תגית: ציטוט

ביום ראשון השבוע, ערב ראש השנה, 
פרסמתי את הפוסט היומי האחרון לשנת תשע"ח, פוסט שסגר רצף של שלוש שנות כתיבה יומית.
התייחסתי בו למוטיבציה שהניעה אותי, לתהליך שעברתי ולהתלבטות שיש לי לגבי המשך הכתיבה היומית.
התגובות וההתייחסויות השונות שקיבלתי ריגשו אותי וחיממו את ליבי.

ביום שאחרי, למרות שלא הגעתי להחלטה האם להמשיך או להפסיק, 
החזקתי את עצמי שלא לכתוב "החוצה". 
המשכתי לכתוב, אבל רק לעצמי.
התבחבשתי בין הרצון להעלות פוסט ולשמור על רצף, לבין הרצון לשחרר את זה ולקחת הפסקה.
באותו יום יכולתי לחוש בכאבי גמילה.
גמילה מהרגל יומי המלווה אותי כבר שנים ואשר הפך להיות חלק מחיי. 
כאבי פרידה.
פרידה מהידוע והמוכר.

אולי קצת בדומה לפרידה מבת זוג, שרגילים לפגוש בכל יום.
משהו בנו רוצה שינוי בקשר ומשהו אחר רוצה שהקשר יישאר כפי שהוא.
חלק בנו רוצה לקחת מרחק ולהתאוורר, וחלק אחר רוצה להישאר קרוב, לשמור על מה שנבנה לאורך שנים.

**
השבוע גיליתי שלהפסיק לכתוב פוסט יומי, זה קצת כמו "לרדת מתפקיד".
כשאנחנו משהו עושים לאורך זמן, הוא הופך להיות חלק מהזהות שלנו, ממי שאנחנו ומהתפקיד שלנו בעולם.
זה לא חייב להיות רק כתיבה כמובן.
זה יכול להיות תפקיד רשמי או לא רשמי, שאנו ממלאים בעבודה, במשפחה או במרחבי חיים אחרים.
כשאנו יורדים מתפקיד, משהו בנו, משהו שהגדיר אותנו ברמה כזו או אחרת, מפסיק להתקיים.
לרדת מתפקיד זה לשנות את הצורה שבה אנו נתפסים על ידי הסביבה שלנו, אולי גם על ידי עצמנו.

ירידה מתפקיד יכולה להיכפות עלינו כתוצאה משינוי המתרחש בסביבתנו
(פיטורים, יציאה לגמלאות, סיום חוזה, גירושים, פטירה של אדם שטיפלנו בו, יציאת ילדים מהבית)
או להיבחר על ידינו.
לא קל לרדת מתפקיד.
זה קשה במיוחד כשנהנים ממה שעושים, חווים סיפוק ומשמעות ולא בטוחים האם להמשיך או להפסיק.
לרדת מתפקיד זה לוותר על משהו קיים ומוכר וגם לוותר על פוטנציאל של משהו שיכול היה להיות אם רק היינו ממשיכים.

כשאנו מפסיקים למלא תפקיד מסוים, יש סיכוי שחלק מהאנשים לא יאהבו את השינוי, יתנגדו לו, אולי אפילו יפסיקו לאהוב אותנו.
ירידה מתפקיד משפיעה לא רק על העשייה שלנו, אלא גם על מערכות היחסים שלנו עם אנשים שסביבנו.
לא תמיד זה שינוי גדול או מהותי אבל זה תמיד איזשהו שינוי.
לרדת מתפקיד זה גם לשנות קשר.
זה להתחיל להיות אחרת.

**
סטיבן קובי מעלה את הרעיון ש"העבודה הכי חשובה שלנו היא תמיד עוד לפנינו".
זה רעיון שמשחרר לחץ ומעורר סקרנות.
כשהוא נשאל בראיון האם הוא באמת מאמין שזה אפשרי, 
(גם לאחר שכתב את "שבעת ההרגלים" שנמכר במילוני עותקים, יותר מכל ספר אחר שלו),
הוא ענה שכן. חד משמעית.
לדבריו זה פחות עניין של מספרים ומדדים חיצוניים.
זה יותר עניין של מהות פנימית.
של מחשבה שניתן לאמץ.
של אמונה בהתהוות מתמדת.

כשאנחנו יורדים מתפקיד, 
אנחנו פותחים פתח ומאפשרים למשהו חדש להתהוות.
נראה לי שבזכות השינוי בכתיבה שלי השבוע,
כבר יכולתי להסתכל קצת אחרת על שלוש מערכות יחסים אינטימיות שלי.

**
לפני מספר ימים נתקלתי לראשונה בטקסט מרגש של קארל רוג'רס שלא הכרתי.
הרשיתי לעצמי לתרגם אותו לעברית ולהעלות אותו כאן, לצד המקור שבאנגלית.
בכולנו יש כמיהה עצומה להיראות ולהישמע.
הקשבה עמוקה היא אחת המתנות החשובות שאנו יכולים לתת ולקבל.

"כמעט תמיד, כאשר אדם מרגיש שהוא נשמע בצורה עמוקה, עיניו מתלחלחות.
אני חושב שבמובן מסוים הוא מתייפח משמחה.
כאילו הוא אומר, 'תודה לאל, שמעו אותי. מישהו יודע איך זה להיות אני'.
ברגעים כאלה היתה לי פנטזיה על אסיר בצינוק, 
המקיש יום אחר יום הודעת קוד מורס:
'מישהו שומע אותי? האם יש שם מישהו?' 
ולבסוף, יום אחד הוא שומע כמה נקישות חלושות, 'כן'.
על ידי תגובה פשוטה זו הוא משוחרר מבדידותו;
הוא הפך שוב להיות אדם."

~ קארל רוג'רס, תרגום חופשי: רוני ויינברגר.

**

"Almost always, when a person realizes he has been deeply heard, his eyes moisten. 
I think in some real sense he is weeping for joy. 
It is as though he were saying, 'Thank God, somebody heard me. Someone knows what it's like to be me.' 
In such moments I have had the fantasy of a prisoner in a dungeon, 
tapping out day after day a Morse code message, 
'Does anybody hear me? Is anybody there?'
And finally one day he hears some faint tappings which spell out 'Yes.' 
By that one simple response he is released from his loneliness; 
he has become a human being again."

~ Carl Rogers

**
בפוסט הזה בחרתי לשתף בתהליך שאני עובר השבוע ובמחשבות שעוברות דרכי.
אין פה שורות תחתונות או כלים מעשיים.
אני מקווה שהוא בעל ערך עבורכם, נוגע ומעורר משהו.
אם זה המצב, ומתחשק לכם לכתוב לי על כך מספר מילים, יעניין אותי לקרוא.

שנה טובה וגמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"One of the most satisfying feelings I know…
comes from my appreciating [an] individual in the same way that I appreciate a sunset.
People are just as wonderful as sunsets if I can let them be.
In fact, perhaps the reason we can truly appreciate a sunset is that we cannot control it.
When I look at a sunset as I did the other evening,
I don't find myself saying, 'Soften the orange a little on the right hand corner,
and put a bit more purple along the base, and use a little more pink in the cloud color.'
I don't do that.
I don't try to control a sunset.
I watch it with awe as it unfolds.

~ Carl Rogers

**

"אחד הרגשות המספקים ביותר שאני מכיר …
מופיע כשאני מעריך אדם, כפי שאני מעריך שקיעה.
אנשים הם נפלאים ממש כמו שקיעות אם אני מאפשר להם להיות.
למעשה, אולי הסיבה שאנחנו יכולים באמת להעריך שקיעה היא שאיננו יכולים לשלוט בה.
כשאני מביט בשקיעה, כפי שהבטתי בערב הקודם,
אני לא מוצא את עצמי אומר, 'רכך קצת את הכתום בפינה הימנית,
שים קצת יותר סגול לאורך הבסיס, והשתמש בקצת יותר ורוד בצבע הענן.'
אני לא עושה את זה.
אני לא מנסה לשלוט בשקיעה.
אני מתבונן בה ביראה בעודה מתפתחת."

~ קארל רוג'רס (תרגום חופשי: רוני ויינברגר)

חיים מלאים. היום.

דיבור אוהב

"שימוש ב'דיבור אוהב' משמעו לדבר באהבה, חמלה והבנה.
אנחנו מנסים להימנע משימוש במילים של האשמה או ביקורת.
אנחנו מנסים להימנע משיפוט, מרירות או כעס כי אנו יודעים שמילים יכולות ליצור סבל רב.
אנו מדברים ברוגע, מתוך הבנה, תוך שימוש רק במילים המעודדות ביטחון, שמחה ותקווה אצל אחרים."

**
הקשבה עמוקה

"הקשבה עמוקה פירושה פשוט להקשיב בחמלה.
גם כשהאדם האחר מלא בתפיסות שגויות, אפליה, האשמה, שיפוט וביקורת,
אתה עדיין מסוגל לשבת בשקט ולהקשיב, בלי להפריע, בלי להגיב.
כיון שאתה יודע שאם אתה מסוגל להקשיב בצורה כזו, האדם האחר ירגיש הקלה עצומה.
אתה זוכר שאתה מקשיב במטרה אחת בלבד:
לתת לאדם האחר הזדמנות להביע את עצמו, כי עד כה אף אחד לא לקח את הזמן להקשיב."

~ טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
LOVING SPEECH

"Using loving speech means speaking with love, compassion, and understanding.
We try not to use words of blaming or criticizing.
We try not to speak with judgment, bitterness, or anger because we know that words can create a lot of suffering.
We speak calmly, with understanding, using only words that inspire confidence, joy, and hope in others."

**
DEEP LISTENING

"Deep listening simply means listening with compassion.
Even if the other person is full of wrong perceptions, discrimination, blaming, judging, and criticizing, you are still capable of sitting quietly and listening, without interrupting, without reacting.
Because you know that if you can listen like that, the other person will feel enormous relief.
You remember that you are listening with only one purpose in mind: to give the other person a chance to express themselves, because up until now no one has taken the time to listen."

~ Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

"דאגה היא עבודה זרה.
ואף על פי כן, הורים רבים מאמינים שבדאגה זו הם נבחנים כהורים טובים.
ילד נפל וקיבל מכה, הוא עצוב בשל פרידה חבר,
אומלל מצעצוע שאיבד, משועמם מאחר צהריים ריק –
כל אלה הזדמנויות לעוט על הילד ולעטוף אותו בענן דאגה.
אך יותר משדאגה זו משרתת את הילד,
היא משרתת את ההורה במילוי תפקידו."

**
"דאגה היא עבודה זרה.
זה משהו שהיא מתקשה להסבירו, והרי ההורות כל כך מלאה בדאגות.
ענייני חיים ומוות אולי בולטים במיוחד, אבל לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא סיבה לדאגה.
דואגים כשהוא רזה, דואגים כשהוא שמן,
דואגים כשהוא מאחר לדבר, דואגים כשהוא מדבר יותר מדי,
דואגים כשאין לו חברים ודואגים כשהוא לא יודע להיות לבד –
דואגים, למעשה, מכל סטייה שיש ביחס לעקומה הנורמלית,
ולבסוף דואגים שמא הוא בכל זאת נורמלי מדי.
עצם השימוש בפועל 'לדאוג', כדי לציין את פעילות הטיפול היומיומית בילדים,
מורה על עוצמת נטייה זו.
עכשיו היא רואה שכל זה הוא בריחה מאחריות ומנוס מהתייצבות.
לא רק שאינו מבטא את האחריות ההורית במיטבה,
אלא הוא התמכרות שאינה מאפשרת לה להתפנות לדבר האחד שכן נמצא באחריותה."

**
"אגב כך הסתבר לה עוד עניין –
כשהיא דואגת, היא בעצם דואגת לעצמה.
אמנם היא אימא מסורה, אבל כשהיא דואגת –
היא ודאגתה נמצאים במרכז, ואילו ילדיה נדחקים לשוליים.
זה מה שקורה בפועל.
היא מאבדת אותם לטובת דאגתה."

**
"היא מכירה את הטיעון לזכותה של הדאגה –
שכאשר אדם דואג, הוא ממלא את חובתו כראוי,
שאם לא הייתה דואגת, אולי גם היתה מזניחה את ילדיה.
אבל עכשיו היא רואה את המופרך שברעיון הזה,
הרי היא יודעת שאין קשר בין דאגה לטיפול, אם כבר אז להיפך.
היא יודעת שכל דבר שהיא יכולה לעשות מתוך דאגה,
היא יכולה לעשות טוב יותר מתוך אהבה.
הרעיון ש'צריך לדאוג' הוא סתם תירוץ.
אכן, היא יכולה כעת לראות שדאגה היא ע ב ו ד ה ז ר ה ."

~ כל הקטעים מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי.

חיים מלאים. היום.

" לגדל מ י ש ה ו ,
אם זה הפועל המתאים לתיאור האחריות ההורית,
שונה מכל פעולה מוכרת של בנייה ועיצוב של מ ש ה ו .
כשאנו עוסקים בבנייה או בעיצוב של משהו,
די להתייצב מבחוץ, להגדיר מטרות, לתכנן תכניות,
להפעיל את הפרוצדורות המתאימות ולצפות שמה שתוכנן אכן יבוא לידי גמר.
אבל כל זה אינו שייך לגידולו של מישהו.
ואם כן, איך מגדלים מישהו ?
קודם כל על ידי זה שלומדים לראותו כמישהו. "

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

חיים מלאים. היום.

ידי אנשים אחרים

“כל אחד מאתנו חי בתוך ודרך תנועה עצומה של ידי אנשים אחרים.
ידיהם של אנשים אחרים מניפות אותנו מן הרחם.
ידי אנשים אחרים מגדלות את המזון שאנו אוכלים,
אורגות את הבגדים שאנו לובשים,
בונות את קורת הגג שתחתיה אנו חיים.
ידיהם של אנשים אחרים מענגות את גופנו ברגעים של תשוקה,
מעניקות לנו עזרה ונחמה ברגעים של מכאוב ומצוקה.
עושרו המשותף של הטבע
מוקצה ומחולק דרך ובאמצעות ידיהם של אנשים אחרים
לצרכים ולהנאות של חיינו הנפרדים, האישיים.
ולבסוף, ידי אנשים אחרים מורידות אותנו לתוך האדמה.”

~ ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
תזכורת:
אנחנו כאן לזמן מוגבל.
אנחנו חלק מהטבע, אורחים זמניים על הכדור הזה.
כולנו מחוברים, משפיעים זה על זה, מושפעים זה מזה.
אנחנו אף פעם לא לבד.

קצת יותר חמלה.
קצת יותר ענווה.
קצת יותר הוקרה.

**
כשפגשתי לראשונה את הקטע הזה לפני כשנתיים,
העדפתי להביא אותו כפי שהוא מחשש שהתרגום יפגע במקור.

הבוקר, כשפגשתי בו שוב, הוא היה לא פחות חזק עבורי.
הפעם, בחרתי לתרגם אותו כמיטב יכולתי, לצד הציטוט המקורי המומלץ מאוד לקוראי אנגלית.

**
“Each of us lives in and through an immense movement of the hands of other people.
The hands of other people lift us from the womb.
The hands of other people grow the food we eat, weave the clothes we wear, and build the shelters we inhabit.
The hands of other people give pleasure to our bodies in moments of passion, and aid and comfort in times of affliction and distress.
It is in and through the hands of other people that the commonwealth of nature is appropriated and accommodated to the needs and pleasures of our separate, individual lives.
And, at the end, it is the hands of other people that lower us into the earth.”

~ James Stockinger

חיים מלאים. היום.

"אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להם פתרון."
"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו, הוא לא אחד שמתבזבז!"
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.
"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז. "אני מתערב שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"
"אולי לא," ענתה אליס בזהירות "אבל אני יודעת איך לנצל אותו."
"זהו! זה מסביר הכל," אמר הכובען "הוא לא סובל שמנצלים אותו.
ובכן, לו ידעת לשמור איתו על יחסים טובים, היה עושה בשעון כמעט כל מה שהיית מבקשת ממנו."

~ לואיס קרול (מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", מפי הדמות 'הכובען המשוגע')

**
לבזבז, להשתמש, לנצל,
או…
להקשיב ולפתח מערכת יחסים.

עם הזמן.
ועם אנשים.

חיים מלאים. היום.

"שנאה היא כמו צל ארוך ואפל – אפילו האדם שהיא יורדת עליו אינו יודע מאין באה, רוב הזמן.
היא כמו חרב פיפיות.
כשאתה חותך אדם אחר, אתה חותך את עצמך.
ככל שאתה אלים יותר במהלומותיך כלפיו, כך אתה אלים יותר במהלומותיך כלפי עצמך.
לעתים קרובות – זה יכול להיות קטלני.
ולא קל להיפטר ממנה.
אנא היזהר, מר אוקאדה. שנאה היא דבר מסוכן מאוד.
ברגע שהיא היכתה שורשים בלבך, קשה ביותר לנער אותה מעליך."

