תגית: שאלה

השבוע, כתבתי לעצמי חמש שאלות אישיות.

לשאלות יש כוח עצום כיון שהן משפיעות על החשיבה שלנו וממקדות את תשומת ליבנו.
כשהתשובה לשאלה ברורה או מיידית, השאלה מקבלת מענה ואנחנו ממשיכים הלאה.
כשלשאלה שאנו נשאלים אין תשובה מיידית, משהו בנו ממשיך לחפש תשובה.
כשהשאלה חשובה מספיק, היא ממשיכה לקנן בתוכנו ומפעילה תהליך חיפוש שחלקו לא-מודע.
משהו בנו ממשיך לסרוק ולחפש תשובות גם כשאנחנו עסוקים בדברים אחרים.

**
השאלות שכתבתי לעצמי השבוע התגבשו בתקופה האחרונה, מתוך כמיהה לאיזשהו ריענון או התחדשות.
אולי גם מתוך געגוע למשהו שחוויתי בעוצמה בעבר, ולאחרונה קצת פחות.

1. אם כסף לא היה עניין, במה הייתי משקיע את תשומת ליבי ואת אנרגיית החיים שלי?

2. מה מתחשק לי ללמוד בתקופה הקרובה?

3. למה בא לי להתמסר ובמה בא לי להתמחות בתקופה הקרובה?

4. מה חשוב לי להכניס לחיי?

5. איזה הרגל חדש אני רוצה לפתח?

בשונה ממבחן בבית הספר, אין הכרח לענות על כל השאלות.
יש ביניהן חפיפה מסוימת וכל שאלה מדגישה משהו קצת אחר הקשור לאותו נושא.
לדוגמא, "התמחות" מכוונת למהלך של לימוד לאורך זמן, אולי בעזרת מורה או חונך,
בעוד ש"הרגל" מדגיש יותר את החיבור המעשי ליום-יום. לשינויים קטנים יכולות להיות השפעות ניכרות.

**
אני אוהב את הטכניקה הזו של שאילת שאלות, כאמצעי ליצירת תנועה פנימית וחיצונית.
ניתן להשתמש בה עם עצמנו או עם אחרים.
אין בי לחץ למצוא תשובות מהירות.
אני כותב לעצמי את השאלות ומניח אותן במקום נגיש,
חוזר אליהן מדי פעם, נותן ל"מערכת" לעבוד,
ומחכה בסקרנות לראות מה עולה ואיך זה מתפתח…

אם הפוסט הזה, והשאלות הללו מעוררים בכם משהו, אשמח לשמוע מכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע סיפרתי לחבר על בעיה מקצועית שמטרידה אותי בעבודה ושאני משקיע בה לא מעט אנרגיה.
במשך מספר דקות שיתפתי אותו בפרטים שונים כדי שיבין את ההקשר, את מהות האתגר ואת ההשלכות.
הוא הקשיב לי בתשומת לב וכשהרגיש שסיימתי לשתף שאל אותי: "ואיך אתה עם זה..?"
השאלה הזו גרמה לי לעצור. בשניה אחת היא הסיטה את תשומת לבי מהבעיה ומהסיפורים שלי עליה, אלי ואל מה שאני חווה.

**
מספר ימים לאחר אותה שיחה ידידה שיתפה אותי במשהו אישי שמישהו במשפחתה עובר.
זה נשמע אתגר לא פשוט וכשהקשבתי לה יכולתי לשמוע את המורכבות ולהבין חלק מההשפעה על הסביבה הקרובה.
תוך כדי השיתוף ידידתי התמקדה במה שעובר על אותו בן משפחה ועל הדרך שבה כנראה הוא חווה את האירוע.
לאחר מספר דקות קצב הדיבור שלה הפך לאיטי יותר ומשהו בשפת הגוף שלה קצת השתחרר.

"ואיך את עם כל העניין הזה…?" שאלתי אותה.

ידידתי השתתקה, הנמיכה את מבטה ויכולתי לראות שמשהו עובר עליה.
ההזמנה שלי גרמה לה להפנות תשומת לב פנימה ולשים את עצמה במרכז.

**
אני מוצא משהו חזק ועוצמתי בארבע המילים הללו – "ואיך את/ה עם זה…?"

על פי מרטין בובר, המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו.
כשאנחנו שואלים אדם "ואיך אתה עם זה?" אנחנו בעצם מסמנים לו שהוא במרכז תשומת הלב שלנו.

לעתים כשאנשים משתפים במשהו זה מגיע עם הרבה פרטים ועם לא מעט סיפורים ופרשנויות.
כשמשהו מאתגר, מדאיג או מכעיס אותנו, אנחנו יכולים לדבר על "המשהו" או על עצמנו.
הזמנת "ואיך את עם זה?" מעבירה את מרכז תשומת הלב מ"המשהו" אלינו.

"ואיך את עם זה?" היא שאלה המתמקדת בכאן ובעכשיו.
גם אם האירוע שאנו מדברים עליו התרחש לפני מספר ימים, השאלה ו"איך אתה" מתייחסת לרגע הנוכחי ולמה שעובר עלינו כרגע.
יכול להיות שאנו במקום דומה למקום שהיינו בו לפני מספר ימים ויכול מאוד להיות שאנחנו במקום שונה לחלוטין.

באופן אישי, הרבה יותר קל לי להקשיב לאתגרים של אחרים מאשר לשתף בקושי שאני חווה.
לעתים אני נמנע לשתף באתגרים שאני חווה כדי לא להעמיס על אנשים אחרים.
במצבים מורכבים יש לי תחושה ש"כובד השיתוף" יכול להבהיל או להלחיץ את האדם.
כשחברי שאל אותי "ואיך אתה עם זה?", הרגשתי תחושת ביטחון.
הוא לא נלחץ או נבהל מהשיתוף, לא קפץ לעזור לי בעצה ולא שיתף אותי במחשבות שלו.
הוא שידר לי רוגע ויציבות, נשאר ממוקד בי, אמפטי, סקרן ורגוע ואפשר לי להעמיק את החיבור הפנימי שלי.

הכול בסדר.
אין דרמה.
אני כאן אתך.

**
מה דעתכם..?

אם אתם אוהבים את הפוסט הנוכחי ומוצאים בו ערך אולי תרצו להירשם לסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שמכילה את מיטב הכלים שאני למדתי ושפיתחתי בשנים האחרונות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחת הבחירות החשובות והיומיומיות של אדם, היא הבחירה במה הוא מתמקד.
במה הוא בוחר להשקיע את תשומת ליבו ואת האנרגיה שלו.

סביר להניח שהנושאים שהם גם חשובים וגם דחופים ("משברים") יזכו לתשומת לבו, שכן יהיה קשה מאוד להתעלם מהם.

האתגר הגדול הוא התעדוף שבין אותם נושאים שהם חשובים-ופחות-דחופים (תשתיות, מערכות יחסים, מילוי מצברים, פיתוח יכולות, תכניות לעתיד וכו') לנושאים שהם דחופים-ופחות-חשובים (טלפונים ומיילים, ביקורים ומפגשי לא מתוכננים, מתן מענה לציפיות של אחרים וכו')

הנטייה המורגלת של מרבית האנשים תהיה לתת עדיפות לנושאים הדחופים-ופחות-חשובים על-פני הנושאים החשובים-ופחות-דחופים.

שתי שאלות בחירה אישיות בעלות חשיבות עצומה:

1. למה אני מקדיש את הזמן?
(באילו נושאים אני בוחר להתמקד יותר ובאילו נושאים אני בוחר להתמקד פחות?)

2. איך אני מקדיש את הזמן?
(כיצד אני מתנהל באותם פרקי זמן שבהם בחרתי להתמקד בנושאים מסוימים?)

**
בראייה ארגונית, חשיבות והשלכות האתגר הזה רק הולכות ומתעצמות.

ליכולתו של הארגון לתעדף את הדברים היותר חשובים (דחופים ולא דחופים) על פני הדברים הפחות חשובים (דחופים ולא דחופים) ישנה השפעה מכרעת על תפקודו היום-יומי של ועל יכולתו להצליח לאורך זמן.

אתגר התעדוף הארגוני קשה שבעתיים מאתגר התעדוף האישי שכן הארגון מורכב מאנשים שונים, בעלי נקודות מבט שונות, פרשנויות שונות למציאות, בעלי צרכים ורצונות שונים אשר עובדים תחת לחצים שונים, בעולם דינמי ומשתנה.

שתי שאלות בחירה קריטיות להנהלות ולצוותי הובלה בארגון:

1. לאילו נושאים אנו בוחרים להקדיש את הזמן?

2. איך אנחנו מקדישים את הזמן לאותם נושאים שבחרנו?

**
"אנחנו חופשיים לבחור אבל איננו חופשיים מההשלכות של בחירותינו" / ~ זיג זיגלר
אי שאילת השאלות או המנעות ממענה עליהן, אינן פוטרות מהתמודדות עם ההשלכות.

חיים מלאים. היום.

בדיקות חשובות

"איפה אתה רוצה אותי?"
"במה אני יכול לסייע לך?"
"איך אני יכול לעזור לך?"
"איך את רוצה שאהיה אתך?"

**
מספר עובדות המתקיימות מאחורי המשפטים הקצרים הללו:
• אני חושב עליך.
• את/ה חשוב/ה לי.
• חשוב לי לסייע לך.
• אני רוצה לעשות זאת בדרך שמתאימה לך ומשרתת אותך.

**
תשובות אפשריות:
"אני צריך אותך כאן."
"אני צריך עזרה בדבר המסוים הזה."
"חשוב לי שפשוט תהיה אתי."
"אני לא יודע."
"אני מעדיפה שלא תתקרב."
"אני מסתדר בלעדייך."

**
כל התשובות לגיטימיות.
כשאנו שואלים את השאלות המיקוד הוא קודם כל באדם שמולנו ובמה שחשוב לו.
כשאנו מקשיבים לתשובות, זה עדיין המיקוד.

חיים מלאים. היום.

שתי שאלות חשובות שכדאי לענות עליהן,
לפני שאנו מבקשים משהו מאנשים אחרים:
1. מה בדיוק אני רוצה שהאדם יעשה?
2. מאילו סיבות אני רוצה שהוא יעשה את זה?

**
1. מה בדיוק אני רוצה שהאדם יעשה?
לעתים אנו מתקשים לנסח לעצמנו ולאחרים מה בדיוק אנו מבקשים שהם יעשו.
"להתחשב יותר", "להגדיל ראש", "לקחת אחריות" או "לעזור יותר במטלות בית",
הן דוגמאות לציפיות לא ברורות הנתונות לפרשנויות שונות,
אשר עלולות ליצור אי-הבנה בינינו לבין אנשים אחרים.
חידוד הדבר המסוים שאנו מבקשים מאנשים לעשות,
מגדיל את הסיכוי שהאדם יבין אותנו כמו שאנו רוצים שהוא יבין אותנו.

**
2. מאילו סיבות אני רוצה שהוא יעשה את זה?
לעתים, כשאנו מבקשים משהו ממישהו,
אנו בעיקר רוצים שהדבר הזה יעשה ופחות חשוב לנו מתוך אילו מניעים הוא ייעשה.
אנשים עושים דברים מתוך מוטיבציות שונות:
פחד, אשמה, בושה, אי-נעימות, תחושת אין-ברירה, רצון לזכות בגמול, רצון לעזור, בחירה מתוך אחריות.
כשאנשים עושים מה שאנחנו מבקשים (או דורשים) מהם,
מתוך פחד, אשמה, בושה, אי-נעימות, תחושת אין ברירה או רצון לזכות בגמול,
גדלים הסיכויים שהפעולה תפגע בקשר שלהם ושלנו ושבהמשך נשלם על זה מחירים.
כשאנשים עושים מה שאנו מבקשים מתוך בחירה המבוססת על רצון לסייע לנו ולתרום לחיינו,
גדלים הסיכויים שזה יתרום לקשר שלהם ושלנו ושכולנו נרוויח מזה.

חיים מלאים. היום.

רובנו מנסים להעצים עונג ולהפחית כאב.
אנחנו מתוכנתים לכך.
אנו מאמינים שהמשוואה הזו תשפר את איכות חיינו ואת רמת האושר שלנו.
כאב נתפס כמשהו שיש להתרחק ממנו ולהימנע ממנו.
למזער להעלים אותו.
זו טעות.
וזה בלתי אפשרי.
כאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.
ברמות מסוימות כאב משרת אותנו.
שומר עלינו.
מסייע לנו להתפתח.
כאב מבוקר ברמה מסוימת ולאורך זמן בונה שריר.
כוויה או חתך מאותתים שיש להיזהר.
כאבי לידה מובילים לחיים חדשים.

**
אולי העניין הוא לא למזער כאב באשר הוא, אלא –
להפחית את הכאב שפוגע בנו,
להעצים את הכאב שמשרת אותנו,
ולקבל קצת יותר את הכאב הבלתי נמנע שאינו בשליטתנו
ושהינו חלק בלתי נפרד מהחיים.

**
שאלות לעבודה עם כאב:
– איזה כאב אנו רוצים לחוש בחיינו?
– מה הכאב שאנו רוצים לשמר ותחזק?
– מה אנו מוכנים לסבול?

חיים מלאים. היום.

אני יודע הכול

1. אני יודע הכול על מה שקורה.
2. אני יודע בדיוק מה קורה.
3. אני יודע בוודאות מה קורה.
4. אני יודע מספיק על מה שקורה.
5. אני יודע הרבה על מה שקורה.
6. אני יודע משהו על מה שקורה.
7. אני אולי יודע משהו על מה שקורה.
8. אני לא בטוח שאני יודע מה קורה.
9. אני לא יודע מה בדיוק קורה.
10. אין לי מושג מה קורה.

**
כמה אתה יודע על מה שקורה?
בטוח…?

אם נדמה לך שאתה יודע הכול, בדיוק או בוודאות,
סביר להניח שאתה מפספס משהו.
אולי אפילו משהו חשוב…

**
קצת פחות שיפוטיות.
קצת פחות וודאות.
קצת יותר סקרנות.
קצת יותר ענווה.

חיים מלאים. היום.

"מה אני יכול לעשות בעניין הזה היום?"

ארבע הנחות עבודה מעצבות:
• אפשר לעשות משהו בעניין הזה.
• אפשר לעשות את אותו משהו היום.
• אני הוא זה שיכול לעשות את אותו משהו היום.
• יכול ולא חייב.

**
חמישה ערכים מובילים:
• לקיחת אחריות אישית.
• מוכוונות לעשייה.
• מיקוד בהווה.
• בחירה.
• אמונה.

חיים מלאים. היום.

חשיבות השאלה אינה תלויה באיכות התשובה שתתקבל.
חשיבות ההזמנה אינה תלויה בתגובה שתתעורר.
חשיבות הבקשה אינה תלויה בסירוב או בהיענות.

**
להחזיק כוונה.
לעשות את מה שנכון.
לקחת אחריות על החלק שלנו.
לשחרר עצמנו מתלות בתגובות ובתוצאות שאין לנו שליטה עליהן.

חיים מלאים. היום.

לא שקוף

"אמרת לי שאין טעם לשאול את התלמידים מה שלומם,
שהרי ממילא התשובה היא על פי רוב קצרת רוח ובת מילה אחת: "בסדר".
לכל היותר שתי מילים, "הכול בסדר".
ורציתי להגיד לך שטעם השאלה אינו תלוי בהכרח באיכות התשובה.

עצם השאלה מעבירה מסר של אכפתיות, תשומת לב, רגישות.
עצם השאלה מאפשרת את חווית השותפות, את תחושת הנראות.
עצם השאלה לשלומו, גם אם לא ענה לך, כפי שיקרה ברוב המוחלט של המקרים,
היא שמותירה את התחושה שהוא אינו שקוף.

כאשר חורגים מעצמנו, עושים משהו שהוא מעט מעבר לנדרש, מעט מעבר לנימוס המחייב –
משהו באזור טוב הלב האנושי מרחיב מעט את מידות הלב.
כאשר עובר עליו משהו, או אפילו בסתם יום של חול מבחינת נפשו,
יש מי שרואה אותו. יש מי שדואג לו. יש מי שעבורו הוא חשוב.
המסרים האלה עברו בעצם השאלה ואינם תלויים בתשובה."

~ חילי טרופר, "שביל בעולם", עמוד 112

**
"מה שלומך?"
"איך את/ה?"
"מה נשמע?"

בין מורים ותלמידים.
בין בני זוג, הורים וילדים.
בין מנהלים ועובדים.
בין חברים ובני אדם.

**
בדיקת דופק.
שאלה עם כוונה ולא ריטואל של נימוס.
בדיקה אכפתית ולא יציאה ידי חובה.
הזמנה לחיבור ולא ציפייה לדיווח.
רגע של נוכחות שעושה הבדל.

תודה לחילי טרופר על עוד ספר מרגש, מעשיר, מחדד ומחזק.

חיים מלאים. היום.