תגית: עצב

אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים, 17 לינואר 2025.
בדיוק פורסם שהקבינט אישר את עסקת החטופים.
על פי התוכנית כבר ביום ראשון הקרוב ישוחררו החטופות הראשונות.
בימים האחרונים פגשתי שני פוסטים של שני אנשים שאינני מכיר באופן אישי.
המילים שלהם נגעו בי, הרגישו מדויקים ומשמעותיים עבורי, ואני בוחר לחלוק את המילים הללו אתכם.

לב קוגן כותב:

"אני כל הזמן האחרון הזה, והזמן האחרון הזה הוא כבר נצח , פחדתי מהרגע הזה שיתחילו לחזור החטופים.
לא התעמקתי בפחד. לא חקרתי אותו. קצת שמתי אותו בצד.
והיום , תוך כדי נהיגה דימיינתי. עם כל הגוף דימיינתי. היום דימיינתי איך הראשונים מתחילים לחזור.
לפני זה אפילו מזה פחדתי. מלדמיין. דמיינתי איך הם יוצאים מהרכב של הצלב האדום ומועברים לצהל.
הדימיון היה ממשי. מאוד מורגש. ובאותו רגע שהדימיון עלה פילח את גופי כאב חד.
הוא היה דומה לכאב שהרגשתי כשהחטופים חזרו בגל הקודם הרחוק כל כך. רק שהפעם הכאב היה חזק פי מלא. הרגשתי את הכאב שלהם. הרגשתי את הכאב של המשפחות שלהם. כאב דוקר שמעוות את כל הגוף.
זה הגיע בלי מילים. ובלי צבעים. ובלי תמונות. רק כאב. נקי.

הבנתי שמזה פחדתי. פחדתי מלהרגיש את הכאב הזה.
הבנתי שהדימיון הזה הוא תרגולת למה שהולך להיות פה באוויר בשבועות הקרובים.
הגוף שלי חכם והוא מכין אותי כשבאמת צריך.
וזה לא שלא היה פה כאב לפני זה. ברור שהיה.
אבל משהו בחזרה שלהם הביתה תוקע לי מקוש בלב.

וכן אני הולך מאוד לשמוח. וכן אני הולך להגיד תודה. וגם הולך להיות פה ממש כואב בזמן הקרוב.
ואני מרגיש שלעוד הרבה אנשים הולך להיות ממש כואב בזמן הקרוב. וכולנו נראה אחד את השני ברחוב.
וכולנו נראה אנשים שמתנהגים את הכאב הזה. וחלקם ידברו אותו. וחלקם יסתירו הכול. גם מעצמם.
ולזה בא לי להיות מוכן.
בא לי להעמיס על הכתפיים שלי שקים מלאים בחמלה וענווה. ולקוות שיספיק לי.
שיספיק לכולנו.

יאללה כבר!"

**
חגי לובר כותב :

"ממשלת ישראל החליטה, ככל הנראה, להגיע להסכמה עם חמאס –
שחרור חטופים תמורת רוצחים והפסקת המלחמה.
האם המחיר בלתי נסבל ואסור לשלם אותו? – יתכן.
האם שחרור החטופים מצדיק את תשלום המחיר? – יתכן.

יש מחיר אחד שאסור לנו לעשות לעצמינו בעקבות העסקה,
והוא – פירוקה של החברה הישראלית, בגלל דיון רווי שנאה והשמצות חריפות ובגלל מעשים פוליטיים נמהרים.

תמכו או בקרו את העסקה, עיתויה, ומחירה, בצורה עניינית, מבלי ליצור גלי הדף נוראיים ומבלי לפגוע במשפחות חטופים וחללים.
אל תגידו "מותם של חיילי צהל היה לשווא" (גם אם זה נכון בעיניכם), זה מפרק אלמנות, יתומים ושכולים.
אל תגידו "היה אפשר לעשות את העסקה קודם ולהציל חטופים שמתו סתם" (גם אם זה נכון בעיניכם), זה מפרק משפחות חטופים.
גם אם אתם תומכים בעסקה, אל תקלו, לצורך אפולוגטי, במחיר הדמים הנורא של שחרור מחבלים סיטונאי, והפסקת השמדת יכולות ושלטון חמאס בעזה.
זו אמירה חסרת רגישות וחסרת שחר, שגורמת, בצדק להתקוממות ולתגובות נגד חריפות.
גם אם אתם מתנגדים לעסקה, אל תקלו בסבלם של החטופים, ובצורך הדחוף לשחרר אותם,
זו אמירה נוראה ומקוממת, ערכית, ומוסרית, ואנושית, וגם היא גורמת, בצדק, לתגובות נגד חריפות.
…
גלו אחריות, התעלו לגודל השעה."

**
המילים של לב ושל חגי מצליחות להיות קול צלול וחומל בעיצומה של מורכבות עצומה ואינטנסיבית.

מלב אני לוקח את המיקוד בתהליך ובחוויה האישיים.
לשים לב למה שעובר עלי, להתכונן לשבועות אינטנסיביים ורגשיים מאוד של גם וגם.
הגם וגם הזה של כל מה שחי בי עכשיו ובכל השנה הזו ימשיך לחיות, רק כנראה בעוצמות הרבה יותר גבוהות:
שמחה, עצב, הכרת תודה, פחד, כאב, אבל, הקלה, מועקה, ודאות וחוסר ודאות.

מחגי אני לוקח את ההכרה במורכבות של המצב,
ואת האחריות האישית למשפחות השכולות, למשפחות החטופים והחיילים, ולחברה הישראלית.
חגי מדגיש כמה חשוב להימנע משיפוטיות משטיחה ומרדדת של כל אדם ודעה השונים ממני ומדעתי,
ובעיקר הוא קורא להפגיון רגישות, אמפטיה ואנושיות לכל מי שסביבנו.

גם לב וגם חגי מדגישים את החשיבות של חמלה ושל ענווה, פנימה והחוצה, בשבועות הקרובים.

**
אני רוצה להצטרף אליהם ולחלוק אתכם כמה מילים שכתבתי לעצמי הבוקר:

להתכונן למעבר דרך רגשות עזים.
אחריות אישית בנוגע למה שניחשף אליו, מה שיצא לנו מהפה ומה שנבחר לעשות.
שימור עצמי.
אחריות לסביבה ולשיח. לשמור על שיח נקי ומכבד.
לזכור שאנחנו תמיד תורמים (בצורה מיטיבה או מזיקה) ושאין תרומה נייטרלית.
לא לשפוך את הכאב, הזעם והפחד שלנו על אחרים.
חשוב להכיר במושפעות שלנו מהמצב –
גם מאירועים אמיתיים שמתרחשים וגם מטריגרים הנובעים מכותרות, הודעות ותגובות של אנשים אחרים.
חשוב להיות בענווה.
אנחנו יותר מושפעים ממה שאנחנו חושבים ואנחנו פחות יודעים ממה שאנחנו חושבים.

יראת כבוד למורכבות. לזכור שאנחנו לא יודעים הכול. 
לזכור שכשמישהו מתבטא בצורה שאנחנו לא מבינים או שמטריגה (מלשון טריגר) אותנו,
זה הרבה פעמים ביטוי לכאב, לפחד ולכעס שלו.
מותר לאב שבנו חטוף לחשוב שעדיף לא לעשות את העסקה הזו.
זה לא סימן לכך שהוא לא אוהב את בנו, לא רוצה שהוא ושאר החטופים יחזרו, או שהוא פנאט קיצוני. מותר לו.
תפקידנו אינו להעריך אחרים כרגע, לתת להם ציונים, לנתח ולאפיין אותם.

תפקידנו להיות כוח מיטיב בימים הקרובים.
לשמור על עצמנו וליצור גלים של חמלה, ריפוי ואהבה בעולם.
לתת מספיק מקום לעצב ולאבל כדי שיוכלו לנוע, לקבל את הקשב הנחוץ להם, לעבור עיבוד.
אבל ועצב צריכים את המקום שלהם.
להתחבר לרצון להיטיב ולתת לו להוביל אותנו –
להיטיב עם החטופים ועם משפחותיהם, להיטיב עם הלוחמים, עם משפחות שכולות, עם החברה והמדינה.
לדבוק בכוונה מיטיבה שתעזור לנו לעבור דרך התקופה הזו.
לרצות בטובתנו שלנו ובטובתם של כל המעורבים גם כשאיננו יודעים מה בדיוק זה אומר.

אנחנו לקראת "ים גבוה", הולכים להיות מטולטלים מאוד.
זה כל כך מורכב. וכל אדם עולם ומלואו.
בימים הקרובים יהיה הרבה צורך בחמלה. בהקשבה. ברוגע. בנשימה. באיזון ובייצוב.
בתמיכה. בלתת מקום. בחיבוק אוהב. בטוב לב. פנימה והחוצה. 

התקופה הקרובה היא הזדמנות לחיות את מה שאנחנו רוצים לראות יותר בעולם.
הזדמנות לפעול בצורה מיטיבה עבורנו ועבור אחרים.
הזדמנות לתרגול מעמיק אל מול כוחות פנימיים וחיצוניים, נטיות והרגלים,
במצב מורכב, מאתגר ואינטנסיבי מאוד מבחינה רגשית.

עסקת החטופים שצפויה להיחתם היא לא הסוף של שום דבר.
היא עוד צעד בדרך המתמשכת הזו שלוקח אותנו לשלב הבא של המסע הזה שלנו.

לאט לאט, יום ועוד יום, בהרבה כבוד, עדינות, נחישות ואהבה.

מוזמנים להעביר את זה הלאה אם מרגיש לכם שתהיה לזה השפעה מיטיבה על מישהו.
מוזמנים גם לכתוב לי כמה מילים אם מתחשק לכם.

מי יתן ונזכה לראות בקרוב את כל החטופות והחטופים חוזרים למשפחותיהם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בתחילת השבוע אשתי הראתה לי סרטון עם אדם שאיבד את אשתו ואת בנו ב7.10.
המוטו שלו הפך להיות "אין דבר כזה מחר".
מאז האסון הוא מפציר בעובדיו לדחות בעבודה את מה שאפשר למחר, לצאת הביתה קצת יותר מוקדם,
ולהקדיש עוד היום זמן למשפחה, לחברים ולחוויות חיים משמעותיות.
זה היה סרטון חזק והיתה לי תחושה שכבר ראיתי ושמעתי אותו.

כמה דקות לאחר שצפיתי בסרטון, נפל לי האסימון ונזכרתי מאיפה אני מכיר אותו.
אבידע בכר מבארי הופיע בסדרת "היום שלא נגמר" בכאן11 ועם המילים שלו בחרו לסיים את הסדרה.
קטע הסיום איתו היה מרגש ועוצמתי,
במיוחד לאור הסיפור האישי שלו וההכרות עם מה שהוא ומשפחתו עברו באותן שעות טרגיות בממ"ד.

המסר החשוב של אבידע הוא לעשות היום את מה שחשוב ולא לדחות למחר, כי מחר אולי יהיה מאוחר מדי.
אני בטוח שהרעיון הזה לא מפיל אתכם מהכסא ושזו לא הפעם הראשונה ששמעתם אותו.
כל מי שחי פה אי-אילו שנים כבר חשב אותו לעצמו.
כן, זה חשוב וברור, ועדיין קשה ליישם את זה.

**
בשנים האחרונות התחדד לי שהרעיון הזה מתאים לא רק לעשייה אלא גם להרגשה.
כשם שחשוב לעשות עוד היום את מה חשוב ולצבור חוויות,
כך חשוב לחוות עוד היום שמחה, הנאה והכרת תודה.
חשוב להרגיש ולחוות את זה עוד היום, במקום לחכות לעתיד מדומיין כלשהו או ליום שבו "דברים יסתדרו".

זה לא פשוט וזה לא קל.
קשה ליישם את הרעיון של לעשות מה שחשוב עכשיו כי החיים לוחצים ומסלילים.
קשה עוד יותר ליישם את הרעיון של להרגיש היום שמחה, נחת והכרת תודה במציאות הנוכחית באשר היא. 
אנשים רבים לא בטוחים שזה אפשרי בכלל, אולי זה נשמע להם כמו קשקוש ניו-אייג'י בשקל.
היכולת לחוות רגש מסוים ללא תלות בנסיבות חיינו עלולה להישמע בלתי אפשרית ודמיונית.
אבל היא לגמרי אפשרית.
זו מיומנות שאפשר ללמוד אותה, לתרגל ולטפח אותה.
אני מאמין שהיא חלק ממהות החיים, ממה שבאנו ללמוד ולהטמיע כאן.
להצליח להנות מהדרך, בכל מקום ושלב אנו נמצאים בו.

**
איך עושים את זה?
איך "מפעילים את הכפתור" ומרגישים שמחה והכרת תודה?
הדרך הבסיסית היא לשאול את עצמנו על מה אנו שמחים או מכירי תודה עכשיו,
להפנות לשם קשב ותשומת לב ולתת לזה מקום.
הדבר שאנו מקדישים לו תשומת לב הולך וגדל בחיינו.
לשאלות יש כוח והן משפיעות על המחשבות והתחושות שמגיעות בעקבותיהן.
כשנפנה את זרקור תשומת לבנו למה מעורר בנו שמחה והכרת תודה עכשיו נמצא עוד ועוד דברים כאלו.
בשנים האחרונות אני נוהג לפתוח רבים מהבקרים שלי בתרגול שכזה.
אני שואל את השאלות וכותב לעצמי את מה שעולה.
ההשפעה היא גם רגעית וגם ארוכת טווח.
החיבור לשמחה ולהכרת התודה משנה את מצב הרוח הנוכחי באותו רגע.
עם הזמן זה הופך להיות הרגל מחשבתי-רגשי, שריר מפותח שקל יותר להפעיל אותו.

אין פה שיקוי פלא או קיצור דרך לשינוי חיים ברגע.
כמו מים שחוצבים סלע בהתמדה ובעקביות,
שמחה והכרת תודה הן איכויות שיש לחשוב, להרגיש ולטפח בכל יום.

**
אבידע מנסה "לנער" אותנו כדי שלא נגיע למצב שבו נצטער על משהו חשוב שלא עשינו אמרנו.
יום שבו לא עשינו משהו חשוב מספיק ולא היינו עם אנשים שחשובים לנו הוא יום מבוזבז.
אני רוצה להצטרף אליו ולהוסיף – יום שבו לא חווינו שמחה והכרת תודה הוא יום מפוספס שלא יחזור.

החיים שלנו מלאים גם בשמחה וגם בעצב, ותמיד ימשיך להיות בהם מימד של סבל וכאב.
לעולם לא יגיע השלב שבו הכול יהיה מושלם ומותאם בדיוק לציפיות ולרצונות שלנו.
ההכרה בזה יכולה לשרת אותנו ולסייע לנו להפסיק לחכות ליום דמיוני שכזה,
או לחשוב שמשהו לא בסדר אם היום הזה עדיין לא הגיע.
אפשר להרגיש גם היום שמחה, אהבה, נחת והכרת תודה,
לצד (ולא במקום) עצב וכאב.

גם המימד הפעולתי-עשייתי וגם המימד הרגשי-חוויתי מגיעים עם הבטחה ועם אחריות.
ההבטחה היא ש"זה אפשרי".
האחריות היא ש"זה עלינו ואנחנו אלו שצריכים לעשות את זה" – למקד תשומת לב, לחוות ולתרגל.
אם אנחנו ברי-מזל למדנו את זה בילדותינו מהורינו או ממורה כלשהו,
ואם לא זכינו ללמוד ממישהו שמבין וחי את זה לעומק, עדיין נוכל לטפח את זה לעצמנו,
ואז "להוריש" את זה לילדינו.

הלוואי שבקרוב נזכה לבשורות טובות ולחזרת כל החטופים.
כל חטוף וחטופה שחוזרים, וכל חטוף או חטופה שנשארים בשבי הם עולם ומלואו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בפסיכולוגיה הבודהיסטית נהוג להשתמש במונח "קשרים פנימיים".
כשמישהו אומר לנו משהו שלא מוצא חן בעינינו ואיננו מבינים את הסיבה, אנחנו עלולים לכעוס או להיפגע.
באותו רגע קשר פנימי מתחיל להיקשר בתוכנו.

חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.

פעמים רבות כשאנחנו חשים רגשות כמו כעס, פחד, תסכול או חרטה, קשה לנו להכיל, לקבל ולהביע אותם.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, ומקווים שהם יחלפו מבלי להשפיע עלינו ועל מערכות היחסים שלנו.
בפועל, כשאנחנו מנסים להתעלם מהרגשות הללו, יש להם נטייה להתפתח ולחזור בעוצמה רבה יותר.

בתחילתה של מערכת יחסים, כשבני הזוג עדיין נלהבים ואין ביניהם משקעים, יש להם מעט קשרים פנימיים.
אי-הבנות ניתן להאיר ולהבהיר בקלות יחסית.
אבל כשנותנים לדברים להצטבר, הקשרים הפנימיים מתגבשים ומתהדקים ואז הרבה יותר קשה להתירם.
בספרו How To Fight (המהווה את ההשראה והבסיס לפוסט הזה), טיך נהאת האן מזכיר אישה אחת ששלושה ימים בלבד לאחר חתונתה כבר התהוו בתוכה מספר קשרים פנימיים, אך היא שמרה אותם מבן זוגה במשך שלושים שנה.
היא חששה לשתף אותו בהם ופחדה שאם היא תגיד לו, זה יוביל לעימות ביניהם.

אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נקשר בנו, ואנו יכולים ללמוד דרכים להתיר אותו.
אם נעניק לקשר את מלוא תשומת הלב ברגע שהוא מתחיל להתהוות בתוכנו ועדיין רופף, ההתרה תהיה קלה יותר.
אחרת, הוא ילך ויתהדק עם הזמן ויהיה קשה להתירו.

כדי לשמור על האושר המשותף ועל מערכת היחסים, חשוב להיות מודעים ולתקשר בנוגע לקשרים הפנימיים שלנו כשהם נוצרים.
תקשורת אותנטית ופתוחה היא מפתח חשוב לחיים מאושרים.
כשאנחנו מתקשרים ופועלים מתוך חוסר מודעות בחיי היומיום שלנו, אנו יכולים לנטוע זרעי סבל גם אצל האדם שאנחנו הכי אוהבים.

**
כשאני כותב את השורות הללו אני שם לב לשמחה, הכרת תודה, עצב, חמלה וענווה שחיים בי עכשיו.

השמחה היא על אירועים ומערכות יחסים שבהם "קשרים פנימיים" קיבלו תשומת לב בשלבים מוקדמים של התהוותם כשהיו עדיין רופפים, טופלו, הותרו והעמיקו-פיתחו-טיפחו את מערכות היחסים.

הכרת התודה שלי היא לאותם אנשים שבחרו לפתוח איתי באומץ ובאותנטיות "קשרים פנימיים" שלהם (שבמצבים מסוימים לא הייתי מודע להם ובמצבים אחרים חששתי לעשות זאת בעצמי), ובכך איפשרו דיאלוג חשוב בזמן אמת שחיזק והעמיק את הקשר בינינו.

העצב הוא על אותם מצבים ואירועים בחיי שבהם "קשרים פנימיים" שלא טופלו, הלכו והתהדקו, והובילו לפגיעות במערכות יחסים שונות בחיי.

החמלה והענווה שאני חש כרגע נובעות מההכרה שמערכות היחסים שלנו (בזוגיות, במשפחה, עם חברים ובעבודה) הם גם מקור לאושר, חיבור, התפתחות ואהבה וגם מקור לסבל, קושי וכאב.

המסע שאנחנו עוברים הוא מסע מאתגר, וכל אחד עושה תמיד כמיטב יכולתו.

חיים מלאים הם חיים מורכבים, חיים של גם וגם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הרגע הזה היכה בי.
ליויתי אותה לבית הספר כמו בכל בוקר.
ממש לפני שער הכניסה, הושטתי את ידי להחליק על שערה וקלטתי את הרתיעה שלה.
תנועה קלה, כמעט בלתי נראית.
אני לא מאמין שזה קורה לי.
כבר עכשיו? בכיתה ד'?
עד מתי עוד אזכה ללטף את שערה? לחבק אותה?

**
באירועים מסוימים, כמו למשל סיום תיכון, פרידה ממישהו, מעבר דירה או מוות, אנו נוטים לחשוב על הפעם האחרונה.
הפעם האחרונה שדיברנו.
הפעם האחרונה שראינו אותו.
הישיבה העסקית האחרונה במסגרת הזו.
היום האחרון שלנו בדירה הזו.

**
בשונה ממצבי סיום מיוחדים שאנו מודעים לנוכחותם, מרבית הפעמים האחרונות שבהן נעשה או נחווה משהו, יקרו ברגעים רגילים ויומיומיים.
מתישהו תהיה הפעם האחרונה שהיא תרשה לי ללטף את שערה.
אחת המקלחות תהיה המקלחת האחרונה שהוא יסכים שאהיה איתו ושנדבר על איך היה לו היום.
אחד מהטיולים המשפחתיים שלנו, יהיה הטיול האחרון שכולנו נטייל ביחד.
מתישהו תהיה הפעם האחרונה שאטעם את המאכל הזה בדרך המיוחדת שאת מכינה אותו.
אחת הריצות שארוץ, תהיה הריצה האחרונה שלי.

וכשזה יקרה, אפילו לא אדע שזו הפעם האחרונה.

**
יש משהו במחשבה הזו שמעורר עצב.
ההכרה שהכול זמני ושבעוד רגע זה ייגמר, יכולה להפחיד או להלחיץ.

והיא יכולה גם לחדד, להגביר חיות, שמחה והכרת תודה.

כשאני מודע לכך שהמפגש, החוויה או הפעולה הזו עלולים להיות האחרונים "מהסוג הזה" בחיי, גדל הסיכוי שאעריך אותם ושאהנה מהם יותר בזמן שאני חווה אותם.

ואם מחר אזכה לחוות ולעשות אותם שוב, זה יהיה כל כך משמח ולא מובן מאליו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יעל, מנכ"לית חברת הייטק, הציבה לעצמה ולצוות ההנהלה שלה יעד שאפתני במיוחד.
יעד גדול ומורכב, כזה שחשיבותו ברורה ומרגשת ושלא ברור כיצד ניתן להגיע אליו.
ההערכה שלה היתה שייקח להם כשנה וחצי עד שנתיים להגיע ליעד הזה. אם בכלל.
השבוע, עשרה חודשים לאחר הצבת היעד, בזכות הרבה תכנון ועבודה קשה, וגם בזכות מזל, היעד הושג.

השמחה הרגעית של יעל על השגת היעד התחלפה מייד בדאגה לבעיות עתידיות ולשלל נושאים חדשים שנפתחו עם השגת היעד. 
שעות ספורות לאחר השגת היעד, יעל ממשיכה לנוע. 
היא מוטרדת מדברים אחרים ואינה פנויה לעצור ולחגוג את ההישג יוצא הדופן.

**
המחשבה שאנשים מפספסים את החיים שלהם בזמן שהם עסוקים במרדף אחר המטרה הבאה או בדאגה מהבעיה הבאה מעוררת בי עצב. 
תמיד יש משהו להיות מוטרד ממנו.

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדדים לאיכות של מערכת, ניתן לחשוב על מדד שישקף איכות חיים אנושית.

זב"ד – זמן בין דאגות
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
התחשק לי לשתף את יעל השבוע ברעיון של זב"ד אבל לא נראה לי שיש לזה מקום עכשיו.
עם כל הכבוד לרעיונות שלי, נטל העומס והאחריות שיעל ואני נושאים אינו דומה. 
אני לא בטוח שבעומס כזה אני הייתי מצליח, או אפילו רוצה לעצור ולחגוג.
כשאנשים מתאמצים לשמור את הראש מעל המים, הם לא פנויים לשיעורי שחייה.
איתי חברי מזכיר לי מדי פעם שכשמישהו לחוץ, זה לא עוזר שאומרים לו "תירגע".
האנרגיה שאנחנו מקרינים משפיעה יותר מהמילים שלנו.
איזו אנרגיה מקרינים כשרוצים לעזור למישהו לעצור ולחגוג? והאם זה בכלל תפקידנו? זה לא קצת מתנשא "לעזור לחגוג"?

**
אולי העצב הוא לא רק על יעל.
אולי כשאני חושב על יעל, אני חושב גם על עצמי.
יש בי חשש שמתישהו אתעורר, אגלה שפספסתי, ושבאותו רגע זה יהיה מאוחר מדי.
אולי גיהנום זה לגלות שכל הזמן הזה היית בגן עדן מבלי ששמת לב לכך ומבלי שחווית את זה.

כשקוראים את הדברים שאמרה מירית הררי ז"ל שנפטרה השבוע מסרטן מקבלים תזכורת חזקה "לפנים":

"כל הדברים שנראים לנו חשובים, במרחק הזמן לא חשובים בכלל. 
אני רבתי על לנסוע לאלסקה ולמקסיקו, אבל כשאת עומדת ללכת, המקומות האלה לא עוברים לך בפריים של החיים. 
את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. 
ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה".

"סיטואציה הזויה לכל הדעות. 
בינתיים כמו שרק אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין. 
אתמול ברגע נעים אחותי שואלת 'האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?' ואני עונה 'בוודאי שכיף לנו'. 
הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. 
להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום. 
להיות טובים, להבחין בין העיקר לתפל והכי חשוב להיות טובים. 
בואו נהיה טובים. אחד לשני ואחד לכולם, לעולם. בואו נאהב".

**
חיים עכשיו.

הקטע הוא לא לסיים רק את העניין הזה ואז רק את העניין ההוא ואז אולי לחגוג ולנוח.
תמיד יהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות. 
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך. 
עכשיו הזמן לחוות, לחגוג, להנות מהדרך ולהכיר תודה. 
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להחזיק את המתח ואת הקושי. 
החיים הם עכשיו והם גם וגם.

**
כשהזמנתי את אחד המנהלים שליוויתי השבוע לעצור ולחגוג, הוא אמר לי שהוא לא מרגיש חגיגה ושהוא לא מישהו שיכול לזייף רגש.
יש פער תפיסה מהותי בין שמחה, חגיגה והכרת תודה כרגש פסיבי שקורה לי (אני מרגיש את זה או שאיני מרגיש את זה), 
לבין שמחה, חגיגה והכרת תודה כמיומנות שאני יכול לפתח אם רק אבחר בכך ואתרגל את זה. 
החוכמה אינה לזייף משהו שלא קיים אלא לפתח את "השריר" הרצוי לאורך זמן.

אנשים מבלבלים בין המונחים "טבע" ו-"הרגל". 
במקרים רבים מה שנחווה כחוסר אותנטיות ("אני לא באמת מרגיש שמחה או הכרת תודה"), הוא בסך הכול חוסר מיומנות.
כשם שפיתחנו לעצמנו הרגל של צחצוח שיניים (למרות שזה לא בטבע שלנו),
כך אנו יכולים לפתח לעצמנו הרגלים של חגיגה, שמחה והכרת תודה.

עשר דקות של רפלקציה יומית על שלוש השאלות הללו לאורך זמן יעשו את העבודה:

א. מה אני חוגג היום? 
(על מה אני גאה, ממה אני שבע רצון, מה השגתי, איפה הצלחתי, ..)

ב. מה ומי שימח אותי היום?

ג. למי ועל מה אני מכיר תודה היום?

**
בתחילת החודש שלחתי למספר חברים ומכרים טיוטה ראשונית של הספר שאני עובד עליו, עם בקשה לקבל משוב שיסייע לי להתקדם.

אני חוגג התקדמות משמעותית עם הספר וגם המון הנאה ואנדרנלין מהתהליך שאני חווה בימים אלו. 

יש בי הכרת תודה עצומה לכל אותם חברים ומכרים שחלקם השקיעו ומשקיעים שעות רבות בקריאת הטיוטה ובכתיבת משוב (לא ציפיתי לכזו רמה של השקעה…) שתורם לי רבות.

אני מוצף שמחה והתרגשות כשאני חווה את הנתינה מהלב שמגיעה לעברי מכל אותם חברות וחברים בימים אלו.
כל-כך יקר.
כל-כך לא מובן מאליו.

שבת של שלום,
גמר חתימה טובה,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי.
אנחנו חושבים, שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה,
אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים.
הם מתאחים ומתפרקים.
אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים.
הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות:
מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.

כשאנחנו חושבים, שמשהו, יגרום לנו עונג, אנחנו לא יודעים, מה באמת יקרה.
כשאנחנו חושבים, שמשהו יאמלל אותנו, אנחנו לא יודעים.
היכולת להשאיר מקום לאי-הידיעה היא הדבר הכי חשוב.
אנחנו מנסים לעשות את מה שאנחנו חושבים שיעזור, אבל אנחנו לא יודעים.
אנחנו לעולם לא יודעים, אם ניפול על הפנים או נשב זקוף.
כשאנחנו חווים אכזבה גדולה, איננו יודעים, אם זה סוף הסיפור.
ייתכן שזו דווקא תחילתה של הרפתקה גדולה."

~ "כשהדברים מתפרקים" / פמה צ'ודרון

**
יכול להיות שקיבלנו משהו שלא ביקשנו.
התנאים מושלמים.
עכשיו זה הזמן.
להתאמן.
לתרגל.
ללמוד.
לחוות.
לגדול.
להיות.

חיים מלאים. היום.

כבר לא כאן ועדיין לא שם.
מרחב המעבר שבין לבין.

רגעים של נוכחות:

שמחה והכרת תודה על מה שהיה.
ועדיין.

עצב ותסכול על מה שהתפספס.
על מה שלא היה… ואולי גם כבר לא יהיה.

מתח לקראת מה שצפוי,
לקראת חזרה למציאות יום-יומית "רגילה",
בעוד מספר שעות וכמה מאות קילומטרים.

פרק נוסף במסע מסתיים.
פרק חדש כבר מתחיל…

חיים מלאים. היום.

יותר קל לא לדבר על זה* מאשר לדבר על זה*.
(* קונפליקט, קושי, כאב, פגיעות, חשש…)

יותר קל לדבר על זה** מאשר לעשות את זה**.
(** שלום, אהבה, סליחה, הקשבה, עבודה, …)

יותר קל לעשות משהו אחר מאשר להיות עם זה***.
(*** חוסר אונים, פחד, אבל, כאב, עצב, כעס, … )

**
הבחירה שלנו:
– להתחמק או לדבר.
– לדבר או לעשות.
– לברוח לעשייה או להיות.

חיים מלאים. היום.

על אף שקשה לראות בתמונות,
לצד הנופים המדהימים, הטיולים המהממים,
המאכלים הטעימים, החיוכים הרחבים והצחוקים המתגלגלים,
יש גם לא מעט כאב.. כעס… מתח…עצב… בדידות… שעמום…

איכשהו, למרות החום הכבד,
לדשא של השכן יש נטייה להראות ירוק יותר גם (במיוחד…?) באוגוסט.

**
תזכורת:
חיים מלאים זה גם וגם.
גם מזה וגם מזה.
גם אצלנו וגם אצל אחרים.

חיים מלאים. היום.

עבור חלק מהאנשים זהו חג הכאב.
חג העצב, האובדן, הבדידות, הגעגוע, המחסור.

עבור חלק מהמשפחות זהו חג העימות.
חג הריבים, הקונפליקטים והעצבים המתוחים.

**
קשה יותר לברוח בחג החירות.
כשהמשרד סגור,
כשהשגרה המגוננת יוצאת לחופשה,
כשנמצאים ביחד או לבד,
ימים שלמים, רצופים, ארוכים.

**
אולי יש קשר הדוק,
בין כמות התמונות
של הפרצופים המחייכים, המאכלים והנופים
למסת הכאב והבדידות שאנשים חווים.

חיים מלאים. היום.