– הרוקי מורקמי (מתוך הספר "קורות הציפור המכנית", מפי הדמות 'כרתה קאנו')

חיים מלאים. היום.

1.
סגירה:
באופן מסוים, מה שקרה, 
הוא מה שכתוב שקרה, 
ומה שאנו זוכרים שקרה,
ולא מה שקרה.
זה נכון גם ברמה לאומית ופוליטית וגם ברמה אישית ומשפחתית.
אוגוסט. 
אמצע חופשת הקיץ.
הספר של אחרי הטיול הוא חלק מהטיול.
אולי אחד החלקים החשובים שבו.
ספר + תמונות = זיכרון.
כמו הוידאו של החתונה, כמו התמונות מהצניחה החופשית.
מה שלא יקרה ביום-יומיים שאחרי הטיול, כנראה כבר לא יקרה.
תודה ללופה על ממשק נוח וידידותי ועל עבודה מהירה ואיכותית שסגרה לנו את שבוע שעבר.
(אין לי אחוזים ואני לא מקבל עמלות…)

**
2.
סגירה #2:
יום ראשון בבוקר אחרי היעדרות של שבוע שלם מהמשרד.
הלחץ הרגיל של חזרה לעבודה ושל סגירת פערים.
במוצ"ש , רגע לפני החזרה, התכתבנו וקבענו להיפגש אצלך בראשון בבוקר.
זה לא זמן אופטימאלי. 
זה כמעט אף פעם לא זמן אופטימאלי.
אם זה לא יעשה עכשיו, כנראה שזה כבר לא יעשה. 
אז סינדלתי את עצמי.
כשזה מספיק חשוב, זה מספיק חשוב גם כשהזמן לא אופטימאלי. 
לא בגלל שצריך לעשות את זה.
לא בגלל תחושת חובה או אי-נעימות.
בגלל שרוצים לעשות את זה.
בגלל שבוחרים לעשות את זה. 
אני ממש שמח שנפגשנו, ושאפשרנו לעצמנו "לסגור כמו שצריך".
תודה על האירוח, תודה על הזכות לעבוד אתך בשנים האחרונות ודרך צלחה…

**
3.
לפעמים זה זמן לאמפטיה.
לפעמים זה זמן למשוב.
לפעמים זה זמן לניעור.

זמן למה זה עכשיו…? 
איך קובעים?

מי שקובע זה לא השעון, התכנית שנבנתה מראש או לוח השנה.
אנחנו קובעים.
אנחנו מחליטים.
אנחנו בוחרים.
האחריות היא שלנו ועלינו.
בהתאם למה שקורה.
בחיבור למה שחשוב.
בהתייחסות למצב ולאדם.

מספר שאלות מפתח הקודמות ל"מה נכון לעשות עכשיו?" :
– "האם באמת אכפת לך?"
– "מה באמת חשוב עכשיו?"
– "האם את מודעת למה שעובר על האדם שמולך?"
– "עד כמה אתה מבין את הסיטואציה?"

שניכם סיפרתם לי על השיחה שהיתה לכם השבוע.
זכות גדולה לעבוד בארגון שבו מתנהלות שיחות כאלו.

**
4. 
כשמישהו מעביר ביקורת או מתלונן עליך ועל העבודה שלך,
מבלי להיות מודע למורכבות שאתה מתמודד עמה, ולכל מה שאתה עושה מאחורי הקלעים,
זה יכול להכעיס, לתסכל, להתיש… להוציא את הרוח מהמפרשים…
במיוחד אם חלק ממה שנעשה זה עבורו,
במיוחד כשהביקורת מגיעה בנוכחות של אנשים נוספים ולא בארבע עיניים.

"שום דבר אינו שחור לגמרי או לבן לגמרי, 
והלבן הוא לעיתים קרובות שחור שמסתתר, 
והשחור הוא לפעמים לבן שלא הצליח."
– רומן גארי (מתוך הספר "כל החיים לפניו", מפי הדמות 'אדון חמיל')

אנשים שאנחנו עובדים איתם ומספקים להם שירותים,
(מנהלים, עובדים, לקוחות, עמיתים, …) 
יכולים לא לומר תודה בקול רם,
לא להכיר תודה בליבם,
לא להעריך את מה שאנו עושים,
לא להיות מודעים למה שאנו עושים,
לקחת כמובן מאליו משהו שאינו מובן מאליו,
לבקר ולשפוט אותנו ואת העבודה שלנו.

כולנו נותנים ומקבלים שירותים.
כולנו נותנים ומקבלים ביקורת או משוב.

ארבע שאלות לבדיקה עצמית, רגע לפני שאנו מעבירים ביקורת או נותנים משוב למישהו:
א. על איזו מתנה שקיבלתי ממנו לא הודיתי?
ב. על איזו עבודה שהיא עושה אני לא מכיר תודה בליבי?
ג. מה אני לא מעריך או מבין מספיק (וחשוב שאעריך ואבין) בעבודה שלו?
ד. מה אני לוקח כמובן מאליו בעבודה שלה?

**
5.

"קשה לקבל ביקורת, בעיקר אם היא מגיעה מקרוב משפחה, ידיד, מכר או זר מוחלט." / – פרנקלין פ. ג'ונס

איך את מתמודדת עם ביקורת שאינה מוצדקת בעינייך?
מה אתה עושה כשאתה מקבל ביקורת שלא מגיעה לך?

משחרר ועובר הלאה? 
מלקה את עצמך?
נלחמת להוכיח שאת צודקת? 
מחזיר בביקורת משלך?

אין לנו שליטה על מה שאנשים אומרים לנו.
יש לנו שליטה על איך אנו מפרשים את מה שאמרו לנו.
יש לנו שליטה על איך אנו מגיבים למה שאמרו לנו.
אנחנו בוחרים מה אנו עושים עם מה שאמרו לנו.

התגובות של אחרים הן רק טריגרים.
אנחנו אחראים.
אנחנו בוחרים.
כן, זה אפשרי.
לא, זה לא קל.

**
6. 
אפשר לדמות ביקורת לא מוצדקת לגחל לוהט.
כשמישהו מפקיד בידינו גחל לוהט זה צורב.
אפשר להמשיך להחזיק בו ולנסות להגיע לשקט ולקבלה (לא מומלץ..), 
או להשליך אותו ולהיפטר ממנו.
גם לאחר שנשליך אותו, הכוויה עדיין מורגשת וצורבת. 
עדיף לטפל בכוויה (ייתכן שייקח לנו זמן…)
ולהתמקד בהפחתת הכאב והקטנת הנזק
מאשר להמשיך להחזיק בגחל ולנסות לחיות אתו.

אנחנו בוחרים במה אנו מתמקדים.
אנחנו בוחרים במה אנו ממשיכים להחזיק וממה אנו נפטרים.
הבחירה היא בחירה מתמשכת.
עבודה מתמשכת.
אין זבנג וגמרנו.

כן, זה אפשרי.
לא, זה לא תמיד קל.

**
7. 
ביום רביעי התארחתי אצל ליהי עראסי ב"רדיו החברתי הראשון".
שידור חי בפייסבוק.
המפגש שלנו היה מלווה בתקלות שונות,
עד כדי כך שלא היינו בטוחים אם אנו באוויר ואם תהיה הקלטה של השידור.
כשהסתיימה התכנית הסכמנו שזה היה שווה את זה, 
גם אם אף אחד אחד לא ראה או לא יראה.

לשמחתנו יש הקלטה.
(הטשטוש בהתחלה הוא חלק מחוסר המיומנות שלנו).
דיברנו על מספיקיזם, פרפקציוניזם, שינוי הרגלים, הכרת תודה ועוד.
הסיפור בדקה ה-38 צמרר את שנינו…
מוזמנים לצפות בשידור .
(נראה לי שאפשר לצפות בו גם אם אין לכם פייסבוק)

תודה רבה ליעלה שחיברה בינינו, לליהי על ההזמנה והאירוח,
ולרדיו החברתי הראשון על המרחב והפלטפורמה.

(אגב – ליהי מעלה מופע יחיד מרגש בקרוב…תנו מבט…)

**
8. 
אחרי תקופה קצרה של רגיעה מסוימת, נראה שהגלים שוב מתגברים עכשיו.

תזכורת: אנחנו בשיווי משקל דינמי.

הכול בתנועה כל הזמן. 
"יציבות מתמשכת", "מנוחה ונחלה", "אחרי נעשה X הכול יסתדר" לא באמת קיימים.
אפשר לקונן על מר גורלנו.
אפשר לשאול איך שוב זה קורה לנו. 
דווקא עכשיו. דווקא לנו.
אפשר להתפלל שזה יעבור.

ואפשר לחפש את שיווי המשקל הדינמי.
לזהות את מה שהכי חשוב עכשיו.
ולהתמקד בו.

יש את השקט שבין הגלים ויש את השקט שבתוך הגלים. 
יש את השקט שבין הסערות ויש את השקט שבתוך הסערות. 
במצבים מסוימים יש לנו את הזכות ליהנות משקט שבין גלים.
במצבים אחרים כדאי לחפש את השקט שבתוך הגלים.
מיומנות שחשוב ואפשר לטפח.
כן, זה אפשרי.
לא, זה לא תמיד קל.

כשהגל הזה יעבור (והוא יעבור), גל אחר יגיע.

**
9.
ביום רביעי ה – 5/9 אעביר הרצאת תקשורת מקרבת הפתוחה לקהל הרחב.
95% מההרצאות והסדנאות שלי "סגורות לקהל" ומיועדות לחברות ולארגונים שמזמינים אותי.
הפעם זה פתוח… 
ההרצאה תיערך באושילנד כפר סבא והיא מסובסדת באדיבות "עיר ללא אלימות" ועיריית כפר סבא.
מחיר ההרצאה 30 ₪, בירה ראשונה כלולה במחיר.
פתיחת דלתות 20:00 (לאכול, לשתות, לבלות), תחילת הרצאה 21:00.

תודה רבה ליואב על החיבור ולשרון ג'ורג'י מ"עיר ללא אלימות" שדוחפת את זה !

פרטים והרשמה בקישור הבא. ניפגש…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סוג המצבים שאני מאוד אוהב ב"משחקי השף" 
זה כשהידיים של המשתתפים מתחילות לעבוד עם החומרים,
בשעה שלראש שמעל הידיים אין מושג מה הן עומדות להכין.
הפוסט המסוים הזה נכתב בצורה דומה:
הידיים מתחילות לכתוב על דברים מסוימים שעדיין לא ברור אם ואיך הם מתחברים.

חומרי הגלם של פוסטים שאני כותב הם ציטוטים, רעיונות, חוויות ומחשבות.
לפעמים אני יודע מראש מה "המנה" ולפעמים אני אוסף את מה שנוכח ומגלה את "המנה" תוך כדי.
לפעמים זה מתחבר בצורה ברורה ולפעמים זה אוסף של דברים שונים.

מעניין מה יצא הפעם…

**
"תארו לכם ביצה, שמונחת לה.
איש לא מתייחס אליה במיוחד, עד שיום אחד הביצה מתבקעת ומתוכה בוקע אפרוח.
כל המגזינים והעיתונים קופצים על האירוע, כותבים כתבות לרוב.
'ביצה הופכת לאפרוח !', 'המהפכה היוצאת-דופן של הביצה!'
כאילו שהביצה עברה איזושהי התמרה בן-לילה, והשתנתה שינוי קיצוני לאפרוח.

אבל כיצד נראה הדבר מנקודת מבטו של האפרוח?
זהו סיפור שונה לגמרי.
בעוד שהעולם התעלם מהביצה הנמה-לכאורה,
האפרוח התפתח, צמח, גדל, עבר את תקופת הדגירה שלו.
מנקודת ראותו של האפרוח, התבקעות הביצה היא פשוט צעד נוסף בשרשרת צעדים ארוכה שהובילה אל הרגע ההוא – 
צעד גדול, ללא ספק, אך כלל לא אותה התמרה ראדיקלית, בצעד אחד כפי שנראתה לעיני הצופים מחוץ לביצה.

זו אנלוגיה טפשית, נכון.
אבל אני משתמש בה כדי להדגיש ממצא חשוב מאוד שנבע מהמחקר שלנו.
חשבנו כי נמצא את 'הדבר הגדול האחד,' רגע הקסם שמגדיר את פריצת-הדרך.
אפילו שאפנו אליו במהלך הראיונות שקיימנו.
אבל מנהלי החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא היו מסוגלים להצביע על אירוע חשוב אחד,
או על רגע מסוים בזמן, שממחיש את המפנה.
לעתם קרובות, הם התמרמרו על עצם הרעיון של חלוקת נקודות וקביעת סדר הקדימות
לגורמים השונים בכל חברה-טובה-שנעשתה-למצויינת."

"החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא כינו את המפנה שלהן למצויינות בשום שם.
לא נערך שום אירוע השקה, לא גזרו שום סרט, לא היתה שום תחושה של שינוי מהותי.
אחדים מהמנהלים אמרו שכלל לא חשו שמתחוללת התמרה מהותית, עד אשר היו בעיצומה.
לעתים קרובות זה היה יותר מובן מאליהם לאחר מעשה, מאשר בעת ההתרחשות."

~ מתוך "גלגל התנופה: מטוב למצוין" מאת ג'ים קולינס

**
לספר "גלגל התנופה: מטוב למצוין" נחשפתי לראשונה לפני כעשור וחצי,
כשהקשבתי לגרסת השמע שלו בנסיעות הלוך-חזור לעבודה.
הוא אחד מספרי הניהול והמנהיגות הכי טובים שקראתי. 
לפני מספר שנים סימנתי אותו כאחד מחמישה ספרים ששינו את חיי. 

ביום רביעי נזכרתי בו שוב.
זה היה במהלך מפגש עם קבוצת מנהלים שיש לי הזכות לעבוד לצדם.
הם נהנים היום מפירות של השקעה איכותית, מקצועית ומאומצת לאורך שנים.
שינוי עמוק, עקבי והדרגתי שהם ממשיכים לבנות יום אחר יום.
אני לא מאמין שיש אפשרות אחרת.
אין נוסחאות פלא.
אין קיצורי דרך.

יש דרך.

**

אתה לא מנצח כשאתה מצליח ואתה לא מפסיד כשאתה נכשל.
אתה לא מנצח כשאתה משיג את מה שרצית ואתה לא מפסיד כשאתה לא.
אתה לא מנצח כשאתה מקבל את התפקיד או את הפרויקט ואתה לא נכשל כשמישהו אחר מקבל אותם.
אתה לא מנצח כשאתה מתקבל לעבודה ואתה לא מפסיד כשאתה מפוטר מהעבודה או נאלץ לעזוב אותה.
אתה לא מנצח כשאתה מתחתן ואתה לא מפסיד כשאתה מתגרש.
אתה לא מנצח כשאתה מוציא ציון גבוה במבחן ואתה לא מפסיד כשאתה מוציא ציון נמוך.
אתה לא מנצח כשאתה זוכה במקום הראשון בתחרות כלשהי ואתה לא מפסיד כשאתה לא.
אתה לא מנצח כשמה שקורה תואם את הציפיות שלך ואתה לא מפסיד כשמה שקורה שונה מהציפיות שלך.
אתה לא מנצח כשהטיפול מצליח והמחלה נסוגה ואתה לא מפסיד כשהטיפול לא מצליח והמצב מתדרדר.
אתה לא מנצח כשמישהו שאתה אוהב נולד ואתה לא מפסיד כשמישהו שאתה אוהב נפטר.

**
ניצחון והפסד הם מושגים מדומיינים שאנו ממציאים ומלבישים על מה שקורה.
התחלה וסוף הם קביעות שרירותיות שאנו מייחסים למה שקורה.
אנחנו אף פעם לא באמת מנצחים ואנחנו אף פעם לא באמת מפסידים.
אנחנו תמיד גם וגם, תמיד לא רק זה ולא רק זה.
זה אף פעם לא הסוף וזו אף פעם לא ההתחלה.
אנחנו תמיד בדרך, תמיד בין לבין.
זה אף פעם לא מאוחר מדי.
תמיד זה זמן טוב.
גם עכשיו.
גם היום.
במיוחד היום.

**
"למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה.
ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט, זוהי נקודת ההתערבות והאחריות שלו.
והיא קובעת פעמים רבות מה תהא התוצאה.
האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו במו עצמך?

או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית ונתת לכל טלטלה לסחוף אותך.
ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר.
יש הרבה תחנות יציאה מהרפש.
לא אחת ולא שתיים. 
המון."

~ דפנה מאיר ז"ל, ציטוט מתוך "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" מאת יפעת ארליך

**
אתמול כתבתי את "לנצח".
החלטה שרירותית לסמן תקופה של תשעה שבועות ויום.
עצירה להתבוננות.
הזדמנות להכרת תודה ולחגיגה.
לא ניצחנו ולא הפסדנו.
אנחנו בדרך.
אין לנו מושג מה יהיה מחר.
עכשיו אנחנו כאן.
עם זה.

שבת של שלום,
ט"ו באב שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר