,
הסיפור טרם נסגר במלואו כי עדיין לא שילמתי את הדוח.
הוא תלוי עכשיו בגאון על המקרר ליד הטסט לטויוטה שצריך לשלם בקרוב.
החלטתי לשמור לעירייה בחודש-חודשיים הקרובים על חמש מאות השקלים שלהם בחשבון שלי.
אבל האירוע הרגשי-אנרגטי כבר מאחוריי.
שיחררתי את הפקח, את חמש מאות השקלים ואת המחשבות-תחושות הראשוניות שעלו בי.
אני ממשיך הלאה, לאנשים ולדברים החשובים בחיי.
הרווחתי ביושר עוד שיעור חשוב (בעלות של 500 ₪) ואפילו יצאתי עם בונוס של פוסט שבועי.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא
– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך.