תגית: קושי

את הפוסט השבוע אני בוחר להקדיש לארבעה ציטוטים-קטעים שקראתי השבוע.
לשיר של שניקה שקד נחשפתי לראשונה רק לפני מספר ימים,
את הציטוטים האחרים אני מכיר כבר שנים ומדי פעם מביא אותם.
כולם מדברים אלי ונוגעים בי:
הם מזכירים לי את חשיבות הנוכחות וההקשבה,
מדגישים את האחריות למחשבות, למילים ולמעשים שלנו,
ומחדדים את השילוב המופלא ומעורר הענווה של חוסר אונים ושל יכולת ההשפעה.

איכשהו, כשאני קורא אותם, משהו בתוכי קצת נרגע ומתמלא בחמלה, בבהירות, בתקווה ובתחושת מסוגלות.

"אין כמעט שום דבר מחוצה לכם שיעזור איכשהו לנצח, אלא אם אתם מחכים להשתלת איבר.
אי-אפשר לקנות, להשיג או לקבוע פגישה עם שקט ושלווה.
זאת האמת הכי נוראה והיא מרגיזה אותי.
זאת עבודה פנימית, ואיננו יכולים לארגן שלווה או שיפור נצחי לאנשים הכי אהובים עלינו.
הם צריכים למצוא בעצמם את הדרך שלהם, את התשובות שלהם.
את לא יכולה לרוץ ליד ילדייך הגדולים עם קרם שיזוף ומקלון שפתיים ב"מסע הגיבור" שלהם.
את צריכה לשחרר אותם.
זה חוסר כבוד, לא לעשות זאת.
ואם זאת בעיה של מישהו אחר, סביר להניח שממילא אינך יודעת את התשובה.
העזרה שלנו בד"כ לא עוזרת במיוחד.
לעתים קרובות העזרה שלנו מרעילה.
ו"עזרה" היא הצד המואר של "שליטה".
הפסיקו לעזור כל-כך הרבה.
אל תשתפכו על כולם עם עזרתכם וטוב ליבכם."

הקטע צוטט מתוך הרצאת ה-TED של אן למוט – 12 אמיתות שלמדתי מהחיים ומהכתיבה.

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים,
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך,
ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו בלבד טבועה היכולת לעשות טוב,
וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
מילים טובות / שניקה שקד

"לקח לי חיים שלמים להבין
שמכל מה שאעשה,
העבודה הכי חשובה שתהיה לי
היא להניח מילים טובות בתוכי,
על ליבם של אחרים,
בליבו של העולם,
בין הרווחים של הכאב
ובין הסדקים של הקושי,
להניח מילים טובות
ולתבל אותן בכוונה ואמת
שיוכלו לתת חיים איפה שבדיוק הסתיימו להם,
שיוכלו להביא שקט איפה שסערה מתחוללת,
לקח לי חיים שלמים להבין,
שהמילים שאניח בתוכי
יהיו הנכסים הכי חשובים בחיי,
ושמכל הבגדים שאמדוד
האמת תהיה הכסות שהכי תחמיא לי"

**

"אבא אמר –
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב.
זה הכול.
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות.
כמה שפחות."

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

חג פסח שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בחודשים שלפני השביעי לאוקטובר נהגתי לפתוח כל בוקר בכתיבת המשפטים הבאים:

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

ארבעת המשפטים הללו סייעו לי לשמר ולפתח מחשבות, אמונות ורגשות שרציתי לטפח בחיי.

כל משפט מתחיל בצמד המילים "אני שמח" כיון שבשנים האחרונות שמחה היא איכות מרכזית שאני רוצה לגדל בחיי.

"להיות כאן-עכשיו" זו תזכורת לנוכחות ברגע הזה שאני משתדל להיות בה ולחזור אליה.

"להיות במקום-זמן-מצב הזה" מזכיר לי שהנוכחות שלי היא הקשרית ושאני בוחר את ההקשר ויכול לשחק אתו.

"להיות בחוויה-התנסות הזו" מרגיע אותי ועוזר לי להפחית שיפוטיות בנוגע למצבים מלחיצים או לא נעימים.
זו תזכורת לכך שחלק מרכזי במסע האנושי הוא חוויות והתנסויות.

"להיות באימון-תירגול" עוזר לי למסגר קשיים, כאבים ואתגרים ומזכיר לי שהתפתחות עוברת דרכם.

בדומה לתפילה, זו חוכמה קטנה לכתוב או לומר את המשפטים הללו,
וחוכמה הרבה יותר גדולה להתכוון אליהם, להרגיש אותם בלב ולחוש אותם בגוף.
במשך חודשים, יום אחר יום אחר יום, כמו מים שחוצבים בסלע,
כתבתי לעצמי בהתכווננות ממוקדת את המשפטים הללו,
בניסיון להשריש אותם ולחווט אותם בתוכי.

**
ואז הגיע השביעי לאוקטובר.
בצהרי אותו יום, כמה שעות לאחר אותו בוקר נורא,
כשהכול עדיין חי, והאירועים רק מתחילים להתבהר,
התיישבתי לכתוב לעצמי ופגשתי את הדף.

לפני שכתבתי את המילה הראשונה היססתי..
– האם אפשר לכתוב את המשפטים הללו גם ברגעים כאלו עם מאות פצועים, עשרות הרוגים וכנראה חטופים רבים?
(אלו היו השעות הראשונות ובשלב זה טרם התבררו המספרים האמיתיים).

– האם לגיטימי בכלל לכתוב "שמח" בשעות כאלו? או לדבר על "תירגול" ועל "חוויה"?
האם עצם הכתיבה לא פוגעת באחרים או מעידה על ניתוק וחוסר רגישות?

– וגם אם אפשר ולגיטימי, אני לא באמת שם כרגע בתחושות ובמחשבות, אז מה הטעם? מה הערך?

לקחתי נשימה עמוקה…
ואז, בלב רוטט וביד רועדת, בשעה 14:23 בדיוק התחלתי לכתוב לעצמי את המילים הבאות:

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

הפער בין המילים "אני שמח" לבין מה שהרגשתי באותו רגע לא יכל להיות גדול יותר.
היו שם כעס, ולחץ, ופחד וחוסר אונים ועוד שלל רגשות ומחשבות. שמחה לא היתה שם.
ועדיין, ולמרות זאת, כתבתי את המשפטים הללו.

**
מאז, ארבעה חודשים אחרי, אני ממשיך לפתוח כל בוקר עם אותם משפטים.
השבועות שחולפים והמשפטים שנכתבים מחדדים לי משהו שלא ראיתי לפני כן ויוצרים לי בהירות חשובה.
כיום, הפער בין המילים לכוונות, למחשבות ולרגשות עדיין קיים, אך הוא כבר הרבה פחות גדול משהיה.

איך בדיוק..?

"אני שמח להיות כאן-עכשיו".
האמנם? על מה בדיוק אני שמח??
בכל בוקר אני מחפש דברים שמעוררים בי שמחה והכרת תודה.
ובכל בוקר אני מצליח למצוא.
גם אם הם מהווים רק אחוז אחד וזעיר, וגם אם הם מרגישים לי שוליים ביחס לדברים אחרים,
אני עדיין מתמקד בהם ומצליח לראות ולחוות אותם בדקות הראשונות של הכתיבה.
במקומות שיש הרבה סבל יש גם הרבה חסד.
והחסד הזה מעורר הרבה שמחה והכרת תודה.

השמחה קיימת, והיא לא לבדה.
אני לא משכנע את עצמי שהכול לטובה.
אני לא מנסה לצבוע הכול בורוד, או לתת פרשנות אופטימית לכל מה שקורה.
לצד השמחה יש מקום לקושי, לעצב ולכאב.
כשאני כותב "אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו",
אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב,
שגם החוויות הפחות נעימות הן חלק מהמסע האנושי שכולנו חלק ממנו.
ושחלק חשוב מהמסע הוא לתת להן מקום ולהיות בנוכחות איתן.

המשפט "אני שמח להיות באימון-תרגול הזה" עוזר לי להיזכר,
שלמרות שאין לי שליטה על מה שקורה,
יש לי אפשרות לבחור איך להגיב למצבים ובמה אני רוצה להתמקד כשהם מתרחשים.
רק כשהים גבוה והגלים סוערים, אפשר לתרגל שחייה בים גבוה.
אז מה בדיוק אני רוצה לתרגל עכשיו? במה בדיוק אני רוצה להתאמן היום?
אפשר לדוגמא להתאמן בשמירה על לב פתוח,
בלהחזיק תקווה פעילה ולא להתייאש,
בלהיות בנוכחות עם אנשים שחווים קושי ולתמוך בהם,
או בלשים גבולות ברורים ולשמור על עצמנו.
חלק מהאימון שלי בימים הראשונים היה אימון בלהיות השקט והביטחון שאני רוצה לראות בעולם.
זה כלל ניסיונות להרגיע את עצמי ולנסוך שקט וביטחון בסובבים אותי.

**
בדיעבד נראה לי שלארבעת משפטי הבוקר הללו יש תפקיד כפול עבורי:
הם גם משמשים עוגנים יציבים ומוכרים עבורי בתקופה שבה כל-כך הרבה דברים מתפרקים ומשתנים,
והם גם עוזרים לי למקד את תשומת ליבי ואת האנרגייה שלי במקומות שחשובים לי.

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

מה העוגנים שלכם?
מה השגרות שמחזקות ומחזיקות אתכם בתקופה הזו?

תודה על שקראתם עד כאן, ועל ההקשבה שלכם.
אשמח לשמוע מה המילים הללו מעוררות בכם ואם יש משהו שתרצו לשתף אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע, כמו בכל שבוע, שוב פגשתי קושי.

החיים שלנו מלאים בקשיים שונים שאנחנו פוגשים בכל יום מימי חיינו –
מקשיים קלים המעוררים בנו אי-נוחות מסוימת ועד קשיים מורכבים המשפיעים בצורה ניכרת על חיינו.

מספר דוגמאות טריות מהשבוע שקרו לי או לאנשים בסביבתי:
התדרדרות של מצב רפואי ואשפוז בבית חולים, הודעה על אי-קבלה למשרה שממש רצינו,
התפתחות לא צפויה בפרויקט, איחור לפגישה, משפט מעצבן שנאמר לנו,
מישהו שחותך אותנו בכביש, כותרת חדשותית מדאיגה.

ניתן לכנות את כל אותם דברים שנאמרים או נעשים לנו "טריגרים".
טריגרים יכולים להיות חיצוניים, כמו למשל אמירה של מישהו או פעולה ואירוע שאנו מושפעים מהם,
והם יכולים להיות גם פנימיים, כמו למשל מחשבה שעולה בתוכנו ומעוררת בנו כעס או כאב.

בחלק גדול מאוד מהמקרים הקושי, הסבל והכאב שאנו חווים מופיע כתגובה לטריגר חיצוני או פנימי.

מה ניתן לעשות כשטריגר מפעיל אותנו?
איך ניתן לפתח את יכולתנו להתמודד עם קשיים ולצמוח מהם?

**
אני מבחין בשלוש תנועות מרכזיות שהן בעלות פוטנציאל עצום במפגש עם קושי, סבל וכאב. 

שלוש תנועות שפיתוח המיומנות בהן משפיע בצורה מיטיבה על איכות חיינו ועל התוצאות שאנו משיגים.

תנועה מרכזית אחת היא הכרה בטוב והעמקת הנוכחות שלנו עם זה.
אחד האתגרים העיקריים בתנועה הזו הוא שהיא מנוגדת לחיווט הפיזיולוגי שלנו שהרבה יותר רגיש לסכנות ולאיומים.
באופן טבעי אנחנו ממוקדים במה שמאיים עלינו ומסכן אותנו.
משקל תשומת הלב שמקבלים רגשות כגון דאגה, כעס ופחד גדול יותר ממשקלן של שלווה, שמחה והכרת תודה.
האימון שלנו למעשה הוא "חיזוק השרירים" של חלקי המוח המתקדמים שלנו,
על מנת שישמשו אותנו יותר בשגרת היום-יום ובכך יתרמו לאיכות חיינו.

**
תנועה מרכזית שניה היא נוכחות מקבלת עם קושי ועם סבל.
מבלי לברוח מהם, לנסות להדחיק אותם וגם מבלי לשאוף להעלים אותם מעולמנו.
קושי וסבל הם חלק אינטגרלי ממציאות חיינו, משהו שנפגוש כל עוד אנו חיים.
הם אינם סימן לכך שמשהו לא בסדר או שאנחנו לא בסדר.
האימון שלנו בתנועה הזו מתמקד בפיתוח המוכנות והיכולת לקבל קושי וסבל ולהיות בנוכחות איתם,
במיוחד במצבים שבהם ההשפעה שלנו מוגבלת.

**
תנועה מרכזית שלישית היא לקיחת אחריות ונקיטת פעולה פרואקטיבית לשינוי מציאות ולשיפור המצב.
כשאנחנו מתמקדים בשאלה מה אנחנו יכולים ובוחרים לעשות,
אנחנו מפנים את תשומת ליבנו למעגלי ההשפעה שלנו,
ולוקחים אחריות על שינוי המצב הקיים ויצירת המציאות הרצויה.
האימון בתנועה זו מתמקד בהעברת תשומת הלב ממיקוד שליטה חיצוני (אחרים, העולם) למיקוד שליטה פנימי (אנחנו),
וממה שאנו לא רוצים למה שאנחנו רוצים.
ההתפתחות בתנועה הזו מגבירה את תחושת המסוגלות שלנו ומחזקת את ביטחוננו.

**
שלוש התנועות הללו משלימות ומחזקות זו את זו.
כל אחת מהן מתמקדת באיכות אחרת ועובדת על סוג שונה של "שרירים".

כשטריגר מסוים מופיע בסביבתנו ומפעיל אותנו, הוא מאפשר לנו אימון בכל אחת מהתנועות הללו.
טריגר הוא צלצול פעמון המזכיר לנו שאימון התפתחות נוסף שלנו יכול להתחיל.
הוא מזמין אותנו לבחור במה אנו רוצים להתאמן ואיזו תנועה מתחשק לנו לפתח.

אימון התפתחות בשלוש התנועות הללו מגיע עם רווח כפול, בהווה ובעתיד.
הרווח העתידי נובע מההתפתחות שנעשה לאורך זמן ומשינוי המציאות שייווצר כתוצאה מבחירותינו ופעולותינו.
הרווח בהווה מתבטא בשינוי אנרגטי מיידי הנובע משינוי התפיסה והגישה שלנו,
ומלקיחת שליטה פרואקטיבית על זרקור תשומת הלב שלנו.

טריגר אחד.

בחירה אחת.

שלוש תנועות.

אימון לכל החיים.

מתחשק לך לכתוב לי כמה מילים בעקבות קריאת הפוסט הזה?
יעניין אותי לקרוא ואני מבטיח להגיב בימים הקרובים ..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשנובאק ג'וקוביץ' הפסיד לרוג'ר פדרר 3:0 בגמר אליפות ארה"ב הפתוחה בטניס בשנת 2007,
זו היתה הפעם הלא יודע כמה שהוא מפסיד לו.
באותה נקודת זמן היו לפדרר כבר 12 זכיות בטורנירי גראנד סלאם, ולרפאל נדאל (הצעיר מפדרר) 3 זכיות.

וכמה היו לג'וקוביץ'?
אפס עגול.

מרבית הכתבים והפרשנים אמרו שהוא לא ב"ליגה שלהם".
רבים האמינו שהוא גם לא יהיה כי אין לו את הטניס האיכותי של פדרר או את האופי החזק והנחישות של נדאל.

תחשבו לרגע על הסיטואציה הזו:
אתם מקדישים את כל חייכם למשהו והופכים להיות אחד השחקנים הטובים בעולם בתחום הזה,
אבל לרוע מזלכם, התזמון שלכם לא משהו,
כי ממש באותה תקופה, יש שני שחקנים טובים מכם ששולטים בענף וגם זוכים באהבת הקהל.

אילו כוחות נפשיים צריך בכדי לא להתייאש או להישבר, לא לאבד את האמונה בעצמכם,
להמשיך להתאמן במלוא המרץ, לדחוף קדימה, להתפתח ולהשתפר?

**
ביום ראשן השבוע נובאק ג'וקוביץ' זכה בגמר הרולאן גארוס ונכנס לדפי ההיסטוריה,
כשהפך להיות הטניסאי בעל מספר הזכיות הרב ביותר בטורנירי גראנד סלאם.
הוא השלים את זכייתו ה-23 ועקף את נדאל (22 זכיות) ואת פדרר שכבר פרש (20 זכיות).
("גראנד סלאם" הוא כינוי ל-4 טורנירי הטניס הגדולים הנערכים מדי שנה באנגליה, צרפת, ארה"ב ואוסטרליה).

בנאום הניצחון שלו, לאחר שפירגן למי שהתמודד מולו, למשפחתו ולצוות האימון שלו,
הוא ביקש לנצל את הבמה בכדי להעביר מסר חשוב לצעירות וצעירים ברחבי העולם, וכך אמר:

"לא משנה מה אתה מנסים להשיג בעולם, טניס, ספורט או כל דבר אחר.
הייתי ילד בן שבע כשחלמתי שאוכל לזכות בווימבלדון יום אחד ולהפוך לטניסאי מספר אחד בעולם.

דבר אחד בטוח.
אני מרגיש שהיה לי את הכוח ליצור את הגורל שלי.
ניסיתי לדמיין כל דבר בחיי. לא רק להאמין בזה אלא ממש להרגיש את זה עם כל תא בגופי.

ואני רוצה לשלוח מסר לכל צעיר וצעירה:
היו ברגע הנוכחי.
תשכחו ממה שקרה בעבר, העתיד הוא משהו שפשוט הולך לקרות.
אבל אם אתם רוצים עתיד טוב יותר, דעו שאתם יוצרים אותו.
קחו את האמצעים בידיכם, האמינו בזה, צרו את זה."

**
בראיונות שלאחר המשחק ג'וקוביץ' התייחס ליריבות הגדולה ורבת השנים שלו עם נדאל ופדרר:
לדבריו, שני היריבים העקשים והמצוינים הללו הגדירו אותו כשחקן.
הם תרמו להצלחתו יותר מכל גורם אחר ועיצבו אותו כספורטאי וכאדם.
הוא מי שהוא, בזכות מי שהם.
אלמלא הם, לא היה הוא.

המילים של ג'וקוביץ מעוררות בי הרבה ענווה, השראה, התרגשות ותקווה:

אנחנו אחראים לעתידנו ויש לנו יכולת ליצור אותו.

אנחנו מי שאנחנו בזכות האנשים המקיפים אותנו.

אנחנו גדלים בזכות הקשיים שאנו חווים והאתגרים שאנו פוגשים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. מומלץ לצפות בנאום הניצחון של ג'וקוביץ' בקישור הבא.
הפנייה לצעירים מתחילה בדקה ה- 7:10 של הסרטון.

השבועיים האחרונים שלי היה מלאים בלא מעט אתגרים וקשיים.
איבדתי סבלנות מספר פעמים, הייתי יותר לחוץ מכפי שאני רוצה ולא תמיד הגבתי בצורה מיטבית.
חלק מהעניין נובע מעומס ומהצפה, מריבוי של עניינים, מאתגרים מנטליים ורגשיים.
אני בטוח שאני לא היחיד שחווה שבועות כאלו.

כשאני מתבונן על השבועות האחרונים שלי ושל אנשים סביבי אני מזהה שם סוגים שונים של עומס:
יש עומס פיזי הנובע מחוסר שעות שינה, עייפות, כאבים פיזיים, רעב וכו'.
יש עומס רגשי הנובע ממורכבות של מצבים המעוררים בנו תחושות שונות, מעניינים רגישים, או רגשיים או לא פתורים שיושבים עלינו ומעסיקים אותנו.
יש עומס מנטלי הנובע מריבוי דברים שאנו חושבים עליהם או מנסים לקדם אותם.

כשאנו מרגישים הצפה מעניין לברר האם זו הצפה פיזית, רגשית או מנטלית, ואולי היא שילוב של גם וגם.
ההכרה במשהו היא צעד חשוב ראשון ביכולת לעכל, לעבד, להחזיק ולהתמודד אתו.

נלסון מנדלה, נשיא דרום-אפריקה לשעבר וחתן פרס נובל לשלום נפטר בשנת 2013, בגיל 95.
במהדורות החדשות שלאחר פטירתו, צוטט מפיו משפט שנאמר בסמוך למותו: "עכשיו, אחרי כל השנים הללו, אני רוצה לנוח. הרווחתי את הזכות הזאת."

יש משהו מעורר השראה במשפט הזה, הנאמר ע"י מנהיג אמיץ ובעל השפעה עצומה שעשה כל-כך הרבה במהלך חייו.
ויש בכך גם משהו שמעורר עצב…

הזכות לעצור, לנוח ולהנות מהמקום שאנו נמצאים בו אינה שמורה רק לנשיאי מדינה לשעבר בני 95, בסמוך למותם, שישבו בכלא, זכו בפרס נובל לשלום והובילו מהפכה במדינתם.
לא חייבים להקדיש חיים שלמים ולצבור כמות מסוימת של השגים בכדי להרוויח אותה.
מותר וחשוב לנוח, לעצור, לנשום, ליהנות מהכאן והעכשיו.
כבר עכשיו.

אבל איך עושים את זה?
איך מיישמים את הרעיון הזה בחיים אינטנסיביים ומרובי עניינים?

אולי חלק מהעניין הוא להכיר במוגבלות שלנו ובכך שאנחנו אולי יכולים לעשות פחות ממה שהיינו רוצים.
לתת לעצמנו לגיטימציה לומר "כן" או "לא", לגיטימציה לא לעשות כל מה שמבקשים מאיתנו ולא לחזור כל הודעה, טלפון מייל שאנחנו מקבלים.

להכיר באנושיות שלנו ובכך שאולי אנחנו מתפקדים פחות טוב מכפי שהיינו רוצים או פחות טוב מאנשים אחרים שאנו משוים עצמנו אליהם.
כמו למשל זה שאנחנו לחוצים או מתוסכלים, או חסרי-סבלנות, או כעוסים או פוחדים יותר מכפי שהיינו רוצים או יותר מכפי שאנחנו מספרים לעצמנו שאנו צריכים להיות.

לתת מקום לקושי, לתסכול ולעצב שלנו על כך שאם היה לנו קצת יותר זמן, או קשב או משאבים אחרים,
היינו יכולים להיות במקום אחר במערכות היחסים שלנו, בפרויקט שאנו מריצים או בקריירה שלנו,
כיוון שזה לא משהו שהוא מעבר ליכולותינו באופן כללי אבל זה משהו שהוא מעבר ליכולתינו כשזה מגיע עם כל מה שיש לנו על הצלחת.

וגם להכיר בזכות ובחובה שלנו לעצור ולנוח. 

מה דעתכן-ם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסדנת משוב שהעברתי השבוע הקדשנו מספר דקות לייחודיות של המילה "אבל".
יש איזשהו קסם במילה הזו: היא ממקדת את תשומת הלב של מקבל המשוב בחלק שמגיע אחריה ומורידה את המשמעות של החלק שלפניה.
לדוגמא: כשאנחנו אומרים למישהי "המצגת שלך היתה טובה אבל בפעם הבאה שימי לב לא להיתקע בשקפים ולפספס את מה שקורה בחדר", סביר להניח שמה שהיא מקבלת מאיתנו זה "שימי לב לא להיתקע בשקפים ולפספס את החדר".

במשוב חשוב להפריד בין דברים לשימור לבין דברים לשיפור, ולא לחבר אותם בעזרת המילה "אבל".
ההפרדה לשני משפטים שונים נותנת לכל חלק מקום משמעותי משלו.

לדוגמא:
"המצגת שלך היתה טובה בעיני משום שהיא לא היתה עמוסה מדי בטקסט או בשקפים והגרפיקה שלך תמכה במסרי המפתח בצורה מדויקת.
בנוסף, כשהעברת את המצגת היה נראה שאת שולטת בחומר ומבינה אותו לעומקו וזה השרה ביטחון.

לצד זאת, במהלך ההצגה היית מאוד ממוקדת בשקפים ופחות שמת לב להתרחשות בחדר ולשפת הגוף של המשתתפים.
בהעברת מצגת חשוב שתהיי בקשב למה שקורה בחדר בכדי לראות אם להאיץ או להאט את הקצב בהתאם לרמת העניין, ההבנה וההסכמה-התנגדות של המשתתפים."

**
ההפרדה בין החלקים לשימור לחלקים לשיפור משפיעה לא רק על מקבל המשוב אלא גם על נותן המשוב.
כשלכל חלק במשוב יש מקום משלו, נותן המשוב "נאלץ" להקדיש תשומת לב לשני החלקים ולמלא אותם בתוכן ובמשמעות.

כשאנחנו אומרים למישהי "המצגת שלך היתה טובה, אבל…" לא בטוח שאנחנו מבינים מה הפך את המצגת לטובה בעינינו.
במקרים רבים אנו אומרים זאת רק כדי להיות מנומסים, לא לפגוע או "לצאת ידי חובה" כשלמעשה עיקר תשומת הלב שלנו מופנית למה שפחות אהבנו ושצריך לשפר.
ההפרדה לשני משפטים שונים והמיקוד בכל אחד מהחלקים משפיע על תשומת הלב של נותן המשוב לא פחות משהוא משפיע על מקבל המשוב.
כנותני משוב כשנעצור ונשאל את עצמנו "מה הפך את המצגת הזו לטובה עבורנו?", נצליח לראות דברים שאולי חלפו לידינו עד כה.
השאלות שאנו שואלים ממקדות את תשומת ליבנו ומשפיעות על התשובות שאנו מקבלים.

**
הפרדות תשומת הלב חשובות לא רק בתהליכי משוב.

כשאנחנו זוכים בפרויקט שרצינו, משיגים התקדמות משמעותית בדרך שאנו עוברים, או מקבלים תפקיד שהתמודדנו עליו, חשוב לעצור ולחגוג את הזכייה, ההתקדמות או את קבלת התפקיד, רגע לפני שאנו נשאבים לפרק החדש והעתידי.
בכל רגע נתון יהיו לנו דאגות, משימות שלא ביצענו, אתגרים שיש להתמודד איתם.

חגיגות על הישג שהשגנו ועל התקדמות שעשינו חשובות לא פחות ממיקוד בבעיות שטרם פתרנו ובאתגרים החדשים שקיבלנו בזכות ההישג וההתקדמות.
הכרת תודה על מה שיש כאן ועכשיו חשובה לא פחות ממיקוד וטיפול במה שחסר.

במרבית הארגונים, הצוותים והמנהלים שאני מלווה יש משהו לא מאוזן בין חלקי "החגיגות/הכרת תודה" לחלקי "הבעיות/אתגרים/דאגות".

עצירות לחגיגה ולהכרת תודה הן שריר שחשוב (וניתן) לפתח, הן ברמה האישית והן ברמה הארגונית.

השבוע אני חוגג סיום של פרק משמעותי:
חצי השנה האחרונה היתה אינטנסיבית במיוחד בחיי המקצועיים כיון שאחת השותפות המרכזיות שלי היתה בחופשת לידה, והעומס על הצוות שלי ועלי גבר.
רגע לפני שהיא חוזרת חשוב לי לעצור ולחגוג את הפרק הזה:
את ההישגים שהישגנו ביחד במהלך התקופה הזו, את ההתמודדות שלנו עם מגוון קשיים ואתגרים, את ההתגייסות המדהימה והעזרה ההדדית של כל הצוות, את הצמיחה שכל אחת ואחד מאיתנו עברו ברמה האישית, את הגדילה וההתפתחות שעברנו ביחד כצוות (התקשינו לדמיין חצי שנה בלעדיה לפני שהיא יצאה), את העזרה המשמעותית שקיבלנו מאותה שותפה בנקודות חשובות בזמן חופשת הלידה שלה.

קל לפספס את החגיגות היקרות האלה.
האוטומט הוא להישאר ברמה של "איזה כיף שאת חוזרת" ולהישאב מייד לאתגרים החדשים שמצפים לנו (שהרי תמיד יש כאלו) וממלאים את חיינו.

בדומה לתהליך המשוב, שאילת שאלות מתאימות מחדדת את תשומת הלב ומעמיקה את המודעות.

מיקוד בשאלה "מה אני חוגג ולמי אני מכיר תודה?" יציף תשובות ונקודות שאולי לא שמנו לב אליהן באינטנסיביות היום-יום שלנו.

**

חיים מלאים הם חיים של גם וגם:
גם נקודות לשימור וגם נקודות לשיפור.
גם חגיגות של הצלחות והישגים וגם התמודדות עם קשיים ומורכבויות.
גם הכרת תודה על מה שיש וגם מיקוד במה שחשוב ועדיין חסר.

האיזון של הגם וגם מוביל גם למצוינות לאורך זמן וגם ליותר שמחה והנאה מהדרך.

**
אל"מ שרון אסמן מפקד חטיבת הנחל נפטר השבוע במפתיע לאחר שהתמוטט במהלך אימון כושר שלושה ימים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו החדש.
הוא הותיר אחריו את אשתו שרון, שני ילדים, ומעגל רחב של מפקדים, פקודים וחברים, בצה"ל ומחוצה לו.

לא הכרתי את שרון באופן אישי וזו הפעם הראשונה ששמעתי את שמו.
האירוע הזה נגע לליבי והיווה תזכורת מטלטלת נוספת לארעיות החיים.

כשאני נחשף למקרים כאלו או חווה אותם בסביבתי הקרובה הם מחדדים עבורי שני דברים:

החשיבות של לחיות את ה"גם וגם" ברמה היומיומית + להתמקד במה שבאמת חשוב ולא לבזבז אנרגיה על מה שפחות חשוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קראתי פעם שכשאנחנו פוגשים בעיה כלשהי זה סימן שיש לנו את היכולת להתמודד איתה, ולאחר שנצליח להתגבר עליה, סביר להניח שנפגוש בעיה נוספת מורכבת יותר, שתהיה מותאמת לשלב ההתפתחותי שלנו.

קל להבין את זה במונחים של משחקי מחשב או תחרויות ספורט: ככל שהמיומנות שלנו גדלה נפגוש שלבים מתקדמים יותר ויריבים מאתגרים יותר.
המורכבות הגדלה אינה בהכרח סימן לכך שאנחנו עושים משהו לא נכון ושהמצב מתדרדר אלא שהתקדמנו ושאנחנו יכולים להתמודד עם רמה אחרת של קשיים.

יש משהו ברעיון הזה שמרגיע אותי:
ראשית, הוא משחרר אותי מהמחשבה שבעיה שאני פוגש היא סימן לכך שמשהו לא בסדר בהתנהלות שלי או בחיים ומהציפייה לכך שאגיע כבר למצב שבו הכול שקט, מאוזן, זורם וללא בעיות.
אני מבין שאין מקום מושלם כזה, שאני תמיד בדרך, ושאת השקט והאיזון חשוב למצוא וליצור כבר עכשיו.
שנית, הוא מעורר אצלי סקרנות בנוגע לסוג האתגר המסוים שאני פוגש כרגע ולתרומה ההתפתחותית שלו לשלב הזה של חיי.

**
כל קושי שאנו חווים הוא גם משהו שיש להתגבר עליו וגם הזדמנות להתפתחות ולהתמודדות.

כשמתמקדים בקושי, רואים בעיה לא רצויה שיש לפתור, משהו לא תקין שצריך להעלים.

כשמתמקדים באדם החווה את הקושי, ניתן להבחין בתהליך התפתחות וגדילה שניתן לעבור.
מהותו של תהליך ההתפתחות אינו פתרון הבעיה, אלא פיתוח היכולת לפתור את הבעיה ופיתוח הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות ביכולת לפתור בעיות מהסוג הזה.

במהלך שירותי הצבאי, עברתי תהליך הכשרה שהפגיש אותי עם לא מעט קשיים פיזיים ומנטליים. דברים שנראים בלתי אפשריים ברגע הראשון, הופכים להיות שגרה יומיומית בהמשך.
מעבר להתגברות על קושי כזה או אחר, בתהליך כזה מתפתחת היכולת להתגבר על קשיים ונבנה הביטחון העצמי ביכולת להתמודד עם מה שיגיע.

לא ניתן לעבור את תהליך ההתפתחות ללא ההתמודדות עם הבעיות, ומכאן שבעיה שפוגשים היא גם הפרעה שפוגעת בנו ובחיינו וגם הזדמנות לגדילה ולהתפתחות.

**
התחושות שלנו מושפעות מאוד מהתפיסות שלנו.

כשהתפיסה היא שיש לנו בעיה קשה ומאיימת, התחושה תהיה פחד, חוסר ביטחון, כעס, תסכול, חוסר אונים, עייפות או ייאוש.
כשהתפיסה היא שיש כאן עבורנו הזדמנות לגדילה ולהתמודדות, התחושה תהיה קצת יותר סקרנות, מוטיבציה ואולי אפילו התרגשות.

**
השורות האחרונות עלולות להישמע "רוחניקיות" או קיטשיות ולעורר כעס והתנגדות.

כשאנשים מתמודדים עם קושי גדול זה יכול להיות כואב, מאיים וקשוח ממש.

בדרך כלל לא מרגישים התרוממות רוח, סקרנות והתרגשות, תוך כדי תהליך גירושין סוער, קריסה של עסק, פיטורים מעבודה, מחלה מסכנת חיים, או לאחר חודש וחצי של סגר עם שלושה ילדים קטנים בבית ועבודה מסביב לשעון.

המשפט "כל קושי הוא גם בעיה שיש לפתור וגם הזדמנות להתמודדות" מדגיש את הגם וגם.
במצבים קשים ואינטנסיביים במיוחד, חשוב להתמקד קודם כל בהקלה על הקושי ובייצוב המצב ורק לאחר מכן בתהליך ההתפתחותי.

כשמישהו מרגיש שהוא על סף טביעה, המיקוד הוא הישרדות, להחזיק מעמד ולשמור את הראש מעל המים. זה לא זמן לשיעורי שחייה מתקדמים או לניתוח מעמיק של איך הגענו למצב הזה.
במצבים הללו פעמים רבות נדרשת עזרה חיצונית ומחברים ואנשי מקצוע.

**
יכול להיות שהסיבה שחווינו קושי גדול או בעיה כואבת בעבר, היא כדי שנוכל ללוות אנשים החווים קושי דומה היום.
אחת הסיבות שאני יכול לעבוד בצורה אפקטיבית עם מנהלים היא שחוויתי בעצמי הרבה מאוד קשיים ואתגרים ניהוליים.
דוגמא נוספת – אנשים שחווים שכול ואובדן, הופכים לעיתים למטפלים יוצאי דופן המסוגלים להיות במצבים דומים עם ועבור אחרים.

בהמשך לאותו רעיון – יכול להיות שהסיבה שאנחנו חווים קושי גדול ובעיה כואבת עכשיו, היא כדי שנוכל ללוות בעתיד אנשים שיחוו קשיים דומים?
אולי זו מעין "הכשרה" שלא נרשמנו אליה או שלא בחרנו בה (לפחות לא באופן מודע) שבהמשך תשרת אותנו ורבים אחרים?

בין אם זו הסיבה ובין אם לא, ההתנסות במשהו מעמיקה את ההבנה ואת החוויה שלנו.
גם אם זו לא ה-סיבה שלשמה חווינו את זה, עצם החוויה מפתחת בקרבנו רגישות וחמלה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחד המנהלים שאני מלווה סיפר לי השבוע שהוא בחרדה מהשבועות הקרובים. 
נראה לו שהסגר הקרוב יהיה דומה לסגר הראשון שהשפיע עליו ועל משפחתו לרעה. 
זה היה סיר לחץ אחד גדול שנבע מכך שכולם בבית ושהכול הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי. 
כשגם הוא וגם אשתו עובדים מאותו מרחב צפוף ומצומצם, בזמן ששני ילדיהם הקטנים בבית, קשה מאוד לעשות הפרדות ולהמשיך להתנהל עם העולם בצורה שפויה. 
"אני ממש בחרדה מכך" הוא אמר לי, "וחושש לא רק מאיך נסתדר בשבועות הקרובים, אלא בעיקר ממה זה יעשה לנו כמשפחה ואיך זה ישפיע על הזוגיות שלנו. 
זה מלחיץ אותי מאוד ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה."

"הזכרת את המילה חרדה פעמיים", בדקתי איתו, "האם זו באמת תחושה של חרדה או שזה משהו אחר כמו למשל לחץ, דאגה, חשש או מוטרדות?"

"זה אולי לא ברמה של חרדה," הוא השיב, "אבל זה גם לא ברמה של מוטרד. 
אני לחוץ מזה מאוד וחושש שזה יפגע בזוגיות ובמשפחה שלי. אני כבר יודע למה לצפות כי חווינו את זה בעבר."

יש חשיבות רבה בעיני להקשבה פנימה וליכולת לדייק לעצמנו את מה שאנו מרגישים וחווים. 
השיום (מתן שם) של הרגש (דוגמא: חרדה, לחץ, חשש, דאגה, מוטרדות) יוצר בהירות מסוימת. 

כשאותו מנהל מבין שהוא חווה לחץ וחשש גדולים שאינם שגרתיים (זה לא משהו יומיומי "בקטנה") אבל שהם גם לא ברמה של חרדה ואי-תפקוד, זה עוזר לו למקם את עצמו במרחב הרגשי שלו. 
כשהוא מבין שעיקר החשש שלו נובע מההשפעה של התקופה הקרובה על הזוגיות והמשפחתיות זה מחדד עבורו שהמיקוד שלו אינו בהכרח השבועות הקרובים אלא השפעת השבועות הקרובים על הטווח היותר בינוני-ארוך, וגם שזה פחות העניין הבריאותי או התעסוקתי ויותר מערכות היחסים.

ההכרה בכך שאני לחוץ מאוד עכשיו ושאני מודאג בעיקר מההשפעה של השבועות הקרובים על הזוגיות שלי לא תעלים את הקושי או את אתגרי הזוגיות (שכנראה התחילו עוד לפני הקורונה), אך היא יכולה לסייע בהבנת הקושי וביצירת בהירות המאפשרת לדייק סדרי עדיפויות ולהתמקד.
אם זה העניין – אז מה חשוב לי ומה אני יכול לעשות בנוגע לזה? איזו עזרה אני צריך וממי אני יכול לקבל אותה? 
מה אני יכול לעשות בכדי להקטין את ההשפעה השלילית ולהגדיל את ההשפעה החיובית?

**
בשיחה עם מנהלת אחרת השבוע, כששאלתי אותה לשלומה היא סיפרה לי שקשה לה, אבל שאין לה זכות להתלונן כי לאחרים קשה יותר.
כשהקשבתי לתשובתה חשבתי על כך שרבים מהאנשים שאני פוגש בתקופה הזו חווים את הדיסוננס הבא: 
מצד אחד קשה ומאתגר להם, ומצד שני הם ומשפחתם בריאים, יש להם פרנסה ובסך הכול "החיים שלהם בסדר". 
מכיון שהם לא חווים משברים הישרדותיים, כלכליים או בריאותיים שאחרים מתמודדים איתם, הם חושבים שזה לא לגיטימי להתלונן או להביע קושי ושהם צריכים לחוש יותר שמחה והכרת תודה.

בשבועות האחרונים התחדד לי שהדבר הזה נכון להרבה מאוד אנשים. לדוגמא:
הורים לילדים קטנים חווים קושי גדול הנובע מאינטנסיביות היום-יום, אך לא ניתן להשוות זאת לקושי של קריסה כלכלית או סכנת חיים בריאותית.
אנשים שגרים לבד, יכולים לחוות קושי הנובע מבדידות ומחוסר במפגשים חברתיים, אך האם ניתן להשוות זאת לקושי שחווים הורים לילדים קטנים שאין להם זמן לנשום?
אחד הקשיים שאני חווה הוא שעות עבודה ארוכות בזום עם מעט הפסקות. גם האינטרנט שלי לא משהו ולא מעט פעמים זה מקשה ומעצבן. איך אני יכול להשוות את זה לקשיים שאנשים אחרים חווים בתקופה הזו…?

התשובה שלי היא שהשוואה יכולה לתת פרספקטיבה חשובה, אך קשיים שאחרים חווים אינם מבטלים קשיים שאנו חווים.
אנחנו לא בתחרות של למי קשה יותר. 
קושי הוא עניין אישי ויחסי.
תמיד יכול להיות קשה יותר או קל יותר. 
לגיטימי וחשוב לתת מקום לקושי ולהכיר בו, מבלי לתת לו "להשתלט" על כל תשומת לבנו או לצבוע את המציאות שלנו בשחור.

אחת התובנות שעוזרות לי ומרגיעות אותי מבוססת על הרעיון שבכל תקופה אני חווה גם דברים כיפיים ומשמחים וגם דברים קשים ומאתגרים. 
זה יכול להיות ברמות שונות ובצורות שונות, אך הגם וגם הזה מתקיים תמיד.
בכל רגע נתון יש דברים שאני נהנה מהם ויש קשיים וסבל שאני חווה. 
אני לא צריך לבחור ביניהם, והאחד אינו מבטל את השני. 
אני יכול לתת מקום גם לקושי שאני חווה וגם לשמחה ולהכרת התודה על כל כך הרבה דברים שחיי מבורכים בהם.
כשם שקשיים של אחרים אינם מבטלים את הקושי שלי, כך הקשיים והשמחות שלי אינם מבטלים אלו את אלו, אלא מתקיימים יחדיו.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
לחיות חיים מלאים זה בין היתר להסכים לחוות גם וגם.

**
לפני כעשרה חודשים, בשבועות הראשונים של המפגש עם קורונה, סגר ועבודה מהבית, הקלטתי הרצאה אינטרנטית בנושא "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".

במהלך ההרצאה הצגתי והדגמתי מספר כלים רגשיים-מנטליים שיכולים לסייע בהעלאת מודעות ונוכחות, הגברת אפקטיביות, הפחתת שחיקה והעצמת שמחה והכרת תודה.
אני עובד באופן אישי ביום-יום עם כל אחד ואחד מהכלים הללו וההשפעה שלהם עלי ועל סביבתי עצומה.

ההרצאה זמינה בקישור הבא ואתם מוזמנים לצפות בה ולהעביר אותה הלאה.

כתמיד, אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
וגם, אתם מוזמנים להעביר את המסר הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין ולקבל ממנו ערך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כעשרה וחצי חודשים, ביום הולדתי ה-48 עשיתי לעצמי רפלקציה של תריסר שנים, רבע חיים.

אחת התובנות המרכזיות שאיתה סיימתי את הריפלקציה היתה:

"אין לנו מושג…כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח.
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי.
מי יודע איך הוא יתפתח…"

המילים הללו נכתבו באמצע פברואר 2020. 
כשכתבתי אותן לא היה לי מושג שהקורונה תיכנס לחיינו תוך שלושה שבועות ושהמציאות המוכרת והמורגלת תשתנה בכל-כך הרבה צורות ואופנים. 
אני רוצה לשתף אתכם במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום, כשניצלתי את המעבר בין שנת 2020 ל 2021, לעצירה ולריפלקציה על השנה שחלפה.

אין לנו מושג. 
זו ממשיכה להיות תובנה מרכזית שלי שרק הולכת ומעמיקה. אנחנו לא יודעים לאן זה הולך ואיך בדיוק דברים יתפתחו. זה נכון לכל מימדי החיים: בריאות, פוליטיקה, קריירה, כלכלה, משפחה. בתקופה הזו אנו מרגישים את זה יותר מבתקופות אחרות, הן ברמה האישית והן ברמות רחבות יותר, אך האמת היא שכל תחושת ודאות או ביטחון שיש לנו היא מדומינת ומתעתעת. הדברים הללו לא נכתבים מתוך לחץ או פחד תהומי בנוגע לעתיד, אלא יותר מתוך ענווה והכרה במוגבלות שלנו ובהיותנו חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו.

**

ריספקט ויראת-כבוד לקושי ולמורכבות. 
אנשים עוברים דברים קשים. ברמה הכלכלית, התעסוקתית, הבריאותית, הנפשית, המשפחתית. לפעמים במספר מימדים בעת ובעונה אחת. לא לכל דבר יש פתרון פשוט. לא תמיד עניינים מתפתחים בדרך שאנו רוצים. כשקשה, זה לפעמים יכול להיות קשה מאוד. במיוחד כשזה נמשך תקופה ארוכה ובאינטנסיביות גבוהה.

**

בכל קושי טמונה גם הזדמנות. 
קושי שאנחנו חווים הוא הזדמנות להתמודדות ולגדילה עבורנו. קושי שאחרים חווים הוא הזדמנות להיות שם איתם ועבורם. זה לא משפט רוחני ניו-אייג'י שמנסה להקל על הנקודה הקודמת, אלא נקודת מבט נוספת. אין לנו שליטה על דברים שקורים לנו ועל קלפים שאנחנו מגרילים. יש לנו הרבה מאוד השפעה ובחירה על איך אנחנו בוחרים להגיב ומה אנחנו בוחרים לעשות, איך אנחנו משחקים עם הקלפים שהגרלנו.

**

כמה אנו תלויים בשגרות שלנו ובמסגרות שאנו חלק מהם. 
כמה מורגש חסרונה של מסגרת לילדים, של ארוחת צהריים עם קולגות בעבודה, של שגרה בריאה, של ישיבה בבית קפה או במסעדה טובה, של טיול בחו"ל. כשדברים נלקחים מאיתנו או מפסיקים להיות שם עבורינו אנו נזכרים בחשיבותם ולומדים להעריך אותם שוב.

**

חשיבותם של הדברים הפשוטים.
בימים האחרונים אני משתדל לצאת להליכה של כשעה בשעות הצהריים כדי לספוג שמש. היום עשיתי זאת עם בני רועי. אתמול הלכתי לבד תוך כדי האזנה לפודקאסט מעניין. השבוע, השמש החמימה בשעות הצהריים היא אחד הדברים המענגים עבורי. בתחילת השבוע כשהיו רוחות מזרחיות קרות ויבשות, העדפתי להישאר בבית ולא לצאת. בדרכי לפארק שליד ביתי אני רואה שיירה של עשרות מכוניות בדרך לבדיקת קורונה. איזו זכות זו להיות בריא, וליהנות מהליכה בשמש הנעימה, עם חבר קרוב או עם בן משפחה אהוב. עד כמה זה לא מובן מאליו.

**

מדהים כמה מהר אנו מסתגלים למצבים. 
ברמה האישית רבים מאיתנו חוו את זה בעבר. גילוי של מחלה קשה, אתגר תעסוקתי או משבר משפחתי יכולים לזרוק אותנו במהירות למציאות חדשה שקשה לנו לדמיין, אך מרגע שאנו חווים ונמצאים בתוכו, הוא הופך להיות חלק מהמציאות המורגלת שלנו. השנה הזו לקחה את ההסתגלות שלנו לרמה גלובאלית. לפני כשנה אף אחד לא היה מסוגל לדמיין את המצב הנוכחי, שאם היו מתארים לנו אותו אז הוא היה נשמע כהזיה. 
באופן אישי, אני נעזר המון בשתי שאלות שמסייעות לי להתמקד ולתעדף את תשומת הלב שלי במצבי חוסר וודאות: מה חשוב עכשיו? איך נותנים לזה מענה? מה שחשוב עכשיו זה לא בהכרח מה שהיה חשוב לפני שבוע או מה שיהיה חשוב מחר. חשיבה דינמית. הסתגלות לשינוי.

**

יש חשיבות רבה לחומרים המנטליים שאנו צורכים. 
במיוחד בתקופות כאלו. הם משפיעים על המחשבות, התחושות והתפקוד שלנו בצורה עצומה. בשנים האחרונות הפכנו להיות מודעים יותר לסכנות שבמוצרי מזון עתירי סוכר, שומן רווי או נתרן. הסימון עליהם מחדד את המודעות ומשפיע על הצריכה. מזה שנים אנו מודעים לסכנה שבחשיפה לקרינה מייננת בזמן צילומי CT ונזהרים לא להיחשף אליה שלא לצורך. אנחנו לא מספיק מודעים לחשיפה לחומרים מזיקים באיכות נמוכה שמופרשים או מוזרקים אלינו בערוצי הטלויזיה השונים וברשתות החברתיות. העולם הרבה פחות שחור, אלים ומסוכן והרבה יותר מאוזן מכפי שהוא מוצג באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות שמחפשים למקסם רייטינג, לייקים או פרסומות.

**

מתהווים כרגע שינויים עצומים, שאנו מודעים רק לחלקם. 
תחומים שלמים משתנים לבלי הכר עכשיו. חינוך. בריאות. תעסוקה. דיור. פוליטיקה. דמוגרפיה. תפיסות עולם עמוקות עוברות שינוי עכשיו, מערכות שלמות הופכות להיות בלתי רלוונטיות. הקשיים שהקורונה מביאה איתה, לצד הטכנולוגיות המתפתחות, מייצרות דחיפה עצומה והרבה יותר פתיחות לחדשנות. אלפי זרעים נזרעים עכשיו בכל כך הרבה מקומות. קל לפספס אותם ולא להיות מודעים לקיומם, כשאנו מחוברים לכותרות החדשות היומיות או לקשקושים התפלים ברשתות.

עד כאן השיתוף במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום.
אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח לשמוע מה הן מעוררות בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

התרגום המילולי של "אסקידה אקמק" (Askida Ekmek) הוא "יש כיכר לחם על הוו".
"אסקידה אקמק" היא מסורת תורכית עתיקה שבה כשאתה קונה כיכר לחם במאפייה המקומית, אתה יכול לבחור לשלם עבור כיכר נוספת. 
לאחר שאתה מקבל את כיכר הלחם שלך, הכיכר הנוספת ששילמת עבורה נעטפת ומונחת על וו שעל הקיר. 
אדם שנכנס למאפייה יכול לשאול האם יש משהו על הוו.
אם יש, הוא יקבל כיכר לחם אחת, ובכך יינתן מענה מסוים לצורך שלו.
מעבר למענה על הצורך במזון, בזכות המסורת הזו מתפתחת תרבות של ערבות הדדית וזרימה של נתינה וקבלה המבוססת על בחירה.

**
בדומה למסורת "אסקידה אקמק" המוסלמית, גם היהדות משופעת בתרבות של נתינה וקבלה. 
בספר "משנה תורה" מתאר הרמב"ם שמונה רמות של צדקה או נתינה לזולת.
המלים הבאות הינן פירוש מופשט של סב המסביר לנכדתו בת החמש את מהות הקטע.
הן הועתקו מספרה הנפלא והמרגש של ד"ר רחל נעמי רמן – "ברכות סבי" (עמוד 81):

"ברמה השמינית והבסיסית ביותר של הנתינה, אדם קונה בצרות עין מעיל לאיש רועד מקור שביקש את עזרתו. הוא נותן לו את המעיל בנוכחות אנשים ומצפה לתודתו.
ברמה השביעית, האדם עושה אותו הדבר מבלי לחכות לתודות.
ברמה השישית, האדם עושה זאת ברוחב לב מבלי לחכות לבקשת העזרה.
ברמה החמישית, האדם קונה ברוחב לב אבל נותן לעני את המעיל בסתר.
ברמה הרביעית, האדם נותן ברוחב לב ובסתר את מעילו שלו, ולא מעיל שקנה.
ברמה השלישית, האדם נותן ברוחב לב את מעילו שלו, מבלי שהמקבל יודע מי הנותן. אולם האדם עצמו יודע מי חב לו תודה.
ברמה השניה, הוא נותן את מעילו שלו בסתר. הוא אינו יודע למי, אבל המקבל יודע למי הוא חב תודה.
לבסוף, ברמה הראשונה והטהורה ביותר של נתינה לאחרים, האדם נותן ברוחב לב ובחשאי את מעילו שלו, והמקבל אינו יודע מי הנותן.
אז הופכת הנתינה לביטוי טבעי של הטוב שבנו, ואנו נותנים באותה הפשטות שבה פרחים מדיפים את ניחוחם."

הילדה חושבת מעט ואומרת: "סבא, אני אעשה רק את הדבר הנכון".

הסבא צוחק ואומר: "נשומהלה, יש כאן דבר מיוחד במינו. נניח שכולנו נותנים לאחרים כמו האדם הראשון, מציעים בצרות עין ובנוכחות אחרים מעיל שקנינו למישהו שזקוק לכך וביקש את עזרתנו.
אם כולנו נעשה כך, האם יהיה יותר או פחות סבל בעולם?"

הילדה חושבת, מבולבלת מעט מהשאלה ועונה: "יהיה פחות סבל".

"נכון", עונה הסב וכולו זורח, "בדברים מסוימים יש כ"כ הרבה טוב, שראוי לעשותם בכל הדרכים האפשריות".

**
אני אוהב את שני הקטעים הללו. 
הם מחוברים למהותה של גישת "התקשורת המקרבת" שהיא להוביל לזרימה של קבלה ונתינה מהלב. 
בנוסף, הם מעוררים בי השראה וגורמים לי לחשוב על הקבלה והנתינה שלי.

הן ב"אסקידה אקמק" והן בשמונה רמות הנתינה של הרמב"ם ברור מי הצד הנותן ומי הצד המקבל. 
יש משהו חזק וממלא בלהיות בצד הנותן, בלהרגיש סיפוק על שעזרת למישהו, שהעשרת חיים.
בשונה מאסקידה אקמק ומתיאור רמות הנתינה של הרמב"ם, ישנם מצבים שבהם הגבולות בין נתינה וקבלה מיטשטשים. 
עפ"י מרשאל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת, כשילד מאכיל ברווז, לא ברור מי הצד שנותן יותר ומי הצד שמקבל יותר. 
שניהם חווים אושר והנאה, שניהם גם נותנים וגם מקבלים.

אחד הרגעים הכי משמעותיים שחוויתי בשבוע שעבר היה כשחבר יצר איתי קשר ושיתף אותי בקושי גדול שהוא חווה כרגע בחייו.
זו היתה שיחה לא מתוכננת שנמשכה קרוב לשעה.
בשלב כלשהו בשיחה, אותו חבר הרגיש אי-נוחות מסוימת ואמר לי "סליחה שאני נופל עליך ככה עם העניינים שלי."
"לא רק שאתה לא נופל עלי", השבתי, "השיחה שלנו היא מתנה גדולה ומשמעותית עבורי. תודה רבה על שהתקשרת ועל שאתה מאפשר לי להיות אתך בחוויה הזו עכשיו."

באופן אישי אני שם לב שלי הרבה יותר קשה לקבל מאשר לתת.
אחת הסיבות העיקריות היא החשש להעמיס על אחרים ואי-הרצון "ליפול עליהם" עם העניינים שלי.
בשנים האחרונות אני מגלה שאולי אחת הנתינות הכי נדיבות שאני יכול לתת למישהו אחר היא האפשרות להיות שם עבורי, לסייע לי ולעשות משהו משמעותי עבורי כשאני צריך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר