שתי פתיחות

את הרצאת פיתוח הקריירה שהעברתי השבוע פתחתי בוידוי:

"איני מומחה מוסמך לפיתוח קריירות.
התובנות ודרך החשיבה שלי אינן בהכרח רלוונטיות לכל אחד 
ונובעות במידה רבה מניסיון החיים המסוים שלי ומליווי אחרים בפיתוח הקריירות שלהם"

את סדנת התקשורת המקרבת לרופאים שהנחיתי השבוע פתחתי באמירה:

"אני מקווה שתקבלו ערך רב בסדנה שיהיה שווה את השקעת הזמן שלכם.
אני מקווה ומאמין, אם כי איני בטוח שזה אכן יקרה."

המשובים שקיבלתי לשתי הפתיחות הללו היו מעורבים:

מספר משתתפים (בהרצאה ובסדנה) אמרו שהפתיחה הזו קצת "הורידה להם" ממני,
וייעצו לי לא להשתמש בה במצבים דומים, כיון שהיא מתפרשת כהתנצלות ומשדרת חוסר ביטחון.

אחרים חוו את הפתיחה כאותנטית וענווה שתרמה לחיבור שלהם אלי,
הגבירה את המוכנות ללמידה ממני ואת הרצון להקשיב למה שיש לי לומר.

**
חמש מחשבות על הפתיחות והמשובים:

א. אנשים שונים מפרשים בצורות שונות את מה שאנו אומרים ואת איך שאנו מתנהגים.

ב. אנחנו בוחרים מה לומר ואיך לנהוג. יש לנו השפעה ואין לנו שליטה על איך זה ייתפש.

ג. קצת הופתעתי השבוע שיש אנשים שחווים פתיחה כזו כחוסר ביטחון או כהתנצלות. 
הייתי בטוח שזה נתפש ע"י רוב (ואולי אפילו כל) האנשים כבטחון רב.
(צריך אומץ לומר משפט כזה בקול רם בנוכחות קהל..)
בדיעבד, קצת מפתיע אותי שהופתעתי…

ד. תפיסת העולם שלי לגבי עבודתי לא משתנה:
יש לי יכולת השפעה עצומה ומוגבלת. גם עצומה וגם מוגבלת.
צברתי לא מעט ידע וניסיון, ועדיין איני מבין מספיק חלק מהמורכבויות והאתגרים של אנשים שאני עובד עמם.
אנשים מסוימים חווים ערך רב מהעבודה איתי ואחרים ערך נמוך או אפסי.

ה. הפתיחה יכולה להשתנות.
כל דבר שאנו אומרים או עושים הוא בניסיון למלא צרכים חשובים שלנו.
הבחירה בפתיחה מסוימת הינה אסטרטגיית פעולה שמטרתה לסייע לנו למלא צרכים חשובים עבורנו.
בפעם הבאה, אבחר האם להישאר עם אותה פתיחה, לוותר עליה לגמרי, או לשנות בה משהו.
**
מאורטל למדתי את המשפט היפהפה הבא:

"להרים את הראש ולהוריד את האף".

גובה עיניים + ענווה.

אנחנו לא יותר ולא פחות מאף/כל אחד אחר.

**
בבוקר שלאחר סדנת הרופאים, כתבתי לעצמי את הטקסט הבא:

"בסופו של יום אנו כמהים למישהו שיראה אותנו.
שיעריך את הכוונות שלנו ואת המאמצים שלנו.
שיבין את המקום שאנו נמצאים בו ואת מה שעובר עלינו.
שיוקיר את ההצלחות שלנו, שלפעמים הן קטנות ולא חשופות.
שיאהב ויקבל אותנו, למרות הטעויות, עם כל המגבלות והקשיים שלנו."

ועכשיו אני מוסיף:
גם אם אנחנו מנכ"לים מהוללים.
או מנהלי מחלקות בבתי חולים.
או ראשי ממשלה.
או "סתם" הורים.

**
אחד המסרים המרכזיים שהעברתי במהלך סדנה שהנחיתי בשבוע שעבר:
"אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים, 
יש לנו שליטה על הדרך שבה אנו משחקים עם הקלפים שאנו מגרילים."

אין לנו שליטה על תוצאות הבדיקה שעשית אתמול.
תהיה לנו בחירה איך להגיב כשנקבל את התוצאות.

אין לנו שליטה על ההחלטה האם נצא שבת בשבוע הראשון של הגיוס.
יש לנו בחירה מה לעשות כשמבשרים לנו שנישאר בבסיס.

נראה שהקלפים שרונה רמון ז"ל "הגרילה" בסיבוב החיים הזה לא משהו.
יכולת המשחק שלה עם הקלפים הללו מופלאה בעיני.

**
21.12 הוא יום שאני אוהב במיוחד.
זה היום שבו משתנה המגמה.
שיא החושך.
מכאן ואילך, הימים מתחילים להתארך, הלילות מתחילים להתקצר.
קשה להבחין בכך בשבועות הראשונים – שינויים של דקה או שתיים בכל יום.
ייקח עוד זמן עד שנראה את השינוי ונרגיש אותו.

זה שאנו לא רואים משהו, לא אומר שהוא לא קיים.
זה שאיננו מודעים לשינויים קלים, לא אומר ששינוי עצום אינו מתרחש.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חמש שאלות לסגירת שנה

השבוע הזה היה שבוע מיוחד.
גם שבוע ראשון של שנת הלימודים וגם שבוע אחרון של השנה.
שבוע של התחלה ושבוע של סיום.

שלוש פעמים בשנה אני אוהב לעצור, לקחת את הזמן ולהתבונן אחורה:
בראש השנה, בסוף השנה האזרחית וביום ההולדת שלי.

בשטף היומיומי של החיים אנחנו יכולים לפספס.
לפעמים צריך לעצור כדי לראות.
כדי לזכור, להבין, להעריך.
כשעוברים במהירות בחדר חשוך, 
אפשר לחלוף ליד דברים שונים הנמצאים בחדר ולפספס אותם.
אם מאטים את הקצב ונותנים לעיניים להתרגל לחשיכה,
מתחילים לשים לב לדברים.
רגע לפני שעוברים מחופש גדול לשנת לימודים חדשה,
רגע לפני שעוברים משנה שמסתיימת לשנה שמתחילה,
אפשר לעצור, לתת לעיניים וללב לראות, להיזכר, להרגיש…

**
סיכום שנה הוא תהליך מקובל בארגונים.
בהיבטים של ניהול ותגמול ביצועים בדרך כלל יש נוהל מקובל
שבו עובדים ומנהלים מסכמים שנת פעילות אישית בצורה מסוימת.
זה יכול להיות משהו כמו 3X3X3:
3 ההישגים המרכזיים שלך, 3 חוזקות ו-3 דברים לפיתוח או לשיפור.
שיחת 3X3X3 שבה העובד והמנהל משתפים בפרספקטיבה שלהם,
מאפשרת שיח שבמהלכו ניתן לדבר על מה שהיה, לתת ולקבל משוב, 
ולהשוות בין רמות ביצועים של עובדים שונים.
אני פחות אוהב את הפורמט הזה.
הוא מרגיש לי "תעשייתי", כזה שמתאים לקווי ייצור של אנשים.
איך אפשר לסכם שנה שלמה עם התייחסות לשלושה הישגים בלבד?
איך אפשר להכניס בן אדם לקופסה של שלוש חוזקות ושלושה תחומים לשיפור ופיתוח?

**
בשנים האחרונות פיתחתי את "שיחת חמש השאלות" שכבר נמצאת בשימוש בחלק מהארגונים שאני מלווה.
חמש השאלות מאפשרות קצת יותר עומק ואנושיות, ובדרך כלל מובילות לשיחות משמעותיות.
חמש השאלות מכוונת לדיאלוג בין בני אדם, ללמידה, לחיים מלאים, להכרה ולהתפתחות.
הן מצריכות רמה מסוימת של אמון, זמינות ורצון של עובדים ומנהלים לעבור אותן ביחד.
לא משהו שהייתי ממליץ לכפות כנוהל, אלא כאפשרות שניתן לבחור בה.

תפקיד העובד בשיחה: להתכונן, להגיע עם תשובות לשאלות, לשתף.
תפקיד המנהל בשיחה: להקשיב, לראות את העובד, להבין אותו ואת נקודת המבט שלו.
בהמשך (באותה שיחה או בשיחה נפרדת) תפקיד המנהל הוא לתת משוב, לשתף בפרספקטיבה שלו, להגדיר ציפיות ועוד.

שיחת חמש שאלות:
1. איזה ערך הבאת השנה? הישגים משמעותיים? הצלחות מרכזיות ?
2. מה את חוגגת? במה אתה גאה במיוחד השנה?
3. על מה אתה מתאבל? על מה את מצטערת? מה היה לך קשה, כואב ומאתגר השנה?
4. למי ועל מה את מכירה תודה השנה?
5. איך גדלת? מה למדת? איך התפתחת השנה? 

אין מגבלה על מספר או גודל הדברים שאפשר להתייחס אליהם.
הישגים, חגיגות, קשיים ולמידות יכולים להיות אישיים וסובייקטיביים.
זו הזדמנות לתת מקום לדברים חשובים שלא ייכנסו לרשימת ה Top 3. 

**
חמש השאלות יכולות לשמש גם כרפקלציה אישית, שלנו עם עצמנו.
או שלנו עם משפחתנו, עם בן/בת הזוג שלנו.
זו יכולה להיות דרך לסכם שנה ולהתכוונן לשנה חדשה.
מניסיון, לוקח זמן לעשות אותה…
אני ממליץ בחום לפנות זמן ומרחב שקט,
לקחת לעצמכם כוס קפה או יין, מחברת, עט ולוח שנה,
לתת לראש וללב להוריד הילוך, להיזכר ולהרגיש.

כשלקחתי לעצמי שעה באחד הבקרים השבוע,
הופתעתי לגלות עד כמה חלק האירועים הכי משמעותיים ומשפיעים בחיי במהלך השנה,
היו בלתי צפויים ובלתי מתוכננים בערב ראש השנה הקודם.
תרגיל בענווה ובאנושיות.
אין לנו מושג.
החיים הם מה שקורה, בזמן שאנחנו מתכננים לעצמנו תכניות ומספרים לעצמנו סיפורים.

**

ג'יין גודל טוענת שאנחנו לא יכולים להסתובב בעולם בלי לשנות אותו.
איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים בלי להשפיע על אנשים שאנחנו פוגשים.
ביום נתון אנחנו פוגשים עשרות אנשים: בבית, בעבודה, ברחוב, בסופרמרקט, בכביש.
בכל אינטראקציה אנחנו משפיעים ומושפעים.
אין מפגש נייטרלי. 
פנים אל פנים או וירטאולי.
זרם אינסופי של קבלה ונתינה, של אנרגיה, של התהוות והשתנות.
חשוב להכיר בכך ולהיות מודעים לשינוי האינסופי שאנו מייצרים.
חשוב לבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

“You cannot get through a single day without having an impact on the world around you. 
What you do makes a difference, and you have to decide what kind of difference you want to make.”

― Jane Goodall

**
תודה רבה על ההקשבה והנוכחות שלכם.
תודה רבה על השיתופים וההתייחסויות שאתם שולחים לי.

שתהיה שנה טובה ומבורכת,
שנה של חיים מלאים,
שבת של שלום,
רוני ויינברגר

ט"ו טבת – נקודת פתיחה

הבוקר פתחתי את היום במשמרת "נשק, חבק וסע" בבית הספר של בני.
בחלק מבתי הספר בארץ עומדים בכל בוקר מתנדבים (הורי התלמידים),
שתפקידם לסייע להורים ולילדים לצאת מהרכבים בזהירות ובמהירות,
מבלי לעכב את התנועה ותוך שמירה על בטיחות.

***
ארבעה "טיפוסים" נפוצים שפגשתי הבוקר:
1. ההורה "הזעוף" בעל המבט החמוץ. הילד "נשפך" מהמכונית (גם הפנים שלו "לא משהו") וממשיך לדרכו ללא פרידה ביניהם.
2. ההורה "הלחוץ", ממהר מאוד, מעודד את הילד לצאת מהמכונית תוך כדי "להתראות" קצר ותכנות הוייז לנקודה הבאה שלו.
3. ההורה "המתקתק", נותן הנחיות אחרונות תוך כדי (ולאחר) יציאת הילד מהמכונית ("סבא יאסוף אותך בשתיים" או "חכה לי בשער ליד חיים").
4. ההורה "הנוכח", מתבונן בילד שיוצא מהמכונית ונפרד ממנו במילות חיבה, בחיוך חם, ובאיחולים לבביים ("להתראות אהוב שלי, שיהיה לך יום טוב").

***
שבע מחשבות על כך:
1. לילדים שונים יש נקודות פתיחה שונות. זה נכון לחיים באופן כללי וזה בא לידי ביטוי בכל בוקר.
2. נקודת הפתיחה הזו יכולה להשפיע מאוד על ההמשך.
3. גם בדקה אחת אפשר להעניק לילדים תשומת לב, חום ואהבה. או לא.
4. המתנדב הפנסיונר שעמד לידי ועזר לילדים לחצות את הכביש הקפיד לחייך ולומר מילה טובה לכל ילד וילדה. הוא נמצא שם בכל בוקר ובכל מזג אויר.
5. לכל אותם הילדים שחוצים את הכביש במעבר החצייה המסוים ההוא יש לפחות אדם אחד שרואה אותם, מחייך אליהם ומתייחס אליהם בכל בוקר.
6. גם חיים השומר (שבשער האחר) מכיר את כל הילדים בשמם הפרטי ומתייחס אליהם בכל בוקר.
7. שומר בשער ביה"ס או "מעביר דרך" יכולים להיות תפקידים חשובים ומשמעותיים מאוד. או לא. תלוי מי ממלא אותם ואיך הוא עושה את זה.

חיים מלאים. יום יום.