ט"ו אדר א' – בכל פעם כשאני יוצא לריצה

בכל פעם כשאני יוצא לריצה,
אני יודע איך זה מתחיל, ואין לי מושג איך זה יתפתח.
בכל פעם כשאני יוצא לריצה אני סקרן לראות:
מה יעלה, יתבהר, יתחדד, יופיע או יתגלה.
כמעט בכל ריצה עולה משהו מפתיע, חדש, אחר.
בריצה של היום בבוקר עלו כמה וכמה כאלה.
הפוסט הזה הוא אחד מהם.

**
בכל יום כשאני יוצא לפרויקט או לעבודה,
אני יודע איך זה מתחיל, ואין לי מושג איך זה יתפתח.
בכל יום יכול להיכנס מידע, רעיון או אדם חדש,
משהו לא צפוי עלול לקרות, התנאים יכולים להשתנות.
כשאני יוצא לפרויקט או לעבודה, בעולם מורכב, דינמי ומשתנה,
אני משתדל להחזיק הדוק כוונה וצרכים ולהחזיק רפוי תכניות ואג'נדה.

**
בכל רגע כשאני יוצא למסע או לחיים,
אני יודע איך זה מתחיל, ואין לי מושג איך זה יתפתח.
כמו בריצה, פרויקט או בעבודה,
בכל רגע משהו יכול להתרחש, להשתנות, להיוולד או למות.
יכול להיות שאראה את זה ויכול להיות שזה יעבור לידי.
זה יכול להגיע בעוצמה אדירה או בתנועה עדינה.
יש בזה משהו שיכול להלחיץ, להפחיד, לשתק.
יש בזה משהו שיכול לרגש, להסעיר, למלא חיים.

ערנות, סקרנות, כוונה וענווה יכולות לסייע. גם בריצה, גם בעבודה וגם בחיים.

חיים מלאים. יום יום.

ב' חשוון – Move On

המצב הזה מוכר לכולנו:
אנחנו נוסעים בכביש המהיר ונתקלים בפקק אדיר של מכוניות, כנראה עקב תאונה.
הפקק הוא דו-כיווני ולא ברור אם התאונה קרתה בנתיב שלנו או בנתיב הנגדי.
אחרי דקות ארוכות נחלוף ליד רכב שפונה לצדי הכביש.
בשלב הזה, יש קשר ישיר בין חומרת התאונה לבין גודל הפקק.
אם לצד הרכב יש צוותי מד"א, אמבולנס ומשטרה, כנראה שנאט וננסה לראות לפרטי פרטים מה קורה שם.
יש משהו בנו שנמשך לדרמה, לכאב, לזוועה.
כמות הדם וחומרת הפציעה יכולות להשפיע יותר ממיקום הרכב ומההפרעה הפיזית-אובייקטיבית לזרימת המכוניות.
ההאטה בסמוך לאירוע (בנתיב שלנו ובנתיב הנגדי) היא זו שתוקעת את התנועה יותר מכל דבר אחר.
בזמן שאנו מאטים, איננו עוזרים לפצועים ואיננו תורמים למצב.
יכול להיות שאנו פוגעים בהם (מקשים על פעולות חילוץ ועזרה אחרות) ובוודאות אנו פוגעים באנשים אחרים.
אם יש לנו אפשרות לספק טיפול רפואי או לעזור בכל צורה אחרת חשוב מאוד שנעשה זאת.
אחרת חשוב מאוד שנמשיך לנוע, נפסיק לסמס ונהיה ערניים בהמשך הדרך.

*****
מה שנכון לנתיבי איילון, כביש 6 וכביש 1, נכון גם לכבישי החיים.
בתקופה הזו, בכל יום אנו שומעים על דקירות, דריסות ופיגועים.
כשאנחנו נתקעים מול המסך, נדבקים לחדשות ומזריקים כותרות של עיתונים אנחנו לא עוזרים לאף אחד. בטח שלא לעצמנו.

גם כאן חשוב מאוד להמשיך לנוע כדי לא לתקוע את החיים.

אם יש עזרה קונקרטית שאנחנו יכולים לתת לאחרים חשוב לתת אותה:
להתנדב למשמר האזרחי כדי להוריד עומס מכוחות הביטחון,
להחליף את הילדים במשמרות הזה"ב שעקב המצב אולי לא נמצאים שם עכשיו,
לספק צרכים חשובים של אנשים שנפגעים ישירות ממה שקורה.

אם אין עזרה קונקרטית שאנו יכולים או רוצים לתת חשוב שנמשיך לנוע.
נתנתק מהמסכים והמבזקים, נמשיך בעבודה שלנו ונגביר ערנות.
נכיר תודה על כל מה שיש לנו כרגע ונחווה כמה זה לא מובן מאליו.
נעשה משהו משמעותי, נביא ערך, נקדם פתרון של בעיות חשובות אחרות.
ננשום.
נעשה שלום בתוכנו וסביבנו.
נחבק את ילדינו ואת בני / בנות זוגינו.
נתקשר להורינו.

חיים מלאים. יום יום.