תגית: צורך

הבוקר נזכרתי באירוע שחוויתי לפני כארבעים שנה.
זה היה בתחילת שנות השמונים, בתקופת החופש הגדול.
אני בגיל בית הספר היסודי, עולה לכיתה ה' או ו' או משהו כזה.
היו אז הרבה פחות ערוצים בטלוויזיה ומחשבים אישיים.
הסמארטפונים ו"בעיית המסכים" עוד לא נולדו.
את מרבית הזמן הפנוי הייתי מבלה בשכונה עם חברים.

באותו קיץ, יצא לשוק אלבום מדבקות של קלפי אינדיאנים.
אני, כל השכונה, ואולי גם העיר וחצי מדינה היינו באטרף על האלבום הזה.
בכדי להשלים את האלבום היה צריך לאסוף כמה מאות קלפי-מדבקות.
אהבתי מאוד את התמונות והסיפורים שעוררו את דימיוני,
ולא פחות מכך את האתגר שבאיסוף,
את ההפתעה של מה יצא בחבילה הבאה שקונים במכולת,
ואת התחרות, ההחלפות והמו"מים שמול החבר'ה.

"מה מצב האינדיאנים?" התעניין אבי יום אחד.
סיפרתי לו בהתלהבות שאני אוטוטו מסיים את האלבום,
שחסר לי קלף אחד אחרון בכדי להשלים אותו.
זהו קלף נדיר במיוחד שאין גם לאף אחד מחברי ושמעולם לא נתקלנו בו.
"איזה קלף..? מה מספרו..?" הוא שאל..

כמה ימים לאחר מכן, באחד הערבים, חזר אבי הביתה מעבודתו כשהוא מחייך מאוזן לאוזן.
קשה לי לשחזר במדויק מה עבר עלי באותו רגע,
אבל אני די משוכנע שברגע שראיתי אותו משהו בי כבר ידע…
הוא הביט בי במין נצנוץ שובב כזה בעיניו,
הכניס את היד לכיסו, שלף קלף אינדיאנים ונתן לי אותו.
הקלף האחרון !
הקלף שסגר לי את האלבום !!!

קשה לתאר את גודל השמחה ואת פרץ האנדרלין שחשתי באותו רגע.
רצתי לחדר, הדבקתי את הקלף באלבום וטסתי למטה לחגוג את נצחוני ולספר לכל החבר'ה.

לפעמים מפתיע אותי למה האירוע הזה נחרט בליבי.
אני בעיקר מופתע מהעוצמה של מה שהוא מעורר בי עד היום.
כי לכאורה זהו עניין די שולי.
אני בטוח שהיו הרבה אירועים אחרים יותר חשובים, משמחים, משמעותיים או עצובים.

כנראה שמה שהיה שם עבורי זה הרבה יותר מלנצח בתחרות או לסיים ראשון:

1. אבי ראה אותי –
הוא התעניין בשלומי,
שם לב למה שמעסיק אותי,
הבין את הצרכים שלי.

2. היה אכפת לו ממני –
הוא לא "עבר הלאה" או המשיך לענייניו האחרים.
היה אכפת לו ממני וזה היה חשוב לו לא פחות מדברים אחרים.
הוא השקיע בי וחיפש את הקלף המסוים
כי זה מסוג הדברים שאי אפשר לקנות פשוט בכסף.

3. הוא "סיפק את הסחורה" –
הוא נתן מענה מדויק לצורך שלי.
אגב, אין לי מושג איך הוא עשה את זה ואת מי מהעובדים/ספקים/לקוחות שלו הוא הפעיל בכדי שזה יקרה. 
אני בטוח שהוא היה עסוק מאוד כמנהל מפעל עם מיליון ואחד דברים אחרים לעשות ולדאוג להם.
אבל בשורה התחתונה – הוא השיג לי את הקלף שכ"כ רציתי.

***
השיעור שקיבלתי אז לפני כארבעים שנה ממשיך ללוות אותי.
הוא מבטא עבורי חלק מהמהות העמוקה של תקשורת מקרבת,
ואני משתדל "לחיות אותו" ברמה יומיומית במימדי חיי השונים:
להיות מסוגל לראות מישהו,
להתעניין בו ולהיות אכפתי כלפיו,
לענות על צורך חשוב שלו,
ולתת לו ערך משמעותי.

***
שנים לאחר שגיליתי את גישת התקשורת המקרבת, וכבר הייתי עמוק בתוכה,
גיליתי בהתרגשות שתאריך הלידה של אבי ושל מרשאל רוזנברג (יוצר הגישה) זהה.
שניהם נולדו בדיוק באותו תאריך: יום, חודש ושנה.

מה הסיכוי שזה יקרה?
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי, נולדו בהפרש של דקות או שעות זה מזה.
אם זה היה סרט הוליוודי הייתי קורא להם "האב הביולוגי" ו"האב הרוחני" שלי.

