תובנה משבוע מורכב

השבוע הזה היה רגשי ומורכב מאוד עבורי.
עניינים אישיים התערבבו עם אירועי ה 7.10 והאבל הלאומי.

ביום ראשון השבוע, 6.10, מלאו 90 שנה להולדתו של אבי ז"ל.
באותו יום בדיוק השתתפתי בהלווית אביה של חברה לעבודה,
רופא מוכר, מוערך ואהוב בשיא הקריירה המקצועית שלו שנפטר באופן מפתיע בגיל 65.
כל כך עצוב להיפרד ממישהו קרוב בשלב כזה בחיים, במיוחד כשזה מגיע באופן לא צפוי וללא הכנה.
מכל ההספדים של בני המשפחה והחברים לעבודה הכי נגע בי ההספד של בנו הבכור, אחיה של חברתי לעבודה.
תוך כדי שהקשבתי לו מספר בקול רוטט ובעיניים דומעות על הקשר שלו עם אביו,
הוצפתי במחשבות ורגשות על הקשר שלי עם אבי, ועל הקשר שלי עם ילדיי.
כשאני מדמיין איזה קשר אני רוצה עם ילדיי,
אז ההספדים ששמעתי בהלוויה הם בהחלט באזור של מה שאני מאחל לעצמי.
אולי ניתן למצוא נחמה מסוימת במחשבה שלא כל אחד זוכה לקשר שכזה ושהם זכו.

לאחר ההלוויה נסעתי לבית העלמין בכפר סבא שבו קבור אבי ז"ל.
תוך כדי ניגוב המצבה, מילוי מים בכד החרס והנחה של ענף ירוק, התחדדה לי התובנה הבאה:

בכל רגע החיים עלולים להשתנות מקצה לקצה ורוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.

הסתכלתי סביבי וראיתי ש מרבית "השכנים" של אבי נפטרו לאחר גיל 80.
מהבחינה הזו אבי שנפטר בגיל 76 היה חריג יחסית. הוא הוריד את הממוצע של "שכניו".
למרות שהרשתות, החדשות ותשומת הלב שלנו נוטות להתמקד בטרגדיות ובאסונות,
המשקל הסגולי של האירועים הללו בעולם נמוך משמעותית מהכיסוי התקשורתי שהם מקבלים.

מכיון שבכל רגע הכול יכול להשתנות,
חשוב להיות עוד היום עם האנשים החשובים לנו ולהקדיש זמן לדברים החשובים בחיינו.
אם נחיה בצורה כזו בכל יום, אז גם אם מה שאיננו רוצים שיקרה יתרחש (וזה עלול לקרות..),
לפחות נהיה שלמים עם הדרך ונספיק להנות ממה שהיה עד כה.
בשנים האחרונות רועי בני ואני מקפידים לצאת ביחד לטיול קיץ מתגלגל בן כשבוע.
התחלנו עם זה כשרועי היה בכיתה ב' והקפדנו לעשות זאת מאז בכל שנה ושנה, 8 שנים ברציפות.
השנה, בגלל האירועים הבטחוניים והחום הכבד של אוגוסט, החלטנו לדחות את הטיול.
היה לי ברור שאני לא רוצה לוותר על זמן האיכות המופלא הזה, אבל לאור המצב לא הייתי בטוח אם ומתי נצא.
לפני מספר ימים רועי שאל אותי אם אנחנו יוצאים לטיול בסוכות.
עניתי לו משהו בסגנון "כן, אפשר.." כשמצד אחד אני רוצה ומצד שני לא ממש מתחייב.
במהלך ההלוויה, תו"כ הקשבה להספד היה לי ברור שרועי ואני הולכים לעשות את זה בקרוב.
אנחנו הולכים ליצור לעצמנו גם השנה את החוויה המשותפת הזו ואת הזמן ביחד.

לצד ההכרה בכך שבכל רגע הכול יכול להשתנות, יש דבר חשוב לא פחות שכדאי להפנים:
רוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.
אביה של חברתי לעבודה נפטר בגיל 65 כשאמו בת ה91 עדיין בחיים, צלולה ובריאה.
65 זה החריג היוצא מהכלל ו80-90 זה הכלל.

השילוב הזה של "זה עלול לקרות בכל רגע" + "מרבית הסיכויים שזה לא יקרה",
הוא שילוב המאזן בין ענווה באפסיות שלנו והכרה בארעיות החיים,
לבין הימנעות מייאוש או מפסימיות וקריאה לחיות חיים פרואקטיביים, משמעותיים ושמחים.

התנאים אף פעם לא מושלמים.
בכל רגע נתון יש משהו לחשוש ממנו או לדאוג לו.
ובכל רגע נתון יש גם משהו משמח שאינו מובן מאליו שניתן להוקיר.

אם משהו יקרה מחר, נעשה כמיטב יכולתנו להתמודד.
בינתיים, ביום ועוד יום שעוברים, לצד הדאגה והקושי יש גם הרבה סיבות לשמחות, לחגיגות ולהכרת תודה.

יש משהו טרגי באירוע לא צפוי שמתרחש בגיל צעיר וקוטע את החיים.
לא פחות טרגי זה לחיות שמונה או תשעה עשורים מבלי להנות מהדרך, להודות על מה שיש ולחגוג את החיים.

גמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

האדם שאני הופך להיות

מה המטרה שלכם? לאן אתם רוצים להגיע?
על שתי השאלות הללו נכתבו אינספור ספרים ומאמרים. 
בחיפוש קצר תמצאו שלל פודקאסטים והרצאות מוקלטות בנושא. 
ניתן להגדיר יעדים אישיים, עסקיים, בריאותיים, משפחתיים, חברתיים, כלכליים ועוד ועוד.
מטרה מוגדרת היטב ממקדת אותנו ומגדילה משמעותית את הסיכוי שנגשים אותה.
השפעתה של הגדרת מטרות ויעדים על חיינו עצומה.

אבל לא פחות חשוב מהגדרת המטרה וממיקוד בהגעה אליה,
זה המיקוד בדרך עצמה ובצעד הנוכחי.

אקהרט טולה כותב בספריו "כוחו של הרגע הזה" ו"ארץ חדשה":

באופן אישי אני חווה את עצמי במסע מתמשך שלא נגמר.
אישי.
משפחתי.
ארגוני.
פיננסי.
חברתי.

לא אחת, וגם עכשיו, זה יכול להיות מאתגר ולא פשוט.

עבורי, בכל המימדים הללו זה פחות עניין של להגיע ליעד סופי או למקום מסוים,
ויותר לצעוד בכיוון רצוי, להקפיד על איכות הצעדים שלי ולהצליח להנות מהדרך.
שמחה יומיומית והנאה מהדרך הן לא פריבליגיה עתידית שתגיע כשהכול יסתדר,
אלא אפשרות עכשווית קיימת שיש להקדיש לה תשומת לב וליצור אותה גם עכשיו.

הנה מספר דברים שאני מאחל לעצמי בדרך המתמשכת:

– להתכוונן ולהצליח להרבות טוב לעצמי, לאנשים סביבי ובעולם.
– לשמור על הלימה בין מה שאני אומר למה שאני מתכוון.
– לחיות על פי הערכים המובילים שלי.
– להמשיך ללמוד, לחוות ולהתפתח.
– לשמוח ולהנות מהדרך.

גם כשזה קשה.
גם כשזה מצריך אומץ, מאמץ או כשיש לזה מחיר.

לרוב, השאלות "האם נגיע או לא נגיע?" ו-"מה צריך לעשות כדי להגיע לשם?" מעסיקות אותנו לא מעט.
השאלה "מי האדם שאני הופך להיות להיות בדרך לשם?" מסקרנת, חשובה ומשמעותית הרבה יותר.

מי האדם שאני הופך להיות עכשיו במסע הנוכחי שאני עובר במשפחה, בעבודה ובמדינה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מחשבות אחרי שבוע ביוון

לפני מספר שעות נחתנו מחופשה משפחתית מדהימה (בהרכב חלקי) בת כשבוע ביוון ההררית.
עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח אם נטוס.
זה גם בגלל ביטול טיסה אפשרי שנתון להחלטת חברת התעופה,
ומעבר לכך, לאור חוסר הוודאות, האפשרות להסלמה ולמצבים מתפתחים,
אני בדרך כלל מעדיף להשאר קרוב לבית ולמשפחה.

יש בי חגיגה כפולה עכשיו.
גם על מספר ימים מהנים מאוד שבילינו ביחד, עם הרבה טבע, נופים, טיולים, חוויות ואוכל טעים,
וגם על כך שבשבוע הנוכחי המצב בארץ התפתח כפי שהוא התפתח ולא מעבר לזה.
תוך כדי כתיבת המילים הללו אני שם לב שיש בי גם הרבה הקלה.
חוסר הוודאות עדיין עצום והחשש מהסלמה בטחונית גבוה.
אבל לפחות עכשיו אני כאן, חזרה בארץ, קרוב לכל ילדיי (שלא כולם טסו איתנו) ולאמי.

הנה שלוש מחשבות שחזרתי איתן:

1.
בשבוע שעבר הקדשתי את הפוסט השבועי ל"כוונת הלב בעיצומו של מאבק".
כשרק התחלתי לכתוב אותו, עוד לפני שהוא התגבש, הטקסט הראשוני שכתבתי (ולא פרסמתי) היה:
"בעוד כמה שעות נצא לחופשה משפחתית.
או שלא.
אין וודאות.
קשה לצפות איך דברים יתפתחו בשעות הקרובות." 

"בימים רגילים" יש לרובנו תחושת וודאות מסוימת וביטחון אישי בנוגע לעתיד הקרוב שלנו.
בתקופה האחרונה זה ממש לא ככה.
חוסר הוודאות גדול והרבה מאוד יכול להשתנות מקצה לקצה בזמן קצר.
שום דבר כבר אינו מובן מאליו.
קשה לתכנן קדימה. ובמקרים מסוימים לא בטוח שכדאי.
החלטות ופעולות שלא בשליטתנו ובהשפעתנו יכולות לטלטל את חיינו.
איך מתכננים טיול לחו"ל בתקופה כזו?
אני בחרתי לסגור כרטיסי טיסה ומלון רק ללילה הראשון.
כל השאר היה עדיין פתוח בעת ההמראה.
את הרכב השכרתי שעה לפני שיצאנו לשדה התעופה.
המחשבה היתה לצמצם הפסדים במקרה של ביטול.
אם הטיסה תצא לפועל אדאג לשאר, כולל העמקה במסלול הטיול.

2.
האם זה לגיטימי לטוס, לטייל, להנות ולבלות, כשכל כך הרבה משפחות לא יכולות לאפשר את זה לעצמן,
וכל כך הרבה אנשים נלחמים ומתמודדים עם דברים מורכבים, קשים וכואבים בתקופה הזו?
זה לא אגואיסטי?
והאם אפשר בכלל להתנתק ולהנות בתקופה כזו?
הקולות הללו קופצים בתוכי מדי פעם.
האחריות למשפחתי ולזמן איכות ביחד עכשיו הם לא בהכרח על חשבון אחרים.
בתקופות אינטנסיביות וממושכות חשוב לתת מקום גם לעצירות, למנוחה, לכיף.
חיים מלאים. גם וגם.
כשנחתנו באתונה הורדתי מידי השמאלית את הצמיד הצהוב של BringThemHomeNow.
כל השבוע הסתובבתי איתו כשהוא בכיסי.
הבוקר, כששבנו לשדה התעופה באתונה, החזרתי את הצמיד למקומו הקבוע בחודשים האחרונים.

3.
זה נכון שבימים האחרונים לא פרצה מלחמה אזורית,
אבל גם השבוע, כמו בכל החודשים האחרונים, כמות האירועים והאינטנסיביות שלהם הם ברמה חריגה מאוד.
איך הגעתי למצב שבו אני מרגיש הקלה מהמצב בשבוע שבו יש עדיין מעל מאה חטופים,
אזעקות, הפצצות וטילים בדרום ובצפון, עשרות אלפי מפונים, חיילים שנהרגים בכל שבוע,
ומאה וחמישים רעולי פנים יהודים שמבצעים פרעות בכפר ג'ית בשומרון?
איך מגיעים למצב שמרגישים הקלה בשבוע כזה..??
נראה שיכולת ההסתגלות שלנו גם במצבים קיצוניים גבוהה מאוד.
אירועים שלא יכולנו לדמיין הפכו להיות המציאות המוכרת והיומיומית.
המצב הלא נורמלי שקורה עכשיו הפך להיות הנורמלי החדש.

אנחנו חיים בתקופה מורכבת ואינטנסיבית מאוד.
מנגנונים אנושיים טבעיים לצד מנגונים מערכתיים חזקים פועלים עלינו בעוצמה עכשיו.
חשוב לשים לב, להיזהר מקהות רגשית ומנירמול יתר של המצב הזה.
וחשוב גם לשמור על עצמנו ולא להיסחף.

בתפילה לחזרתם, לשלומם ולבריאותם של כל החטופים, החיילים והמשפחות.
מי ייתן ונדע בקרוב ימים שקטים ובטוחים מלאי שמחה, שלווה, תקווה ואהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מילים טובות

למילים יש כוח.
הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע.

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

**
ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו":

תודה לברנה בראון על הבהירות הזו ועל החיבור החשוב של גבולות, אחריות וחמלה.
אפשר לנשום לרווחה: לא רק שאין סתירה ביניהם, הם מעצימים ומשלימים זה את זה.

**
יהודה עמיחי כותב בשירו "זכרו והזכירו":

אני אוהב את הדגש של עמיחי על לזכור ולהזכיר, במיוחד במצבים שבהם קל לשכוח.
הקריאה בשיר מעוררת בי אבל וכאב על מה שהיה (או שהיינו) ואיננו עוד,
והיא גם מעלה בי תקווה:
כשם שהאגרוף התהווה מתוך יד שהיתה פעם פתוחה,
כך יד פתוחה יכולה להתהוות מתוך אגרוף שעכשיו קפוץ.

**
בשירה "קשר" כותבת מיטל חודורקובסקי:

המילים של מיטל מזכירות לי את כוחה של חברות תומכת, של הקשבה ושל ביחד.

מתחשק לי להוסיף לשורה האחרונה בשיר מילה אחת,
שגם היא חלק חשוב, משמעותי ובלתי נפרד מחיים מלאים.

**
אין לי מושג למי המילים שבפוסט הזה יגיעו ואיך הן יתגלגלו בעולם.
אני מחזיק כוונה שהן תמצאנה את דרכן לאנשים המתאימים,
ושתהיה להן השפעה מיטיבה עליכם ועל סביבתכם,
כפי שהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

מוזמנות ומוזמנים להעביר את זה הלאה, לכתוב לי כמה מילים שעולות בכם,
וגם לחלוק איתי קטעים נוספים שפגשתם ושנוגעים בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

3 מדדים של איכות חיים

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
לעומת זאת זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדד איכות של מערכות מידע, אפשר לחשוב על מדדים לאיכות החיים האנושית:

א. זב"ד – זמן בין דאגות:
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.


**
ב. זב"כ – זמן בין כעסים:
מה הזמן הממוצע שעובר בין כעס מסוים לכעס אחר אצלכם?
זב"כ אפס אומר שבכל רגע נתון אתם כועסים על משהו.
כשהזב"כ שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו אתם משוחררים מכעס על דברים שקרו בעבר.
זב"כ נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בכעס, בשיפוטיות, בהאשמות כלפי אנשים, התרחשויות, פעולות ואמירות.
הכעס יכול להיות מופנה כלפי אנשים או מצבים, כלפי אחרים או כלפי אצלכם.
בכל אותו זמן אתם חיים בעבר, מסרבים לקבל את מה שכבר קרה ואינכם נוכחים כאן.


**
ג. זב"ח – זמן בין חגיגות:
מה הזמן הממוצע שעובר בין חגיגה אחת לאחרת?
הכוונה אינה לחגיגת יום הולדת או לאירוע חיצוני טקסי אחר אלא לתחושה אותנטית של שמחה והכרת תודה.
כשהזב"ח שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תחוו חגיגה, שמחה, הכרת תודה, אושר, סיפוק ושביעות רצון.
זב"ח נמוך מצביע על איכות חיים גבוהה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מופנה להכרת תודה, לכל מה שכבר קיים ושאינו מובן מאליו.


**
חמש נקודות למחשבה:

1.קיים קשר בין שלושת המדדים הללו: זב"ד וזב"כ נמוכים יביאו לזב"ח גבוה.
ריבוי דאגות מהעתיד וריבוי כעסים על העבר מביאים לשביעות רצון נמוכה מההווה, ולהיפך.
איך זה אצלך?
מה הזב"ד, הזב"כ והזב"ח שלך?

2. המדדים של שני אנשים שחווים מצבים אוביקטיביים דומים יכולים להיות שונים לחלוטין.
המציאות החיצונית ונסיבות החיים שלנו לא מגדירות את התגובה החשיבתית, הרגשית והנפשית שלנו.
הן משפיעות עליה, אך הן אינן קובעות או מגדירות אותה.
כעס, דאגה וחגיגה נובעים במידה רבה מבחירות תשומת הלב שלנו.

3. אחת השיטות הכי אפקטיביות לשנות את מדדי הזב"ד, זב"כ, זב"ח היא מודעות.
הבדיקה הסקרנית איפה תשומת הלב שלכם כרגע יכולה להשפיע מיידית ובעוצמה רבה.
לפני זמן מה שמתי לב שאני מודאג מסדנה שהייתי אמור להעביר.
מייד לאחר הסדנה (שהתנהלה לשביעות רצוני) שמתי לב שאני מודאג ממשימה שרציתי להשלים.
מייד לאחר השלמת המשימה (שוב לשביעות רצוני) שמתי לב שאני מוטרד מכך שאולי אאחר לאזכרה שהיה חשוב לי להגיע אליה בזמן.
מייד לאחר שהגעתי בזמן (וחשתי הקלה) שמתי לב שאני מודאג ממשהו שיקרה מייד אחרי האזכרה.
המודעות לכך שבאופן עקבי אני מודאג ומוטרד (ושבאותה מידה הייתי יכול לחגוג ולשמוח) הציבה לי מראה חזקה ולא נעימה.

4. המחשבות שאנו חושבים והרגשות שאנו חווים הם במידה רבה הרגלים שפיתחנו עם השנים.
ניתן לשנות את אנרגיית הכעס והדאגה שלנו.
ניתן לשנות גם את אנרגיית החגיגה, השמחה והכרת התודה שלנו.
השינוי אפשרי ועובר דרך תרגול מתמשך של תשומת לב.

5. החוכמה היא לא לסיים רק את העניין הזה ואז לחכות שהעניין הבא יסתיים, ואז אולי (אם כל הכוכבים יסתדרו) לחגוג, לשמוח ולנוח.
תמיד יש ויהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות.
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך.

עכשיו (גם בנסיבות הנוכחיות) זה הזמן לחוות, לחגוג, לשמוח, להנות מהדרך ולהכיר תודה.
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להתאבל, להחזיק את המתח ואת הקושי.

החיים הם עכשיו והם גם וגם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבעת משפטי הבוקר

בחודשים שלפני השביעי לאוקטובר נהגתי לפתוח כל בוקר בכתיבת המשפטים הבאים:

ארבעת המשפטים הללו סייעו לי לשמר ולפתח מחשבות, אמונות ורגשות שרציתי לטפח בחיי.

כל משפט מתחיל בצמד המילים "אני שמח" כיון שבשנים האחרונות שמחה היא איכות מרכזית שאני רוצה לגדל בחיי.

"להיות כאן-עכשיו" זו תזכורת לנוכחות ברגע הזה שאני משתדל להיות בה ולחזור אליה.

"להיות במקום-זמן-מצב הזה" מזכיר לי שהנוכחות שלי היא הקשרית ושאני בוחר את ההקשר ויכול לשחק אתו.

"להיות בחוויה-התנסות הזו" מרגיע אותי ועוזר לי להפחית שיפוטיות בנוגע למצבים מלחיצים או לא נעימים.
זו תזכורת לכך שחלק מרכזי במסע האנושי הוא חוויות והתנסויות.

"להיות באימון-תירגול" עוזר לי למסגר קשיים, כאבים ואתגרים ומזכיר לי שהתפתחות עוברת דרכם.

בדומה לתפילה, זו חוכמה קטנה לכתוב או לומר את המשפטים הללו,
וחוכמה הרבה יותר גדולה להתכוון אליהם, להרגיש אותם בלב ולחוש אותם בגוף.
במשך חודשים, יום אחר יום אחר יום, כמו מים שחוצבים בסלע,
כתבתי לעצמי בהתכווננות ממוקדת את המשפטים הללו,
בניסיון להשריש אותם ולחווט אותם בתוכי.

**
ואז הגיע השביעי לאוקטובר.
בצהרי אותו יום, כמה שעות לאחר אותו בוקר נורא,
כשהכול עדיין חי, והאירועים רק מתחילים להתבהר,
התיישבתי לכתוב לעצמי ופגשתי את הדף.

לפני שכתבתי את המילה הראשונה היססתי..
– האם אפשר לכתוב את המשפטים הללו גם ברגעים כאלו עם מאות פצועים, עשרות הרוגים וכנראה חטופים רבים?
(אלו היו השעות הראשונות ובשלב זה טרם התבררו המספרים האמיתיים).

– האם לגיטימי בכלל לכתוב "שמח" בשעות כאלו? או לדבר על "תירגול" ועל "חוויה"?
האם עצם הכתיבה לא פוגעת באחרים או מעידה על ניתוק וחוסר רגישות?

– וגם אם אפשר ולגיטימי, אני לא באמת שם כרגע בתחושות ובמחשבות, אז מה הטעם? מה הערך?

לקחתי נשימה עמוקה…
ואז, בלב רוטט וביד רועדת, בשעה 14:23 בדיוק התחלתי לכתוב לעצמי את המילים הבאות:

הפער בין המילים "אני שמח" לבין מה שהרגשתי באותו רגע לא יכל להיות גדול יותר.
היו שם כעס, ולחץ, ופחד וחוסר אונים ועוד שלל רגשות ומחשבות. שמחה לא היתה שם.
ועדיין, ולמרות זאת, כתבתי את המשפטים הללו.

**
מאז, ארבעה חודשים אחרי, אני ממשיך לפתוח כל בוקר עם אותם משפטים.
השבועות שחולפים והמשפטים שנכתבים מחדדים לי משהו שלא ראיתי לפני כן ויוצרים לי בהירות חשובה.
כיום, הפער בין המילים לכוונות, למחשבות ולרגשות עדיין קיים, אך הוא כבר הרבה פחות גדול משהיה.

איך בדיוק..?

"אני שמח להיות כאן-עכשיו".
האמנם? על מה בדיוק אני שמח??
בכל בוקר אני מחפש דברים שמעוררים בי שמחה והכרת תודה.
ובכל בוקר אני מצליח למצוא.
גם אם הם מהווים רק אחוז אחד וזעיר, וגם אם הם מרגישים לי שוליים ביחס לדברים אחרים,
אני עדיין מתמקד בהם ומצליח לראות ולחוות אותם בדקות הראשונות של הכתיבה.
במקומות שיש הרבה סבל יש גם הרבה חסד.
והחסד הזה מעורר הרבה שמחה והכרת תודה.

השמחה קיימת, והיא לא לבדה.
אני לא משכנע את עצמי שהכול לטובה.
אני לא מנסה לצבוע הכול בורוד, או לתת פרשנות אופטימית לכל מה שקורה.
לצד השמחה יש מקום לקושי, לעצב ולכאב.
כשאני כותב "אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו",
אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב,
שגם החוויות הפחות נעימות הן חלק מהמסע האנושי שכולנו חלק ממנו.
ושחלק חשוב מהמסע הוא לתת להן מקום ולהיות בנוכחות איתן.

המשפט "אני שמח להיות באימון-תרגול הזה" עוזר לי להיזכר,
שלמרות שאין לי שליטה על מה שקורה,
יש לי אפשרות לבחור איך להגיב למצבים ובמה אני רוצה להתמקד כשהם מתרחשים.
רק כשהים גבוה והגלים סוערים, אפשר לתרגל שחייה בים גבוה.
אז מה בדיוק אני רוצה לתרגל עכשיו? במה בדיוק אני רוצה להתאמן היום?
אפשר לדוגמא להתאמן בשמירה על לב פתוח,
בלהחזיק תקווה פעילה ולא להתייאש,
בלהיות בנוכחות עם אנשים שחווים קושי ולתמוך בהם,
או בלשים גבולות ברורים ולשמור על עצמנו.
חלק מהאימון שלי בימים הראשונים היה אימון בלהיות השקט והביטחון שאני רוצה לראות בעולם.
זה כלל ניסיונות להרגיע את עצמי ולנסוך שקט וביטחון בסובבים אותי.

**
בדיעבד נראה לי שלארבעת משפטי הבוקר הללו יש תפקיד כפול עבורי:
הם גם משמשים עוגנים יציבים ומוכרים עבורי בתקופה שבה כל-כך הרבה דברים מתפרקים ומשתנים,
והם גם עוזרים לי למקד את תשומת ליבי ואת האנרגייה שלי במקומות שחשובים לי.

מה העוגנים שלכם?
מה השגרות שמחזקות ומחזיקות אתכם בתקופה הזו?

תודה על שקראתם עד כאן, ועל ההקשבה שלכם.
אשמח לשמוע מה המילים הללו מעוררות בכם ואם יש משהו שתרצו לשתף אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"לי יש משהו שלו אין"

הגלולה הכחולה והגלולה האדומה

"מטריקס" הוא סרט מדע בדיוני מופתי שיצא ב 1999.
הוא מתאר עתיד דיסטופי בו האנושות כלואה באופן לא מודע בתוך מציאות מדומה, המטריקס,
שנבנתה על ידי מכונות מתקדמות במטרה להשתמש בגוף האנושי כמקור חשמל.
בעולם זה, הנשלט ע"י המכונות, רובם המוחלט של בני האדם ישנים מבלי לדעת שהם נשלטים.

באחד מקטעי המופת של הסרט מורפיאוס (מנהיג המורדים) פוגש את ניאו (שמתחיל להתפכח) ומציע לו לבחור בין הגלולה הכחולה לאדומה:
אם ניאו יקח את הגלולה הכחולה הוא ישכח את האירועים האחרונים ויחזור לשינה נוחה ולאשליה המוכרת.
הגלולה האדומה לעומת זאת תוביל אותו להתפכחות מלאה ולמלחמה במכונות לשארית חייו.

לבחירה הזו יש השפעה עצומה ואין ממנה דרך חזרה: כל גלולה "תזרוק" את ניאו לעולם אחר.

הגלולה הכחולה מציעה חיים של שינה עמוקה ולא מודעת.
שקט נפשי ונוח המבוסס על תעתוע, אי-ידיעה ובורות.

הגלולה האדומה מציעה התעוררות, ראייה מפוכחת של המציאות המורכבת.
היא מלווה בהרבה פחד, סבל, מאמץ ואי-נוחות.

נזכרתי בקטע הזה השבוע בחיבור למצב הנוכחי, ולמורכבות העצומה שיש עכשיו בכל כך הרבה מימדים.
באופן אישי, מצד אחד אני רוצה להיות במודעות, בעיניים פקוחות, להבין מה באמת קורה.
חשוב לי להיות מחובר לאמת, לא לחיות באשלייה מנותקת או בהדחקה.
ומצד שני אני רוצה שקט, או לפחות לדעת שאוכל לעמוד במה שאפגוש.
שההתפכחות לא שולחת אותי לנתיב של סבל, פחד, ייאוש או חוסר אונים לשארית חיי,
שיש שם גם איכות חיים ושמחה שמחכה לי.

באיזו גלולה הייתם בוחרים? הכחולה או האדומה?

הבחירה בין הגלולות היא דוגמא לתודעת או-או.
על פיה זה או אשליה נוחה או התפכחות מלאת סבל.
בכדי לקבל משהו עלינו לוותר על משהו אחר.
המשמעות היא שבכל בחירה אנחנו מפסידים, ושאף אחת מהבחירות אינה מספיקה.

אני רוצה גם וגם.

האם יש גלולה כזו של גם וגם?

האם אפשר גם להתפכח ולהתעורר, להבין ולהתמקד במה שחשוב באמת,
וגם לא ללכת לאיבוד בסבך של אינסוף מידע, חשיפה לאינספור זוועות, בעיות, שחיתויות ומחדלים,
שרק יציפו אותנו, ידירו שינה מעינינו ויפגעו בשמחת החיים שלנו?

משהו בי כמה לעסוק בדברים חשובים, לראות מבעד לנקודות העיוורון, ההסתרות והמניפולציות,
וגם לשמור על אנרגייה של חיוניות, תשוקה, תקווה, שלווה והנאת חיים.

איך פוגשים את הגם וגם הזה?
איך נחשפים, עושים, תורמים, מתקדמים במידה ובקצב (capacity) המותאמים עבורנו?
איך מייצרים שקט, יציבות, שמחה, תקווה ונוכחות גם אל מול בעיות מורכבות ומדאיגות?
איך שומרים על העוגן הפנימי שלנו בהתמודדות קשה, מאתגרת ומתמשכת אל מול כוחות חזקים?

כמובן שאין לי תשובות לכל השאלות הללו.

מרגיש לי שלשמור על ה"גם וגם" הזה,
ולהחזיק אותו ביום-יום תוך כדי תנועה המשרתת חיים ותומכת בהם,
הוא אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לתרגל במסע הנוכחי שלנו.

תזכורת: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה." 

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מפגש מחזור והכנה לחיים

בסוף השבוע שעבר יצאתי עם עוד 20 חברים לסוף-שבוע מיוחד בדרום.
חגגנו 30 שנים לגיוס ופינקנו את עצמנו בחמישי-שישי-שבת של מנוחה, זמן איכות ביחד, אוכל טוב, צחוקים ודיבורים.
יש משהו נדיר בשלושה ימים שבהם רק נמצאים, ללא מחויבות, אחריות, תוכניות או מטלות.
חלק מהקסם של המפגש זה חוסר האג'נדה שבו.
יש תוכנית כלשהי אבל היא נתונה לשינויים והיא ממש לא מחייבת.
עושים מה שמתחשק באותו רגע ואם לא מתחשק פשוט לא עושים.

במהלך הימים הללו ממש נהניתי והתמלאתי מהשילוב של צחוקים ושל בדיחות שטותיות (חלקן אותן בדיחות מלפני 30 שנים) ושל שיחות עומק ושיתופים אינטימיים.
יש משהו בגיל הזה (כולנו באזור 50) שעוזר לקלף חלק מהשכבות והמסכות, לשאול שאלות, להתבונן ולהקשיב.

**
רגע לפני שנפרדנו, מישהו אמר שצריך להיפגש יותר, לא רק אחת לכמה שנים.
"נראה לי שניפגש שוב במהלך החודשים הקרובים," אמרתי, "ולאו דווקא בנסיבות מתוכננות."
"למה אתה מתכוון?" שאלו אותי.
"היינו פה ביחד בימים הללו ושמענו את השיתופים של חלק מאיתנו – אתגרים והתמודדויות של ליווי הורים מבוגרים וטיפול בהם. סביר להניח שבשנים הקרובות נחווה לא מעט פרידות."

אפשר לא להגיד את זה (כדי לא "לפתוח עין") או לא לחשוב על זה (כי אולי זה מלחיץ מדי) אבל זה טבע הדברים.
כשם שבגילאי 20-35 יש גל של חתונות ושל לידות כשאנשים בונים את המשפחות שלהם, כך בגילאים מתקדמים יותר ישנם גלים של פרידות מהורים, של גיוס הילדים הבוגרים ושל הולדת נכדים.

כשאמרתי את מה שאמרתי הערכתי שזה יקרה בקרוב, אבל לא הערכתי כמה קרוב.
מספר שעות לאחר הפרידה, ביום ראשון בשש בבוקר, אחד החבר'ה שלח הודעה שאביו נפטר במהלך הלילה לאחר התמודדות עם מחלה קשה.
ב 15:00 נפגשנו בהלוויה להיות לצידו ולחלוק כבוד לאביו.

**
החיים הם גם וגם, והם קורים ממש עכשיו.

הטקסט שקיבלתי השבוע מסיון רהב מאיר (מומלץ בחום להצטרף למייל או לוואטסאפ היומי שלה) הרגיש לי ממש מדויק ומבטא את הרעיון הזה בצורה חדה ונפלאה:

הרב יואל שפיץ נזכר השבוע במה ששמע בכיתה י' מהרב עדין שטיינזלץ, על ניצול זמן בחיים:

"אחד התלמידים שאל את הרב פעם כיצד הלימודים בתיכון אמורים להכין אותנו לחיים.
מייד כשהחבר אמר 'הכנה לחיים', נדלק זיק בעיניו של הרב והוא אמר:

תראה, השאלה שלך בנויה על ההנחה הרווחת, שבית הספר מכין אתכם לחיים.
ואני רוצה לשאול אתכם: מתי בדיוק יתחילו אותם 'חיים' שאתם צריכים להתכונן אליהם?
התלמידים ענו שאולי אחרי הישיבה, או כשנתחתן, או כשנצא לעבוד.
הרב הקשיב ואמר: אם תשבו ותחכו שהחיים יתחילו – לא תגיעו אליהם אף פעם.
בכל שלב תגלו שאתם רק רוצים לסיים אותו, ולהתחיל כבר את 'החיים'.
מהר מאוד תמצאו את עצמכם עם ילדים, כשאתם מנסים להכין אותם ל'חיים' שלהם, ובגיל שישים תתגעגעו פתאום לגיל שלושים ול'חיים' שהיו לכם אז.

אז כדאי שתפנימו ותבינו שלא כדאי לחכות לחיים שיגיעו. החיים זה עכשיו.
כל מה שקורה איתכם – זה החיים.
אדם צריך לחיות בכל רגע כאילו הרגע הזה, בין אם הוא קשה, בין אם הוא יפה ובין אם הוא קצת סתמי – הוא-הוא החיים".

**
החיים הם גם וגם.
הם שילוב של רגעים עצובים ושמחים, משמעותיים ומשעממים, קשים ומהנים.
החיים הם מה שקורה לנו ממש עכשיו ומה שאנו חווים ברגע זה.
מה שקורה כרגע (הלוויה לא מתוכננת, פקק תנועה, ביטול פגישה חשובה, אתגר משפחתי וכו') הוא לא הפרעה לחיים שצריך להתגבר עליה כדי לחזור למסלול המתוכנן.
פטירת אביו של חבר היא גם אירוע עצוב, גם משהו שמשבש את היום ומשנה תוכניות וגם הזדמנות להיות עם מישהו.
בנוסף זוהי תזכורת המזמינה אותנו לעצור ולשאול מה באמת חשוב לנו.

כל מה שאנחנו עושים וחווים עכשיו הוא לא הכנה או חזרה גנרלית לחיים.
הוא ה-חיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"שכן תדעו עוד צער.."

לפני כשבועיים ביקרתי חבר שישב שבעה על אביו.
ביום שישי שעבר הגעתי לשבעה של חברה לעבודה שאמה נפטרה.
אני עדיין זוכר את החוויה האישית שלי כשישבתי שבעה על אבי שנפטר לאחר התמודדות עם מחלה ממארת וקיבלתי את פניהם של מאות המבקרים שבאו לנחם אותי.

רובם פתחו במשפט "שלא תדעו עוד צער", איחול כל כך נפוץ ושגור במצבים מהסוג הזה.
כבר באותם ימים חשתי כמה המשפט הזה רחוק ממני.
בוודאות נחווה עוד צער, שכן צער, כאב ואבל הם חלקים בלתי נפרדים מהחיים, אז למה לאחל משהו שלא יתקיים או שאיננו מאמינים בו?
(הדרך היחידה שבה האיחול הזה יכול להתגשם ושבאמת לא נחווה עוד צער, הוא שיקרה לנו ממש בקרוב משהו שאנחנו לא רוצים שיקרה.)

אני יכול לחשוב על שתי סיבות עיקריות לשימוש במשפט "שלא תדעו עוד צער":

האחת – דיבור מתוך הרגל, או מוסכמה חברתית, מבלי לחשוב יותר מדי על מה שאנו אומרים. אחרי הכול, כולנו מכירים את המשפט הזה ומקובל מאוד להשתמש בו במצבים של ניחום אבלים.

השנייה – ניחום אבלים יכול לעורר בנו מתח, קושי, חשש וחוסר אונים. אנחנו לא בטוחים איך להתנהל בסיטואציה הזו ומה לומר. "שלא תדעו עוד צער" עוזר "להיכנס לעניינים", במיוחד בדקה הראשונה של המפגש.

אז מה בכל זאת אפשר לומר ואיך אפשר להתנהל במצבים שמילים לא תמיד יכולות לבטא את מה שהיינו רוצים?
הדרך שאני בוחר להתנהל בה במצבים כאלו היא בד"כ אחת משתיים: חיבוק שקט ללא מילים, או חיבוק עם צמד המילים "משתתף בצערך".
המחווה הזו היא דרך להפגין נוכחות אמפטית, השתתפות כנה בצער ודיבור אותנטי ללא איחולי סרק.

**
שתי נשים קרובות לליבי חוות בימים הללו לא מעט קושי, עצב וכאב כתוצאה מפרידה מבן זוג לאחר זוגיות קרובה ואוהבת בת מספר שנים.
למרות שיש הבדל גדול בין פרידה כתוצאה ממוות לפרידה הנובעת מבחירה, הכאב עדיין גדול מאוד.
במידה מסוימת אולי אפילו קשה יותר לקבל זאת.

הנוכחות לצד מישהו קרוב לנו שחווה כאב גדול מחדדת ומעצימה את חוסר האונים שלנו.
יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות במצבים הללו.
ייתכן שהדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות עבור מישהו אחר במצבים כאלו, זה פשוט להיות איתו… בהרבה אמפטיה, חמלה ואהבה.

**
בשנים האחרונות האיחול שמרגיש לי הכי מדויק במצבי אבל, פרידה וכאב, למרות שאני לא נוהג לאחל אותו בקול רם הוא "שכן תדעו עוד צער".
"שכן תדעו עוד צער" כיוון שלא יכול להיות אחרת.
ברור שתחוו עוד צער, כאב, קושי ופרידות שהרי הם חלק מחיים מלאים.

"אבל הוא המחיר שאנו משלמים עבור האומץ לאהוב אחרים" כותב ארווין יאלום בספרו "עניין של מוות וחיים". 

אז שכן תדעו עוד צער.
ושיהיו לכם הכוחות להיות עם זה.
והלוואי שזה יהיה צער מסוג מסוים, טבעי יותר, ולא צער מסוג אחר, טבעי פחות.
ושלצד הצער, הלוואי שתדעו גם המון שמחה. ואהבה. וחיבור. ושלווה. והתרגשות. והתפתחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר