תגית: עבודה

יש משהו בחג הזה שיותר קשה לי מבדרך כלל.
עברו כבר הרבה חגים בשנה וחצי מאז שפרצה המלחמה הזו,
וזו הפעם השנייה שאנחנו מציינים את פסח.
אז למה הפעם זה מרגיש יותר קשה מהפסח הקודם או מחגים אחרים?
אני לא בטוח.

אולי זו העייפות המצטברת כבר מעל שנה וחצי.
אולי זה גובה הלהבות וכל מה שקורה במדינה באינטנסיביות מטורפת בחודשים האחרונים.
אולי, בשונה מהפסח הקודם, שבו היינו בחשש כבד ובחוסר וודאות לגורל החטופים,
בחג הזה, יש לנו וודאות גבוהה לתנאים הקשים ולעינויים שהם עוברים.
אולי זה האמון שנשחק במקבלי ההחלטות, בתהיות בנוגע למלחמה במתכונתה הנוכחית,
בשברון הלב ממו"מ שלא הבשילו ומהסכמים קודמים שסוכלו או לא יצאו לפועל.
ואולי, זה שילוב של כל אלו ועוד.

**
השבוע זכיתי להקשיב לשני פודקסטים טריים עם רייצ'ל גולדברג-פולין, אמו של הרש ז"ל,
שנחטף פצוע ממסיבת הנובה בשביעי לאוקטובר, ושרד 330 ימים בשבי עד שנרצח.
ההקשבה לרייצ'ל, עם כל הכאב, האנושיות והעוצמה שבה, נוגעת ללב ומחזקת מאוד.
השיחות הללו איתה כל-כך שונות מהברברת האינסופית, הרדודה ומלאת הרעל ברשתות.
הפודקאסטים הוקלטו באנגלית.
אם יש ביכולתכם להקשיב לשיחות באנגלית, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת.
בתחתית הפוסט תמצאו את הקישורים המתאימים. 

**
הנה דוגמא ל-5 נקודות שאני לוקח מההקשבה לרייצ'ל:

א. "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'."
אור לוי ואלי שרעבי שחזרו מהשבי, מספרים על משפט שהרש אמר להם, שנחרט בהם וחיזק אותם מאוד.
הרש ציטט משפט מתוך ספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות",
שלפיו מי שיש לו "למה" מספיק חזק לחיות עבורו יכול לשאת כל "איך".
עבור רייצ'ל הידיעה שבנה לא היה שבור, חיזק אחרים, והיה שם עבורם מנחמת מאוד.
ובנוסף, היא לוקחת את המשפט הזה כסוג של הנחייה עבורה.
בעקבות בנה היא קראה שוב ושוב את "האדם מחפש משמעות".
בהשראת המסר מהרש ובמבט קדימה, רייצ'ל עסוקה עכשיו בחיפוש ובהגדרת ה"למה" שלה.
החיים לא נגמרים עם הטרגדיה הזו, הם משתנים.
ובינתיים, המטרה המרכזית שמניעה אותה בימים אלו היא לפעול ללא הרף להחזרתם של 59 החטופים.

**

ב. "פיונים במשחק"
רייצ'ל שיתפה בתחושה קשה שעם הזמן היא הבינה שרובנו "פיונים" (כלי משחק) קטנים,
במשחק מורכב המשוחק על ידי מספר מצומצם של שחקנים שמשפיעים על כולנו.
לדבריה חשוב להכיר בכך למרות הכאב והתסכול העצום שבידיעה הזו.
ההכרה החשובה הזו אינה מרפה את ידיה או גורמת לה להתייאש.
שינוי עמוק מתחיל מהכרה במצב.
רייצ'ל ממשיכה לעשות את כל שביכולתה תוך מיקוד במה שהכי חשוב. עבורה זה שחרור החטופים.
אני מוצא באמירה הזו שלה קריאה לפתוח את הראש ולפתח חשיבה-פעולה ערנית, ביקורתית ועצמאית.

**

ג. "דיינו" – תרגול הכרת תודה.
רייצ'ל וג'ון הם אנשים מאמינים ושומרי מצוות.
רייצ'ל מתארת את החלק של "דיינו" בהגדה של פסח כסדנה לתרגול הכרת תודה.
היא מחברת את זה ליום-יום שלה בשיתוף קורע לב,
ומספרת שהיא וג'ון בעלה מוצאים נחמה והכרת תודה בכך שיש להם קבר לבכות עליו,
בכך שג'ון זכה לזהות את הרש לפני קבורתו,
ובכל הסיפורים שהם שמעו על בנם מאור לוי, אלי שרעבי ואחרים.

**

ד. תמיכה חשובה במשפחות – משמרת 101
מייד עם הקימה מהשבעה והשלושים, רייצ'ל וג'ון חזרו לעשייה אינטנסיבית למען החזרת החטופים.
לדבריה, משמרת 101, הישיבה השקטה בלבן, ללא מילים ועם הרבה כוונה ותמיכה,
היא פעולה אדירה בחשיבותה עבור המשפחות, כזו שנותנת להן כוח בל יתואר.
זכיתי לשבת מספר פעמים במשמרת 101 במרחק של מטרים ספורים מרייצ'ל, ג'ון ומשפחות נוספות.
אם הנושא הזה קרוב ללבכם, בבקשה בבקשה הגיעו והצטרפו למשמרות הבאות.

**

ה. "כהרף עין"
זו אולי הנקודה הכי חשובה ומחזקת שאימצתי לעצמי מהקשבה לרייצ'ל.
רייצ'ל מזכירה את הביטוי "כהרף עין" המופיע מספר פעמים בספרות היהודית,
ומסבירה את הרעיון ששינוי גדול (למשל מעבדות לגאולה) יכול להתבצע באופן בלתי צפוי ובמהירות.
ההכרה באפשרות הזו מחזקת ומחדדת את החשיבות של להמשיך לעשות את העבודה שלנו ולא להתייאש.
בחיבור למה שקורה עכשיו, גם כשאנו לא רואים את זה או מאמינים בכך,
ייתכן שאנחנו במרחק נגיעה מהסכם כולל וחזרה מיידית של כל 59 החטופים.
ראינו את זה קורה חלקית לפני מספר שבועות כשנשיא ארה"ב הפעיל לחץ בכיוון.
זה יכול לקרות שוב ובאופן מלא, כהרף עין.

**
אלו הקישורים לשתי השיחות עם רייצ'ל גולדברג פולין:

שיחה עם תמר איש שלום , שיחה מצולמת עם דן סינור

**
למצוא את ה"למה" שלנו,
להכיר תודה על מה שבחלקנו,
לעשות בהתמדה את ה"עבודה" שלנו,
לפעול בנחישות למען מטרה ראויה,
להאמין ששינוי אפשרי,
אולי הוא ממש כאן מעבר לפינה.

בתפילה שנזכה לראות את כל החטופים חוזרים כהרף עין, לחזרתם בשלום של כל החיילים ולהחלמתם המלאה של כל הפצועים. 

שבת של שלום,
חג מיטיב,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בהקשר לבלוג הזה שאני כותב בהתמדה כבר למעלה מעשור,
הוא שרבים מהקוראים שלו הם בעלי דעות ותפיסות שונות משלי.
בשבוע שעבר לאחר שפירסמתי את הפוסט "אחריות וזכות" קיבלתי לא מעט תגובות,
חלקן מקוראות וקוראים שלא מסכימים עם עמדתי,
או שהיה חשוב להם להשמיע קול שונה ולשתף אותי בנקודת מבט אחרת.
בשונה מאנשים שמגיבים לפוסטים ברשתות ששם היד על המקלדת יכולה להיות קלה ומתלהמת,
כשאנשים הנמצאים ברשימת התפוצה של הבלוג שלי בוחרים להגיב לי,
זה נעשה במייל אישי, שחשוף לעינינו בלבד,
ובתוך הקשר של מערכת יחסים מסוימת (גם אם רק וירטואלית) שנוצרה בינינו.

אני רוצה לשתף אתכם בשתי תגובות ששלחתי לשני אנשים שונים,
שבחרו לכתוב לי מייל אישי בהתייחסות לפוסט שהעליתי בשבוע שעבר.
אני במכוון שומר על פרטיותם של האנשים ולא משתף במה שהם כתבו לי, אלא רק בתגובה שלי אליהם.
(שתי התגובות שלי מנוסחות כאן בלשון זכר, זה לא היה כך בהכרח בתגובה המקורית).

לאדם אחד כתבתי:
"שלום,
תודה רבה רבה שכתבת לי.
כשקראתי את המילים שלך הרגשתי קירבה וחיבור.
התחלת בדרך שרואה אותי ומכבדת את המקום שלי והמשכת בשיתוף במקום שלך ובדרך שבה אתה רואה את הדברים.
אני ממש מעריך את המייל שלך בעיקר משום שניכר שדעותינו שונות.
שיהיה שבוע טוב ומבורך,
בהערכה רבה, רוני"

לאדם השני כתבתי:
"שלום,
תודה שכתבת לי.
מתוך ההתיחסות, תשומת הלב והזמן שהקדשת לכתיבה נראה שאכפת לך ושהמדינה חשובה לך.
ניכר מדבריך גם שאתה מעריך אותי.

ניכר שדעותינו שונות. וזה בסדר כמובן מבחינתי.
לכן אני אפילו מעריך עוד יותר את העובדה שאתה קורא את דבריי ומגיב.

אין לי רצון וכוונה להיכנס איתך לשיח פוליטי אתך או עם קוראים אחרים, לנסות לשכנע אותך או להקשיב לנימוקים שלך על המצב.
אני כותב מתוך רצון להרבות טוב בעולם, בדרך שאני מאמין שהיא מיטיבה ומודע לכך שאולי אני טועה.
יש לי חברים רבים שדעותיהם שונות משלי ושיש בינינו הערכה הדדית ואהבה.
כשאני מעוניין בשיח על פוליטיקה או המצב אני עושה זאת בערוצים אחרים,
בפגישות פנים על פנים המאפשרות הרבה יותר העמקה והקשבה.

חשוב לי שתדע שהיה לי קשה מאוד לקרוא את המילים שלך ואת האופן שבו אתה מתנסח.
גם בגלל מילים מסוימות כמו "___", "____",
שהשתמשת בהן וגם בגלל הפסקנות הנחרצת בנוגע למגוון נושאים, אנשים ועמדות השונות משלך.

לכן, זו הפעם האחרונה שאגיב להתייחסות שלך שתנוסח בסגנון הזה.

שוב תודה על האכפתיות ועל כוונותיך הטובות.
אני מאחל לך, למשפחתך ולכל העם שלנו, שנדע ימים טובים, בריאים ובטוחים,
מלאים בערבות, אהבה ומחויבות הדדית.

שבוע טוב ומבורך,
חיים מלאים,
רוני "

**
בחרתי להקדיש את הפוסט השבוע לתגובות הללו,
כי חשוב לי להדגיש את נושא האחריות האישית שיש לכל אחד ואחת מאיתנו תמיד,
ועל אחת כמה וכמה בתקופה המתוחה והטעונה הזו.

כל אחד מאיתנו משפיע על סביבתו (במשפחה, בעבודה, במדינה),
גם באמצעות הדרך שבה הוא מתנהל וגם באמצעות ההתנהלות שהוא מוכן לקבל בסביבתו.

לכל אחד מאיתנו יש אחריות גדולה על הדרך שבה אנחנו באופן אישי מתבטאים ופועלים.
האחריות הזו גדלה שבעתיים כשהשיח וההתנהלות סביבנו מושפעים על ידי כוחות חזקים ובעלי עניין
שמטרתם לפלג, להסית, לפגוע באמון ולהגביר שנאה וקיטוב.

הצד המשלים והלא פחות חשוב של זה, הוא מה אנחנו מוכנים לקבל בסביבתנו.
מה אנחנו מאפשרים ומה אנחנו מעודדים.
איפה אנחנו שמים גבול ברור.
איזו התנהגות אנחנו רוצים להחליש ואיזו להעצים.

אנחנו מושפעים מהמנהיגים שלנו ומהסביבה שלנו. חשוב להיות מודעים לכך.
אבל אנחנו גם משפיעים על הסביבה שלנו ועל המנהיגים שלנו.
גם אם איננו בעלי תפקיד הובלה רשמי או ידוענים עם חשיפה גבוהה,
יש לנו אחריות רבה שחשוב להכיר בה.
אנחנו יוצרים את המציאות שבה אנו חיים ומשפיעים עליה.

**
קבלו הצצה לחלק מהלו"ז שלי בשבוע החולף:

ביום ב' לקחתי חצי יום חופש ועליתי לירושלים לשבת מספר שעות במשמרת 101.
זו ישיבה שקטה, ללא מילים קריאות או שלטים, כולם בלבן, שכל מהותה תמיכה במשפחות החטופים.
לכאורה, רק יושבים כמה שעות ולא עושים כלום.
אפשר לתהות האם זה בכלל משפיע על מקבלי ההחלטות.
אני באופן אישי לא מתעסק בזה.
זה בטוח משנה למשפחות שהתמיכה הזו מאוד חשובה להן.
אני את העבודה שלי אעשה ואמשיך לעשות.

ביום ג' הנחיתי מפגש נוסף של קבוצת חילונים, דתיים לאומיים וחרדים.
במפגש הנוכחי בחרנו לגעת בנושאים מורכבים, מתוך רצון להבין יותר לעומק את האחר.
יצאנו מאזור הנוחות ונתנו מקום לכאב, לפחד, לכעס ולייאוש.
אנשים אמיתיים שיתפו בצורה ישירה, לא ערוכה ולא מתווכת את המקום שהם נמצאים בו.
ברמה האישית המפגש הזה חידד לי שוב עד כמה פערי התפיסה שלנו יכולים להיות עמוקים.
באיזו מהירות אנחנו מופעלים ממשפט או ממילה גם כשהכוונות שלנו טובות.
זה כל כך מורכב.

ביום ה' השתתפתי בהפגנת מחאה בכיכר "הבימה", הייתי אחד מתוך עשרות אלפים שהיו שם.
לצד תמיכה במשפחות וחתירה לחיבור ישיר ולדיאלוג מקרב וכן,
חשוב לי מאוד גם להשתתף במחאה נחושה וחוקית.
למרות שמחאה שונה במהותה ובאנרגייה שלה מתמיכה במשפחות או מהנחיית מפגש מקרב,
אני לא רואה סתירה ביניהן.
כולן חשובות ומשלימות זו את זו.
יתרה מזו – אני מאמין שכולן הכרחיות בימים הללו.

**
קריאה לפעולה:

ללא קשר לעמדתכם הפוליטית, עשו צעד קדימה.
אל תשבו כמתבוננים מהצד.
צאו מאזור הנוחות שלכם.
הכירו בכך שגם אתם מושפעים/נשטפים על ידי מכונות התעמולה והרשתות.
צמצמו חשיפה לערוצים מזיקים שמרבים רע ומלבים שנאה,
אך היזהרו מלהתכנס בעצמכם ולטמון את הראש בחול.
בחרו פעילות שבהלימה לערכים שלכם ולמה שחשוב לכם ותמכו בה בצורה אקטיבית.
הוו דוגמא אישית בסביבתכם למה שאתם רוצים לראות בעולם.
שימו גבול ברור למה שאתם לא רוצים לראות.
הטילו ספק,
חישבו עצמאית,
פגשו אנשים אמיתיים,
הרבו טוב.

אנשים שואלים אותי אם אני אופטימי או פסימי.
אופטימיות ופסימיות הן נקודות מבט מוגבלות בעיניי.
אני לא זה ולא זה.
אני מאמין שהמצב מורכב, שהוא יכול להתפתח בדרכים שונות, ושמה שאנחנו עושים משנה.

אני מתמקד באחריות שלי ובלעשות את העבודה שלי במשמרת שלי.

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בתקופה האחרונה אני מרגיש סוג של עייפות-כבדות-מועקה מתמשכת, שבאה, הולכת ושוב חוזרת.
תחושה שנמצאת שם כל הזמן, ברקע או בקדמת הבמה, שאינה נובעת מחוסר שינה או מעומס יתר של עבודה.
היא יותר תוצר של מורכבות ואינטנסיביות שנמשכים כבר תקופה ארוכה מאוד.
אני חווה את זה לא אחת בתוכי, וזה גם עולה כל הזמן בשיחות ובמפגשים עם אנשים סביבי.
יכול להיות לזה גוון של ייאוש זוחל שהולך ומשתלט בהדרגה ובהתמדה,
של פחד, חשדנות וחוסר אמון שמחלחלים ומתגברים,
או של תסכול מתמשך, חוסר אונים ומחשבות שמה שנעשה, לא באמת ישנה את המצב.

בשבוע שעבר נתקלתי בפוסט של אסף סטי אל-בר שמתייחס לתחושות הללו ונותן להן שם – "חוסר אונים נרכש".
מאז, כבר עשרה ימים שאני מסתובב עם המושג הזה, מרגיש שהוא מעורר בי תנועה חדשה ומזרים בי עוד ועוד חיים.

אז מה זה בעצם "חוסר אונים נרכש"?
המונח "חוסר אונים נרכש" נטבע לראשונה על ידי הפסיכולוגים מרטין זליגמן וסטיבן מאייר בשנות ה-60.
הם גילו בתהליך מחקרי מדעי כי בעלי חיים ובני אדם יכולים ללמוד להיות חסרי אונים.
חוסר אונים נרכש הוא מצב שבו אנחנו לומדים להאמין שאין לנו שליטה על מה שקורה, גם אם יש לנו.
זה מין מנגנון פנימי שהמוח שלנו מייצר אחרי שחווינו שוב ושוב כישלונות, תסכולים ואכזבות.
במילים פשוטות זו האמונה שמה שאנחנו עושים לא משנה, שאין קשר בין הפעולות שלנו לתוצאות שאנו משיגים.
הדגש פה הוא על כך שזו מיומנות נלמדת (לכן קוראים לזה "נרכש") ולא גזרת גורל.

זה בדיוק מה שקורה לנו היום, בכל כך הרבה תחומים:
– במצב הפוליטי: "מה הטעם לצאת להפגנה? גם ככה כלום לא משתנה."
– ביוקר המחיה: "למה לנסות להתמקח? המחירים תמיד יעלו."
– בתחושת הביטחון: "כבר אי אפשר להאמין שמישהו דואג לנו באמת."

אחד הדברים המרתקים בהקשר של חוסר אונים נרכש הוא שאנחנו יכולים להיות בעלי תחושת מסוגלות גבוהה במימדים מסוימים בחיינו (לדוגמא – בעבודה או במשפחה),
ועם תחושת חוסר אונים נרכש במימדים אחרים (לדוגמא – בלימוד מתמטיקה או בהשפעה על המצב במדינה).

הסכנה הגדולה ביותר של חוסר אונים נרכש היא שיתוק פנימי.
כשאנחנו מאמינים שאין ביכולתנו לשנות דבר, אנחנו מוותרים מראש.
זה לא רק מונע מאיתנו להתקדם – זה גם משפיע על מערכות היחסים שלנו, הקריירה שלנו ועל חיינו.
במקרים חמורים יותר, חוסר האונים הנרכש יכול להוביל לחרדה, לדיכאון ואפילו למחלות פיזיות.

חשוב להבין שלמרבה הצער יש מי שמרוויח מהתחושה-אמונה הזו שאנחנו לא יכולים לשנות דבר.
כשאנחנו שקועים בחוסר אונים, קל יותר להסיח את דעתנו,
לשמר את הכוח של מי שנמצא בעמדות השפעה, לקדם אג'נדות ולמנוע מאיתנו להתאחד ולפעול.
הפחד והייאוש משמשים לעיתים ככלים – כי חברה מפורדת ומיואשת היא חברה שקל יותר לשלוט בה.

הבשורה הטובה היא שחוסר אונים נרכש אינו גזרת גורל.
זוהי מיומנות נלמדת, ולכן אפשר גם להחליש ולשחרר אותה.
הנה שלושה צעדים שעשויים לעזור:

1. להכיר בכך שזו מיומנות מחשבתית-רגשית נלמדת.
חשוב להבין שמה שאנו חווים הוא לא עובדה אלא דפוס מחשבתי-רגשי שנרכש.
את הדפוס הזה ניתן לאתגר, להחליש ולסדוק.
כשעולה מחשבה כמו "אני לא יכול" או "זה בטוח לא ישנה",
אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו שזו רק מחשבה (לא עובדה) ולבדוק:
"האם אני בטוח שזה נכון?", "מה יקרה אם אנסה?", "מה עשיתי לאחרונה שכן השפיע ושינה?"

2. להתגבר על חוסר האונים באמצעות פעולה:
עשייה היא תרופת נגד יעילה לחוסר אונים.
כדאי להתחיל בצעדים קטנים.
הצעדים הקטנים הללו ייצרו תנועה חדשה.
במצבים כאלו עצם ביצוע הצעד חשוב יותר מגודל הצעד,
כיון שהוא מוציא אותנו מפסיביות לאקטיביות.

הנה כמה דוגמאות לפעולות שקוראים של הבלוג הזה כתבו לי שהם עושים בתקופה האחרונה:
אפיית עוגות לחיילים, אמירת תהילים יומית תוך מיקוד בנזקקים השונים,
תמיכה נפשית ולוגיסטית במשפחות שזקוקות לזה, עזרה לנשות מילואימניקים,
השתתפות בהפגנות ובעצרות תמיכה.
אחת הפעולות שלי השבוע היתה לנסוע שוב למעגל שיח בכיכר החטופים.
ישבתי במעגל של ענבל צח, בת דודתו של טל שוהם החטוף.
טל נחטף בשביעי לאוקטובר מקיבוץ בארי עם אשתו, שני ילדיו ועוד שלושה בני משפחה.
כולם מלבדו חזרו בעסקה לפי כשנה. ממנו אין אף אות חיים מאז.
כמה זה כבר משנה שאני יושב במעגל הזה? זה באמת מה שיחזיר אותו?
זה משנה.
זה מחזק את המשפחות. את ענבל שמקדישה את חייה בשנה האחרונה לזה.
זה עוזר כשעוד אנשים זוכרים את טל, חושבים עליו ושומרים עליו בתודעה.
וזה משפיע מאוד עלי כמובן. עשייה היא ההיפך מחוסר אונים.
אני את החלק שלי אעשה, בלי קשר לתוצאה הסופית שתקרה או לא תקרה.

3. לייצר סביבה מרימה ותומכת:
חפשו אנשים ומקורות מידע שיכולים לחזק אתכם ולהזרים לכם אנרגיה מיטיבה.
מפגש עם חברים, שיחה תומכת והשתתפות בפעילויות שונות הן כמה דוגמאות.
כשמצטרפים לפעילות עם אנשים אחרים, התחושה היא שאנחנו לא לבד.
חיבור כזה יוצר תנועה חדשה, שמתחילה להשפיע לא רק עלינו, אלא גם על סביבתנו.

**

ניתן לצאת מתחושת חוסר אונים נרכש בהחלטה אחת ובצעד אחד.
לבחור לעשות, ואז לקום ולעשות.
פחות משנה מה, העיקר לעשות.

את הצעד הקרוב שלי אני בוחר לעשות מחר, יום ו' 22.11 בירושלים, בעוד משמרת של 101.
יושבים בשקט בחולצה לבנה, ללא התלהמות וצעקות, ללא שלטים, ללא קריאה פוליטית כזו או אחרת.
תמיכה אנושית קרובה באמהות החטופים, נוכחות והקשבה לתחינת הלב שלהן להחזרת ילדיהם.
יש עוצמה אדירה בישיבה שקטה ונחושה כזו של מאות אנשים, והלוואי הלוואי שכבר מחר נהיה אלפים.
יום שישי הקרוב – 10:15 תדריך בשער הכניסה לקמפוס גבעת רם, 11:00-14:00 משמרת.
אפשר להירשם בטופס הבא שבו תמצאו גם קישור להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ.
מעוניינים בהסעה? פנו לעידית ב- 0524398991, אולי יש מהאזור שלכם.

מה אתם אומרים? תצטרפו אלי ואליהן?
אם תהיו שם, בואו להגיד שלום ולתת חיבוק.
יהיה נחמד להיפגש "בעולם האמיתי" שמעבר למיילים ולרשתות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

במוצ"ש האחרון נסעתי עם משפחתי לכיכר החטופים.
זה היה ערב קורע לב.
הדוברים, בני משפחות החטופים, זעקו את תחינתם ואת כאבם,
כמו חיות פצועות שנלחמות על הגורים שלהן.
לצדנו היו כמה אלפי משתתפים, רק אלפים בודדים באירוע כל כך עצוב וטרגי.
בדרך חזרה הביתה התחילו להגיע השמועות על חילוץ שש הגופות,
וכמה שעות מאוחר יותר התפרסמו תמונותיהם של כרמל, הרש, עדן, אלכסנדר, אלמוג ואורי זכרונם לברכה.

בתוך פחות מ-24 שעות חזרנו להשתתף בהפגנת הענק בבגין,
כשהפעם אנחנו חלק ממאות אלפים ולא מאלפים בודדים.
להפתעתי, דווקא באותו לילה ובבוקר שלמחרת חוויתי נפילה במצב רוחי:
הרגשתי חשש, עייפות גדולה וייאוש מחלחל שההפגנה הגדולה הזו היתה רק אירוע נקודתי,
שמהר מאוד תשומת הלב תעבור למשהו אחר, שגם העניין הזה יחלוף ויישכח,
ושכל המאמצים להחזרת החטופים ולשיפור המצב לא ישנו דבר.

ואז, מתוך המקום השפוף הזה נזכרתי בג'וליה קמרון ובחוזה שלה עם אלוהים.
ג'וליה קמרון (שכתבה עשרות ספרים ומחזות) מתארת בספרה "דרך האמן" את שגרת העבודה שלה:
שגרה יומיומית של עשייה-כתיבה שהיא דבקה בה גם כשאין לה חשק או השראה,
וגם כשהיא לא בטוחה אם מה שהיא כותבת מעניין, איכותי או מקדם אותה.
היא קוראת לזה "חוזה עם אלוהים", חוזה שלפיו "אני אדאג לכמות, אתה תדאג לאיכות."
במקרה של ג'וליה זו יכולה להיות כתיבה יומית של 1000 מילים לספר חדש שהיא עובדת עליו.
החוכמה היא "להופיע" בכל בוקר ולעשות את העבודה שלנו, באשר היא.
ב"חוזה עם אלוהים" אנו מתחייבים למלא את חלקנו,
גם אם איננו בטוחים במה שאנו עושים או אם זה משנה משהו.
אנו מתמקדים במה שבשליטתנו ולוקחים עליו אחריות,
תוך תקווה ואמונה שכוחות נוספים (אלוהים, העולם, אנשים אחרים) ידאגו לשאר.

**
אני מוצא משהו משחרר ומרים ב"חוזה עם אלוהים" של ג'וליה.
התפקיד שלה הוא להופיע ולעשות את העבודה שלה.
היא לא יודעת לאן זה מוביל והיא לא מתעסקת בזה.
באופן דומה, גם אני רוצה לעשות חוזה עם אלוהים או עם היקום.
ואולי בעצם זה חוזה עם עצמי.
אני אדאג למה שבאחריותי ו"הוא" ידאג לשאר.
בתחילת המלחמה עם כל הלחץ של הימים הראשונים והקירבה של כפר סבא לשטחים, 
רצתי לעשות רישיון לנשק ורכשתי לעצמי אקדח חדש.
חשבתי לעצמי שאני, את החלק שלי אעשה.
אינני יודע אם זה יספיק או לא, אבל את החלק שלי אעשה.
אני מתעסק במה שבשליטתי ובאחריותי,
ולא בוחר את פעולותיי על בסיס חישובים עתידיים או תוצאות מובטחות.

בחודשים האחרונים, כשאני מגיע עם משפחתי במוצ"ש לכיכר החטופים אני עושה זאת כי אני רוצה,
וכי זו דרכי להביע תמיכה במשפחות היקרות, ולא כי אני בטוח שזה ישנה או יעזור.
אני יוצא להפגנה כי חשוב לי לתרום את חלקי ולהפגין נוכחות ברחובות.
אני שמח על הבחירה שלי וגאה בפעולה שלי,
גם כשאיני בטוח אם ועד כמה זה ישנה.
אני אדאג לחלק שלי.

**
יש משהו לא טריויאלי בלהסכים להיות אחד מתוך רבים,
לעשות את העבודה שוב ושוב, מכל הלב ובנפש חפצה,
מבלי לדעת אם ועד כמה זה משנה.

במורכבות שבה ההבנה שלי מוגבלת,
אני גם רוצה להישאר פתוח גם לאפשרות של הפתעה לטובה,
שיום אחד דברים ישתנו ופתאום דברים ייראו אחרת.

אני כבר מספיק מנוסה בכדי לדעת שאני לא יודע הכול,
ושמה שנראה דמיוני או בלתי אפשרי יכול במהירות להפוך למציאותי ויומיומי.
זה נכון לשני הכיוונים – גם לכיוון הרצוי והמשמח וגם לכיוון הלא רצוי והמלחיץ.
ולפיכך, אין זה מתפקידי לחשוב יותר מדי קדימה ולנסות לחזות ולנחש.
עלי להופיע, לתרום את חלקי ולעשות את העבודה שלי.

**
במקרה של ג'וליה קמרון העבודה היא כתיבה יומית, אבל מהי בעצם העבודה שלנו בתקופה הזו?
זו שאלה חשובה שכל אחד צריך להשיב עליה לעצמו.

אני רוצה לעשות את העבודה שלי במשפחתי, בארגון שלי באינטל ובמדינה שלי.
במשפחה שלי אני רוצה להמשיך להיות שם עבור בני משפחתי,
לתמוך בהם ולהוות דוגמא אישית חשובה ומיטיבה.

באינטל אני רוצה למלא את תפקידי,
לפעול לטובתם של העובדים והמנהלים בארגון, לסייע כמיטב יכולתי בתקופה מורכבת שהארגון עובר כרגע.

במדינה אני רוצה לתמוך במשפחות החטופים, להשמיע את קולי,
לתמוך אקטיבית בדברים שאני מאמין בהם ושאני רוצה לקדם.

בעזרת הכתיבה שלי (שהפוסט הזה הוא חלק ממנה) אני רוצה להרבות טוב,
לעודד תקווה וקירבה, להוות דוגמא אישית להחזקת מורכבות ולאי-התלהמות.

זה המקום שאני נמצא בו כרגע,
זה המקום שאני רוצה להיות בו,
והיום זה יום מעולה להופיע ולעשות את העבודה שלי.

תצטרפו אלי..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"לשרוף את הספינות" הוא ביטוי המבוסס על סיפורו של מנהיג צבאי ספרדי בשם קורטז,
שבמאה ה-16, במהלך מלחמתו באימפריה האצטקית ונסיונו לכבוש את מקסיקו,
הורה לחייליו לשרוף את כל ספינותיהם לאחר שהגיעו לחופי מקסיקו.
הפעולה הזו נועדה להגביר את המוטיבציה והמחויבות של חייליו, על ידי העלמת אפשרות מילוט ונסיגה.
הדרך האפשרית היחידה עבורם להישאר בחיים ולחזור הביתה בשלום היא לנצח.

הדימוי "לשרוף את הספינות" משמש כדוגמא לכך שלפעמים צריך לסכן הכול בכדי להצליח.
לדוגמא: לעזוב מקום עבודה בעל הכנסה בטוחה ויציבה כדי להקים את העסק שחלמת עליו.
ההנחה היא שבכדי להוציא מאתנו את המיטב כדאי לנו לדחוק את עצמנו לפינה, למקום השרדותי,
שיוציא מאתנו יותר ממה שנוציא מעצמנו כשאנחנו באזור נוחות בטוח.

אני אוהב את הסיפור הזה, ועם זאת אני פחות בן אדם של "לשרוף את הספינות".
למה להמר על חיינו ועל עתידנו כשיש לנו ברירה?
אם זה עניין של מה בכך, ניחא.
אבל כשעלולים להיות מחירים משמעותיים כמו מוות, קריסה כלכלית, פגיעה במערכת יחסים או בקריירה,
האם אין דרך אחרת שגם דוחפת אותנו להוציא יותר מעצמנו וגם לא פוגעת בהיבטים קריטיים של חיינו?

**
האנלוגיה היותר מתאימה עבורי במצבים של יציאה מאזור הנוחות ליצירת שינוי היא "סגירת פתחי יציאה".
הביטוי הזה הוא מונח מוכר מעולם הטיפול הזוגי.
כשזוג שחווה קשיים ושוקל להתגרש מגיע לטיפול,
מקובל לבקש ממנו לסגור את פתחי היציאה לשלושת החודשים הקרובים.
לסגירת פתחי היציאה יש משמעות כפולה:
זו גם התחייבות לא לקבל החלטה להיפרד במהלך תשעים הימים הבאים,
ובה בעת זו גם מחויבות לתהליך טיפולי המשותף.

במילים אחרות, זוג שמקבל על עצמו לסגור את פתחי היציאה,
מסכים להשהות את ההחלטה בנוגע לחייהם המשותפים,
ולוקח על עצמו להגיע לפגישות קבועות, להתמסר לתהליך ולעבוד על הבעיות שלו.

**
"לסגור פתחי יציאה" יוצר מחויבות לתקופת זמן נתונה,
הכוללת יציאה מאזור הנוחות והתמודדות עם קשיים ואתגרים לא מבוטלים.

בשונה מ"לשרוף את הספינות" זהו צעד מוגבל בזמן שאינו בלתי הפיך.

בחיבור לדימוי הספינות, הספינות לא נשרפות אלא עוזבות את החוף לתקופה מוגבלת,
בכדי לחזור בתום שלושה חודשים ולעמוד לרשותנו אם נצטרך אותם.

**
איך כל זה מתחבר ליצירת שינוי בחיים וליציאה מאזור הנוחות?

כשם שניתן להתחייב לסגירת פתחי יציאה בטיפול,
כך אפשר להתחייב לסוגים נוספים של "עבודה" כמו למשל קידום פרויקט צדדי מסוים,
התמסרות לתהליך כלשהו, למידה של תחום לא מוכר או תרגול יומי של הרגל חדש.

סגירת פתחי יציאה אינה בריחה מהחלטה או מביצוע שינוי,
אלא מחויבות להתמודדות משמעותית ומאתגרת בתחום שחשוב לנו.

האם יש תחום בחייכם שחשוב לכם ליצור בו שינוי תוך יציאה מאזור הנוחות שלכם?

מה יותר מתאים לכם במצבי שינוי – "לשרוף את הספינות" או "לסגור את פתחי היציאה"?

איך תיראה מחויבות לעבודה ו"סגירת פתחי יציאה" בחודשים הקרובים בתחום הזה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני שמתחילים לעבוד ביחד מקובל לחתום על חוזה עבודה. 
חוזה עבודה הוא מסמך משפטי המאגד בתוכו את הזכויות וההטבות השונות שצפוי לקבל העובד ושהארגון מחויב לספק אותם בתמורה לשעות העבודה שמוסכם עליהם. 
החוזה מתמקד במידה ניכרת בדברים החומריים ומטרתו ליצור בהירות שתשרת את העובד ואת המעסיק ותמנע אי-הבנות.

לתפיסתי, ארגונים הם פלטפורמה שמטרתה לשרת את העולם ואת האנשים שעובדים בארגון ועם הארגון. 
אולי לפני שבוחרים לעבוד ביחד ולחתום על חוזה חומרי וחוקי, חשוב לחתום על חוזה של כוונה המזכיר לנו מדוע אנו מתחילים לעבוד ביחד ואיך חשוב לנו להתנהל במסגרת השותפות שאנו יוצרים.

דמיינו לעצמכם שהמילים הבאות יצטרפו לחוזה החוקי כמעין חוזה עבודה משלים, שמתמקד במימד הכוונה. 
"חוזה הכוונה" יכול לשמש אותנו בתחילתה של עבודה משותפת, וגם בכל פעם שמשהו משתנה ושמשהו שהתאים לנו עד עכשיו מפסיק להתאים לנו. 
תארו לעצמכם מעסיק אומר לעובד או עובדת חדשה את המילים הבאות רגע לפני שהם מחליטים ומתחילים לעבוד ביחד:

"אכפת לי ממך.
חשוב לי שיהיה לך טוב ושתרגישי טוב.
חשוב לי שתצליחי, שתתפתחי ושתהני מהעבודה.
זו זכותך המלאה. העבודה היא חלק חשוב מחייך. לא החלק היחיד.
אני מבין את זה, מכבד את זה ומכיר בזה.
הצרכים שלך, הצרכים שלי והצרכים של הארגון חשובים באותה מידה.

אין לי מושג איך דברים יתפתחו עם הזמן ובוודאות הם יהיו שונים מאיך שהם כרגע.
נמשיך ביחד כל עוד זה משרת את שנינו ואת הקבוצה שאנו חלק ממנה.
בקשר בינינו לא תהיה קביעות המבוססת על תואר, דרגה, תפקיד או מסמך.
בקשר בינינו הקביעות תנבע מאכפתיות, מכבוד הדדי ומערך אמיתי שנמשיך לתת ולקבל לאורך הדרך.

יש לי כוונה חזקה לקיים את החוזה הזה ומחוייבות לדיאלוג מתמשך פתוח, כן ויצירתי.
אני מקווה שנישאר ביחד הרבה שנים ושנמשיך להרוויח ממערכת היחסים הזו ביחד.
במידה ומשהו ישתנה אעשה כל שביכולתי כדי לסיים את זה בצורה מיטבית. לך ולי.
גם אז הצרכים שלך, הצרכים שלי והצרכים של הארגון יהיו חשובים באותה מידה.
החוזה הזה מחייב את שנינו. כל מה שאני מצפה מעצמי אני מצפה גם ממך.
מעבר לכך אין הרבה דברים שאני יכול להבטיח או רוצה לבקש.

מתאים לך שנתחיל לעבוד ביחד…?"

**
ככה… פשוט…
לרצות ששנינו נרוויח מהעבודה המשותפת. להתכוונן לטוב משותף. 
להקשיב למה שחשוב ולשים על השולחן את מה שחשוב. 
לבדוק בכנות, בסקרנות ובפתיחות אם יש התאמה. 
להיכנס לשיתוף פעולה אם יש ולהיפרד בידידות אם אין.

ככה… פשוט…
פתוח, אותנטי, ישיר. 
בלי לשחק משחקים, בלי תרגילים והסתרות, בלי מניפולציות שיווקיות, בלי אסטרטגיות מתוחכמות, בלי לבזבז אנרגיות מיותרות.

עבור חלק מהאנשים "חוזה הכוונה" יכול להישמע דימיוני, נאיבי, לא מעשי ואולי לא לגמרי מחובר למציאות.
האם ניתן בכלל ליישם "חוזה כוונה" במערכת גדולה שבה אנשים שונים מונעים מכוונות שונות ולא בהכרח מחוברים לתפיסה הזו?
אני מסכים שחוזה הכוונה מביא איתו מורכבות לא קטנה ושהוא אינו קל ליישום, בטח שלא בעולם מורכב, דינמי ומלא אינטרסים, לחצים, פוליטיקות ומגבלות.
הוא לא מתאים לכל מצב, לכל אחד או לכל מקום. כוונה היא לא משהו שניתן לכפות.

ועם זאת, כשם שאנו יודעים להביא אותו למשפחה, למעגל החברים הקרובים שלנו ולעבודה עם שותף או שותפה, ניתן לשאוף אליו ולקיים אותו בסביבת העבודה גם בהיקפים גדולים יותר. 
המהות כאן אינה הפורמט, המילים הכתובות או התוקף החוקי, אלא הכוונה העומדת בבסיס שיתוף הפעולה שאנו רוצים לפתח.
זה לגמרי אפשרי וזה תלוי במידה רבה בנו ובבחירות שלנו.

"חוזה כוונה" מתחיל תמיד בכוונה שבין שני אנשים: אנחנו והאדם שאנו רוצים לעבוד איתו כמעסיק, עובד או שותף. 
בין אם אנחנו מעסיקים או מנהלים ובין אם אנחנו עובדים, יש לנו יכולת, אפשרות ואחריות ליצור חוזה כזה ולקיים אותו.
למי ולמה אנו אומרים "כן"? למי ולמה אנו אומרים לא"? 
עם מי אנו בוחרים לעבוד, למה אנו נותנים עדיפות ועל מה אנו מוכנים לוותר?

באופן אישי, אני מרגיש בר מזל לעבוד בשנים האחרונות בארגונים ועם ארגונים שחולקים את הנחות היסוד ואת הכוונה המרכזיות העומדות בבסיס החוזה הזה: 
אכפתיות אנושית, אמון והכרה בשוויון הערך האנושי שביחד יכולים להביא להגשמה משמעותית, למצוינות ולהצלחה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר. 
פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,
לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.
נדהמתי ועניתי בחיוב.
הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:
'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר הנכון'. "

"התפילה היא מעבר מן השליטה אל התעלומה.
בעבר התפללתי למען החולים שלי. 
בימים אלה אני מתפללת גם למען עצמי.
לפעמים אני מתפללת שתהיה בי חמלה, אבל לעתים קרובות יותר אני מתפללת שלא אזיק,
תכונה רוחנית חשובה הטמונה בשבועת היפוקרטס.
כאדם אני יודעת שלעולם לא אוכל להגיע לרוחבה ולעומקה של הפרספקטיבה המאפשרת לדעת
אם מעשה כלשהו ממעשיי הביא בסופו של דבר נזק או תועלת.
למרות זאת, אני מקווה שאביא תועלת בשירות מטרה קדושה מבלי לדעת זאת אפילו.
לכן, לפעמים, לפני שאני פוגשת מטופל, אני נושאת תפילה חרישית קצרה:
'אין ביכולתי להבין את הסבל וגם לא את הריפוי, אבל ברגע זה אני כאן. השתמשו בי.' "

~ הציטוטים מתוך "חוכמה משולחן המטבח" / רחל נעמי רמן

**
"הלוואי שאצליח לראות את האדם שאפגוש בעוד רגע.
מעבר למסכות ולכותרות. 
מעבר לקורות החיים.
הלוואי שאצליח לראות כדי שאוכל לעזור.
כדי שאוכל לעשות את הדבר הנכון."

~ תפילתה של א., מגייסת בחברת הייטק, שבשנים האחרונות אני זוכה לעבוד איתה.

**
אחד העקרונות החשובים ברייקי הוא שכמטפל אינני אחראי לריפויו של האדם שבו אני מטפל.
אני בסך הכול צינור או ערוץ שדרכו זורמת האנרגיה הנמצאת בעולם אל המטופל.
כצינור, אינני מחפש הוכחה או משוב לכך שמה שאני עושה עוזר.
אינני מכוון לתוצאה מסוימת שאני רוצה שתקרה ושאני מאמין שהיא ה-תוצאה ה-נכונה.
כערוץ אני מכוון לטוב העליון של האדם שבו אני מטפל מבלי לדעת בהכרח מה זה אומר.
אני סומך על האנרגיה שתדע את דרכה ובוטח באדם ובכוחות הריפוי הפנימיים שלו.
כערוץ שדרכו זורמת אנרגיה, תפקידי להחזיק כוונה ולהיות נוכח.

אולי בדומה לרייקי, להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח, זה גם תפקידי כמנחה, כמנהל, כמגייס, כחבר, כהורה וכבן זוג.

זה לא במקום.
זה לא במקום הכנה מדוקדקת לסדנה, מעבר על קורות חיים, ביצוע מטלה בפרויקט, קניות בסופר, או הסעה לחוגים.
זה לא תירוץ לאי-עשייה, לדחיינות או לחיפוף.
להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח זה תוך-כדי ולצד ההכנה לסדנה, הקניות בסופר, מעבר על קורות החיים, ביצוע מטלת הפרויקט וההסעה לחוגים.

**
לשאת תפילה.
להחזיק כוונה.
לגלות ענווה.
להיות פתוח להכוונה.
לשחרר אחיזה בתוצאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המקצוען

• המקצוען מופיע לעבודה בכל יום. עבודתו היא מרכיב חשוב בחייו ובתרומתו לסביבתו ולעולם.

• המקצוען מקדיש חלק ניכר מהאנרגייה שלו ומתשומת ליבו לעבודתו. הוא בוחר לעשות זאת משום שהוא מבין את חשיבות עבודתו עבורו ועבור אחרים, ולא בגלל שהוא מרגיש חובה לעשות אותה.

• המקצוען מקבל שכר על עבודתו. השכר הוא ביטוי להכרת התודה ולערך שאנשים הנהנים מעבודתו חווים ומקבלים. השכר הוא גם אמירה המסייעת למקצוען להפסיק להיות חובבן.

• המקצוען מתמסר ומושקע רגשית. כשהוא עושה את עבודתו, מה שמונח על הכף חשוב ומשמעותי עבורו.

• המקצוען אינו מוגדר ע"י עבודתו, אינו נאחז בה או מזוהה איתה. המקצוען אינו מתייחס לכשלונותיו ולהצלחותיו באופן אישי. מחמאות, ביקורות, שבחים ובוז נוגעים בו וחולפים.

• המקצוען מתייחס לעבודתו בכבוד וברצינות. הוא ממוקד בתוצאות ובלקיחת אחריות. המקצוען עומד בהתחייבויות שלו ומתרחק מתירוצים, האשמות, סיפורים והסחות דעת.

• למקצוען יש דרישות גבוהות מעצמו ומעבודתו. הוא דוחה סיפוקים, לא מוותר לעצמו ומתמודד עם קשיים.

• המקצוען ממשיך ללמוד, להפיק לקחים, להקשיב, לתרגל, להתפתח ולהשתפר כל הזמן.

• המקצוען מגלה חמלה כלפי עצמו וכלפי אחרים. הוא מבין ומקבל את אנושיותו ואת אנושיות הסובבים אותו. המקצוען חוגג ומתאבל. הוא לא מקל ראש בקשיים שהוא ואחרים חווים וגם לא נבהל מהם.

• המקצוען אמיץ ופועל למרות הפחד. הוא מכיר בשדים שלו ומודע להתנגדות הפנימית שהוא חווה. המקצוען אינו מתכחש לכוחות הללו וגם אינו נותן להם לנהל אותו.

• המקצוען פועל מתוך כוונה להיטיב עם עצמו, עם הסובבים אותו ועם העולם. הוא מבין שמהות עבודתו היא להיטיב, לסייע, לתמוך ולעזור, ושלכוונה זו יכולים להיות מופעים רבים.

• המקצוען עניו. הוא אינו רואה עצמו כנעלה או כנחות מאחרים. הוא מבין שבעבודתו הוא מחובר למשהו גדול ממנו ושהוא רק אחד מהגורמים המאפשרים לעבודה להתבצע.

• המקצוען ערני וסקרן. הוא חי בהווה ומבין שהחיים ועבודתו ארעיים, דינמיים ומשתנים כל הזמן.

• המקצוען נדיב. הוא שמח לעזור לאנשים מסוימים ולהיות שם עבורם כשהם צריכים אותו. ובאותה מידה הוא שמח לבקש ולקבל עזרה מאנשים אחרים ולאפשר להם להיות משמעותיים עבורו.

• המקצוען שמח ומכיר תודה על הזכות לעשות את העבודה שלו, על האנשים ונסיבות החיים שתרמו להתפתחותו ושמסייעים לו בדרכו.

• המקצוען מבין שהוא בדרך ושהוא תמיד יהיה בדרך. מסעו של המקצוען לא נגמר. הוא אינו מנסה להגיע למקום כלשהו ומבין שיעדים ומטרות משמשים עבורו כאבני דרך זמניות בנתיב אינסופי.

**
בזכות פוסט של סת' גודין הגעתי לאתר של דרק סיברס.

בזכות דרק סיברס וספרו "Hell Yeah or No" הגעתי לספריו ולרעיונותיו של סטיבן פרספילד.

בזכות סטיבן פרספילד הגעתי ל- Turning Pro ול- The War of Art.

את ההשראה לפוסט הנוכחי קיבלתי מהספר – Turning Pro.

לפני מספר ימים דרק סיברס וסטיבן פרספילד לא היו קיימים בעולמי.
השבוע זכינו לבלות כמה שעות נפלאות ביחד.
כששבוע מתחיל אין לנו מושג איך הוא יתפתח ולאן נגיע.

האדם שכותב את הפוסט הזה שונה מהאדם שכתב את הפוסט בשבוע שעבר.
אין לי מושג איך המילים הללו משפיעות על מי שקורא אותן ולאן הן מתגלגלות.

טיך נהאת האן קורא לזה “התהוות גומלין” – Interbeing.

דבר מוביל לדבר מוביל לדבר. 
חיים בהתהוותם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר