חמש החרטות של הנוטים למות

ברוני וור (Bronnie Ware) היא אחות סיעודית פליאטיבית, שליוותה מטופלים רבים בשבועות האחרונים לחייהם.
מתוך השיחות הרבות שהיא ניהלה עם אנשים בשלבי הגסיסה המתקדמים שלהם,
ברוני זיהתה חמש חרטות נפוצות החוזרות על עצמן שוב ושוב במצבי סוף החיים הללו.

אלו חמש החרטות המרכזיות שברוני וור זיהתה:
(היא גם תיעדה אותן בספרה "The Top Five Regrets of the Dying")

1. "הלוואי שהייתי חי חיים נאמנים לעצמי, ולא את החיים שאחרים ציפו ממני"
אנשים רבים מבינים לקראת סוף חייהם שהם חיו לפי ציפיות של אחרים,
ולא נתנו מספיק מקום ומשקל לחלומות, לערכים, לתשוקות ולרצונות שלהם.
הפחד משיפוטיות, מדחייה, מפגיעה או מכישלון גרם להם לוותר על דברים שחשובים להם.

2. "הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה"
חרטה זו נוגעת במיוחד לאנשים שהקדישו את רוב זמנם לקריירה, על חשבון משפחה, חברים, תחביבים ועוד.
הם מצטערים על כך שהפסידו רגעים יקרים עם יקיריהם ונשארו עם תחושת פספוס, החמצה וריקנות,
גם אם חוו הצלחות מקצועיות והגשמה אישית בעבודה.

3. "הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותיי"
פחד מדחייה או רצון לשמור על הרמוניה גורמים לאנשים רבים להסתיר את רגשותיהם ומחשבותיהם האותנטיים,
או לא לבטא את עצמם במלואם.
התוצאה עלולה להיות מערכות יחסים לא מספקות ותחושות ניכור, ריחוק ובדידות.

4. "הלוואי שהייתי שומר על קשר עם חבריי"
החיים המודרניים, העמוסים והאינטנסיביים גורמים לעיתים להזנחה של קשרים חברתיים ולנתק מחברים קרובים.
עם הזמן, לעיתים מאוחר מדי, אנשים מבינים שקשרים אלו חסרים להם, ושהם מקור לשמחה, ביטחון ומשמעות.

5. "הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר"
אחת החרטות העמוקות ביותר היא על ויתור על שמחה, הכרת תודה וחגיגה.
זה יכול לנבוע מתוך פחד, הרגלים מחשבתיים-רגשיים, תחושת חוסר לגיטימיות או ציפיות חברתיות.
אנשים מתחרטים שלא עצרו ליהנות מהרגעים הפשוטים או שלא איפשרו לעצמם להיות מאושרים בנסיבות שונות.

**
קריאת החרטות ומחשבה עליהן מעוררות שאלות חשובות, כמו למשל:
האם ועד כמה אנחנו אותנטיים ונאמנים לעצמנו?
האם אנחנו מקדישים זמן למה שחשוב לנו באמת?
האם אנו מרשים לעצמנו ומצליחים להנות מהחיים?

הן מזמינות אותנו לעצור, להתבונן ולבצע שינויים לחיים מיטיבים ומדויקים יותר.

**
באופן אישי, בנקודת הזמן הזו, שתיים מהחרטות נוגעות בי במיוחד:

החרטה הראשונה מתחברת לי בצורה הדוקה לנושא של משמעות בחיים.
היא מצביעה על החיים כבחירה של נאמנות לערכים ולחלומות שאינם מוכתבים על ידי אחרים או הסביבה.
משמעות אינה מתבטאת רק במה שהשגנו או בתוצאות שהגענו אליהם,
אלא גם בדרך שבה אנחנו הולכים.
עד כמה חיינו משקפים את ערכינו ואת מה שחשוב לנו באמת?
כשאנחנו מצליחים להרים את הראש מהשגרה האינטנסיבית,
ולפעול מתוך בחירה, לקיחת אחריות ומחויבות למה שבאמת חשוב לנו,
אנחנו יוצרים לעצמנו עכשיו חיים עשירים, מלאים ומשמעותיים ומקטינים משמעותית את הסיכוי לחרטה בעתיד.

**
החרטה החמישית ("הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר") היא ייחודית.
ארבע החרטות הראשונות מתמקדות בבחירות חיצוניות ובאינטראקציה עם אנשים והעולם:
פעולות שעשינו או שלא עשינו, דברים שאמרנו או שנמנענו מלומר, הזדמנויות שהחמצנו.

החרטה החמישית לעומת זאת מתמקדת בעמדה הפנימית שלנו:
האם אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות שמחה והכרת תודה?
האם אנו בוחרים ומצליחים לראות בכל יום את היופי והטוב שבחיים, גם כשלא הכול מושלם?

יש כאן תזכורת חשובה:
שמחה, אושר והכרת תודה אינם תוצר של משהו שקורה או לא קורה במציאות החיצונית.
החרטה החמישית קוראת לשינוי פנימי עמוק ולפיתוח מיומנות קריטית – ללמוד לשמוח ולהיות מאושרים.

**
עדיף לפגוש את חמש החרטות הללו עכשיו ולא על ערש דווי.
לא משנה מה גילכם, מצבכם ואיפה אתם כרגע – זה לא מאוחר מדי לדייק ולכוונן.

היום אפשר לבחור להעז יותר, לתת מקום למה שחשוב,
לבטא את עצמנו ואת רגשותינו, לחזק קשרים ולפתח מערכות יחסים,
להרשות לעצמנו וללמד את עצמנו להיות יותר מאושרים ושמחים.

יותר מהכול חמש החרטות הן קריאה לבחירה אוהבת, חומלת ואמיצה בחיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"אני אוהב אותך ותומך בך במסעך"

מרלו מורגאן זכתה לחיות במשך מספר חודשים בקרב שבט אבוריג'ינים במדבריות אוסטרליה.
היא התלוותה אליהם למסע בן אלפי קילומטרים במדבר אאוטבאק הצחיח,
צעדה לצידם, חוותה מקרוב את דרך חייהם ולמדה את דרכי הריפוי שלהם,
המבוססות על חוכמה וידע בני 50,000 שנים.
בספרה המרתק "מסר האנשים האמיתיים" היא משתפת בחוויותיה ובתובנותיה מאותו מסע.
באחד הקטעים האהובים עלי במיוחד בספר מתארת מורגאן מנהג מרגש,
המשמש את השבט ברגעי הלידה ותחילת חיים, כמו גם ברגעי הפטירה והפרידה:

**
בקרב שבט "האנשים האמיתיים" כל תינוק שנולד שומע את המילים הללו עם כניסתו למסע החיים הזה.
כל אדם שנפטר שומע את המילים הללו בסיומו של המסע הנוכחי ועם יציאתו למסע הבא.
סופו של מסע הוא גם תחילתו של מסע חדש.

אולי אפשר להרחיב את מסר "האנשים האמיתיים" ולעשות בו שימוש גם בימים "רגילים".
לא צריך לחכות לרגעי לידה או מוות, בכדי לומר לאדם שאנו פוגשים,
במילים, במבט, בחיבוק, או בכוונת לב שקטה:
"אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך."

ובאופן דומה, אפשר גם להיזכר בכך שאיננו לבד במסע החיים הזה,
ולהוקיר במילים או בהכרת תודה שקטה את האנשים המלווים אותנו במסענו:
"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו גם נסיים אותו.
כולנו כאן לזמן מוגבל, חלק מהרשת האנושית,
משפיעים ומושפעים, תומכים ונתמכים, אוהבים ונאהבים.

עכשיו חיים.

**
לפני מספר חודשים, לאחר סיום הכשרת מנחים בעמותת "בשביל המחר" כתבתי על "להסכים לצאת למסע".
באותו זמן לא הכרתי עדיין את שש הנשים ושבעת הגברים המופלאים,  
שבשבועות האחרונים נכנסו עמוק לליבי ולחיי.

השבוע, ביום שני בצהריים, ליד מסוע המזוודות בשדה התעופה בן גוריון,
נתנו חיבוק אישי וקבוצתי אחרון לימים הקרובים, עד הפעם הבאה שניפגש.
יש בי הכרת תודה עצומה על שזכיתי לפגוש ולהכיר כל אחד ואחת מכם,
הכרת תודה על העשייה האמיצה, הנדיבה, מעוררת ההשראה ומצילת החיים שלכם. 
תודה על המוכנות שלכם לצאת למסע הזה, להתמסר, לבטוח ולפתוח את הלב,
על שהכנסתם אותי לחייכם ושאיפשרתם לי לצעוד לצדכם.

לכל אחד ואחת מכם אני רוצה לומר: "אני אוהב אותך ותומך בך במסעך".

**
יש בי הכרת תודה לסיגל, שותפתי היקרה, שגם היתה המנחה במסע שעברתי עם הצוות שלי לפני כשנתיים,
הכרת תודה לעמותת "בשביל המחר", לענת, תומר, מירי, יונית, טל, דורון ומיה ורבים אחרים,
על היצירה, ההחזקה וההובלה של היצירה המופלאה הזו, שמחוללת אינספור אדוות של ריפוי, חיבור ואהבה.
הרגשתי אתכם קרובים ועוטפים בימים הללו.

"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

~ אַבְרָהָם חַלְפִי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תפילה לשבוע הקרוב

בספרו "מי מת", סטיבן לוין מזכיר את רעיון "ההכנה המושלמת לחיים" (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית),
שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

מכיון שאיננו יודעים מהו אותו מאורע מרכזי בחיינו שלשמו נולדנו,
חשוב לטפח פתיחות וסקרנות אל הלא נודע.
ייתכן שהאירוע שאנו חווים עכשיו הוא שלב מעבר הכרחי,
המקרב אותנו לעבר הרגע המסוים "שלנו" שבקרוב יאפשר לנו להגשים את ייעודנו.
ואולי זהו אינו רק שלב מעבר, אלא הרגע עצמו (גם אם הוא לא מרגיש לנו ככה),
שבו יש חשיבות עצומה למה שאנחנו עושים ולאופן שבו אנחנו נמצאים עם אנשים אחרים.

**
בשונה מסטיבן לוין, אני לא בטוח שבהכרח קיים רגע יחיד או אירוע מיוחד כלשהו שלשמם נולדנו.
אבל אולי זה לא כזה משנה.
הנה דוגמא לסיפור חלופי שאני משחק איתו בשנים האחרונות:
מה אם במקום אירוע אחד מיוחד שלשמו נולדנו,
אנו צפויים לעבור דרך מאה רגעים מיוחדים או מאה מפגשים משמעותיים עם אנשים,
שבמהלכם תהיה לנו השפעה חשובה וייחודית על העולם ועל חיי אחרים?

איננו יודעים מי האנשים ומה האירועים הללו.
אין לנו מושג כמה מהאנשים-אירועים הללו כבר פגשנו ואיך השפענו עליהם,
ועם כמה מהם אנו צפוייים להיפגש בהמשך הדרך.

**
כוחם של סיפורים ושל רעיונות הוא בהשפעתם עלינו,
בין אם הם נכונים ובין אם לא.

רעיון "הרגע האחד" או "100 הרגעים" מעורר בי את המחשבות הבאות:

יש סיבה לכך שאני כאן עכשיו.
מה שאני עושה משנה ומשפיע, גם כשאינני מודע לכך.
חשוב לשמור על ערנות, פתיחות, ענווה וסקרנות כלפי אנשים ומצבים,
שכן בכל רגע אני עשוי לפגוש אדם או אירוע שלשמו נולדתי,
ושעבורו עברתי את ההכנה וההתפתחות שהביאו אותי לכאן.

**
לסיום, אני רוצה לשתף בחידוד כוונה (תפילה אם תרצו) לקראת השבוע הקרוב:

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה שקורה עכשיו

אם אני מאמין שמה שקורה עכשיו,
הוא בעיה, או תקלה,
שפוגעת בחיי ובתוכניות שלי,
אז אני מחכה שהדבר הזה יעבור, או ייגמר או ייפתר,
כדי שאוכל לחזור לשגרה, לתוכניות, לחיים של לפני, או לתיקון של אחרי.

אם אני מבין שמה שקורה עכשיו זה החיים,
ולא איזושהי תקלה זמנית,
אז אני יכול לבחור כיצד לחיות את חיי היום,
בדיוק במצב הזה ובמקום הזה.

וזה לא אומר בהכרח שהכול לטובה,
או שיש פה שיעור חשוב שעלינו ללמוד,
או שזו דרכו של היקום לשמור על עצמו מפנינו,
או שזה שלב התפתחותי מואץ של האנושות שהגיע זמנו.

זה רק אומר שמה שקורה עכשיו,
כל מה שקורה עכשיו,
זה מה קורה עכשיו,
ושאלו החיים.

וממש עכשיו,
אנחנו יכולים לבחור,
כיצד לחיות את חיינו.

ליתר דיוק,
(בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו)
ממש עכשיו,
אנחנו כבר בוחרים,
כיצד לחיות את חיינו.

**
את הטקסט הזה פירסמתי לפני ארבע שנים בדיוק בפייסבוק.
(חזרתי אליו עכשיו בזכות תזכורת שצוקרברג הקפיץ לי).
הקורונה היתה אז ממש בתחילתה,
שבועות ראשונים של פחד, לחץ וחוסר וודאות,
לקראת שיאו של הגל הראשון,
כשהאירוע עדיין בעיצומו ורחוק מלהסתיים.

המילים הללו מרגישות לי רלוונטיות ומדויקות מאוד גם למצבנו הנוכחי.
מה שחווינו לפני 4 שנים מרגיש עכשיו רחוק והרבה פחות מורכב בהשוואה למה שאנו חווים כרגע.
מעניין איפה נהיה בעוד ארבע שנים ואיך נסתכל על התקופה הנוכחית.

**
נראה שאני בענייני נוסטלגיה ופרספקטיבה היום, אז הנה עוד משהו שמתחשק לי לחלוק אתכם:

לפני 14 שנים בדיוק (יב אדר התש"ע) אבי ז"ל נפטר לאחר מאבק במחלת הסרטן.
אז כהיום, זה היה ביום שישי לפנות בוקר, יום של אירועי פורים ותחפושות בבתי הספר ובגנים.
את הפוסט "איש אחד" כתבתי ב-2016 לזכרו ולזכר אדם נוסף שהשפיע רבות על חיי.
היה לי מרגש לחזור ולקרוא אותו שוב היום.

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

שלוש תנועות לנוכחות עם קושי וכאב

השבוע, כמו בכל שבוע, שוב פגשתי קושי.

החיים שלנו מלאים בקשיים שונים שאנחנו פוגשים בכל יום מימי חיינו –
מקשיים קלים המעוררים בנו אי-נוחות מסוימת ועד קשיים מורכבים המשפיעים בצורה ניכרת על חיינו.

מספר דוגמאות טריות מהשבוע שקרו לי או לאנשים בסביבתי:
התדרדרות של מצב רפואי ואשפוז בבית חולים, הודעה על אי-קבלה למשרה שממש רצינו,
התפתחות לא צפויה בפרויקט, איחור לפגישה, משפט מעצבן שנאמר לנו,
מישהו שחותך אותנו בכביש, כותרת חדשותית מדאיגה.

ניתן לכנות את כל אותם דברים שנאמרים או נעשים לנו "טריגרים".
טריגרים יכולים להיות חיצוניים, כמו למשל אמירה של מישהו או פעולה ואירוע שאנו מושפעים מהם,
והם יכולים להיות גם פנימיים, כמו למשל מחשבה שעולה בתוכנו ומעוררת בנו כעס או כאב.

בחלק גדול מאוד מהמקרים הקושי, הסבל והכאב שאנו חווים מופיע כתגובה לטריגר חיצוני או פנימי.

מה ניתן לעשות כשטריגר מפעיל אותנו?
איך ניתן לפתח את יכולתנו להתמודד עם קשיים ולצמוח מהם?

**
אני מבחין בשלוש תנועות מרכזיות שהן בעלות פוטנציאל עצום במפגש עם קושי, סבל וכאב. 

שלוש תנועות שפיתוח המיומנות בהן משפיע בצורה מיטיבה על איכות חיינו ועל התוצאות שאנו משיגים.

תנועה מרכזית אחת היא הכרה בטוב והעמקת הנוכחות שלנו עם זה.
אחד האתגרים העיקריים בתנועה הזו הוא שהיא מנוגדת לחיווט הפיזיולוגי שלנו שהרבה יותר רגיש לסכנות ולאיומים.
באופן טבעי אנחנו ממוקדים במה שמאיים עלינו ומסכן אותנו.
משקל תשומת הלב שמקבלים רגשות כגון דאגה, כעס ופחד גדול יותר ממשקלן של שלווה, שמחה והכרת תודה.
האימון שלנו למעשה הוא "חיזוק השרירים" של חלקי המוח המתקדמים שלנו,
על מנת שישמשו אותנו יותר בשגרת היום-יום ובכך יתרמו לאיכות חיינו.

**
תנועה מרכזית שניה היא נוכחות מקבלת עם קושי ועם סבל.
מבלי לברוח מהם, לנסות להדחיק אותם וגם מבלי לשאוף להעלים אותם מעולמנו.
קושי וסבל הם חלק אינטגרלי ממציאות חיינו, משהו שנפגוש כל עוד אנו חיים.
הם אינם סימן לכך שמשהו לא בסדר או שאנחנו לא בסדר.
האימון שלנו בתנועה הזו מתמקד בפיתוח המוכנות והיכולת לקבל קושי וסבל ולהיות בנוכחות איתם,
במיוחד במצבים שבהם ההשפעה שלנו מוגבלת.

**
תנועה מרכזית שלישית היא לקיחת אחריות ונקיטת פעולה פרואקטיבית לשינוי מציאות ולשיפור המצב.
כשאנחנו מתמקדים בשאלה מה אנחנו יכולים ובוחרים לעשות,
אנחנו מפנים את תשומת ליבנו למעגלי ההשפעה שלנו,
ולוקחים אחריות על שינוי המצב הקיים ויצירת המציאות הרצויה.
האימון בתנועה זו מתמקד בהעברת תשומת הלב ממיקוד שליטה חיצוני (אחרים, העולם) למיקוד שליטה פנימי (אנחנו),
וממה שאנו לא רוצים למה שאנחנו רוצים.
ההתפתחות בתנועה הזו מגבירה את תחושת המסוגלות שלנו ומחזקת את ביטחוננו.

**
שלוש התנועות הללו משלימות ומחזקות זו את זו.
כל אחת מהן מתמקדת באיכות אחרת ועובדת על סוג שונה של "שרירים".

כשטריגר מסוים מופיע בסביבתנו ומפעיל אותנו, הוא מאפשר לנו אימון בכל אחת מהתנועות הללו.
טריגר הוא צלצול פעמון המזכיר לנו שאימון התפתחות נוסף שלנו יכול להתחיל.
הוא מזמין אותנו לבחור במה אנו רוצים להתאמן ואיזו תנועה מתחשק לנו לפתח.

אימון התפתחות בשלוש התנועות הללו מגיע עם רווח כפול, בהווה ובעתיד.
הרווח העתידי נובע מההתפתחות שנעשה לאורך זמן ומשינוי המציאות שייווצר כתוצאה מבחירותינו ופעולותינו.
הרווח בהווה מתבטא בשינוי אנרגטי מיידי הנובע משינוי התפיסה והגישה שלנו,
ומלקיחת שליטה פרואקטיבית על זרקור תשומת הלב שלנו.

טריגר אחד.

בחירה אחת.

שלוש תנועות.

אימון לכל החיים.

מתחשק לך לכתוב לי כמה מילים בעקבות קריאת הפוסט הזה?
יעניין אותי לקרוא ואני מבטיח להגיב בימים הקרובים ..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בעיות של ניהול זמן

ניהול זמן, בדומה למערכות יחסים, היא מיומנות קריטית שתמיד אפשר לפתח יותר,
ושתרומתה והשפעתה על חיינו היא אדירה.
יש משהו קצת מיושן, מקטין ולא מדויק בכותרת "ניהול זמן", כאילו זמן זה משהו שאפשר לנהל אותו.
המושג שהרבה יותר מדבר אלי הוא "ניהול אנרגיה ותשומת לב".
למי ולמה אנו מקדישים את תשומת הלב והאנרגיה שלנו?

מנהלת שפגשתי בשבוע שעבר סיפרה לי על בעיית ניהול זמן של אחד העובדים שלה:
הוא עובד מצטיין, איש צוות נהדר, חכם וחרוץ והיא מאוד שבעת רצון ממנו.
לדבריה אחת הבעיות שהכי מגבילות אותו ושעלולה לפגוע בהתפתחות העתידית שלו קשורה לניהול זמן.

"מה זה אומר?" שאלתי אותה.
"היומן שלו תמיד מפוצץ והוא כל הזמן בלחץ.
הוא מתקשה לתעדף דברים ולהבחין בין מה חשוב יותר למה חשוב פחות.
בעיה נוספת שיש לו היא שהוא אומר 'כן' כמעט לכל דבר שמבקשים ממנו.
לא סתם הוא כל הזמן בלחץ ורודף אחרי הזנב של עצמו".

"או קיי, נראה לי שהבנתי", אמרתי, "ומה את מתכננת לעשות עם זה?"
"תיכננתי לשבת איתו קצת על כל הנושא של ניהול זמן ולתת לו טיפים וכלים שיוכלו לעזור לו.
למשל, לסגור זמן לעבודה עצמית, לבנות תוכנית שבועית ולנעול ביומן את האבנים הגדולות שלו.
אני גם רוצה לשבת איתו על היומן שלו ולהראות לו דוגמא לכמה פגישות שאפשר לדחות או לבטל.
יצא לי לעשות איתו דברים דומים בעבר, ואולי הגיע הזמן לחזור לזה."

"יכול להיות", אמרתי לה, "בהצלחה עם זה."
"משהו אחד שאני מציע לך לבדוק זה האם בעיות ניהול הזמן שלו הם באמת בעיות ניהול זמן או משהו אחר.
כי אם הן לא באמת בעיות של ניהול זמן, אז כל הטיפים, העצות והכלים הנפלאים שתתני לו, לא באמת יעזרו."

**
לאורך השנים למדתי שלא כל הבעיות שנראות במבט ראשון כמו בעיות של ניהול זמן,
הן באמת כאלו.
יש כמה קשיים נפוצים ש"מתחפשים" לבעיות של ניהול זמן,
אך ניהול הזמן הוא רק הסימפטום, קצה הקרחון שמעל לפני המים,
בעוד שהקושי האמיתי אינו נובע ישירות ממיומנות של ניהול זמן אלא ממשהו אחר.

הנה ארבע דוגמאות נפוצות:

1. כשמישהו אומר שהכול דחוף, שהוא לא מוצא זמן להתפנות למשפחה או לקדם משהו שחשוב לו,
בסבירות גבוהה העניין פה הוא לא הבנה מנטלית של מה חשוב יותר או פחות, סדר וארגון.
ייתכן שהנקודה המרכזית היא שלתפיסתו הצרכים שלו שוים פחות מהצרכים של אנשים אחרים,
ולכן מה שהוא רוצה או צריך יהיה אחרון בסדרי העדיפויות.
כל מה שמישהו יבקש ממנו יזכה ל-"כן",
כי האפשרות של סירוב ונתינת מקום למה שחשוב לו על חשבון דברים שחשובים לאחרים,
היא בכלל לא אפשרות קיימת מבחינתו.

**
2. יש כאלו שקשה להם לומר "לא" לבקשות של אחרים ולשים גבולות, כי הם לא רוצה לפגוע באחרים.
חלק גדול מהם רואים עצמם כטיפוסים מרצים.
כשמעמיקים קצת יותר במה שקורה שם עבורם במצבים הללו שהם אומרים "כן" למרות שהיו רוצים לומר "לא",
מגלים שמתחת לאי הרצון לפגוע באחרים, חשוב להם מאוד שיאהבו ויקבלו אותם.
הם חוששים שאם הם יאמרו "לא" זה יוביל לכך שלא יאהבו אותם, ואולי אפילו ידחו אותם.
כלומר, מתחת לחשש לפגוע באחרים יש פחד גדול מדחייה ומפגיעה בעצמם.

**
3. לסוג השלישי שאני פוגש לא מעט אין בעיה לתעדף את הצרכים של עצמם והם לא חוששים מדחייה.
העניין שלהם קשור לתחושת ערך עצמי.
אם הם יגידו "לא" ואנשים יסתדרו בלעדיהם,
יתגלה שהם לא כאלו נדרשים או משמעותיים ושלא באמת צריכים אותם.
כשהם אומרים "כן" ולא שמים גבולות הם חווים עומס גדול אך גם מרוויחים מזה לא מעט:
תחושת ערך עצמי, סיפוק מהשלמת משימות ומטלות,
ואולי הכי חשוב – הוכחה לקריטיות שלהם ולכך שאי אפשר להסתדר בלעדיהם.
אבל אם יתגלה שאפשר להסתדר בלעדיהם, מה זה אומר על הערך, הייחודיות והעתיד שלהם?

**
4. לעתים הקושי לשים גבולות או לומר "לא" מגיע ממקום די מפתיע ושונה לחלוטין:
החשש להתמודד עם העבודה שהם אחראים עליה באופן ישיר.
כשהם עוזרים לכולם ובגלל זה מתעכבים במטלות שתחת אחריותם הישירה,
הם יכולים לקבל הערות על דחיית לוחות זמנים או על התקדמות לא מספקת,
אבל הם מרוויחים הרבה נקודות זכות על עבודת צוות ועזרה לאחרים,
ואת האפשרות להתחבא מאחורי סיבות ותירוצים ללמה העבודה שלהם לא מתקדמת מספיק.
לפעמים אמירת "כן" למישהו אחר היא בריחה מהתמודדות שמחכה להם,
ושהם לא בטוחים שיוכלו להצליח בה.
אם הם יתרכזו בעבודה שלהם ויקדישו לה הרבה יותר תשומת לב,
הם לא יוכלו להתחבא מאחורי הסיפור שהם עוזרים לכולם.
ומה יקרה אם גם אז העבודה שהם אחראים לה לא תתקדם מספיק?
זה יחשוף את חוסר המסוגלות ואת אי היכולת שלהם.

**
כשאנחנו נתקלים בבעיות ניהול זמן של עצמנו או של אחרים,
חשוב להבין האם הן באמת בעיות של ניהול זמן המצריכות פיתוח מיומנות של ניהול זמן,
או שהן ביטוי לאתגרים של דימוי וערך עצמי, תחושת מסוגלות וחשש מדחייה.
ההבחנה הזו חשובה ותסייע לנו להתמקד בשורש העניין מבלי לבזבז זמן ואנרגייה בכיוונים פחות מועילים.

לאחר שזיהינו את הקושי כדאי לזכור שכל קושי הוא למעשה שני דברים:
גם משהו שיש להתגבר עליו ולהפחית את השפעתו השלילית עלינו, וגם הזדמנות לצמיחה ולהתפתחות.

אם אנחנו מתקשים לנהל את סדרי העדיפויות שלנו כי לא נעים לנו לומר "לא" או לשים גבולות,
חשוב להבין שהפרויקטים, המטלות, הלקוחות, העובדים והמנהלים שנפגוש בשבוע הבא,
הם שדה האימונים והתרגול שלנו, הקרקע הפוריה שעליה נוכל לצמוח לגדול ולהתפתח.
לאט לאט, בסקרנות לא שיפוטית, ועם הרבה חמלה עצמית וכבוד למורכבות.

מה אתך..? מוצא/ת את עצמך באחד הסעיפים כאן? או שיש לך סיפור מיוחד משלך?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך.

שורשים, כנפיים ושמיים

בסיפור הידוע על הגוזל והביצה, ילד קטן מבחין בביצה שנסדקת ובגוזל המתקשה לצאת ממנה.
מתוך רצון לעזור לגוזל, הילד שובר את קליפת הביצה ומאפשר לגוזל לצאת החוצה, אך מגלה שהגוזל אינו יכול לעוף כיון שכנפיו לא התפתחו מספיק.
כנפיו של הגוזל מתחזקות בזכות הדחיפות החוזרות ונשנות של קליפת הביצה העוטפת אותו, פעולה שעליו לבצע בעצמו ללא עזרה מסביבתו.

מתי משהו שאנו עושים עבור מישהו אחר (או שמישהו עושה עבורנו) זה עזרה בריאה ומיטיבה, ומתי זו פגיעה בהתפתחות ובבניית יכולות עצמיות?

**
פרופסור יונה סאלק היה רופא יהודי אמריקאי שפיתח את החיסון המוצלח הראשון כנגד שיתוק ילדים הנגרם על ידי נגיף הפוליו.
אחד המשפטים שלו שאני ממש אוהב ושמרבים לצטט:

”תפקידם של הורים לתת לילדים שורשים וכנפיים.
שורשים – כדי שיידעו היכן הבית ומהו, וכנפיים – כדי שיוכלו לעוף הכי גבוה והכי רחוק שהם יכולים“.

שורשים זה הבסיס הערכי. הבית. הקן. הביטחון במקום שהם תמיד יכולים לחזור אליו.
כנפיים זה הפוטנציאל. ההתפתחות. האמון והביטחון ביכולת שלהם להתמודד, ליפול, לקום ולהצליח.

פרופסור סאלק מדגיש את חשיבות האיזון של גם וגם. גם שורשים וגם כנפיים.
זה רלוונטי לא רק לילדים, אלא לכל אדם באשר הוא, כמו למשל לעובדים ומנהלים בארגונים.

בסוף השבוע האחרון יצאתי עם רועי בני ועם עוד מספר אבות ונערים לטיול בנחל דרגה שבמדבר יהודה, שבכדי לעבור אותו יש לרדת בטבעות ולגלוש בעזרת חבלים במפלים בגובה של עד 15 מטרים.
במהלך המסלול חשבתי לעצמי מה הקו העדין שבין להדריך את הילדים היכן להניח את הרגל בכל צעד וצעד, לבין לתת להם לפתח ביטחון ועצמאות, להרגיש את המפל ואת עצמם.
לנפילה, פיזית או רעיונית, יש מחירים, לפעמים יקרים וכואבים מאוד.

מה האיזון הנכון שבין להדריך, לשמור, לגונן ולהורות לבין לאפשר, לסמוך ולעודד להתנסות?

חלק ממה שילדינו צריכים זה לגדל ביטחון בעצמם, בגוף שלהם, בשיקול הדעת שלהם, לדעת להקשיב לעצמם, לללמוד מה הם מסוגלים לעשות ברגע נתון ומה לא, מתי משהו מסוכן מדי ועדיף לא לעשות אותו ומתי הוא קצת מפחיד אבל מספיק בטוח.

לעזור למישהו לגדל כנפיים זה להאמין בו, לראות את המקום שהוא יכול לצמוח אליו ולתת לו לעבור-לחוות את הדרך בעצמו.

**
עידית ברק הנפלאה מוסיפה בשירה "כנפיים" נדבך משלים לשורשים ולכנפיים:

כנפיים/ עידית ברק

אַל תְּסַפְּרוּ לִי
שֶׁכְּדֵי לָעוּף
כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ
זֶה זוּג כְּנָפַיִם
אִם רוֹצִים לָעוּף
יֵשׁ לִדְאֹג
שֶׁיִּהְיוּ גַּם שָׁמַיִם

על פי עידית ברק, שורשים וכנפיים לא מספיקים. צריך גם שמיים.
שמיים הם המרחב שבו ניתן להתפתח, לעוף וגם להתרסק.
בחויה שלי, "להיות שמיים" עבור מישהו זה גם לתת לו מספיק מרחב וחופש פעולה שהוא יוכל להתנועע בתוכו,
וגם להיות הסביבה המכילה והמקבלת שבתוכה הוא יכול לצמוח בצורה בריאה.
כשמכניסים כפית מלח לכוס מים, המים הופכים להיות בלתי נסבלים.
לעומת זאת, כשמכניסים את אותה כפית מלח לאגם, האגם "מכיל" את המלח מבלי להיות מושפע ממנו.
שמיים הם משהו גדול ורחב ויציב ומכיל.

אם "כנפיים" מתמקד בחיזוק יכולות, בניית תחושת מסוגלות ופיתוח ביטחון עצמי, הרי ש"שמיים" מתמקד בפשוט להיות. בנוכחות שקטה ומאפשרת שרק נמצאת.
"שמיים" שמה דגש על הסביבה שמקיפה אותנו ושאנחנו מושפעים ממנה מאוד.
"השמיים" שלנו הם האנשים הסובבים אותנו, הנורמות והערכים של המשפחה שלנו ושל הארגון שאנו חלק ממנו, המרחב שבתוכו אנו חיים, גדלים ופועלים.
בשונה מצמחים, כבני אדם אנחנו יכולים לבחור בסביבה שלנו, להתאים אותה לצרכינו, לשנות אותה ובמצבים מסוימים גם להחליף אותה.
בסביבה ארגונית "שמיים" זו קבוצה שבאמת אכפת לה ממני כאדם וכעובד, אנשים המחויבים אלי, רואים אותי ומחזיקים אותי.
שמיים זה מרחב מספיק גדול וחופשי שאני יכול לנוע בו או פשוט להיות בו.
זה מקום שמאפשר לי להביא לידי ביטוי גם את החוזקות והעוצמות שלי וגם את החששות וההתלבטויות שלי מבלי להבהיל, להכביד או להיפגע.

**
כהורים, מורים או מנהלים אנחנו יכולים להיות לתת שורשים, כנפיים ושמיים –
גם לצקת יסודות בריאים וקן בטוח, גם לעודד-לדחוף-להאמין, וגם לתת מרחב שקט ופשוט להיות שם בנוכחות.

המילים של יונה סאלק ועידית ברק עוררו בי מספר שאלות:
– אילו שורשים וכנפיים גידלתי? מי עזר לי לגדל אותם? איפה השמיים שלי עכשיו?
– באינטראקציה עם אדם אחר – מה הוא הכי צריך כרגע – שורשים, כנפיים או שמיים? ומה אני צריך?
– עבור מי אני שמיים? למי אני יכול לעזור לגדל כנפיים או להעמיק שורשים?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משחקים שלא ניתן לנצח בהם

פעם שאלתי את אחת המנהלות שאני מלווה: "מה צריך לקרות השבוע בכדי שהשבוע יחשב למוצלח מבחינתך?"

היא חשבה לרגע ואז "ירתה" לעברי כשתים-עשרה מטלות שחשוב לה לעשות השבוע בעבודה, עם המשפחה ובבית.

"ומה אם תצליחי לעשות רק אחת עשרה מתוכן? איך השבוע הזה ייחשב מבחינתך?"

"לא מספיק טוב. חשוב לי לעמוד בכל מה שאני מגדירה לעצמי…" השיבה.

שתקתי ונתתי לאמירה הזו להדהד במשך כמה שניות… היא שתקה ביחד איתי, מתחילה לחוש במשמעות העצובה שבתשובתה…

**
המנהלת הזו משחקת במשחק שלא ניתן לנצח בו, שכן לא משנה מה היא תעשה וכמה הישגים יהיו לה, היא אף פעם לא תהיה שבעת רצון.
הציפיות שהיא מציבה לעצמה הן בלתי אפשריות.
יש משהו טרגי בשאיפה לנצח במשחק שלא ניתן לנצח בו.
רבים מהאנשים שאני מכיר משחקים את המשחק הזה או את אחת הגרסאות שלו, לפעמים לאורך כל חייהם.
במשך שנים ארוכות גם אני שיחקתי בו, ואני עדיין חוזר אליו לפעמים.
בכל פעם שזה קורה אני מרגיש חוסר שביעות רצון, לחץ ותסכול.
בהרבה מקרים עולים בי שיפוט עצמי, לחץ, רגשות אשם וייסורי מצפון.
כשמשחקים במשחק שלא ניתן לנצח בו תחושות שמחה, שביעות רצון, רוגע והכרת תודה הן רגעיות וחמקמקות.

התמודדות לאורך זמן במשחק שלא ניתן לנצח בו היא הרסנית.
כשמשחקים במשחק שלא ניתן לנצח בו, חשוב להכיר בכך שזהו משחק שבחרנו בו.
הוא לא נכפה עלינו, וניתן לשחק בדרך אחרת.
המודעות לכך היא צעד ראשון וחשוב ליצירת שינוי.

**
ניתן לזהות משחקים שלא ניתן לנצח בהם על פי חמשת העקרונות המאפיינים אותם:

א. מטרת המשחק היא לבצע תמיד את כל המשימות באיכות הכי גבוהה, בזמן ולשביעות רצון כולם.

ב. הצלחה מתרחשת כאשר 100% מהמשימות, השיחות, הפרויקטים, מערכות היחסים והמטלות מתבצעים בשיא האיכות ולשביעות הרצון של כולם.

ג. כישלון מתקיים כאשר פחות מ 100% מהדברים נעשים באיכות מעולה, בזמן ולשביעות רצון של כולם.
אם ביצענו 99% מהדברים עדיין חסר לנו 1% ולכן זהו כישלון.

ד. במקרה של כישלון יש לחפש את האשמים ולהעניש אותם. אנחנו מועמדים מרכזיים.
עונשים יכולים להיות מגוונים ויצירתיים: בושה, רגשות אשם וייסורי מצפון הן שלוש דוגמאות.

ההצלחה היא רגעית בלבד. במקרה של הצלחה יש להמשיך מייד הלאה למטלות הבאות.
אין מקום למנוחה או לחגיגה שכן אז איננו עובדים על משהו אחר, ולכן זה מתכון בטוח לכישלון עתידי.

**
מה אתך? האם המשחק הזה מוכר גם לך?

בדומה לגלולה האדומה בסרט "המטריקס", לפעמים ישנן נקודות אל-חזור שבהן מרגע שאנו רואים משהו שעד כה לא היינו מודעים אליו, הוא אתנו לשארית חיינו ואיננו יכולים להפסיק לראות אותו.

"משחקים שלא ניתן לנצח בהם" הוא אחד מתוך חמישה נושאים מרכזיים שנגענו בהם השבוע במסגרת המפגש השני של תוכנית "חיים מלאים" אשר הוקדש ל"הגדרת הצלחה".

יכול להיות שעבור אנשים מסוימים הפוסט הזה, או עשר הדקות שהקדשנו לנושא במפגש מהוות נקודת אל-חזור מטלטלת.
אם זה המצב גם עבורך, לאט לאט…הרבה עדינות וחמלה…

ניתן לרכוש את הקלטות ומצגות 12 המפגשים של תוכנית "חיים מלאים" בעלות של 600 ₪.
מעוניינים? מוזמנים ליצור איתי קשר או להרשם כאן.

הפוסט הזה נכתב בערב פסח, חג החירות.
חופש מציפיות בלתי אפשריות, משיפוטים עצמיים ומרגשות אשם הוא משהו שכדאי לשאוף אליו ושאפשר להתקדם לקראתו. 

שבת של שלום וחג שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

צל ומי באר

ביומיים האחרונים מתנגנים ברדיו רבים משיריו של יורם טהרלב, בן קיבוץ יגור, שהלך לעולמו אתמול.

הבוקר קראתי בפוסט היומי של סיון רהב מאיר על הסיפור שמאחורי השיר "צל ומי באר". וכך סיון כותבת:

"יורם היה ילד בן תשע בקיבוץ יגור כשראה פתאום המוני מעפילים עייפים מגיעים ברגל אל הקיבוץ.
השנה הייתה 1945 והפליטים האלה, כולם ניצולי שואה, הגיעו באונייה מאירופה וברחו מהבריטים.
בני הקיבוץ מיהרו לפעול: הם הכניסו אותם הביתה, החביאו אותם ברחבי הקיבוץ, נתנו להם בגדים משלהם, ולבריטים לא היה שום סיכוי לתפוס אותם.
העולים החדשים, ניצולי השואה, נטמעו תוך דקות בין היהודים הצברים."

האירוע הזה נחקק בליבו של יורם בן ה-9 ולימים היווה את ההשראה לשירו "צל ומי באר".
מרגש מאוד לקרוא את מילות השיר כשמכירים את הסיפור שמאחורי השיר:

"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש יכנס בדלת
ותמיד יוכל להישאר."

**
השבוע הזה הוא בין היתר שבוע נוסף שבו גל האומיקרון ממשיך לנסוק תוך שהוא יוצר חוסר וודאות ודאגה ומשבש לאנשים רבים את השגרה.
את הפוסט הזה אני כותב כרגע בחצר ביתי, כשהלפטופ שלי על ברכיי (בניגוד לכל המלצה ארגונומית) בפינה מאוד מסוימת שבה השמש המדהימה שזורחת עכשיו מלטפת וטוענת אותי.

הלוויתו של יום טהרלב מתרחשת ממש ברגעים אלו של כתיבת הפוסט.
ההקשבה למילות השיר, לסיפור שמאחוריו ולסיפורים על יורם מעוררות בי תחושת חמימות נעימה.
מייד לאחר קריאת הפוסט של סיון הקשבתי מספר פעמים ביוטיוב לשיר בביצוע הנפלא והמרגש של הדודאים והפרברים.

המחשבות על יורם טהרלב, ישראל גוריון ובני אמדורסקי ז"ל נותנות לי "זריקת פרופורציה ופרספקטיבה" ומחזירות אותי אל "חמש התזכורות" של טיך נהאת האן:

1. בדרך הטבע, אני אזדקן. אין מנוס מזקנה.
2. בדרך הטבע, אני אחלה. אין מנוס ממחלה.
3. בדרך הטבע, אני אמות. אין מנוס ממוות.
4. בדרך הטבע, כל היקר לי וכל אלו שאני אוהב ישתנו. אין מנוס מפרידה.
5. מעשי הם רכושי היחיד. קרקע תחת רגלי – אין מנוס מהשלכות מעשי.

חמש התזכורות הללו נגעו בי בצורה עמוקה כבר בפעם הראשונה שנתקלתי בהן.
כשאני מהרהר בחמש התזכורות הללו אינני מרגיש פחד, דאגה או עצב, אלא שלווה, ענווה וקבלה.

לאורך השנים, ארבע התזכורות הראשונות היו מובנות לי לגמרי והחמישית הרגישה לי מובנת בצורה חלקית בלבד ולא הכי מדויקת עבורי.
הבוקר קראתי עליה קצת יותר והעמקתי בה:
על פי טיך נהאת האן מה שאנו משאירים אחרינו (ומה שאנו לוקחים עמנו) כשמגיע זמננו הן הההשלכות של פעולותינו.
פעולותינו הן סך המחשבות, המילים והמעשים שלנו המייצרים אדוות השפעה אינסופיות על סביבתנו (ועל המשך דרכנו) גם לאחר לכתנו.
למרות שיורם טהרלב נפטר השבוע, שיריו ימשיכו להתנגן, לפעום ולהרטיט לבבות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משפט מנחה לחיים

אחד התרגילים המעניינים שאני אוהב לעשות מדי פעם זה לשים לב לכך שמשהו נוגע בי בצורה מיוחדת ואז לבדוק בסקרנות מה יש בדבר הזה עבורי.
הנה דוגמא לאירוע שנגע בי ותפס את תשומת לבי בארבעים ושמונה השעות האחרונות:
חבר שהספיד את אביו בהלוויתו סיפר על משפט שאביו חזר ואמר לו לאורך שנים רבות: "תעשה טוב, תהיה טוב וכל השאר יסתדר".
כשהקשבתי לקולו השבור של חברי החלו לעלות דמעות בעיניי. משהו בי ננגע והתרגש מאוד.

כשמשהו תופס את תשומת לבנו בעוצמה (התרגשות, אהבה, כעס, פחד וכו') הוא מעיד המון עלינו ועל מה שמעסיק אותנו.
הרגשות והמחשבות שעולים בנו מושפעים הרבה יותר מהפרשנות האישית ומהחוייה הסוביקטיבית שלנו והרבה פחות מהעניין האוביקטיבי לכשלעצמו.

כשאנחנו מזהים שטריגר מסוים מעורר בנו תגובה חזקה, אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה יש בו שמפעיל אותנו בצורה כזו.
בדיקה קשובה שכזו יכולה לעזור לנו לגלות משהו על עצמנו, לחדד או לדייק עניין שחשוב לנו.

אז מה יש ב""תעשה טוב, תהיה טוב וכל השאר יסתדר" שכל-כך נוגע בי?

ראשית יש פה עיקרון מנחה לחיים שמדבר אלי.
אני מתחבר לתמציתיות, לפשטות ולחדות שלו. לערכים שהוא מצביע עליהם.
תעשה טוב ותהיה טוב זה מה שחשוב.
לא מספיק רק לדבר או להתכוון, חשוב גם לעשות.
לא מספיק רק לעשות, חשוב גם להיות.
"להיות טוב" זה גם להיות אדם טוב וגם להיות טוב במה שאתה עושה.
יש משהו במשפט הזה שמשלב עשייה והוויה. חומר ורוח.

**
הנקודה השניה שנוגעת בי היא המיקוד בטוב.
מה זה "טוב"?
ההגדרה הזו אישית ויכולה להשתנות בין אנשים ומצבים.
הטוב שלי זה לא בהכרח הטוב שלך.
עשיית טוב אינה חייבת להיות הצלת חיים או אלטרואיסטיות יוצאת דופן, אלא גם מחווה אנושית קטנה.
"לעשות טוב ולהיות טוב" מתחילים בכוונה.
לעשות משהו מתוך כוונה להרבות טוב בעולם שונה מאוד מלעשות משהו שנראה טוב כדי שיצא לנו מזה משהו.
עשיית טוב והוויית טוב אינם שמורים לאנשים מסוימים – הם רלוונטיים לכל אדם בכל גיל ובכל מצב.

**
המשפט הזה יכול לשמש כעוגן בעולם דינמי, מורכב, אינטנסיבי ומלא רעשים וטריגרים.
כשאני מאמין שהכול יסתדר אם אהיה טוב ואעשה טוב, זה נותן לי שקט וביטחון.
אני יכול להתמקד בזה ולחסוך אנרגייה רגשית של כעס-פחד-אשמה-דאגה.
כשאני מאמין שאם אהיה טוב ואעשה טוב הכול יסתדר, אני לא אחראי להחזיק את כל העולם על כתפיי ואני חווה פחות לחץ מעשייה מאומצת ומתישה.
במצבים מורכבים ובצמתי החלטות מאתגרות זה יכול להיות מצפן ערכי השומר עלינו:
הדברים פשוטים יותר מכפי שהם עלולים להיראות או להיחוות.
רק תדאג לעשות טוב ולהיות טוב וכל השאר יסתדר.
יש במשפט הזה אמונה בסיסית עמוקה היכולה להוות מגדלור לחיים שלמים.

**
"תעשה טוב ותהיה טוב" מתמקד בהווה, ברגע הנוכחי.
מה שעשית בעבר כבר מאחוריך.
מה שחשוב באמת הוא מה שאתה עושה עכשיו.
מה שחשוב באמת הוא לא הסיפור שאתה מספר-מתחזק על מי שאתה אלא איך אתה עכשיו.
האם אתה רגיש, קשוב, נדיב, אמיץ ממש עכשיו?

המיקוד בהווה מדגיש את חשיבות הדרך.
העניין המרכזי הוא לא להגיע ליעד מסוים, לכבוש פסגה או להשיג תוצאה אלא לעשות טוב ולהיות טוב בדרך אליהם.

**
אני רוצה להוסיף למשפט הזה את צמד המילים "גם לעצמך".
"תעשה טוב (גם לעצמך) ותהיה טוב (גם לעצמך), וכל השאר יסתדר."
להרבות טוב בעולם זה גם בעולם הפנימי שלנו.
חשוב מאוד שנעשה טוב ושנהיה טובים גם לעצמנו ולא רק לאחרים.
להיות טובים לעצמנו זה להיות קשובים, חומלים, אוהבים, רגישים ומכבדים.
לעשות טוב לעצמנו זה לדאוג לצרכים החשובים שלנו ולרווחתנו הפיזית, הרגשית והנפשית.

**
כשהקשבתי לאייל חברי מספיד את אביו, נזכרתי גם באבי ובפרידה שלי ממנו לפני קרוב לשתים עשרה שנים, באותו גיל ומאותה מחלה.
בדומה לאייל, גם אני קיבלתי המון מאבי.
במקרה של אבי זה לא הגיע בצורת משפט מרכזי אחד שהוא נטע בי, אלא דרך דוגמא אישית חזקה ולמידה מתמשכת מתוך הרבה אירועים, שיחות ומצבים.
נראה שגם אייל וגם אני זכינו במשהו שאינו מובן מאליו.

הפוסט הזה נכתב בהשראתו ולזכרו של שאול ורדי מקיבוץ נען, בעל עיטור הגבורה ממלחמת ששת הימים שהלך לעולמו השבוע בגיל 78.

תעשו טוב ותהיו טובים, גם לאחרים וגם לעצמכם,

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר