במוצ"ש האחרון נסעתי עם משפחתי לכיכר החטופים.
זה היה ערב קורע לב.
הדוברים, בני משפחות החטופים, זעקו את תחינתם ואת כאבם,
כמו חיות פצועות שנלחמות על הגורים שלהן.
לצדנו היו כמה אלפי משתתפים, רק אלפים בודדים באירוע כל כך עצוב וטרגי.
בדרך חזרה הביתה התחילו להגיע השמועות על חילוץ שש הגופות,
וכמה שעות מאוחר יותר התפרסמו תמונותיהם של כרמל, הרש, עדן, אלכסנדר, אלמוג ואורי זכרונם לברכה.
בתוך פחות מ-24 שעות חזרנו להשתתף בהפגנת הענק בבגין,
כשהפעם אנחנו חלק ממאות אלפים ולא מאלפים בודדים.
להפתעתי, דווקא באותו לילה ובבוקר שלמחרת חוויתי נפילה במצב רוחי:
הרגשתי חשש, עייפות גדולה וייאוש מחלחל שההפגנה הגדולה הזו היתה רק אירוע נקודתי,
שמהר מאוד תשומת הלב תעבור למשהו אחר, שגם העניין הזה יחלוף ויישכח,
ושכל המאמצים להחזרת החטופים ולשיפור המצב לא ישנו דבר.
ואז, מתוך המקום השפוף הזה נזכרתי בג'וליה קמרון ובחוזה שלה עם אלוהים.
ג'וליה קמרון (שכתבה עשרות ספרים ומחזות) מתארת בספרה "דרך האמן" את שגרת העבודה שלה:
שגרה יומיומית של עשייה-כתיבה שהיא דבקה בה גם כשאין לה חשק או השראה,
וגם כשהיא לא בטוחה אם מה שהיא כותבת מעניין, איכותי או מקדם אותה.
היא קוראת לזה "חוזה עם אלוהים", חוזה שלפיו "אני אדאג לכמות, אתה תדאג לאיכות."
במקרה של ג'וליה זו יכולה להיות כתיבה יומית של 1000 מילים לספר חדש שהיא עובדת עליו.
החוכמה היא "להופיע" בכל בוקר ולעשות את העבודה שלנו, באשר היא.
ב"חוזה עם אלוהים" אנו מתחייבים למלא את חלקנו,
גם אם איננו בטוחים במה שאנו עושים או אם זה משנה משהו.
אנו מתמקדים במה שבשליטתנו ולוקחים עליו אחריות,
תוך תקווה ואמונה שכוחות נוספים (אלוהים, העולם, אנשים אחרים) ידאגו לשאר.
**
אני מוצא משהו משחרר ומרים ב"חוזה עם אלוהים" של ג'וליה.
התפקיד שלה הוא להופיע ולעשות את העבודה שלה.
היא לא יודעת לאן זה מוביל והיא לא מתעסקת בזה.
באופן דומה, גם אני רוצה לעשות חוזה עם אלוהים או עם היקום.
ואולי בעצם זה חוזה עם עצמי.
אני אדאג למה שבאחריותי ו"הוא" ידאג לשאר.
בתחילת המלחמה עם כל הלחץ של הימים הראשונים והקירבה של כפר סבא לשטחים,
רצתי לעשות רישיון לנשק ורכשתי לעצמי אקדח חדש.
חשבתי לעצמי שאני, את החלק שלי אעשה.
אינני יודע אם זה יספיק או לא, אבל את החלק שלי אעשה.
אני מתעסק במה שבשליטתי ובאחריותי,
ולא בוחר את פעולותיי על בסיס חישובים עתידיים או תוצאות מובטחות.
בחודשים האחרונים, כשאני מגיע עם משפחתי במוצ"ש לכיכר החטופים אני עושה זאת כי אני רוצה,
וכי זו דרכי להביע תמיכה במשפחות היקרות, ולא כי אני בטוח שזה ישנה או יעזור.
אני יוצא להפגנה כי חשוב לי לתרום את חלקי ולהפגין נוכחות ברחובות.
אני שמח על הבחירה שלי וגאה בפעולה שלי,
גם כשאיני בטוח אם ועד כמה זה ישנה.
אני אדאג לחלק שלי.
**
יש משהו לא טריויאלי בלהסכים להיות אחד מתוך רבים,
לעשות את העבודה שוב ושוב, מכל הלב ובנפש חפצה,
מבלי לדעת אם ועד כמה זה משנה.
במורכבות שבה ההבנה שלי מוגבלת,
אני גם רוצה להישאר פתוח גם לאפשרות של הפתעה לטובה,
שיום אחד דברים ישתנו ופתאום דברים ייראו אחרת.
אני כבר מספיק מנוסה בכדי לדעת שאני לא יודע הכול,
ושמה שנראה דמיוני או בלתי אפשרי יכול במהירות להפוך למציאותי ויומיומי.
זה נכון לשני הכיוונים – גם לכיוון הרצוי והמשמח וגם לכיוון הלא רצוי והמלחיץ.
ולפיכך, אין זה מתפקידי לחשוב יותר מדי קדימה ולנסות לחזות ולנחש.
עלי להופיע, לתרום את חלקי ולעשות את העבודה שלי.
**
במקרה של ג'וליה קמרון העבודה היא כתיבה יומית, אבל מהי בעצם העבודה שלנו בתקופה הזו?
זו שאלה חשובה שכל אחד צריך להשיב עליה לעצמו.
אני רוצה לעשות את העבודה שלי במשפחתי, בארגון שלי באינטל ובמדינה שלי.
במשפחה שלי אני רוצה להמשיך להיות שם עבור בני משפחתי,
לתמוך בהם ולהוות דוגמא אישית חשובה ומיטיבה.
באינטל אני רוצה למלא את תפקידי,
לפעול לטובתם של העובדים והמנהלים בארגון, לסייע כמיטב יכולתי בתקופה מורכבת שהארגון עובר כרגע.
במדינה אני רוצה לתמוך במשפחות החטופים, להשמיע את קולי,
לתמוך אקטיבית בדברים שאני מאמין בהם ושאני רוצה לקדם.
בעזרת הכתיבה שלי (שהפוסט הזה הוא חלק ממנה) אני רוצה להרבות טוב,
לעודד תקווה וקירבה, להוות דוגמא אישית להחזקת מורכבות ולאי-התלהמות.
זה המקום שאני נמצא בו כרגע,
זה המקום שאני רוצה להיות בו,
והיום זה יום מעולה להופיע ולעשות את העבודה שלי.
תצטרפו אלי..?
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
