תשעה עניינים מהשבוע והזמנה להרצאה

1.
סגירה:
באופן מסוים, מה שקרה, 
הוא מה שכתוב שקרה, 
ומה שאנו זוכרים שקרה,
ולא מה שקרה.
זה נכון גם ברמה לאומית ופוליטית וגם ברמה אישית ומשפחתית.
אוגוסט. 
אמצע חופשת הקיץ.
הספר של אחרי הטיול הוא חלק מהטיול.
אולי אחד החלקים החשובים שבו.
ספר + תמונות = זיכרון.
כמו הוידאו של החתונה, כמו התמונות מהצניחה החופשית.
מה שלא יקרה ביום-יומיים שאחרי הטיול, כנראה כבר לא יקרה.
תודה ללופה על ממשק נוח וידידותי ועל עבודה מהירה ואיכותית שסגרה לנו את שבוע שעבר.
(אין לי אחוזים ואני לא מקבל עמלות…)

**
2.
סגירה #2:
יום ראשון בבוקר אחרי היעדרות של שבוע שלם מהמשרד.
הלחץ הרגיל של חזרה לעבודה ושל סגירת פערים.
במוצ"ש , רגע לפני החזרה, התכתבנו וקבענו להיפגש אצלך בראשון בבוקר.
זה לא זמן אופטימאלי. 
זה כמעט אף פעם לא זמן אופטימאלי.
אם זה לא יעשה עכשיו, כנראה שזה כבר לא יעשה. 
אז סינדלתי את עצמי.
כשזה מספיק חשוב, זה מספיק חשוב גם כשהזמן לא אופטימאלי. 
לא בגלל שצריך לעשות את זה.
לא בגלל תחושת חובה או אי-נעימות.
בגלל שרוצים לעשות את זה.
בגלל שבוחרים לעשות את זה. 
אני ממש שמח שנפגשנו, ושאפשרנו לעצמנו "לסגור כמו שצריך".
תודה על האירוח, תודה על הזכות לעבוד אתך בשנים האחרונות ודרך צלחה…

**
3.
לפעמים זה זמן לאמפטיה.
לפעמים זה זמן למשוב.
לפעמים זה זמן לניעור.

זמן למה זה עכשיו…? 
איך קובעים?

מי שקובע זה לא השעון, התכנית שנבנתה מראש או לוח השנה.
אנחנו קובעים.
אנחנו מחליטים.
אנחנו בוחרים.
האחריות היא שלנו ועלינו.
בהתאם למה שקורה.
בחיבור למה שחשוב.
בהתייחסות למצב ולאדם.

מספר שאלות מפתח הקודמות ל"מה נכון לעשות עכשיו?" :
– "האם באמת אכפת לך?"
– "מה באמת חשוב עכשיו?"
– "האם את מודעת למה שעובר על האדם שמולך?"
– "עד כמה אתה מבין את הסיטואציה?"

שניכם סיפרתם לי על השיחה שהיתה לכם השבוע.
זכות גדולה לעבוד בארגון שבו מתנהלות שיחות כאלו.

**
4. 
כשמישהו מעביר ביקורת או מתלונן עליך ועל העבודה שלך,
מבלי להיות מודע למורכבות שאתה מתמודד עמה, ולכל מה שאתה עושה מאחורי הקלעים,
זה יכול להכעיס, לתסכל, להתיש… להוציא את הרוח מהמפרשים…
במיוחד אם חלק ממה שנעשה זה עבורו,
במיוחד כשהביקורת מגיעה בנוכחות של אנשים נוספים ולא בארבע עיניים.

"שום דבר אינו שחור לגמרי או לבן לגמרי, 
והלבן הוא לעיתים קרובות שחור שמסתתר, 
והשחור הוא לפעמים לבן שלא הצליח."
– רומן גארי (מתוך הספר "כל החיים לפניו", מפי הדמות 'אדון חמיל')

אנשים שאנחנו עובדים איתם ומספקים להם שירותים,
(מנהלים, עובדים, לקוחות, עמיתים, …) 
יכולים לא לומר תודה בקול רם,
לא להכיר תודה בליבם,
לא להעריך את מה שאנו עושים,
לא להיות מודעים למה שאנו עושים,
לקחת כמובן מאליו משהו שאינו מובן מאליו,
לבקר ולשפוט אותנו ואת העבודה שלנו.

כולנו נותנים ומקבלים שירותים.
כולנו נותנים ומקבלים ביקורת או משוב.

ארבע שאלות לבדיקה עצמית, רגע לפני שאנו מעבירים ביקורת או נותנים משוב למישהו:
א. על איזו מתנה שקיבלתי ממנו לא הודיתי?
ב. על איזו עבודה שהיא עושה אני לא מכיר תודה בליבי?
ג. מה אני לא מעריך או מבין מספיק (וחשוב שאעריך ואבין) בעבודה שלו?
ד. מה אני לוקח כמובן מאליו בעבודה שלה?

**
5.

"קשה לקבל ביקורת, בעיקר אם היא מגיעה מקרוב משפחה, ידיד, מכר או זר מוחלט." / – פרנקלין פ. ג'ונס

איך את מתמודדת עם ביקורת שאינה מוצדקת בעינייך?
מה אתה עושה כשאתה מקבל ביקורת שלא מגיעה לך?

משחרר ועובר הלאה? 
מלקה את עצמך?
נלחמת להוכיח שאת צודקת? 
מחזיר בביקורת משלך?

אין לנו שליטה על מה שאנשים אומרים לנו.
יש לנו שליטה על איך אנו מפרשים את מה שאמרו לנו.
יש לנו שליטה על איך אנו מגיבים למה שאמרו לנו.
אנחנו בוחרים מה אנו עושים עם מה שאמרו לנו.

התגובות של אחרים הן רק טריגרים.
אנחנו אחראים.
אנחנו בוחרים.
כן, זה אפשרי.
לא, זה לא קל.

**
6. 
אפשר לדמות ביקורת לא מוצדקת לגחל לוהט.
כשמישהו מפקיד בידינו גחל לוהט זה צורב.
אפשר להמשיך להחזיק בו ולנסות להגיע לשקט ולקבלה (לא מומלץ..), 
או להשליך אותו ולהיפטר ממנו.
גם לאחר שנשליך אותו, הכוויה עדיין מורגשת וצורבת. 
עדיף לטפל בכוויה (ייתכן שייקח לנו זמן…)
ולהתמקד בהפחתת הכאב והקטנת הנזק
מאשר להמשיך להחזיק בגחל ולנסות לחיות אתו.

אנחנו בוחרים במה אנו מתמקדים.
אנחנו בוחרים במה אנו ממשיכים להחזיק וממה אנו נפטרים.
הבחירה היא בחירה מתמשכת.
עבודה מתמשכת.
אין זבנג וגמרנו.

כן, זה אפשרי.
לא, זה לא תמיד קל.

**
7. 
ביום רביעי התארחתי אצל ליהי עראסי ב"רדיו החברתי הראשון".
שידור חי בפייסבוק.
המפגש שלנו היה מלווה בתקלות שונות,
עד כדי כך שלא היינו בטוחים אם אנו באוויר ואם תהיה הקלטה של השידור.
כשהסתיימה התכנית הסכמנו שזה היה שווה את זה, 
גם אם אף אחד אחד לא ראה או לא יראה.

לשמחתנו יש הקלטה.
(הטשטוש בהתחלה הוא חלק מחוסר המיומנות שלנו).
דיברנו על מספיקיזם, פרפקציוניזם, שינוי הרגלים, הכרת תודה ועוד.
הסיפור בדקה ה-38 צמרר את שנינו…
מוזמנים לצפות בשידור .
(נראה לי שאפשר לצפות בו גם אם אין לכם פייסבוק)

תודה רבה ליעלה שחיברה בינינו, לליהי על ההזמנה והאירוח,
ולרדיו החברתי הראשון על המרחב והפלטפורמה.

(אגב – ליהי מעלה מופע יחיד מרגש בקרוב…תנו מבט…)

**
8. 
אחרי תקופה קצרה של רגיעה מסוימת, נראה שהגלים שוב מתגברים עכשיו.

תזכורת: אנחנו בשיווי משקל דינמי.

הכול בתנועה כל הזמן. 
"יציבות מתמשכת", "מנוחה ונחלה", "אחרי נעשה X הכול יסתדר" לא באמת קיימים.
אפשר לקונן על מר גורלנו.
אפשר לשאול איך שוב זה קורה לנו. 
דווקא עכשיו. דווקא לנו.
אפשר להתפלל שזה יעבור.

ואפשר לחפש את שיווי המשקל הדינמי.
לזהות את מה שהכי חשוב עכשיו.
ולהתמקד בו.

יש את השקט שבין הגלים ויש את השקט שבתוך הגלים. 
יש את השקט שבין הסערות ויש את השקט שבתוך הסערות. 
במצבים מסוימים יש לנו את הזכות ליהנות משקט שבין גלים.
במצבים אחרים כדאי לחפש את השקט שבתוך הגלים.
מיומנות שחשוב ואפשר לטפח.
כן, זה אפשרי.
לא, זה לא תמיד קל.

כשהגל הזה יעבור (והוא יעבור), גל אחר יגיע.

**
9.
ביום רביעי ה – 5/9 אעביר הרצאת תקשורת מקרבת הפתוחה לקהל הרחב.
95% מההרצאות והסדנאות שלי "סגורות לקהל" ומיועדות לחברות ולארגונים שמזמינים אותי.
הפעם זה פתוח… 
ההרצאה תיערך באושילנד כפר סבא והיא מסובסדת באדיבות "עיר ללא אלימות" ועיריית כפר סבא.
מחיר ההרצאה 30 ₪, בירה ראשונה כלולה במחיר.
פתיחת דלתות 20:00 (לאכול, לשתות, לבלות), תחילת הרצאה 21:00.

תודה רבה ליואב על החיבור ולשרון ג'ורג'י מ"עיר ללא אלימות" שדוחפת את זה !

פרטים והרשמה בקישור הבאניפגש…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פוסט אישי וארוך

הפוסט היום אישי וארוך.
כ-1600 מילים. 
מסוג הפוסטים שאולי קשה לקרוא עד הסוף.
התלבטתי אם לפצל אותו או לוותר על חלקים מסוימים.
החלטתי להכניס הכול. 
במכה אחת.
אני כותב עבורי, לא פחות משאני כותב עבורכם.

אם לאחר שקראתם מתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים,
יעניין אותי לקרוא ואשתדל להשיב לכולם.

**
שרה ממרכז השיקום שאלה אותי השבוע מה קורה במצבים כאלו
לאנשים שלא שואלים שאלות, שלא מתעקשים על בדיקות,
שלא נוכחים במקום, שיש להם פחות תמיכה ושלא מעורבים בתהליך כמונו.

איתי ואני שאלנו את עצמנו שאלה דומה לפני מספר חודשים, 
כשמישהי שעבדה בקומה שלנו חלתה והפסיקה להגיע למשרד.

אח של איתי, שמבין דבר או שניים ברפואה, אומר שהתשובה פשוטה: "הם מתים".

אני חושב שזו אחת האפשרויות.

התשובה שמרגישה יותר מדויקת עבורי היא ש"הם נכנסים לסטטיסטיקה".

לא רק בענייני חיים ומוות.
לא רק בענייני בריאות.
גם בענייני קריירה ועבודה.
גם בענייני משפחה.

**
בואו נעשה קצת סדר במה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים.
יש כמה משפטים שנשמעים טוב ושאני לא מאמין בהם.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים לעשות הכול".
אנחנו יכולים לעשות הרבה, כנראה הרבה יותר ממה שנדמה לנו, 
אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכול.
לצד זה שאנו יכולים לעשות הרבה, יש לנו גם את המגבלות שלנו.
ובנוסף, לא הכול תלוי בנו או מושפע מאתנו.

זה לא נכון שאם באמת נרצה ונתאמץ, "אין שום דבר שיכול לעצור אותנו".
יש כמה וכמה דברים שיכולים לעצור אותנו.
חלק גדול מהם בשליטתנו וחלק מהם לא בשליטתנו.
אם באמת נרצה ונתאמץ אנחנו מגדילים בצורה עצומה את הסיכוי שנצליח.
גם במצבים שנראים בלתי-אפשריים.
אבל, זה לא נכון שאין שום דבר שיכול לעצור אותנו.
אנחנו לא אלוהים.
קצת יותר אמונה בעצמנו וביכולות שלנו וגם קצת יותר ענווה.
שניהם חשובים והם לא באים אחד על חשבון השני.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים להיות כל מה שבא לנו".
לצד האמונה, המחשבה החיובית והעבודה המאומצת, נדרשים מספר דברים נוספים.
כמו למשל כשרון. או פיזיולוגיה. או מזל. או משאבים. או הרבה דברים נוספים.
אנחנו לא יכולים להיות אלופי העולם בכל תחום שנרצה.
ייתכן שאנו יכולים להיות אלופי העולם בדבר כזה או אחר.
בוודאות אנחנו יכולים לעשות התקדמות משמעותית כמעט בכל תחום שנבחר.
אבל אנחנו לא יכולים להיות כל מה שבא לנו.

**
אתמול, תוך כדי ריצת בוקר עלתה לי מחשבה על "החלפות".
חשבתי על כך שיכול להיות שיש מיליארדי או מאות מיליוני בני אדם בעולם 
שהיו שמחים להתחלף איתי ולקבל את "החבילה" שלי.
אולי. 
אני לא בטוח.
ולצד זה, לא יכולתי לחשוב אפילו על אדם אחד על הכדור הזה, שהייתי רוצה להתחלף איתו.
מקום לא רע להיות בו…

**
וזה לא שהכול מושלם.
וזה לא שאין דברים שהייתי רוצה שיהיו אחרת ממה שהם כרגע.
אבל לא עד כדי להתחלף עם מישהו אחר.

אני יותר מתחבר לרעיון של ליצור עכשיו את "האני" שאהיה בעתיד ואת הסביבה שאהיה חלק ממנה.
על היבטי השונים. 
על היבטיה השונים.
היום אני בונה את "האני" העתידי שלי.
אני ולא אחר.
אני בונה ולא מישהו אחר.
אני בונה את "האני" שלי ולא את "האני" של מישהו אחר שאני רוצה להיות.
"האני" העתידי שלי הוא צאצא של "האני" הנוכחי שלי.

תזכורת:
אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות המון.
לא הכול תלוי בי, והרבה מאוד תלוי בי ומושפע ממני.
אני לא יכול להיות כל מה שבא לי, ואני כן יכול לעשות התקדמות משמעותית במה שחשוב לי.

**
בהמשך ריצת הבוקר של אתמול, מיד לאחר הרהור "ההחלפות"
חשבתי על כך שאם מחר אני "מזדכה", נפרד או ממשיך הלאה, אני לא יוצא בתחושת החמצה.
אני שבע רצון (והרבה מעבר לכך) מהחיים שזכיתי לחיות עד כה.
ושיהיה ברור – עדיין לא מיציתי. 
אני רחוק מכך.
אין לי מושג מה יהיה המצב בעתיד, זה המצב כרגע.
אני מקווה שאזכה לכמה עשרות שנים נוספות.
אם זה יקרה, אשמח מאוד.
יש לי הרבה תכניות ושאיפות.

אני זוכר מחשבה דומה במהלך הצבא, כשהייתי בן 20.
הכרת התודה על הדרך שעברתי עד כה, על המתנות שקיבלתי ועל החיים שזכיתי לחיות.
עברו מעל עשרים וחמש שנים מאז.
כל כך הרבה קרה בתקופה הזו.
בראש ובראשונה משפחה וילדים.
לשמחתי אני עדיין פה.
עם מחשבה דומה.
מקום טוב להיות בו…

**
לד"ר יאיר כספי יש קטע בחודשים האחרונים.
הוא כותב טקסטים על כישרונות.
כישרונות מיוחדים שבדרך כלל אנחנו לא נוטים לקרוא להם כישרונות.
ציטטתי דברים שלו מספר פעמים בעבר.
השבוע הוא כתב על "הכישרון לא להכיל".
מעבר לכך ששיתפתי את זה בעמוד הפייסבוק שלי, חשוב לי להביא את זה גם לכאן.

אם אתם מתחברים לטקסט, אולי יעניין אתכם לדעת שאפשר ללמוד עם יאיר כספי.
בקרוב הוא פותח שוב את תכניתו "פסיכולוגיה ביהדות". מומלץ מאוד.
פרטים בקישור הבא.

"הכישרון לא להכיל:
יש רגעים של בלבול שבהם רק דבר אחד ברור: מעשה שאסור לקבל. 
עד שלא נעמיד את הגבול, לא נבין שום דבר אחר.

חלק ממה שאנו קוראים לו "להכיל" הוא מחלה של הסתגלות יתר למצב בלתי נסבל. מומחה לבליעת צפרדעים גדולות, בלי בישול. מטפחת אף סופגת לכלוך.
המכיל יותר מדי מספר לעצמו שהוא החזק בסיפור, המבין, המסביר, המתגבר. משקר לעצמו שהוא גדל מעמידה באתגר. נדיב ידוע, שהגיע למדרגה רוחנית כל כך גבוהה, שהוא מסוגל לבקש סליחה ממי שדרך עליו. לפעמים זו רק חזרה למקום ישן. הילד שטיפל בהוריו או החליף אותם באחריות לאחיו. ילד שנתנו לו תפקיד של גיבור, כדי שיוותר על צרכיו.

יש אנשים המפתים אותנו להכיל יותר מדי. איש אחד לא יכול להפסיק לחשוב על אישה אחת שהצליחה להעביר לו את האשליה שבה רצה תמיד להאמין, שהוא גבר-אל. יכול לתת מה שאיש לא מסוגל. הולך לקבל את האהבה שאין לה זמן ואיש עוד לא קיבל. אישה הכל-כלול. היא אהבה אותו כי הבטיח דבר שלא יוכל לתת. לאיש אין. הנדיבות חסרת הגבול שלה הייתה מקדמה על מה שהיה חייב להחזיר. הקשר ביניהם היה "גדול מהחיים" רק כשאחד היה בתפקיד אלוהים. כשהתגלתה האמת, הקסם התפוגג, נותרו שני שונאים. שערי הגיהנום לפעמים נפתחים במקום שבו התעקשנו לבנות גן עדן עכשיו.

כדי להיפרד מהכלת היתר צריך לוותר על אמונת השווא באני שאהבתו גוברת על הכל. זה שעוד מעט יוכל להכיל כל אחד. להיפרד מהשקר שלמישהו פה יש תפקיד לאהוב בלי גבול. שמישהו יכול, אם רק יתאמץ עוד קצת, להגיע לשלמות שאיש מעולם לא השיג. גם עם תינוקות אנחנו בקושי עומדים במשימה.

ההחלטה לא להכיל נוגעת הרבה פעמים בגילוי כואב. שלא הייתה זו ברית. שאין שותף. שהחוזה היה אני מקשיב. אני מבין. אני מכיל. והשני מקבל את מה שהוא רוצה, מיד. ההחלטה לא להכיל מגלה לפעמים אחר הדורש לקבל את שלו, ולא מוכן לשאת שום תסכול. הדיבור על ערך הקבלה שלא שופטת הייתה הונאה עצמית כדי לא לדעת שאני מנוצל. שאני לבד.

לכולם יש סיבות. לכולם יש נסיבות מקלות. לכולם הייתה ילדות קשה. כולם עברו טראומות. והכל מבקשים אהבה שאינה תלויה בדבר. קבלה לא מותנית. אם שמוכנה לקום כל שעה לתינוק. ההחלטה לא להכיל היא הכרה עצובה במגבלה אנושית. אינני האיש הגדול שאתם רוצים שאהיה. אינני האישה הטוטאלית מהחלומות. אני רעב. צמא. עייף. מוגבל. רגיל. אגמר אם תיקח ממני יותר.

הכישרון לא להכיל הוא הכישרון לשים גבול. לומר: את זה לא אקבל. גם אם מישהו צריך. גם אם יש למישהו נסיבות. גם אם קשה לו. גם אם אני יכול. לא תסביר, כי בהסבר ישנה אשליה שהצד השני ישתנה אם רק יבין. לא תנסה שוב. כי במאמץ הנוסף יש אשליה שבפעם הבאה מישהו שלא הבין עד עכשיו יקלוט. סמן גבול."

**
אתמול בבלוג היומי כתבתי על כך ש"אנחנו יכולים לפספס את חיינו".
הנה מחשבות המשך בעקבותיו.
הכותרת יכולה להיות "פרפקציוניסטים מצטיינים":

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו
והתבאסות מדברים מסוימים או מאנשים מסוימים,
המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו כשאנו מתבאסים מפקק של בוקר, כותרת בעיתון, 
משפט שמישהו אומר או מעשה שמישהי עושה, 
כשבזמן שכל זה קורה, אנו שוכחים שאנו אנשים בריאים בסה"כ, עתירי אמצעים ומשאבים, 
מוקפים באנשים שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו.

עבור חלקנו ההתבאסות המתמדת הזו היא פחות תוצר של גודל העניין וחשיבותו, 
ויותר עניין של עצם זה שיש משהו כרגע שאינו מתנהל לפי התכנית שלנו. 
כל דבר שהוא. 
ותמיד יש משהו. 
תמיד יש משהו שאפשר להתמקד בו ולנסות לשנות אותו.

זהירות !

התמקדות בחצי-הכוס-הריקה ממכרת ומסוכנת.

אנשים די נהנים להעיד על עצמם שהם "פרפקציוניסטים". 
בראיונות עבודה הם עושים זאת בגאווה ורואים בכך הוכחה לשאיפה הנהדרת שלהם למצוינות. 
הם מבינים שיש לכך מחירים, אך מעריכים את המחירים הללו בחסר ומעדיפים להמשיך ולהחזיק בגישה הזו. 
הפרפקציוניזם (אולי מעצם שמו) מהדהד להם בצורה חיובית בסך הכול.
הם מאמינים שהוא משרת את חייהם ודוחף אותם לשיפור מתמיד ולהתפתחות. 
בחוויה שלי זה אחרת.

בעיני, "פרפקציוניסטים מצטיינים" הם אנשים המתמקדים בראש ובראשונה בחצי-הכוס-הריקה, 
בשליטה, ובכך שדברים יעשו בדרך שבה הם מאמינים שדברים צריכים להיעשות. 
המחיר ש"פרפקציוניסטים מצטיינים" משלמים הרבה יותר גבוה ממה שנראה ממבט ראשון. 
הן המחיר האישי שלהם (חוסר השקט, אי-שביעות הרצון, הלחץ המתמיד) 
והן המחיר החיצוני וההשלכות שיש להתנהלות שלהם על סביבתם ועל אנשים שבאים איתם במגע.
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" כדאי להתחיל לפתח מיומנויות חשובות הכוללות הסתכלות על חצי-הכוס-המלאה, 
השהיית שיפוט, גמישות מחשבתית ומוכנות לכך שדברים ואנשים יתנהלו בדרך שאינה בהכרח הדרך שבה מאמינים.

בדומה לקושי שחווים חולי לב או סכרת כשהם נדרשים לשנות את הרגלי החיים שלהם בעקבות מחלה או אירוע, 
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" קשה לשנות את הרגליהם ואת המיומנויות הקיימות שלהם. 
בשונה מחולי לב או סכרת, אף אחד לא ייקח מ"פרפקציוניסטים מצטיינים" מדדים אובייקטיביים יום-יומיים להערכת מצבם והנזק הפוטנציאלי שהם עומדים בפניו.

איכות החיים של "פרפקציוניסטים מצטיינים" נשחקת בקצב הרבה יותר מהיר ולא פחות יסודי
משחיקתו של סלע גדול על-ידי מים הפוגשים בו בעקביות יום-יומית שוב ושוב ושוב.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו 
והתבאסות מדברים או מאנשים מסוימים המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.
ואנחנו יכולים לחיות חיים מלאים, מספקים, שמחים, משמעותיים ומרגשים 
כשאנו נותנים קצת יותר מקום לחצי הכוס המלאה, להכרת תודה, לפרופורציות, לגמישות ולפתיחות.

עד כאן להפעם…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר.

נ.ב. השבוע העליתי פוסט בנושא "הובלה בתקשורת מקרבת".
הוא רלוונטי במיוחד למנהלות ומנהלים שעובדים בארגונים מסוגים שונים.
אולי יעניין אתכם לקרוא אותו.
אם לאחר שתקראו, תרצו לבדוק איתי אפשרות להרצאה או סדנה, 
ניתן לשלוח לי מייל חוזר או ליצור קשר דרך האתר.

זה הקישור הישיר לפוסט "הובלה בתקשורת מקרבת".

קל לכעוס

קל לכעוס כשאתה מקבל תשובה כזו.
קל להרים ידיים, להתייאש, להתקרבן, לתקוף.
קל להוציא את העצבים על מישהו או על משהו.
קל להאשים את הרופאה, את חברת הביטוח, את המערכת.

**
קשה לעצור.
קשה להתרחק.
קשה לקחת אויר.
קשה לצאת מהלופ.

**
קשה וחשוב.
דווקא עכשיו.

**
ככה זה.
כל יום יש משהו.
בלי דרמה.
רצים למרחקים ארוכים.
זאת העבודה שלנו עכשיו.
להתמקד במה שחשוב.
לעשות את מה שצריך.
לשמור אנרגיה.
לחזור למרכז.
להמשיך הלאה.

חיים מלאים. היום.

מקומות "אמיתיים"

מקומות "אמיתיים"

יש הרבה על "הצלחת".
יש הרבה מה להפסיד, והרבה מה להרוויח.
אי-וודאות. מתח. קושי.
מה שאנחנו עושים משנה.
הדרך שבה אנו חושבים ומתקשרים משנה.
אפשר לחשוב על מה שאפשר לעשות, או על מה שאי אפשר.
אפשר להתמקד במה שבשליטתנו, או במה שאינו בשליטתנו.
אפשר לחשוב על חצי הכוס המלאה, או על חצי הכוס הריקה.
אפשר לפעול מתוך אהבה, או מתוך פחד.
אפשר לפעול מתוך חמלה, או מתוך כעס.
אפשר לקחת אחריות, או לברוח ממנה.
אפשר להתקרב, או להתרחק.
אפשר לגדול, או להתכווץ.
מקומות "אמיתיים".
זמן אמת.

חיים מלאים. היום.

להרגיש נוח עם חוסר ודאות

להרגיש נוח עם חוסר ודאות

"אלה המשקיעים עצמם בתרגול התעוררות בודהיצ'יטה נקראים בודהיסטוות או לוחמים –
לא לוחמים הורגים אלא לוחמים שנמנעים מתוקפנות וקשובים לבכיו של העולם.
לוחמי בודהיסטווה מתמודדים עם מצבים מאתגרים כדי להקל על הסבל.
הם מוכנים לפרוץ את התגובתיות האישית והרמייה העצמית.
הם מקדישים עצמם לגילוי אנרגיית היסוד הצרופה של בודהיצ'יטה.

הלוחם משלים עם הידיעה שאיננו יכולים לחזות מה עתיד לקרות לנו.
אנחנו יכולים לנסות לשלוט בבלתי נשלט 
ולחפש לעצמנו תחושת ביטחון ועתיד צפוי יותר, בתקווה לחיים נוחים ובטוחים.
אבל האמת היא שלעולם לא נוכל להימנע מאי ודאות.
חוסר הידיעה הזה הוא חלק בלתי נפרד מן ההרפתקה.
הוא גם מה שמעורר בנו פחד.

תרגול הלוחם יכול להתבצע בכל מקום.
הכלים שברשותנו כוללים מדיטציה בישיבה, טונגלן, תרגול מנטרות 
וטיפוח ארבע המידות הבלתי מוגבלות, שהן טוב לב אוהב, חמלה, שמחה ושוויון נפש.
בעזרת האימונים הללו נמצא את רגישות הבודהיצ'יטה בצער ובהכרת תודה,
מעבר לקשיחות הזעם ולחרדת הפחד.
בבדידות, כמו גם בטוב הלב, נחשפת המקודה הרגישה של הטוב הבסיסי.
אבל בתרגול בודהיצ'יטה אין שום הבטחה לסוף טוב.
לחלופין, אותו 'אני' שמבקש למצוא ביטחון – שמבקש להיאחז במשהו – 
ילמד סוף-סוף להתגבר.

כאשר מתעורר בנו ספק אם מתאים לנו בכלל לתרגל את דרך הלוחם,
אנחנו יכולים להתעמק בשאלה הבאה:
'האם עדיף להתבגר ולהתייחס לחיים כפי שהם, או לבחור לחיות ולמות בפחד?' "

**
בדיוק היום אני חוגג יום הולדת.
הציטוט מתוך ספרה הנפלא של פמה צ'ודרון "להרגיש נוח עם חוסר ודאות"
שפרגנתי לעצמי כמתנת יום הולדת.

היום שמסתיים בעוד דקות ספורות היה יום הולדת של חיים מלאים.
ממש כמו בספרים.
נראה שה"הפקה" עשתה את העבודה שלה "כמו שצריך" 🙂

שיהיה שבוע מבורך,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

אנו דומים לא מעט לסרטן

"אנו דומים לא מעט לסרטן.
בעל חיים זה גדל תוך שהוא מפתח שורה של שריונים קשים המגינים עליו, ומשיר אותם מעליו בזה אחר זה.
בכל פעם שהוא גדל ומתרחב מבפנים, הוא מוכרח להפטר מן השריון המגביל אותו.
תקופת מה הוא נותר ערום ופגיע, עד שגדל שריון חדש ומחליף את קודמו.
גם אנו חייבים להשיר מעלינו שריון מגן בעת שאנו עוברים משלב אחד בתהליך הגידול למשנהו.
גם אנו נשארים תקופת מה עירומים ופגיעים – ועם זאת תופחים וגדלים, ומסוגלים להתפשט בכוונים שלא ידענום לפנים.
הסרת השריון עשויה להימשך שנים אחדות ואף יותר.
עם זאת, בכל פעם שאנו מגיחים ונחלצים מתוך מעבר ממעברי חיינו, אנו פותחים בתקופה ארוכה ויציבה יותר,
שבה אנו יכולים לצפות לשלוות נפש מסוימת ולהחזיר לעצמנו את תחושת איזוננו."

מתוך "מעברים" / גייל שיהי

**
הנה זה מגיע שוב:

לקלף עוד חלק מהשריון שלנו.
להסכים להיות קצת יותר חשופים.
לבחור להיות קצת פחות מוגנים.
לשחרר חלק מהשליטה שדמיינו שיש לנו.
לעבור דרך חוסר הוודאות.
לתהות לאן כל זה הולך. האם זה מה שנכון לנו??
לחוש בדפיקות הלב המואצות.
להיות עם ההתרגשות, השמחה והתקווה.
להיות עם הקושי, הכאב והחשש.
לפחד ללכת לאיבוד.
לפחד להיכשל.
לפחד להיפגע.
לפחד למות.
לא לדעת.
להתבחבש.
ליפול.
לקום.
להמשיך לנוע.
לגלות.
לגדול.
להשתנות.

חיים מלאים. היום.

האנשים שלהם אתה חייב לשקר

"האנשים שלהם אתה חייב לשקר, שולטים בך.
הדברים שעליהם אתה חייב לשקר, שולטים בך.
כשהילדים שלך רואים שאתה נשלט כך, הם חדלים להיות ילדיך והופכים להיות ילדיהם של שליטיך.
אם הכסף שולט בך, הם הופכים לילדי הכסף.
אם הצורך שלך להעמיד פנים ולשגות באשליה שולט בך, ילדיך יהיו ילדי אשליה והעמדת פנים.
אם הפחד והבדידות שולטים בך, הם יהיו ילדי הפחד והבדידות.
אם הפחד מהאמת שולט בך, הם יהיו ילדי הפחד מהאמת."

~ מייקל ונטורה, ציטוט מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד (עמוד 359)

**
קצת פחות שקר. קצת יותר יושר.
קצת פחות העמדת פנים. קצת יותר אותנטיות.
קצת פחות פחד. קצת יותר אומץ.
קצת פחות בדידות. קצת יותר חיבור.

רק קצת.
לאט לאט.
עבודה עדינה.
בלי מהפיכות בן-לילה.
יום ועוד יום…
רק במפגש הזה…
רק עם האדם הזה…
רק בהחלטה הזו…
רק במעשה הזה…

רק כמה שאפשר ולא יותר מכך…

חיים מלאים. היום.

אי-תלות

חשיבות השאלה אינה תלויה באיכות התשובה שתתקבל.
חשיבות ההזמנה אינה תלויה בתגובה שתתעורר.
חשיבות הבקשה אינה תלויה בסירוב או בהיענות.

**
להחזיק כוונה.
לעשות את מה שנכון.
לקחת אחריות על החלק שלנו.
לשחרר עצמנו מתלות בתגובות ובתוצאות שאין לנו שליטה עליהן.

חיים מלאים. היום.

במשחק קלפים

במשחק קלפים
אין לנו שליטה על הקלפים שנקבל
ויש לנו 100% בחירה על איך נשחק עם הקלפים שנקבל.

במסע חיים
אין לנו שליטה על הקלפים שנקבל
ויש לנו 100% בחירה על איך נשחק עם הקלפים שנקבל.

איך הסיבוב הזה בינתיים…?

חיים מלאים. היום.

יב' אב – אמונות יסוד

קבוצה א':
1. העולם מקום מסוכן.
2. אין מספיק לכולם.

קבוצה ב':
1. העולם מקום בטוח.
2. יש מספיק לכולם.

**
שתי קבוצות של אמונות יסוד.
בכל קבוצה שתי אקסיומות המגדירות חיים שלמים.

לכל קבוצה שירשת או שפיתחת לאורך השנים
ניתן למצוא אינסוף הוכחות שהיא הקבוצה הנכונה.
התקשורת והרשתות החברתיות לשרותך.
כל קליק ולייק יקרבו לך עוד מאותו סוג.

**
– איזו קבוצה ירשת מהבית?
– האם שינית או פיתחת קבוצה בעצמך לאורך השנים?
– איך הקבוצה הזו מנהלת אותך ואת חייך ביום – יום?
– איך הקבוצה הזו מנהלת אותך ואת חייך ממש כרגע?

חיים מלאים. יום יום.