תגית: פחד

שיתוף אישי:
אני נקי מ-Ynet כבר שלושה שבועות שלמים.
בעשרים ואחד הימים האחרונים לא נכנסתי לשם אפילו פעם אחת.

עד לא מזמן, בכל יום הייתי נכנס לאתר הזה כמה פעמים ביום כדי להתעדכן.
אני לא יודע כמה פעמים בדיוק, אולי עשרות ביום.
לפעמים סתם כשהיה לי רגע פנוי, משעמם, או כשחיכיתי למשהו או למישהו.
בכל פעם שהייתי קורא את הכותרות-כתבות, הייתי מרגיש את ההשפעה המיידית של זה עלי.
בטח ובטח כשהייתי עובר על הטוקבקים.
לרוב לא היה ניתן להבחין בהשפעה הזו מהצד (המשכתי להיראות אותו דבר),
אבל התכנים היו מפעילים אותי.
הכותרות היו מעוררות בי כעס או פחד או ייאוש או שנאה.
נדיר שהן היו מעוררות בי משהו אחר.
וככה זה נמשך ונמשך.
ליתר דיוק, ככה אני המשכתי והמשכתי.
למרות שאני לא מחזיק מעצמי כמישהו שמכור לחדשות,
ואני כבר מזמן לא מאמין לכל מה שאני קורא,
ואני לגמרי מבין את החשיבות של לשים לב לתכנים שאני צורך.

עד לפני שלושה שבועות כשהחלפתי את Ynet בפיד מבזקי החדשות של "כאן".

מאז, אני נכנס לפיד הזה מספר פעמים ביום,
כי עדיין חשוב לי להכיר אירועים חדשותיים מרכזיים שקורים.
בשלושים שניות או פחות אני סורק את העדכונים האחרונים,
שמוגשים כמשפטים קצרים, עובדתיים יחסית,
ללא כותרות ענק בצבעי אדום או שחור,
ועם הרבה פחות פרובוקציות למשיכת תשומת הלב שלי.

וכך, בזכות הבחירה לשנות ערוץ ובזכות האחריות והמשמעת האישית להתמיד בזה,
זרעי הכעס, הפחד, הייאוש והשנאה שקיימים בתוכי מקבלים הרבה פחות השקייה יומיומית מערכתית.

ההשפעה של השינוי הקטן-גדול הזה ממש מורגשת.
ואחרי 21 ימים זה כבר הרגל שממש קל להמשיך איתו.

התחשק לי לשתף אתכם בזה,
כי בתקופה הנוכחית מלאת הקושי וחוסר הוודאות,
זו דוגמא קונקרטית, זמינה ומעשית לשינוי מיטיב ומיידי,
שכל אחד ואחת מאתנו יכולים לעשות אם רק נבחר.

שינוי פנימי מייצר שינוי חיצוני.

צעד קטן יכול להוביל לתנועה גדולה. 

מוזמנים לנסות בעצמכם ולהעביר את זה הלאה – פיד מבזקי החדשות של כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פחד הוא אחד הכוחות החזקים שמנהלים ומפעילים אותנו.
כיון שלא תמיד נעים להודות בו או לחשוף אותו, לפעמים הוא נחבא מתחת לכעס או לתסכול.
בספרה המצוין "להרגיש את הפחד ובכל זאת… לעשות" מציעה סוזן ג'פרס מודל מעניין לחקירת פחד ולהבנתו.

על פי ג'פרס ישנן שלוש רמות של פחדים:

הרמה הראשונה נקראת הרמה החיצונית או הרמה ש"מעל פני השטח".
ברמה הזו אנו פוחדים שמשהו שאיננו רוצים בו יתרחש במציאות או בחיינו.
לדוגמא: שנזדקן, שנחלה, שמישהו יקר לנו ימות, שניכשל במבחן, שהרפורמה תעבור או שהחקיקה תיעצר.
היבט נוסף של הרמה החיצונית הוא הפחד מפני פעולה מסוימת שעלינו לבצע.
לדוגמא: לקבל החלטה, לשנות מקום עבודה, לדבר בפני קהל, להתחתן או להתגרש.

**

הרמה השניה, נקראת רמת "מצבי התודעה הפנימיים".
תחת כל פחד מהרמה הראשונה נמצא פחד עמוק יותר הנובע מתחושות ומרגשות שאיננו רוצים לחוות.
לדוגמא: כשלון, דחייה, חוסר אונים, פגיעות, עצב, מתח, חוסר-וודאות, דיכאון, אובדן או בדידות.
בכדי להבין טוב יותר את הפחדים שלנו וכיצד הם משפיעים עלינו, מומלץ לרדת מהרמה שמעל פני השטח,
לרמה הרגשית-תחושתית ולבדוק מה לא היינו רוצים להרגיש או לחוות.

**

הרמה השלישית והעמוקה מכולן היא רמת הבסיס. השורש.
עפ"י ג'פרס, בבסיסם של כל הפחדים נמצא תמיד את אותו פחד שורשי ויסודי:
הפחד שלא נוכל להתמודד עם מה שיקרה או עם מה שנחווה.
שזה יהיה גדול עלינו.
שלא נעמוד בכך.

**
למרות שקראתי את ספרה של ג'פרס לפני שנים רבות, המודל המסוים הזה נחקק בי ואני חוזר אליו שוב ושוב.
אני מוצא אותו אפקטיבי עבורי בכמה היבטים.

ראשית הוא מרגיע אותי.
הוא מסייע לי להתבונן בפחד שלי ולהרגיש אותו.
החקירה והמעבר בין הרמות מחלישים את ההזדהות שבין הפחד שלי לביני ומסייעים לי להיות יותר באמפטיה לעצמי.
זה לא שהפחד נעלם לגמרי מרגע שהבנתי משהו, אך העוצמה שלו קטנה, והנוכחות שלי גדלה.

**

שנית הוא מסייע לי לקחת יותר אחריות במקום להטיל אותה על אחרים.
המעבר מהסתכלות החוצה (מה קורה במציאות ומה אנשים אחרים עושים)
להסתכלות פנימה (איך ארגיש ומה אחווה כשמה שאני חושש ממנו יקרה)
עוזרת לי להתמקד במעגלי ההשפעה שלי ומגבירה את הפרואקטיביות שלי.
במקום שהפחד ינהל אותי, אני יכול להתנהל איתו ולפעול לקדם את מה שחשוב לי.

**

שלישית הוא מגביר את החיבור שלי עם אנשים אחרים.
גם אם על פני השטח המרחק בינינו נראה גדול ולפעמים אפילו בלתי ניתן לגישור,
מתחת לפני השטח הפחדים שלנו דומים.
מתנגדי "ההפיכה המשטרית" פוחדים שהחקיקה תימשך בעוד שתומכי "הרפורמה המשפטית" חוששים שהחקיקה תיעצר.
למרות שעל פני השטח אלו קצוות מנוגדים, מתחת לפני השטח, הפחדים של כולנו דומים, אולי אפילו זהים.
ההבנה הזו מאפשרת הקשבה הדדית לפחד ויוצרת חיבור.
במקום לספר לי בעד מי אתה ולהסביר לי מדוע אתה צודק ואחרים טועים,
האם תהיה מוכן לחלוק איתי את הפחדים שלך?
האם תרצה לשמוע את שלי?

**

ורביעית, הוא נותן לי פרופורציות ומרחיב את נקודת מבטי.
בסופו של דבר, השורה התחתונה תמיד זהה:
אני פוחד שמה שיקרה יהיה כבד מנשוא ושלא אחזיק מעמד.
יכול להיות שמתי שהוא זה אכן יקרה, אבל עד עכשיו, בכל שנותיי על הכדור הזה, זה עדיין לא קרה.
עד כה, רווי ניסיון של אינספור פחדים וחששות, התמודדתי בהצלחה יחסית עם כל מה שחוויתי.
החזקתי מעמד ואני כאן.
סיכוי גבוה (ולא מובטח) שכך יהיה גם מחר.

**
לסיכום, הנה תהליך קצר ואפקטיבי בן 5 שלבים לנוכחות ולעבודה עם פחד:

1. מה אני פוחד שיקרה? ומה יקרה אם זה יקרה? ומה יקרה אז?
2. מה אני פוחד שאחווה אם כל זה יקרה?
3. האם משהו בי פוחד שזה קשה מנשוא עבורי…?

4. לתת לזה מקום… לנשום…להיות עם זה בחמלה ובאמפטיה…

5. מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה עכשיו…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשנת 1991 יצא לאקרנים סרט בכיכובם של מריל סטריפ ואלברט ברוקס ששמו Defending Your Life.
בתרגום לעברית הוא נקרא "נחיה ונאהב" (תודה לדורית יעקובי שבזכותה נחשפתי לסרט הזה).
הסרט הדמיוני-קומי-רומנטי מתאר את מה שקורה לנו לאחר שאנו מתים.
הרעיון המרכזי העומד בבסיסו הוא שלאחר מותנו אנו מגיעים למרכז הערכה בשם Judgement City,
שבו אנו זוכים לראות כל אירועי חיינו ולסקור את ההחלטות שקיבלנו ואת הפעולות שעשינו.
אם עמדנו במשימת החיים על פני כדור הארץ בהצלחה, אנו ממשיכים הלאה למקום מתקדם יותר,
ואם נכשלנו או לא היינו טובים מספיק, אנו נשלחים חזרה לפרק חיים חדש ולהזדמנות נוספת.

**
המדד העיקרי להצלחה ולכישלון עפ"י הסרט הוא עד כמה פעלנו מתוך פחד ונתנו לו לעצור ולהגביל אותנו.
באחת הסצנות רואים את גיבור הסרט משוחח עם אשתו בנוגע להעלאת שכר שהוא רוצה לבקש מהבוס שלו,
ומתעקש על מינימום מסוים שהוא לא מוכן לרדת ממנו.
רגע לאחר מכן רואים אותו בשיחה עם הבוס המציע לו הרבה פחות.
תוך עשירית שנייה, מבלי למצמץ או להתמקח, גיבור הסרט מקבל את ההצעה ולוחץ את ידו של המנהל.
"למה הסכמת להתפשר?" שואלים אותו המעריכים שמלווים אותו בתהליך הסקירה שלאחר המוות.
"קיבלתי סכום גבוה מספיק וכסף זה לא הכול בחיים" הוא עונה.
"נכון", הם אומרים, "אבל העניין המרכזי פה הוא פחד ולא כסף."

**
מוצא חן בעיניי את הרעיון שמטרתה המרכזית של סקירת והערכת החיים,
אינה לקבוע אם מגיע לנו פרס או עונש, גן-עדן או גיהנום,
אלא לעזור לנו להבין עד כמה הצלחנו ואז לאפשר לנו להתקדם הלאה או לנסות שוב.

שם הסרט הוא Defending Your Life – "להגן על חייך" – כיוון שעל פי התסריט,
אנשים מגנים על בחירותיהם בפני חבר שופטים (אלוהים?),
המקבלים את ההחלטה הסופית בנוגע להמשך הדרך.
הרעיון שאני יותר מתחבר אליו הוא של התבוננות עצמית וסמכות פנימית.
כשאנחנו מבינים מה חשוב לנו ועל פי אילו ערכים אנו רוצים לחיות,
יש לנו את האפשרות להעריך את חיינו ואת הדרך שבה אנו מתנהלים.

**
הסרט מגדיר הצלחה או כישלון בעיקר בהיבט של פחד, אך זה לא חייב להיות כך.
אותי למשל, מעניין הנושא של "להרבות טוב" ו-"להרבות רע":
האם האדוות שאנו מייצרים בעזרת המחשבות, המילים והפעולות שלנו יותר תורמות או יותר מזיקות?
יכול להיות מרתק להסתכל אחורה ולצפות בכל ההשלכות הישירות והעקיפות של ההחלטות והפעולות שלנו –
השלכות על משפחתינו, על אנשים סביבנו, על החברה שאנו חלק ממנה ועל כדור הארץ.

תחשבו איך זה היה אם היינו יכולים לצפות בסרט חיינו:
איזה מרגש היה לראות ולחוות את כל ההשפעות המיטיבות שהיו לנו על סביבתנו,
ובאופן דומה כמה עצוב וכואב היה להתבונן ולהרגיש את מכלול ההשפעות השליליות שעוררנו לאורך חיינו.

אנחנו מודעים רק לחלק קטן של ההשפעות המיטיבות והמזיקות שלנו,
ואין לי ספק שמודעות גבוהה ורחבה יותר בנוגע להשלכות מעשינו, היתה משפיעה מאוד על ההתנהלות שלנו.

**
אין לי מושג מה קורה אחרי שמתים, והרבה יותר מעניין אותי מה קורה בזמן שחיים.

לא צריך לחכות לסוף החיים בכדי להתבונן בחיינו ובהשלכות מעשינו.
אפשר לעשות את חשבון הנפש הזה גם בסוף השבוע או בסוף היום,
ובכך לפתח את יכולתנו להגיב בזמן אמת, לכוונן ולדייק את עצמנו.

הנה שני דברים שניתן לעשות בכדי להגביר מודעות, לקחת אחריות ולכוונן את חיינו תוך כדי תנועה:

1.
לעצור בסוף מפגש, יום, או שבוע, להתבונן במכלול החלטותינו ופעולותינו,
ולשאול את עצמנו שתי שאלות ממוקדות:

א. איפה ואיך הצלחנו לחיות עפ"י הסטנדרטים והערכים החשובים לנו? איך זה השפיע עלינו ועל סביבתנו?

לחגוג את זה ולהנות מזה.

ב. איפה ואיך לא הצלחנו לחיות עפ"י הסטנדרטים והערכים החשובים לנו ? איך זה השפיע עלינו ועל סביבתנו?

לתת מקום לקושי ולכאב, לחשוב מה אנו רוצים לשנות בעתיד ולנסות ליישם.
חשוב שהבדיקה הזו תעשה ממקום של ניסיון להבין, ללמוד ולהשתפר ולא באנרגיה של שיפוט והאשמה עצמית.

2.
לפתח הרגל של הכרת תודה, לאנשים שמשפיעים או שהשפיעו על חיינו.
כשאנחנו משתפים אותם בדרך שבה הם תרמו לחיינו,
אנו עוזרים להם לראות משהו שאולי הם לא היו מודעים אליו,
ובכך תורמים ומשפיעים על החיים שלהם.

===
המלצות אישיות לסיום:

מה אני קורא?
– ספר: "הבחירה" – מאת ד"ר אדית אווה אגר – "אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח"
– ספר: "אימפקט" מאת סר רונלד כהן – "לעצב מחדש את הקפיטליזם: רווח כלכלי לצד רווח חברתי וסביבתי"
– ספר "הרגלים אטומיים" – מאת ג'יימס קליר
(לחלק מהספרים ניתן להקשיב בעברית באפלקיציית e-vrit, לכולם ניתן להקשיב באנגלית ב- audible)

למה אני מקשיב?
– פודקאסט "חצי שעה של השראה" – סר רונלד כהן – תעשה טוב לעולם ותרוויח יותר
– פודקאסט "שיר אחד" – אנא, אנא, אנא – סיפור מדהים על לאונרד כהן.
– פודקאסט "ים ומלואו" – אופיר מימון – איך גיליתי מה באמת חשוב בחיים?
– פודקאסט "המרקרים" – ענקיות הטכנולוגיה פועלות להחניק ולעצור חדשנות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הנערה שלפני קופצת ונעלמת.
עכשיו תורי.
אני עושה צעד ומתקרב לקצה הסלע באיטיות.
רגלי הימנית נעה בכבדות ומתחילה לרעוד.
נהר הטארה הכחול והקריר חמישה מטרים מתחתיי.
רגל שמאל מתרוממת באיטיות ונצמדת לרגל ימין.
למרות שיש מקום לצעד קטן נוסף, הרגליים מסרבות להתקדם.
מהצד זה נראה הרבה יותר נמוך וכיפי והרבה פחות מפחיד.
ברור לי שזה לא מסוכן.
אני מבין שזה לא מאוד גבוה וראיתי את האחרים קופצים לפניי.
אז למה הלב דופק כל כך חזק והנשימה נעצרה?
לשבריר שניה עולה בי חרטה:
למה טיפסתי ישירות לכאן? למה לא התחלתי מהסלע הנמוך יותר?
יש אנשים בתור מאחוריי, ורועי בני מביט בי מלמטה.
אין מצב שאני מסתובב.
הדרך היחידה היא קדימה.
אני לוקח שאיפה עמוקה ומזנק …

**
הדופק הגבוה, הנשימה הקצרה והרעד ברגליים מאותתים לי שאני מפחד.
את הפחד לא מעניין ההיגיון.
למרות שאני מבין שאין פה שום דבר מסוכן, הפחד נוכח, והוא דומיננטי.
לפחד לא משנה אם מדובר בקפיצה מצוק, בשיחה טעונה או בקבלת החלטה חשובה.
עבורו יש כאן סכנה והדרך שלו לשמור עלינו היא לעצור אותנו מלהתקדם.
בחלק מהמצבים זה באמת מסוכן.
קפיצה למים באזור לא מוכר ומרובה סלעים יכולה להסתיים במוות.
להחלטה לא אחראית יכולה להיות השלכה הרסנית על החיים.
שיחות מורכבות יכולות לבנות או להרוס מערכת יחסים.
אבל מבחינת הפחד, הכול אותו דבר.
בין אם זה בטוח ובין אם לא, בין אם זה מקדם אותנו או פוגע בנו,
דפיקות הלב, הנשימה המואצת והכיווץ בגוף יהיו שם.

חשוב להכיר את זה ולהבין שנוכחותן של התחושות-תופעות הללו אינן סימן לכך שמשהו לא בסדר.
לפעמים חשוב מאוד להתקדם, למרות הפחד.
במצבים מסוימים, דווקא ההישארות במקום, במרחב המוכר, מסוכנת.
המנעות מפעולה במקומות חשובים, היא גם מסוכנת וגם אחת מגזלניות האנרגיה המרכזיות.

**
"איפה הדליפות שלך?", שאלה אותי השבוע שרית אמיתי כשהתארחתי בפודקאסט שלה,
"מה מרוקן לך את המצבר?"
"הדבר שמשפיע עלי יותר מכל הוא עניינים לא מדוברים במערכות יחסים שחשובות לי", עניתי.

כשחיים ועובדים עם אנשים, בין היתר חווים גם קונפליקטים ומתחים.
כשזה קורה, אחת הדרכים הכי אפקטיביות ובריאות להתקדמות היא שיחה כנה ואמפטית.
באופן אישי, כשאני חווה קונפליקט כואב או מעיק עם מישהו קרוב לי,
למרות שברור לי שכשתתקיים שיחה היא תשפר את המצב,
קשה לי "לחתור למגע" וליזום שיחה כזו.

הדיבור הפנימי שלי יכול להישמע כך:
"אני רוצה לקיים את השיחה הזו, אבל לא היום."
"עדיף לעשות את זה בזמן אחר, בתנאים קצת יותר מתאימים."
"חשוב לי לעשות את השיחה הזו, וגם אעשה אותה, אך אני צריך עוד זמן כדי להגיע יותר מוכן."

לכאורה יש היגיון במשפטים הללו,
ואולי אפילו התזמון, התנאים וההכנה יכולים להיות טובים יותר מכפי שהם עכשיו.
עם זאת, חשוב להכיר בכך שבבסיס של כל המשפטים הללו נמצא פחד:
פחד לפגוע או להיפגע.
פחד שדברים יצאו משליטה ויתפתחו בצורות שאיננו רוצים.
פחד שלא נדע מה לומר או איך להגיב.
פחד מדחייה.

**
המילה "פחד" יכולה לעורר התנגדות.
חלק מהמנהלים שאני מלווה יתרגזו אם אשאל אותם "מה מפחיד אותך בסיפור הזה?".
"לא מפחיד אותי כלום" הם יענו וייסגרו.

אם לעומת זאת אשתמש במילים אחרות כגון "מה מטריד אותך?", או "איפה אתה לא שקט?"
יהיה להם הרבה יותר קל להיפתח ולשתף.

חשוב להשתמש בטרמינולוגיה מתאימה, כדי שאנשים ירגישו נוח לתקשר,
ועם זאת לזכור, שגם כשמשתמשים במילים וברגשות אחרים, בבסיסם נמצא פעמים רבות פחד.

הסופרת ג'וליה קמרון ("דרך האמן") טוענת ש"דחיינות אינה עצלות, אלא פחד, וחשוב לקרוא לה בשמה."

"אני נמנע, משמע אני פוחד" (על משקל "אני חושב, משמע אני קיים"),
הוא משפט שאימצתי לעצמי לאחרונה, ושעוזר לי לפגוש את הפחד שלי, להקשיב לו ולהיות איתו.

במקרה שלי, עצם המחשבה על שיחה טעונה עם מישהו שיקר לליבי,
מעוררת בי תחושות דומות לאלו שחוויתי על הסלע בנהר הטארה:
דופק מואץ, נשימה קצרה ולא סדירה, כיווץ בחזה, מועקה בבטן.

בדומה לסלע, זה בדיוק סוג המצבים שחשוב לעשות בהם צעד קדימה ו"לזנק למים", למרות הפחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אתם מוזמנים להאזין לשיחה המלאה (קישור לאפל, קישור לסופטיפיי) של שרית אמיתי הנפלאה ושלי.
דיברנו על תקשורת מקרבת, משפחה וקריירה, התפתחות אישית ועוד.
במהלך השיחה שרית הפתיעה אותי והציעה לי שיתוף פעולה בשידור חי,
הצעה שאיפשרה לנו לקיים שיחה ספונטנית ואותנטית ברוח תקשורת מקרבת.

"פסיכולוגים שעובדים עם בני הקהילה הטיבטית בגלות הבחינו בחוסן, בעמידות ובתחושות האושר יוצאות הדופן שלהם, למרות שרבים מהם הם ניצולים שחוו אובדן וטראומה.
מפתיעות מכולן היו התייחסויות של נזירים ונזירות שנאסרו ועונו ע"י הסינים.
מחקר שנערך על ידי פסיכולוג איש הארוורד מצא שהאנשים הללו לא מפגינים את תסמיני הטראומה המקובלים, אלא דווקא העמיקה בהם החמלה והערכה מלאת אושר לחיים.
לאור העובדה שרבים מהם תירגלו טוב לב אוהב, חמלה ותבונה, הם מתפללים דווקא לשלום אויביהם.
לאמה זקן אחד סיפר שהדבר היחיד שממנו חשש במשך עשרים שנות מאסר ועינויים היה שתאבד לו החמלה ושליבו ייסגר."

~ מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד

**
"להתפלל דווקא לשלום אויבנו" אינה בחירה טריוויאלית. 
הבחירה והיכולת להתפלל לשלומם של אנשים הפוגעים בנו מצריכה כוונה ומיומנות.

למה שמישהו יעשה זאת…??
למה שמישהו יתפלל לשלומו של אויב הפוגע בו?

מסיבה אחת ויחידה.
כי הוא בוחר .

למה הוא בוחר לעשות זאת?
אולי מפני שהוא מאמין שזו דרך מיטבית לשמור על עצמו.
אולי מפני שהוא מאמין שברמה כלשהי, "האויב שלו" קרוב אליו הרבה יותר מכפי שזה נראה.

**
"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים מעגל משפחה קטן מדי." ~ אמא תרזה

"דמות אויב" הוא מונח מוכר בתקשורת מקרבת.
"דמות אויב" היא מחשבה שאני מאמין בה,
ושלפיה הסבל שאני חווה עכשיו נוצר כתוצאה מדמות או מקבוצה כלשהי, 
ושאותה דמות או קבוצה צריכה להיענש בשל כך.

ישנם כאלו המאמינים שהשופטים, השוטרים או הפוליטיקאים הם האויבים שלהם.
ישנם כאלו המאמינים ש"ימנים" או "שמאלנים" הם האויבים שלהם.
ישנם כאלו המאמינים ש"מתנחלים" או "פלסטינאים" הם האויבים שלהם. 
ישנם כאלו המאמינים ש"חרדים" או "חיילים" הם האויבים שלהם.

**
השבוע צפיתי בסרט "בחסדי שמיים" המתעד את שיתוף הפעולה המופלא, האנושי והמרגש של הצבא ומועצת העיר בני ברק, בהתמודדות עם התפשטות נגיף הקורונה.

מתוך "בחסדי שמיים" התוודעתי לאלוף במיל' רוני נומה (ראש מטה חירום הקורונה בבני ברק),
צפיתי בנאום שלו לצוערי בה"ד 1 ולמדתי ממנו על ענווה, אחריות, מנהיגות, מחוייבות ואומץ לב.

אני יכול לבחור לצפות בתכנים כאלו ואני יכול לבחור "לצרוך" תוכניות, כתבות, פוסטים וטוקבקים המעצימים בתוכי כעס, שנאה, ריחוק, פחד וייאוש.

עם השנים למדתי שאני מושפע מהתכנים המנטליים-רגשיים המקיפים אותי, הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להיות מושפע מהם.

הלמידה הזו מחדדת עבורי את האחריות שלי.

יש לי אחריות לבחור במה אני צופה, מה אני קורא ולמה אני מקדיש תשומת לב.

אני יכול לבחור לטפח ריחוק או קרבה.
אני יכול לבחור לטפח פחד או אהבה.
אני יכול לבחור לטפח שנאה או הכרת תודה.
אני יכול לבחור לטפח ייאוש או תקווה.

**
תרגול טוב-לב אוהב:

"הלוואי שאוהב את עצמי כמו שאני.
הלוואי שאחוש שאני ראוי ושחיי טובים.
הלוואי שאבטח בעולם.
הלוואי שאכיל את עצמי בחמלה.
הלוואי שאוכל להתמודד עם סבל ועם בורות של אחרים בחמלה."

~ מתוך הלב הנבון מאת ג'ק קורנפילד

לקיחת אחריות.
מיקוד שליטה פנימי.
שינוי עצמי לפני שינוי אחרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ישנם שני סוגי אנרגיה: אהבה ופחד.
ביטחון, שלווה, שמחה, וודאות הם מופעים של אנרגיית אהבה.
חשש, כעס, שנאה, ספק הם מופעים של אנרגיית פחד.

**
ישנם שני סוגי רגשות: נעימים ולא-נעימים.
רגשות נעימים הם סמנים לאנרגיית אהבה.
רגשות לא נעימים הם סמנים לאנרגיית פחד.

**
ישנם שני סוגי תנועות: בעד ונגד. 
תנועת "בעד" מחובר לרצון שמשהו יקרה.
תנועת "נגד" מחוברת לאי-רצון, או לרצון שמשהו לא יקרה.

**
ההבדל בין תנועת "בעד" לתנועת "נגד" הוא הבדל אנרגטי:
תנועת בעד היא תנועה אנרגטית של הרחבה והתפשטות.
תנועת נגד היא תנועה אנרגטית של צמצום וכיווץ.
תנועת בעד נובעת מאנרגיית אהבה שביטויה רגשות נעימים.
תנועת נגד נובעת מאנרגיית פחד שביטויה רגשות לא-נעימים.

**
פעולה הנראית זהה על פני השטח יכולה לנבוע מכוונה שונה ומאנרגיה שונה.

הבחירה לעשות משהו יכולה לנבוע מתוך פחד או מתוך אהבה.
הבחירה להימנע מלעשות משהו יכולה לנבוע מתוך פחד או מתוך אהבה.

דוגמא:

יובל מתלבט האם להישאר במקום עבודתו או לעזוב אותו.
הוא לא בטוח שזה המקום הנכון עבורו ושומע על חברים אחרים שמרויחים יותר במקומות אחרים.

א. יובל יכול לבחור להישאר במקום עבודתו מכיון שהוא לא בטוח שימצא משהו טוב יותר והוא חושש לוותר על מה שיש לו. 
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת הישארות המבוססת על אנרגיית פחד ותנועת נגד.

ב. יובל יכול לבחור להישאר במקום עבודתו מכיון שהוא מעריך את הגמישות, אוהב את האנשים ונהנה מהאתגר המקצועי.
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת הישארות המבוססת על אנרגיית אהבה ותנועת בעד.

ג. יובל יכול לבחור לעזוב מכיון שנמאס לו מהמצב הקיים, מכך שלא מעריכים או מתגמלים אותו מספיק.
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת עזיבה המבוססת על אנרגיית כעס (מופע של אנרגיית פחד) ותנועת נגד.

ד. יובל יכול לבחור לעזוב מכיון שמתחשק לו לנסות כיוון אחר והוא נמשך לעיסוק מסוים או לסביבה אחרת. 
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת עזיבה המבוססת על אנרגיית אהבה ותנועת בעד.

**
דוגמא נוספת:

"הישרדות" היתה לאורך שנים אחת הסדרות האהובות עלי.
למרות שבעיני רבים היא לא נחשבת לאיכותית במיוחד, נהניתי מאוד לצפות בה, בדר"כ ביחד עם בני משפחתי.

השנה, לאחר צפייה בפרקים הראשונים של העונה הנוכחית, בחרתי להפסיק לצפות "בהישרדות".

על פני השטח זוהי פעולת הימנעות, התרחקות, הפסקה של משהו.

ממה נובעת הבחירה שלי? מה שורש הפעולה?

אם הבחירה להפסיק לצפות בעונה הנוכחית נובעת מהרצון "לחנך" את ערוץ 13, או למחות על השפעה מזיקה בפריים-טיים, הרי שזוהי אנרגיית נגד המבוססת על כעס (שהוא מופע של פחד).

אם הבחירה להפסיק לצפות נובעת מרצון לנצל טוב יותר את הזמן שלי ולמלא אותו בדברים שאני נהנה מהם, הרי שזוהי אנרגיית בעד המבוססת על אהבה.

במקרה הזה יש גם וגם:
יש בי אנרגיית כעס (הנובע מהמחשבות שלי) שערוץ 13 עושה שימוש לרעה במשאבים העומדים לרשותו בכדי לקדם רייטינג.
בנוסף, יש בי אנרגיית אהבה המבוססת על הרצון להיטיב עם עצמי ועם הזמן הפנוי שלי ולבחור בחופשיות משהו שמתאים לי יותר מבין מגוון אפשרויות.

**
עפ"י עיקרון הקארמה, לאנרגיה ולכוונה הנמצאות בבסיס הפעולה שלנו, יש השפעה על הפעולה והתוצאה. 
לפעמים ההשפעה תהיה גלויה ומפורשת ולפעמים היא תהיה חבויה.

הפעולה והתוצאה נובעות מהמקור, כשם שהפרי נובע מהשורש.

תפוח הינו הפרי של זרע התפוח.
עגבניה הינה הפרי של זרע העגבניה.

הכוונה והאנרגיה הן השורש והזרע של הפעולות והתוצאות.

פעולה המונעת מאנרגיית "נגד" מבוססת פחד (או כעס), 
תהיה בעלת איכות אנרגטית של פחד (או כעס) שתבוא לידי ביטוי גם בפעולה וגם בתוצאה.

איכות הפעולה והתוצאה שלי מושפעת מאיכות הכוונה והאנרגיה שלי. 
האנרגיה והכוונה שמהן אני פועל, משפיעות עלי ועל הסביבה שלי לא פחות מהדבר שאני אומר או עושה.

**
אחריות אישית

בשלב די מוקדם בחיי למדתי שאני אחראי למילים ולמעשים שלי.
בשלב מאוחר יותר למדתי שאני אחראי גם למחשבות ולרגשות שלי.
הרעיון בפוסט הנוכחי מרחיב את האחריות גם למרחב הכוונה והאנרגיה.

**
בין הטריגר לתגובה

סטיבן קובי מחדד בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"
את הרעיון ש"בין הטריגר לתגובה ישנו מרחב ושבמרחב הזו טמונים החופש והעוצמה שלנו".
ההבדל בין אנשים ריאקטיביים לפרואקטיביים הוא שהראשונים "מופעלים" ע"י הטריגר ומגיבים אינסטינקטיבית בעוד שהאחרונים בוחרים את התגובה שלהם ולוקחים עליה אחריות.

השבוע התחדדה לי תובנה מרגשת:
המרווח שבין הטריגר לתגובה אינו רק המרווח שבו אנו יכולים לעצור ולבחור את הפעולה שלנו. 
זהו גם המרווח שבו אנו יכולים* לעצור, ליצור ולבחור את "שורש הפעולה" שלנו,
דהיינו את האנרגייה המחשבתית-רגשית העומדת בבסיס הפעולה.
המרווח שבו אנו יכולים לבחור להתמקד ברצוי על פני הלא-רצוי, 
באנרגית "בעד" של אהבה וקבלה, על פני אנרגית "נגד" של פחד, כעס ושנאה.

(*יכולים = יש לנו את האפשרות. 
לא בטוח שיש לנו את הרצון או את המיומנות, אבל האפשרות קיימת.)

**
בין אהבה ופחד

בשבועות האחרונים אני "משחק" עם האנרגיות שלי:
אני מתבונן בסקרנות איזו תנועה אנרגטית עומדת בבסיס מה שאני אומר ועושה:
מתי אני מונע יותר מאנרגיית אהבה ומתי אני מונע יותר מאנרגיית פחד.

עד כה יש בזה משהו מהנה, מושך ומסקרן עבורי.
מהנה, מושך ומסקרן = סימן לתנועת בעד.

בינתיים אני ממשיך…

תצטרפו…?

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. הרעיונות המרכזיים בפוסט הזה מבוססים על תפיסות וחומרים ממגוון מקורות. בין היתר: 
סטיבן קובי, תקשורת מקרבת, אסתר וג'רי היקס, בודהיזם, דיפאק צ'ופרה, גארי זוקאב ולאחרונה גם סדנת "אימפקט" של מתי הרלב.

כשמ. שאלה אותי השבוע מה הרגש הדומיננטי שאני חווה ביום-יום עניתי "פחד".

יש משהו במילה "פחד" שמרתיע אנשים.
לפעמים, כשאני שואל מנהלים שאני עובד אתם "ממה אתם פוחדים?", הם מגיבים מיד, "מכלום !"
אולי "פחד" מרגיש להם קצת גדול, מאיים, כבד, לא לגיטימי. 
אולי זו מילה שיש לשמור לאירועים מסוימים, או שהם מתביישים להשתמש בה.

במסגרות מסוימות לא כל-כך מקובל להשתמש במילה הזו. 
גם לי בעבר המילה הזו היתה נשמעת גדולה.
כזו ששמורה למצבים מיוחדים.

היום אני מרגיש יותר בנוח איתה.

יש רגשות רבים שהם "קרובי-משפחה" של פחד שנשמעים פחות "כבדים":
חשש. 
מוטרדות. 
אי-נוחות. 
ספק. 
חוסר ביטחון. 
דאגה. 
אי-שקט. 
לחץ.

ועוד…

בבסיס של כל אלו יושב פחד.

**
הכרה במשהו היא נקודת פתיחה טובה.

באופן קצת פרדוקסלי, יש משהו מרגיע עבורי בכך שאני מבין,
שאם אני חווה עכשיו חשש, חוסר שקט, מוטרדות, חוסר סבלנות, דאגה, לחץ או חוסר ביטחון,
אני בעצם חווה מופע מסוים של פחד.
.
אולי זה מרגיע, כי זה הופך את הדברים לקצת יותר פשוטים.

כשאני מכיר בכך שמה שאני חווה עכשיו זה סוג של פחד,
אני יכול לבדוק עם עצמי ממה בעצם אני פוחד:
– מה לא הייתי רוצה שיקרה?
– מה לא הייתי רוצה לחוות או להרגיש?

הקשבה לשאלות הללו מזמנת תשובות ויוצרת בהירות מסוימת.

המוכנות להיות עם משהו (במקרה הזה עם רגש הפחד…), להתבונן בו ולהסתקרן לגביו, יוצרת אפשרות.
**
מורים מסוימים מלמדים להשתיק את הפחד, להתגבר עליו ולפעול גם כשהוא שם.
מורים אחרים מלמדים להקשיב לו, ללמוד ממנו ולהיות איתו.

פחד, כמו אש, חום או חשמל, הוא אנרגיה.

אנרגיה יכולה לשרת או לפגוע.
אין דרך טיפול נכונה אחת באנרגיה.

**
במסגרות רבות מתחילים לדבר על "חזרה הדרגתית לשגרה".

השבוע חוויתי איך שלוש המילים הללו מעוררות המון פחד סביבי.

"פחד" = לחץ, חוסר שקט, מוטרדות, חשש, אי-ודאות, עומס, דאגה, ועוד…

3 מילים יכולות להוות טריגר חזק לאנרגייה. 

**
"עצב מתוק" היא תחושה מיוחדת.

יש משהו עצוב בלגלות שהפחד כל-כך נוכח בחייך ומשפיע עליהם.
יש משהו עצוב במחשבה על האנרגיה האינסופית שמושקעת בפחד, אולי במשך שנים רבות.

המתיקות נובעת מהמודעות.
יש משהו מרגש ופותח-לב בלגלות את זה ולראות את זה.
לחוש את זה ולהיות מסוגל להיות עם זה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשמשהו שאנחנו רוצים שיקרה, לא קורה,
או כשמשהו שאנחנו לא רוצים שיקרה, קורה,
מתעוררת בנו התנגדות.

ההתנגדות היא למה שקורה, 
השונה מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שצריך היה לקרות.

**
מקור ההתנגדות הוא היאחזות.
היאחזות במחשבה או ברעיון שאנו מאמינים שהם נכונים או טובים יותר.

לדוגמא:
כחצי מהעם מאמינים שעדיף שביבי יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יקרה זה טוב למדינה.
כחצי מהעם מאמינים שעדיף שביבי לא יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יקרה זה רע למדינה.

כשאנשים נאחזים במחשבה או ברעיון, 
יש להם פחות פתיחות ויותר שיפוטיות כלפי אנשים, מחשבות ורעיונות אחרים.

**
מקור ההתנגדות שאנו חווים הוא היאחזות.
בבסיס ההתנגדות וההיאחזות נמצא פחד.

פחד ממה שעלול לקרות ואנו מקווים שלא יקרה,
או פחד ממה שעלול לא לקרות, ואנו מקווים שיקרה.

**
על-פי סוזן ג'פרס (מחברת הספר "להרגיש את הפחד ובכל זאת…לעשות"), 
קיימות שלוש רמות של פחדים:

א. הרמה החיצונית "שמעל פני השטח":
דברים שקורים לנו או דברים המצריכים פעולה שלנו. לדוגמא:
הזדקנות, חולי, מוות, מלחמה, פיטורים, גירושים, פרישה, תאונה …
בחירות, ראיון עבודה, דיבור בפני קהל, שינוי קריירה, ביצוע בדיקה רפואית, שינוי מערכת יחסים…

ב. רמת "מצבי התודעה הפנימיים":
תחושות, רגשות ותפיסות שלנו את עצמנו ואת מה שקורה לנו.
תחת כל פחד ברמה החיצונית מצוי פחד אחד לפחות ברמת התודעה הפנימית.
דוגמאות:
פחד מדחייה, מהצלחה, מכישלון, מבדידות, מכאב, מביקורת, מחוסר אונים, מפגיעות, מאיבוד זהות…

ג. רמת "אני לא מסוגל/ת להתמודד עם זה !"
בבסיס כל אחד מהפחדים ברמה החיצונית (רמה #1) או ברמת התודעה הפנימית (רמה #2)
מצוי הפחד היסודי שלא נוכל להתמודד עם זה.

דוגמאות:
לא אוכל להתמודד עם זקנה.
לא אוכל להתמודד עם המחלה.
לא אוכל להתמודד עם האובדן.
לא אוכל להתמודד עם השינוי.
לא אוכל להתמודד עם הדחייה.
לא אוכל להתמודד עם הכישלון.
לא אוכל להתמודד עם הכאב.
לא אוכל להתמודד עם אי-הוודאות.

**
בכדי להבין טוב יותר את הפחד שלנו, אנו יכולים להיעזר בשלוש השאלות הבאות:

א. מה אני חושש/ת שיקרה?
ב. מה איני רוצה לחוות?
ג. עם מה אני חושש/ת שלא אצליח להתמודד?

שלוש השאלות הללו יכולות לסייע בהגברת נוכחות ובשהייה עם הפחד.
הן מאפשרות לנו להתבונן בהתנגדויות ובפחדים שלנו, ולהפחית את ההזדהות עמם.

**
השבוע הזה הרגיש לי אינטנסיבי.
הבחירות + הקורונה + עניינים נוספים הביאו איתם אנרגיה חזקה ומרוכזת עבורי.
הרבה טריגרים שעוררו בי התנגדות, חשש, כעס וחוסר וודאות.

במצבים כאלה אני משתדל לעשות קצת יותר "עבודה פנימית" של הפניית תשומת לב למחשבות, רגשות ותחושות, הגברת נוכחות ופירוק הזדהויות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"החברה שלנו מבוססת על הגדרה מוגבלת מאוד של כוח, לאמור עושר, הצלחה מקצועית, תהילה, כוח פיזי, עוצמה צבאית ושליטה פוליטית.
ידידי היקרים, אני מציע שיש סוג אחר של כוח, כוח גדול יותר: הכוח להיות מאושרים ברגע הנוכחי, חופשיים מהתמכרות, פחד, ייאוש, אפליה, כעס ובורות.
כוח זה הוא זכותו המולדת של כל אדם, מפורסם או אלמוני, עשיר או עני, חזק או חלש ".

~ הציטוט מתוך "The Art of Power" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר)

**
"Our society is founded on a very limited definition of power, namely wealth, professional success, fame, physical strength, military might and political control.
My dear friends, I suggest that there is another kind of power, a greater power: the power to be happy right in the present moment, free from addiction, fear, despair, discrimination, anger, and ignorance.
This power is the birthright of every human being, whether celebrated or unknown, rich or poor, strong or weak."

~ Quoted from "The Art of Power" / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.