אבי, אפריים (פרנציסק) ויינברגר ז"ל ומרשאל רוזנברג ז"ל נולדו ב 6.10.1934, בדיוק היום לפני 89 שנים.
היום, 6.10, לפני חמישים שנה, פרצה מלחמת יום הכיפורים.
בדיוק ביום ההולדת שלו, הוריד אבי את הצ'ימידן מהבוידם, הכניס לתוכו כמה דברים,
נפרד מאשתו ומשני בניו, ויצא מהבית לחמישה-שישה חודשים, למלחמה שתשפיע עליו מאוד.
אני הייתי אז בן שנה וחצי, והוא בן 39.

כשאני חושב על אבי ועל מרשאל,
עולים בי הכרת תודה עצומה, שמחה גדולה וגעגוע עמוק.

יהי זכרם ברוך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לשי, אחד החברים שלי, יש "גלשן כוננות" שנמצא תמיד בקרבת מקום, במשרד או ברכב שלו.
כשיש "ים טוב" ואין לו משהו קריטי בעבודה,
שי משנה תוכניות, מזיז פגישות ומפנה כמה שעות לגלישה.
"ים טוב" הוא משהו שתלוי בטבע ובמזג האויר, כך שלא תמיד ניתן להיערך אליו מראש.
בשונה מאימון בחדר כושר או תרגול יוגה, אי אפשר לסגור עבורו זמנים קבועים ביומן בכל יום שני ורביעי ב 1600.
כשהתנאים מתקיימים והים "טוב" אפשר להגיע ולגלוש.
בכדי לעשות זאת נדרשת החלטה (אני רוצה !) ופעולה (שינוי לו"ז ונסיעה לים).

אפשר להרחיב את הרעיון של "ים טוב" ל- "יום טוב".
"יום טוב" הוא יום שמתהווים בו תנאים מתאימים שקוראים לנו לצאת מהשגרה היומיומית להפסקת פירגון של כמה שעות.
התנאים המתאימים יכולים להיות חיצוניים, כמו למשל יום שמש מפתיע באמצע החורף, שלג בחרמון,
נדידת ציפורים באגמון החולה או זרימה חזקה בנחלים,
והם יכולים להיות גם תנאים פנימים: חשק ורצון לטייל בטבע, לשוטט באיזה שוק נחמד,
לשבת על שפת הים עם בירה קרה וספר טוב, או לבלות בספונטניות זמן איכות עם חברה.

"יום טוב" יכול להתממש בצורות שונות,
אך בדומה ל"ים טוב" ולגלישת גלים, הרעיון המרכזי הוא לשנות תוכניות ולפנק את עצמנו בספונטניות,
מבלי להיות אפקטיביים או פרודוקטיביים, מבלי לתקתק מטלות ולקדם משימות.

טכנית, זה אפשרי ואנחנו יודעים לעשות את זה:
כשקורה משהו לא מתוכנן בחיינו שמצריך פעולה מיידית,
כמו משבר בפרויקט, מחלה של אחד הילדים, או משהו חשוב אחר,
אנחנו משנים תוכניות ומתפנים למה שמבקש את תשומת ליבנו.
העניין הוא שרובנו מרשים לעצמנו לעשות את זה רק כשמשהו "מוצדק" דורש את הנוכחות שלנו.
לתפיסתנו, "מוצדק" זה בדרך כלל משהו דחוף ורציני, על פי רוב צורך של מישהו אחר.
משהו ש"לגיטימי" לשנות בגללו תוכניות.

חשוב להתעכב על הנקודה הזו:
במקרים רבים האילוצים החיצוניים הם לא הסיבה, אלא התירוץ.
הסיבה האמיתית היא הלגיטימציה פנימית.
זה מרגיש לנו לא לגיטימי.

בשונה משי, שלו זה מרגיש הכי לגיטימי בעולם:
ברור לו שזה מגיע לו, שמותר לו להנות,
שהצרכים שלו חשובים לא פחות משל אחרים,
ושהעולם יצליח להסתדר כמה שעות בלעדיו.
אז איך מגדלים לגיטימציה פנימית..?
לא בטוח שזה כזה פשוט.

אולי מתחילים ממודעות לכך שאין לנו את זה,
ושהיינו רוצים יותר מזה.

ואז לאט לאט,
בהרבה כבוד, סבלנות, חמלה, סקרנות ואהבה עצמית,
מחפשים להתקדם בצעדים קטנים..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני זמן מה סיימתי תהליך בן כחצי שנה עם חברי הנהלה של אחד מארגוני ההייטק הידועים בארץ.
במהלך החודשים הללו עברנו ביחד מסע משותף שכלל תהליך אישי עם כל אחד מהמנהלים ותהליך קבוצתי עם צוות ההנהלה כמכלול.
בפגישה האישית המסכמת ביקשתי לשמוע מכל מנהל מה הדברים המרכזיים שהוא לוקח מהתהליך הזה.
באופן טבעי וצפוי קיבלתי תשובות שונות ומגוונות.
מה שהיה מעניין ומפתיע מאוד היה שכולם בלי יוצא מן הכלל, ציינו פעילות מסוימת (שביצענו שוב ושוב במהלך המפגשים) כאחד הדברים הכי משמעותיים שהם חוו.

לפעולה הזו קראנו "בדיקת דופק" ונהגנו לפתוח איתה את כל ישיבות ההנהלה:
על השולחן בחדר הישיבות (זה היה בתקופת טרום-קורונה) פרסתי חפיסה של קלפי רגשות וצרכים וביקשתי מכל אחד מהמשתתפים לבחור קלף רגש וקלף צורך, המתארים את מה שחי בהם ומעסיק אותם כרגע בהקשר אישי או עסקי, עם או בלי קשר לישיבת ההנהלה שאנו עומדים לקיים.
אחרי בדיקה פנימית סקרנית ובחירת קלפים מתאימים, כל אחד מהמנהלים שיתף בפתיחות במקום שהוא נמצא בו כרגע.
"אני עייף ויש לי צורך בחופשה", "אני מודאג מהניתוח שהבן שלי עובר מחר וצריך וודאות ובריאות", "אני גם לחוצה וגם נרגשת מהפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו וצריכה מיקוד והתקדמות", "אני עצוב בגלל נושא אישי כלשהי שאני לא רוצה לפרט ויש לי צורך באהבה ובתקווה", "יש בי מתח לקראת הישיבה הקרובה וחשוב לי שהיא תתנהל בהוגנות ובכבוד" הן דוגמאות לחלק מהשיתופים שעלו במפגשים הללו.

**
המטרה המרכזית של סבב בדיקת דופק בתחילתה של ישיבה היא לאפשר לכל אחד מהמשתתפים לתת מקום ותשומת לב במשך דקה או שתיים למה שחי בו כרגע, על מנת ליצור חיבור אנושי ולאפשר נוכחות וקשב גדולים יותר בישיבה עצמה.

המעברים בסבב "בדיקת הדופק" יכולים להיות חדים: 
משתתפת יכולה לשתף בקושי שהיא חווה עם חזרה לעבודה לאחר שבעה על אמה שנפטרה, בעוד שהמשתתף שאחריה ישתף בתסכול שהוא חווה על כך שהוא רב עם בנו על אי-הכנת שיעורים, או שמחה על יום הולדת 80 שהוא חגג לאמו.
בפעמים הראשונות זה יכול להרגיש מוזר עד כדי לא לגיטימי ("איך אני יכול לשתף בדבר הזה שמעסיק אותי אחרי שהיא שיתפה בנושא כל-כך עמוק ומשמעותי?"). 
זה לגיטימי משום שזה מה שמעסיק אותי עכשיו.

עם הזמן מתפתח הביטחון שלא רק שזה לגיטימי, זה אפילו חשוב מאוד:
כמשתתף, אם אני יודע ששיתוף אישי שלי לא יהפוך לדרמה שתטלטל את הישיבה ושלחבריי לצוות יש יכולת להקשיב לי מבלי להיבהל ממה שאני אומר, זה מגביר את הסיכוי שאשתף בדברים מהסוג הזה.
סבב בדיקת הדופק אינו טיפולי ומטרתו אינה לעזור לאנשים לפתור את הבעיות שלהם, לעודד אותם או לפתח שיחה אישית מהנה. את זה אפשר לעשות לאחר המפגש, בארבע עיניים או בדרכים רבות אחרות.

**
ההנחייה שאני נותן במהלך הסבבים הללו היא להישאר ממוקדים בהקשבה, לשים לב לדרך שבה שיתופים של אחרים משפיעים עלינו ולהימנע ככל האפשר מלפתח שיחות בתגובה לשיתוף של אחרים. 
כשמישהו מסיים לשתף בדקה או שתיים ב"דופק" שלו, שאר המשתתפים מברכים אותו ב"בוקר טוב" או ב"צהריים טובים" המקבילים לאמירת "שמענו אותך. תודה רבה ששיתפת אותנו. זה זמן לעבור לאדם הבא."

למי שלא מורגל בכך, יש משהו קצת לא נוח ואולי מביך בשיתוף "בדיקת דופק", במיוחד בפעם הראשונה.
למרות שעשיתי זאת כבר אינספור פעמים עם הרבה מאוד צוותים, הפעם הראשונה שאני מבקש ממשתתפים לשתף "בבדיקת דופק", מעוררת בי לחץ וחשש שהם לא ישתפו פעולה.
לשמחתי, זה עדיין לא קרה. 
בכל קבוצה יש מישהו או מישהי שמוכנים לקפוץ ראשונים ולשתף בפתיחות במה שחי בהם.
מהר מאוד ציניות, מבוכה וחשש מפנים את מקומם לחיבור, להקשבה ולאמפטיה.

מדי פעם שואלים אותי האם אני לא חושב שזה בזבוז זמן, לא לעניין או לא מקצועי, במיוחד כשמדובר במנהלים בכירים. 
אני מוצא שההיפך הוא הנכון: כשאדם שואל את עצמו מה חי בו כרגע, הוא מפנה קשב פנימה ונותן מקום לנושאים שממילא מעסיקים אותו ומושכים את תשומת לבו. 
יש משהו בבדיקה הזו שמאפשר להוריד הילוך לכמה דקות, להאט, לעצור ולנשום קצת. 
כשהנושאים שמעסיקים אותנו "מסומנים" (בקול רם או בלב), משהו במרחב הפנימי שלנו מתפנה ואנו יותר נוכחים וממוקדים בכאן ובעכשיו. 
מנהלת שעבדתי איתה לאחרונה סיפרה לי שבעיניה הסבבים הללו פותחים את הלב ומאפשרים למשתתפים לראות זה את זה בפן הרבה יותר אנושי המעלה בצורה מיידית את מידת האמון, הפתיחות והקרבה בחדר. 
כשאני רואה את מנהלת החטיבה המקבילה שלי, שבעוד רגע נתווכח על נושא מקצועי כלשהו, לא רק כמנהלת חטיבה אלא גם כאם מודאגת לילד שעובר מחר ניתוח זה משנה משהו בי ובשיחה.

**
יש דברים שקשה להסביר במילים ושצריך לחוות כדי להבין. 
אני חושב ש"בדיקת דופק" זו אחת הדוגמאות לנושאים מהסוג הזה. 
תהליך כל כך פשוט ועם זאת כה מיוחד ועוצמתי.
אולי זה נשמע קצת הזוי, אבל איך בכל זאת אפשר להסביר, שבדיקת דופק היא אחד הדברים הכי משמעותיים ומרגשים שלוקחים חברי הנהלה בכירים ומנוסים מתהליך אינטנסיבי בן 6 חודשים?

**
"בדיקת דופק" הוא כלי מספר 24 מתוך "סדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי לפני מספר שנים. ניתן להירשם לסדרה ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון שבה. 
הכלים נשלחים אחת לשבוע במשך שנה שלמה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני שבע שנים בדיוק, בערב ראש השנה תשע"ג,
כשלרשימת התפוצה הזו היו שבעים ואחד קוראים בלבד (!!!),
שלחתי מסר שכותרתו "סגירה, התכווננות ופתיחה מחדש".
היתה בו הזמנה לתהליך בן ארבעה שלבים
המומלץ לסגירת השנה שמסתיימת ולפתיחת השנה החדשה.

עם השנים, כשחזרתי לקרוא את המסר הזה,
הוא הרגיש לי עדיין מאוד מדויק, אך היה חסר בו משהו.
החלטתי להוסיף לתהליך שלב חמישי,
שבשנים האחרונות אני מכיר בחשיבותו יותר ויותר.

אז… הנה לפניכם ועבורכם התהליך בן חמשת השלבים.
תהליך של התבוננות והתכווננות. 
סגירה ופתיחה.
חיבור לחגיגה והכרת תודה. 
לאבל ולכאב.

**
שלב 1) לעצור

להאט. 
לצאת ממצב אוטומט. 
לקחת את הזמן. לנשום. 
להקשיב פנימה בסקרנות …

**
שלב 2) להתבונן בשנה שחלפה ולבדוק איזה צורך מרכזי וחשוב עבורנו התמלא:

גם אם יש הרבה (וסביר להניח שיש), 
האם יש צורך אחד (או שניים) שמהדהד יותר מכולם כרגע? 
שפתאום בולט ומושך את תשומת לבכם?
הרשו לעצמכם לשהות קצת עם השאלה ואל מול הרשימה.
לעתים קרובות מתחת לתשובה הראשונית והמיידית מופיעה תשובה שונה. 
לפעמים אפילו מפתיעה.
קחו את הזמן ועברו על הרשימה בתשומת לב סקרנית.
וכשצורך מסוים עולה ומתחדד, 
אפשר להודות על מה שהיה ומה שכבר נוכח פה בחיינו כרגע.
לצורך התרגיל ניתן להיעזר במאגר הצרכים הבא.

עבורי, הצורך המרכזי שעולה כרגע הוא "משמעות".
אני חווה משמעות רבה בעבודתי, במפגשיי עם אנשים ובמערכות היחסים שלי.
חלק ניכר מזמני מוקדש לדברים שאני חושב (וחש) שהם משמעותיים: משמעותיים עבורי ומשמעותיים עבור אחרים.
הבלוג הזה הוא אחד מהם. 
דברים שאני כותב ושולח מגיעים לאנשים ולמקומות שונים, נוגעים ומשפיעים.
בראש השנה תשס"ז (ספטמבר 2006), במסגרת חזון אישי שניסחתי כתבתי לעצמי את המשפטים הבאים:
"אני מוסיף ערך משמעותי לחיי אנשים, משפחות וקבוצות, נוגע בליבותיהם ועוזר להם להבין ולתקשר עם עצמם ועם הסובבים אותם.
אני גורם משמעותי בהתפתחות האישית שלהם, בהבנת הפוטנציאל הטמון בהם ובמימושו."

חלק מהדברים המשמעותיים ביותר שאני חווה, הינם דיסקרטיים ולא אכתוב או אספר עליהם בפומבי.
אני מרגיש זכות גדולה והכרת תודה עצומה לצעוד במסע כזה, לפגוש את האנשים שאני פוגש ולהיות נוכח בחייהם.
**
שלב 3) להתבונן בשנה שחלפה ולבדוק איזה צורך מרכזי וחשוב עבורנו התמלא פחות ממה שהיינו רוצים:

זהו השלב הנוסף, החדש והחשוב,
שלא היה שם לפני שבע שנים.
חלק מסגירה, ממעבר ומתנועה קדימה,
זה לתת מקום לאבל, לכאב, לעצב, לפספוס ולהחמצה.
רבים נרתעים ממנו מכיוון שלעתים הוא פחות נעים.
מספרים על מרשאל רוזנברג, יוצר גישת התקשורת המקרבת,
שהוא היה פותח כל יום בחיבור ל"חגיגה" ול"אבל" שלו.
ג'ואנה מייסי שלחומריה נחשפתי בשנים האחרונות,
קוראת לזה "להכיר תודה ולכבד את הכאב שלנו".
זה בדיוק הקטע של "חיים מלאים".

כשאני מתבונן במאגר הצרכים הבא תוך כדי בדיקה סקרנית,
הצורך שעולה כרגע הוא "אומץ".
(הוא לא מופיע ברשימת הצרכים ולרגע התלבטתי אם לכתוב אותו, 
שכן יש משהו קצת מביך עבורי לציין אותו ב"קול רם").
באירועים ובמצבים שונים השנה (יותר משהייתי רוצה…),
מצאתי עצמי מונע במידה מסוימת (יותר משהייתי רוצה), מתוך פחד.
עוצר את עצמי מלומר או מלעשות דברים שרציתי מחשש לתגובה או לאיך זה ייתפש.
במקומות הללו, הושקעה לא מעט אנרגיה בדיאלוגים פנימיים ובהתבחבשות עם עצמי.
אני די בטוח שבאותם מצבים שבהם דברים לא נאמרו ופעולות לא נעשו מתוך חשש,
היה לכך מחיר והיתה לכך השפעה.

**
שלב 4) להסתכל קדימה לשנה הבאה ולהתכוונן לצורך חשוב שאנו רוצים שיתמלא:

כולם רוצים בריאות ואושר ואין ספק שאלו צרכים חשובים מאוד.
אבל, כשאנחנו מאטים ומקשיבים פנימה באמת – איזה צורך מהדהד כרגע?
(שוב, מומלץ להיעזר במאגר הצרכים)
נסו להקשיב למה שעולה בלי שיפוטיות או חשש…
הצורך שעולה אינו יותר או פחות חשוב מצורך אחר 
ואולי בעוד שעה או יומיים הוא ישתנה…
ההתכווננות אליו אינה במקום או על חשבון צורך אחר..
פשוט להקשיב בסקרנות ולראות מה יש שם כרגע עבורנו…
וכשעולה משהו, תהיו איתו…

מה שמהדהד לי ממש כרגע זה "שמחה".
הצורך שאני מאחל לעצמי יותר ממנו בשנה הקרובה הוא שמחה.
שמחה עמוקה ופנימית, לאו דווקא כזו שניתן להבחין בה מבחוץ.
שמחה שאינה תלויה בכך ש"כל הכוכבים יסתדרו",
או ששורה של אירועים חיצוניים יתרחשו באופן מסוים.
שמחה הוויתית ונוכחת, אולי בדומה להכרת התודה, שהתפתחה אצלי עם השנים,
ושהיום מלווה אותי בחלקים ובזמנים ניכרים של חיי, כולל במצבים מאתגרים.
**
שלב 5) לחשוב על אדם מסוים אחד ולבדוק מה אנו מאחלים לו מכל הלב.

ממקום של פירגון אמיתי, אהבה, חיבור 
(להבדיל ממקום של תיקון, חינוך או התנשאות).
זה יכול להיות כל אדם, קרוב יותר או פחות, 
והבחירה בו אינה על חשבון אחרים.
עבור אותו אדם – איזה צורך חשוב אתם מאחלים לו? 
מה הייתם רוצים שיתמלא עבורו בשנה הקרובה?
גם פה…קחו את הזמן…לאט לאט…
ומהמקום הזה – שילחו לו את הברכה.
בלב ללא מילים, בכתב, בע"פ או פנים אל פנים. 
פחות משנה איך ובאיזה ערוץ.
מה שחשוב זו הכוונה…וההתכווננות…

אני חושב כרגע על אדם מסוים שחווה בימים אלו תקופה מאתגרת.
אני רוצה לאחל לו עמידות, בהירות והתפתחות.
עמידות במהלך התקופה הזו שיכולה להימשך מספר שבועות ואולי אפילו חודשים,
בהירות בנוגע לדברים החשובים בחייו, לסדרי העדיפויות שלו, לבחירות שחשוב לו לקבל, 
והתפתחות משמעותית שתשרת אותו ואת הסובבים אותו
ותסייע לו לעבור מהמקום שהוא נמצא בו עכשיו למקום אחר שנראה רחוק עכשיו.

**
עד כאן להיום. 
להשנה.
תהליך בן 5 שלבים לסגירת שנה ולהתכווננות לשנה חדשה.

שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. המחויבות הראשונה שלקחתי לעצמי לשנת תש"פ הינה תכנית "שבעת ההרגלים" המיועדת לקבוצה מצומצמת של "מיטיבי לכת" שתחל מיד לאחר החגים.

כל הפרטים על התכנית + הגשת המועמדות + שאלון כוונות בקישור הבא.

אנחנו אף פעם לא חייבים לעשות כלום

"אני נאלצת לבטל את הפגישה שלנו, כיון שהבן שלי חולה ואני צריכה לצאת מוקדם."

לא את לא.
את לא נאלצת לבטל.
ואת לא צריכה לצאת מוקדם.
את מעדיפה לבטל ואת רוצה לצאת מוקדם.
כי הבן שלך חולה. 
וכי חשוב לך להיות איתו.
יכול להיות שאת גם מתבאסת לבטל הפגישה ולצאת מוקדם,
כי ממש חיכית לשיחה שלנו, 
או כי לא נעים לך לבטל אותה בהתראה קצרה,
ועדיין, עם כל הבאסה ואי הנעימות, את בוחרת לבטל אותה ולצאת מוקדם.
כי יותר חשוב לך להיות עם הבן שלך מאשר להיות בפגישה איתי.
כשאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו נאלצים, צריכים, חייבים או מוכרחים לעשות משהו,
אנחנו מסירים אחריות מעצמנו ומשליכים אותה על מישהו אחר.

**
צח"מ

צח"מ הם ראשי התיבות של "צוות חקירה מיוחד".
זהו צוות משטרתי המוקם כשרוצים לחקור אירוע חשוב שהתרחש.

צח"מ הם גם ראשי תיבות של "צריך-חייב-מוכרח".

בכל פעם שאתם שומעים את עצמכם משתמשים במילים "צריך", "חייב", "מוכרח",
(וגם במילים נוספות כגון "אמור" ו"נאלץ"),
אולי כדאי לכם לפתוח בחקירה פנימית מיוחדת.
חקירה לאיתור האחריות שהלכה לאיבוד ומסתתרת מאחורי סיפורים ותירוצים של "אין לי ברירה".

"אני לא יכול לצאת הערב, כי אני חייב לשלוח את הדו"ח הזה עד מחר בבוקר".

לא אתה לא.
אתה יכול לצאת הערב.
ואתה יכול לשלוח את הדו"ח בשבוע הבא במקום מחר.
יכול להיות שאם אכן תעשה את זה יהיו לכך השלכות. 
כמו למשל, שהמנהלת שלך לא תאהב את העובדה שלא שלחת את הדו"ח למרות שהבטחת.
או שפרויקט חשוב ייפגע בגלל העיכוב בשליחת הדו"ח. 
השלכות שאתה מעדיף לא להתמודד איתן.
ולכן, יכול מאוד להיות שתעדיף לבטל את היציאה ולשלוח את הדו"ח הלילה,
ובכך להימנע מהכעס של המנהלת שלך או מהאסקלציה שיעשה מנהל הפרויקט.
רק חשוב לזכור שיש לך בחירה.
אתה יכול לבחור האם לצאת הערב או לבטל את היציאה.
אתה יכול לבחור לשלוח את הדו"ח עד מחר או רק בשבוע הבא.
זה בידיים שלך. 
כשאתה מספר לעצמך שאין לך ברירה, אתה משקר.
לעצמך.

**
אלרגיה

לפני כשמונה חודשים אימצנו את קייטי, חתולה ג'ינג'ית מדהימה.
באירוע האחרון שקיימנו בביתנו, חברה שהגיעה לחגוג איתנו, החזיקה מעמד שעתיים.
אחרי שעתיים היה לה קשה והיא עזבה.
יש אנשים שאלרגיים לחתולים. הקרבה לחתולים גורמת להם לפריחה.
יש אנשים שאלרגיים לפריחה של צמחים מסוימים. היא גורמת להם להתעטש.

בדרך כלל, אנו מפתחים אלרגיה ולא נולדים איתה.

נראה לי שעם השנים גם אני פיתחתי אלרגיה.
לא לחתולים ולא לפריחות.
אלרגיה לצח"מיזם.

היום, בכל פעם שמישהו בקרבתי עושה שימוש בצריך-חייב-מוכרח,
מתחילים לי עקצוצים וגירודים.

האלרגיה היא לא רק לצח"מיזם חיצוני.
היא גם לצח"מיזם פנימי.
הדיבור שלנו על ועם אנשים אחרים.
הדיבור שלנו עם עצמנו.

**
כל עוד בלבב פנימה

זה מתחיל מבפנים. 
מאיתנו.

כשאנחנו מאמינים שאנחנו או אנשים אחרים צריכים-חייבים-מוכרחים לעשות משהו,
להתנהג או לא להתנהג בצורה מסוימת, לומר או לא לומר משהו, 
אנחנו טועים. 
הם לא צריכים.

גם אם איננו אומרים דבר, ורק חושבים במונחים הללו על אנשים אחרים,
אנחנו בעצם מלבישים עליהם אחריות שזרקנו מעלינו.

כשם שאנחנו לא חייבים לעשות שום דבר אף פעם, כך גם אחרים לא.

הבת שלנו לא חייבת לסדר את החדר.
המנהל שלנו לא אמור להתייחס אלינו בכבוד.
בן הזוג לא צריך להקשיב לנו.
הפקידה לא חייבת להיות אדיבה.
הוט לא צריכים לענות לקריאות שלנו יותר מהר.

האמת היא שאנחנו רוצים.
ושהרצון שלנו הוא לגיטימי.
הוא מצביע על ערכים ועל צרכים חשובים לנו,
המשפיעים על איכות חיינו ועל מערכות היחסים שלנו.

אנחנו רוצים שהבת שלנו תסדר את החדר.
שהמנהל שלנו יתייחס אלינו בכבוד.
שבן הזוג יקשיב לנו.
ושהוט יענו לנו אחרי דקה ולא ייבשו אותנו על הקו.

אנחנו רוצים, והם לא חייבים.

לגיטימי מאוד לרצות את זה.
אבל הם לא חייבים לעשות את זה.

וכשהם לא עושים משהו שאנחנו רוצים,
גם אנחנו לא חייבים, צריכים או מוכרחים לעשות שום דבר.

אנחנו יכולים לסדר את החדר של הבת שלנו בעצמנו, לצעוק עליה, לחתוך לה את דמי הכיס או לא לעשות דבר.
אנחנו יכולים לומר משהו למנהל שלנו, או לשתוק, להתפטר מהעבודה או להישאר בה.
אנחנו יכולים להתרגז על בן הזוג, להבין שהוא לא פנוי כרגע, או לחפש חברה שתקשיב לנו.
אנחנו יכולים להישאר לקוחות של הוט, או להתנתק מהם, להישאר על הקו או לרדת ממנו.

אנחנו יכולים לעשות אם אנחנו בוחרים, 
ואנחנו לא חייבים.

זה בידיים שלנו.

**
התמרת אנרגיה

כשאנחנו מפסיקים לספר לעצמנו סיפורים,
על מה אנשים צריכים/חייבים/מוכרחים לעשות ולא עושים,
אנחנו מפסיקים לברוח מאחריות,
וחוסכים המון אנרגיה.

כשאנחנו מפסיקים לספר לעצמנו סיפורים,
שאין לנו ברירה, שאנחנו חייבים או נאלצים,
אנחנו מתחילים לקחת אחריות, יוצאים ממצב של קורבנות,
וחוסכים המון אנרגיה.

כשאנו מתחילים להתמקד בצרכים החשובים לנו ובמה שאנו רוצים,
אנו מפקסים את האנרגיה בקידום הדברים שחשובים לנו,
ומגדילים את הסיכוי שהם יקרו.

צח"מיזם היא תפיסה מחלישה ושואבת אנרגיה, שניתן לשנות.
בחירה ואחריות הם שרירים מעצימים שאפשר לפתח.

רוצים לפתח את השרירים הללו בצוות, בחברה או בארגון שלכם…?
צרו איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר.

**
שאלות לבדיקה פנימית:

1. אילו סיפורי צח"מ אני מספר לעצמי על אנשים אחרים ?
2. אילו סיפורי צח"מ אני מספר לעצמי על עצמי ?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לא בטוח שמה שאני רוצה לתת לך זה מה שאתה צריך או רוצה לקבל.
לא בטוח שמה שאתה רוצה לתת להם זה מה שהם צריכים או רוצים לקבל.

**
מי הלקוח?
למרות שאתה מזמין את העבודה ומשלם עליה, לא בטוח שאתה ה-לקוח.
לפחות לא הלקוח היחיד.
אולי אפילו לא הלקוח המרכזי.

**
רגע לפני שקופצים לפתרון ולדרך המיטבית לבצע אותו,
חשוב לחדד את הצרכים המרכזיים שמנסים לתת להם מענה,
ולוודא שיש הלימה ביניהם: שהפתרון נותן מענה לצרכים המרכזיים.

**
בסביבה מורכבת, מרובת אילוצים, אתגרים ומוגבלות של משאבים,
המשאב היקר והחשוב ביותר הוא תשומת לב:
היכן אנו משקיעים את תשומת הלב, הזמן והאנרגיה שלנו.
חשוב שהשקעה משמעותית של תשומת לב (X מנהלים במשך Y שעות)
תיבחן בזהירות ובקפדנות על מנת לוודא שהיא משרתת היטב
את המנהלים המשקיעים ואת הארגון שהם חלק ממנו.

**
אחת הדרכים הכי אפקטיביות לבניית אמון היא מתן מענה לצורך חשוב:
מתן עזרה בפתרון בעיה מציקה או בהתמודדות עם אתגר מורכב.

בכדי לעשות את זה, יש להבין בשלב ראשון מה הצרכים, הבעיות והאתגרים החשובים.
בשלב שני, יש לבדוק האם ביכולתנו לתת מענה לצרכים, לבעיות ולאתגרים הללו.
ובשלב שלישי, לעשות את זה.

חיים מלאים. היום.

להצליח בקריירה

לאסוף צוות של אנשים מוכשרים, החולקים סולם ערכים דומה ושכיף להיות בחברתם ולעבוד לצדם.
למצוא צורך חשוב ומשמעותי שעושה טוב בעולם ושרוצים לתת לו מענה.
לעבוד ביחד במציאת פתרון ובמתן מענה לצורך הזה, בדרך שכולם מרוויחים ממנה.
לעשות את זה במשך תקופה, לאורך זמן, בהיקף מסוים של תשומת לב.
ואז… כשמגיע הזמן… להמשיך הלאה…
לצורך חשוב ומשמעותי אחר.
בדרך שכולם מרוויחים ממנה.
עם אותה קבוצת אנשים או עם קבוצת אנשים אחרת.

**
ולא…
לנסות לכבוש את העולם ולהילחץ מזה שזה לא קורה בקצב או בהיקף שאני מצפה לו.
ולא…
לנסות לנצח בתחרות כלשהי בכל מחיר, גם כשזה בא על חשבון אנשים אחרים או על חשבוני.
ולא…
לתת את כל-כולי למשהו תוך כדי פגיעה בדברים אחרים ובערכים שחשובים לי.
ולא…
להמשיך בנתיב מוכר כלשהו מסיבות שונות גם כשהוא כבר פחות משרת את העולם או אותי.

חיים מלאים. היום.

השוואות קטלניות

איכר אחד הציל את חייה של פיה.
בתמורה, היא אמרה לו:
"בקש משאלה ואגשים אותה.
כל מה שתקבל, שכנך יקבל פי שניים."

האיש חשב ואמר:
"קחי אחת מעיניי."

**
סמסונג יוצאת בקמפיין חדש עבור סדרת מוצרים שהיא משיקה עכשיו:

"More than you need"

**
כשתני ההשוואות הפנימיים שלנו מייללים, כדאי להיזהר.
במקום להעמיס על עצמנו עוד ועוד דברים מיותרים,
או להתחרות בלמי יש יותר גדול,

אולי כדאי לבדוק בסקרנות:
– מה אנחנו באמת צריכים?
– מה באמת חשוב לנו?
– מה זה מספיק?

חיים מלאים. היום.

כשאנחנו חושבים איך אנחנו יכולים לעזור
ומה אנחנו יכולים לעשות
הדגש הוא יותר עלינו
ופחות על האדם האחר.

**
הכול מכוונות טובות:
אכפת לנו.
אנחנו דואגים.
באמת חשוב לנו לעזור.
אבל העניין המרכזי הוא לא אנחנו.
העניין המרכזי הוא האדם האחר.

**
במצבים מסוימים אין לנו תפקיד ראשי.
לפעמים זה זמן לפנות את הבמה.
להסכים להיות בתפקיד משני.
לדאוג למנהלות.
לפנות מרחב.
לסגור פינות.
לייצר שקט.

**
במצבים שבהם אין הרבה שאנחנו יכולים לעשות
אחד הדברים החשובים הוא לנהל את עצמנו.
אם אנחנו לא יכולים לעזור, לפחות שלא נפריע.
אם אנחנו לא יכולים להקל, לפחות שלא נעמיס.
חשוב שנחזיק את חוסר האונים, הלחץ והדאגה שלנו.
שניקח אחריות על הצורך שלנו לעזור ולהיות משמעותיים.
כך שהעיסוק ברגשות ובצרכים שלנו לא יהפוך לעוד מעמסה על מישהו אחר.
כך שהאדם שצריך עזרה יוכל להתעסק יותר בענייניו ופחות בענייננו.

ואולי לנהל את עצמנו ולהתעסק בענייננו זה לא מעט.
אולי זה אפילו הרבה.

חיים מלאים. היום.