תגית: תגובה

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש למילים של טיך נהאת האן,
נזיר זן וייטנאמי, סופר ופעיל שלום שנפטר לפני מספר שנים.

וכך הוא כותב על המקום שבו הקרב מתחיל:

"כאשר מישהו אומר לך משהו לא נעים, ייתכן שתרצה להגיב מיד.
זה המקום שבו הקרב מתחיל.
הדרך המורגלת הזו של תגובתיות, יוצרת מסלול שחצוב היטב במוחך.
כאשר אתה פוסע בנתיב עצבי שוב ושוב, הוא הופך להרגל.
לעתים קרובות, נתיב זה מוביל לכעס, לפחד או לתשוקה.
אלפית שנייה מספיקה כדי להגיע לאותו היעד: כעס והרצון להעניש את מי שהעז לגרום לך לסבול.
התודעה והמוח ניתנים לעיצוב מעצם טבעם.
אתה יכול לשנות את תודעתך, את מוחך ואת הדרך שבה אתה חושב ומרגיש.
בעזרת תרגול, אתה יכול ליצור נתיבים עצביים חדשים המובילים להבנה, חמלה, אהבה וסליחה."

~ מתוך How to Fight (תרגום חופשי שלי, הטקסט המקורי באנגלית בתחתית הפוסט)

**
בכל פעם שאני פוגש את הטקסט הזה, משהו בי מתרגש.
אני אפילו לא בטוח למה.

יכול להיות שזו החדות הבהירה שמצליחה להצביע על נקודה קריטית שבה קורה משהו חשוב.
יכול להיות שזו היכולת להביע רעיון עמוק ושורשי בפחות ממאה מילים.
ואולי זו התקווה שבעזרת תרגול מתמשך נוכל להפחית סבל ולמנוע קרבות פנימיים ומלחמות חיצוניות.

עוד הרבה לפני שמתחילה המלחמה החיצונית (עם בני משפחה, קולגות בעבודה או כל אדם אחר),
מתחולל בתוכנו הקרב הפנימי.

הנה משהו כל-כך חשוב שאפשר לתרגל כל החיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Where the fight begins

"When someone says something unkind to you, you might want to retaliate right away.
That is where the fight begins.
This habitual way of reacting creates a well-worn pathway in your brain.
When you travel a neural pathway over and over again, it becomes a habit.
Very often that pathway leads to anger, fear, or craving.
One millisecond is enough for you to arrive at the same destination: anger and the desire to punish the person who dared to make you suffer.
The mind and the brain are plastic in nature.
You can change your mind, your brain, and the way you think and feel.
With practice, you can create new neural pathways that lead to understanding, compassion, love, and forgiveness."

~ quoted from "How To Fight" / Thich Nhat Hanh

השבוע נערך משחק פלייאוף NBA בין קבוצות מילווקי באקס ומיאמי היט.
מילווקי, אלופת 2021, הגיעה לפלייאוף כפייבוריטית, אך הודחה על ידי קבוצת האנדרדוגים ממיאמי.

במסיבת העיתונאים שלאחר המשחק,
נשאל יאניס אנדטוקומבו, כוכב מילווקי, האם הוא רואה בהדחה הזאת כישלון.

"אלוהים אדירים", אמר לכתב ששאל את השאלה.
"שאלת אותי את השאלה הזו גם בעונה שעברה.
האם אתה מקבל קידום בעבודה שלך בכל שנה? לא.
האם זה כישלון? לא.
בכל שנה אתה עובד בשביל להשיג מטרה כלשהי – להשיג קידום, לטפל במשפחה שלך, לטפל בהורים שלך.
תמיד יש צעדים לעבר הצלחה.
מייקל ג'ורדן שיחק 15 עונות ב-NBA, זכה באליפות בשש העונות האחרונות שלו – אז תשע העונות בהן הוא לא זכה היו כישלון?
…
אין כישלון בספורט.
יש ימים רעים ויש ימים טובים יותר.
לפעמים זה לא התור שלך.
זה ספורט.
השנה קבוצה אחרת תזכה.
בעונה הבאה נחזור וננסה להיות טובים יותר, בתקווה שנוכל לזכות.
ב-50 השנים שעברו מ-1971 עד 2021 בהן המועדון לא הצליח לזכות באליפות – זה היה כישלון? לא!
אלו היו שלבים בדרך לזכייה.
זכינו פעם אחת, ואני מקווה שנעשה את זה שוב בעתיד."

**
הראיון הזה נערך דקות ספורות לאחר המשחק, כשיאניס עדיין נסער מאוד מההפסד.
תגובתו של יאניס הזכירה לי את אמירתו המפורסמת של ויקטור פרנקל,
שורד מחנות הריכוז ואבי תורת הלוגותרפיה, מתוך ספרו "האדם מחפש משמעות".

"בין הגירוי לתגובה ישנו מרווח.
במרווח הזה אנו יכולים לבחור את תגובתנו.
בתגובתנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו".

ההפסד של מילווקי ושאלת העיתונאי מייד לאחר המשחק הם גירויים חזקים.
יאניס בחר את תגובתו.

**
אם הייתי נדרש לבחור רעיון מרכזי אחד,
שאותו אני מתחייב לתרגל שוב ושוב כל חיי,
בסבירות גבוהה הייתי בוחר להתמסר לרעיון הזה של פרנקל:
לזהות את המרווח שבין הגירוי והתגובה,
לקחת אחריות ולבחור את התגובה שלי.

**
לסיום, ציטוט שאני אוהב מספרה של אליזבט גילברט "קסם גדול", שמתחבר לנושא של כישלון והצלחה:

"ישנה שאלה מפורסמת שמופיעה, כך נראה, בכל ספר מודעות שנכתב אי פעם:
מה הייתם עושים אילו הייתם יודעים שאינכם יכולים להיכשל?

אבל אני תמיד הסתכלתי על זה אחרת.
אני חושבת שהשאלה הנוקבת מכל היא זאת:
מה הייתם עושים גם אילו הייתם יודעים שיכול מאוד להיות שתיכשלו?
מה אתם כל כך אוהבים לעשות, עד שהמילים 'כישלון' ו'הצלחה' הופכות חסרות משמעות?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"דחייה היא הזמנה !"

את המשפט הזה שמעתי לראשונה בראיון עם מייסדי חברת AirBnB שסיפרו על כישלון כואב במיוחד שהוביל ליצירת החברה המצליחה שהם עומדים בראשה היום. 
באנגלית זה אפילו חרוז – Rejecion is Invitation
לכל יזם יש סיפורים כאלה. 
דחייה, כואבת ככל שתהיה, היא הזמנה להשתפר.
ללמוד משהו על עצמנו או על הדרך שבה אנו נתפסים. 
הזמנה לצמיחה ולהתפתחות.

**
באמת…? אז למה זה לא מרגיש ככה..?

למה כשנטע, עורכת שיצרתי איתה קשר השבוע ושממש רציתי שתגיד לי "כן", אמרה לי "מצטערת אבל אני לא מתחברת" זה לא הרגיש כמו הזמנה? 
וכשהיא הוסיפה "אתה נשמע כמו אדם מדהים ורגיש", זה אפילו עוד יותר הכעיס, כמו אז בכיתה ד' כשביקשתי חברות מדנה שלא הסכימה אבל ממש שמחה שנישאר ידידים.

ולמה כשחיה, עורכת אחרת שיצרתי איתה קשר כתבה לי "אם אתה רוצה להפוך את זה לספר, צריך לדבר על זה" שמעתי את זה כ"אתה רציני? אתה באמת קורא לחומר ששלחת לי טיוטה של ספר???". 
לאן בדיוק ברחה ההזדמנות לצמיחה וללמידה ברגע הזה?

ואם אני חווה שתי דחיות בשבוע אחד, אולי כדאי שאחזור למערה שלי ואפסיק להשתעשע עם הרעיון של ספר? אולי אני חי בסרט ופשוט אין לי את זה?

**
יש פער בין להבין משהו לבין לחוות אותו.

הפער בין מה שהייתי רוצה לחשוב ולהרגיש כשאני חווה ביקורת או דחייה, לבין מה שאני חושב ומרגיש בפועל הוא אולי הפער שבין שני חלקי המוח. 
פער שלא הולך להיסגר בקרוב, שתמיד יהיה שם ויקפוץ במצבים מסוימים.
הפער הזה טבוע בתוכנו ונובע מההבדל שבין מוח הזוחלים הקדום למוח היותר מתקדם שלנו. 
עבור מוח הזוחלים דחייה היא מלחמה. 
מספיק עם קשקושי הניו-אייג' של צמיחה והתפתחות.
אם מישהו אומר לי "לא" הוא מאיים עלי. וזה אישי! תמיד אישי !! לא משנה מה זה. 
וה-"לא" הזה הוא לא רק על מה שעשיתי, הוא עלי ! על כולי !!

המוח המתקדם יותר מבין שזה לא אישי ושברמה מסוימת חוויית הדחייה היא רק פרשנות.
הוא מכיר את מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה), מבין שיש פה הזדמנות ללמידה,
ויודע שגם אם מישהו לא אוהב אותי או את העבודה שלי, אז זה שלו ולא שלי. 
בטח שאין פה איום קיומי.

אבל מי שבשלטון עכשיו זה מוח הזוחלים האמוציונאלי-הישרדותי. 
שנגעו לו בנקודה והפעילו אותו. 
וכשהוא מופעל, הדבר האחרון שמשפיע עליו זה הסברים לוגיים או סיסמאות רוחניות נפוחות כמו "דחייה היא הזמנה".

**
או שלא.

אולי דווקא עכשיו, זה זמן לסיסמאות. 
קצרות ופסקניות.
בסגנון שהוא מבין ושעובד עליו.
אולי דווקא כשאני מופעל עם "דחייה היא מלחמה !" זה זמן לסיסמת נגד: "דחייה היא הזמנה !"
סיסמת נגד לא מעבירה אותי מהמוח ההישרדותי שלי למוח המתקדם שלי.
היא לא משנה את האנרגיה שלי מדחייה, פחד, כעס ועלבון לאהבה ללא תנאי, התרגשות סקרנית ואושר עילאי.
היא בסה"כ "עזרה ראשונה" זמינה הבולמת קצת את מוח הזוחלים שלי שמחמם את עצמו.
בשלב ראשון, כשאני מדקלם אותה לעצמי, אני עדיין לא מרגיש אותה.
תפקידה להאט את ההתדרדרות ולהרוויח לי זמן ואנרגיה.

יכול להיות שבהמשך, בעוד כמה דקות, שעות או ימים גם אתחיל להאמין בזה.
אולי אפילו לחוות את זה.

**
חיה ואני נפגשים בעוד שלוש שעות לדבר על זה.
אני מביא איתי לפגישה את כתב היד, את שני חלקי המוח ואת "דחייה היא הזמנה".

Wish me luck

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יש את מה שקורה, יש את הפרשנות למה שקורה ויש את התגובות למה שקורה.
תגובות מנטליות או רגשיות, תגובות במילים או במעשים.
יש את מה שקורה ויש את הסיפור שלנו על מה שקורה.
כל מצוקה שאינה כאב פיזי היא תוצר של סיפור שאנו מספרים לעצמנו או של אמונה שאנו מאמינים בה.
כל מצוקה שאינה כאב פיזי הינה תוצר של סיפור שבבסיסו המחשבה שדברים לא אמורים להיות כפי שהם כרגע.

**
האמונה הזו "דברים לא אמורים להיות כפי שהם כרגע" מכילה בתוכה עבר, הווה ועתיד:
– דברים שלא אמורים לקרות קרו, או דברים שהיו אמורים לקרות לא קרו.
– דברים שלא אמורים לקרות עכשיו קורים, או דברים שאמורים לקרות עכשיו לא קורים.
– דברים שלא אמורים לקרות יקרו, או דברים שאמורים לקרות לא יקרו.

**
המחשבה היחידה הזו "דברים שלא אמורים לקרות קורים" מייצרת מצוקה וסבל אינסופיים.
אולי יותר מכל מחשבה אנושית אחרת.
אצלנו ואצל אחרים.
זוהי אחת המחשבות הכי נפוצות שנחשבת ע"י אינספור אנשים בכל רגע נתון.

**
העובדה שהמחשבה הזו כ"כ נפוצה ושהיא מייצרת סבל כה רב בתוכנו ומסביבנו, אינה סימן לכך שמשהו לא בסדר.
או שאנחנו תקועים.
או שמשהו לא מתפתח כפי שהוא אמור להתפתח.
שכן אם זו היתה המשמעות או הפרשנות, הרי שהיינו נמצאים בדיוק באותה לולאה מחשבתית של "דברים מסוימים שקורים לא אמורים לקרות".

**
מה שקורה עכשיו זה מה שקורה עכשיו.
זה זה זה, ולא שום דבר מעבר לזה.
והנה כאן ליד, הסיפור שלנו על מה שקורה עכשיו…

חיים מלאים. היום.

עצימת עיניים

בחור צעיר פוגש באקראי איש מבוגר ומזהה אותו כאחד ממוריו בנעוריו.
הוא פונה לאיש ומזכיר לו שהוא היה תלמידו לפני שנים רבות.
"ומה מעשיך היום, איש צעיר?" מתעניין המורה.
"גם אני מורה היום." עונה הצעיר.
"נפלא. ומה הניע אותך לבחור בהוראה?" חוקר המורה לשעבר.
"אתה מורי, אתה היית הגורם שהשפיע."
"מחמיא לי." אומר המורה לשעבר, "כיצד השפעתי…?"
"איני יודע אם זכור לך אותו הבוקר." מספר הבחור. "אחד מהילדים הגיע עם שעון יד חדש, מתוחכם טכנולוגית, הניח אותו על השולחן וכל הילדים הצטופפו סביבו מלאי התלהבות, רוצים לנסות ולמשש.
ובתוך כל ההמולה, נכנסת לכיתה, כולנו התפזרו למקומותינו ואז, ואז… אותו הילד צעק בהתרגשות: 'וואלה… אני לא מאמין… גנבו לי ת'שעון."
ואתה היסית את הילד ואחר כך את כולנו, שניסינו להתגונן, וביקשת שנשב.
אמרת שאינך מאמין שמישהו מהכיתה באמת גנב. יתכן שמישהו חמד לצון, או עשה טעות שהוא מתחרט עליה.
ביקשת שמי שלקח את השעון, שיודה, ובזה תיפתר הבעיה.
איש מאיתנו לא הודה.
ואז… אני זוכר את זה בבהירות… ביקשת מכולנו, כולל הילד שהשעון שלו, להסתדר בשורה עם הפנים לקיר, להניח את כפות הידיים על עינינו, ולעצום עיניים.
נעמדנו ליד הקיר, כפי שבקשת, ועצמנו עינינו. זו הייתה כיתת בנים בלבד בבית ספר דתי.
חשנו שאתה עובר ליד כל ילד, נעצר, מפשפש בכיסיו, וממשיך לילד הבא. כשסיימת עם כולם, חזרת לשולחנך, ביקשת מאיתנו להסתובב ולפקוח עיניים.
שעון היד היה מונח על שולחנך.
החזרת את השעון לילד שהביא אותו, ובפני כולנו חזרת שוב על מונחי השגיאה והחרטה. היו כמה דקות של התרגשות ואז המשכת בשיעור כאילו לא קרה דבר.
אני הייתי הילד שגנב את השעון. מכיסי הוצאת את השעון הגנוב אז.
בליבי הכרתי לך תודה ענקית על שלא חשפת את קלוני ברבים. נשבעתי שלא אסטה עוד מדרך הישר.
משלא אמרת מאומה בפני הכיתה, הנחתי שתשוחח אתי לבד.
עבר יום, עברו יומיים, עברו שבועיים – לא קראת לי ולא נזפת בי.
החלטתי אז שכשאגדל אהיה מורה. מורה שמשפיע, בדיוק כמוך."
הוא סיים והביט במורהו, מחכה לתגובה. המורה הניד ראשו וחייך.
"התוכל לומר לי היום" שאל הצעיר "מדוע בחרת לא לומר לי דבר? מדוע לא נזפת בי ולו בשיחה פרטית? זה היה כל כך מתבקש…"
והמורה הוותיק הביט בו ואמר: "באמת לא הבנת? לא הבנת שגם אני לא ידעתי מי לקח את השעון? רק עכשיו אתה מגלה לי שזה אתה."
"הכיצד לא ידעת?" תמה הצעיר "הרי שלפת את השעון מכיסי… במו ידיך?"
והמורה אמר בשקט: "כשביקשתי מכם אז לעצום את עיניכם… גם אני את עיניי עצמתי. פישפשתי בכיסים שלכם כשעיניי עצומות.
לא רציתי לדעת מי לקח את השעון, כדי לא לקבל רושם רע על הילד, לא לבייש.
אני שמח שהדרך שנקטתי הוכיחה את עצמה. תודה שסיפרת לי."
הוא פרע בחיבה את שיערו של הצעיר והלך לדרכו.

**
הסיפור הועתק במלואו מהאתר "זיקוקין דינור" של שוקה דינור.
שוקה מפרסם אחת לשבועיים (מזה שנים רבות) סיפורים מעניינים, מרגשים ומעוררי השראה.
אהבתם? נגע בכם?
ניתן להצטרף לרשימת התפוצה של שוקה ולקבל לאימייל את הסיפורים שהוא מפרסם.
ניתן כמובן גם לשוטט באתר ולקרוא סיפורים קודמים.

**
להלן שתיים מהתגובות לסיפור מתוך האתר של שוקה:

"מציעה לכל המורים לקרוא ולהסיק מסקנות.
שבת שלום."

"תודה, שוקה, על סיפור ייחודי ומעורר השראה.
לפעמים, מלים שאינן נאמרות, עוצמתן רבה.
דוגמא מופלאה של מחנך בעל שיעור קומה."

הסיפור הזהה הזה,
מהווה טריגר שונה,
לשתי נשים שונות הקוראות אותו,
והבוחרות להגיב כל אחת בדרכה.

**
מחשבות ותחושות שהסיפור עורר אצלי:

יש לנו השפעה אינסופית.
אין לנו מושג במי ואיך אנו נוגעים.
לפעמים נקבל הצצה לכך, וברוב המקרים לא…
פעולה אחת של טוב לב, חמלה ואהבה יכול להשפיע על חיים שלמים.
הדוגמא האישית והמעשים שלנו "מדברים" חזק יותר מהמילים שלנו.
הכרת תודה לאנשי חינוך משמעותיים שהשפיעו על חיי…

**
עם הסיפור "עצימת עיניים" פתחתי אתמול את הרצאתי "שיחות קשות" לצוות ביה"ס חוגים בחיפה.
אחד המשפטים שאמרתי בהרצאה, מספר דקות לאחר השיתוף בסיפור:

"כולנו שחקנים ראשיים בסרט של עצמנו ושחקני משנה בסרטים של אנשים אחרים".

יש לכך שתי משמעותיות:

1. כולנו חיים בסרט.
אין דבר כזה מציאות אובייקטיבית.
כל אחד מאיתנו חווה אחרת את מה שקורה.
איננו חווים את מה שקורה, אנחנו חווים את הסיפורים שלנו על מה שקורה.

2. כשאנשים אומרים ועושים משהו, זה מתוך התפקיד הראשי בסרט שלהם.
מתוך הדרך שבה הם חווים את המציאות (שאנחנו חלק ממנה).
זה לא נגדנו וגם לא בעדנו.
דון מיגל רואיס בחר להקדיש לנקודה הזו הסכם אחד בספרו "ארבע ההסכמות":
"אל תיקחו שום דבר באופן אישי."

**

הדרך שלי לזכור את זה מנוסחת בצורה הפוכה לדון מיגל רואיס (אם כי המשמעות זהה):
זה תמיד אישי. זה אף פעם לא אישי נגדי, זה תמיד אישי בעדם.

"זה תמיד אישי" הוא הכלי הראשון בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שאני שולח אחת לשבוע במשך שנה שלמה.
רוצים להצטרף לסדרה ולקבל את הכלים? מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

רוצים להזמין הרצאה או סדנה לחברה שלכם? מוזמנים להיות איתי בקשר דרך האתר.

בהצלחה רבה לאנשי החינוך, לילדים ולהורים בשנת הלימודים הקרובה,
שתהיה שנה פורייה, מצמיחה ומשמעותית…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

"אחד הספרים האהובים עלי הוא ספרו של ויקטור פרנקל, 'האדם מחפש משמעות'.
פרנקל היה פסיכיאטר אוסטרי, ניצול מחנות הריכוז של הנאצים.
רבים מהאסירים סביבו הושמדו. רבים איבדו תקווה, נתפסו לייאוש ונספו.
הוא הצליח לעבור את דרך הייסורים בכך שהפעיל את הדבר שהוא בעיני פסגת החירות האנושית:
היכולת לבחור כיצד להגיב לכל אירוע שקורה לנו.
אנחנו יכולים לחפש ולא גם מעט טוב או להישבות ברע.
כמו שפרנקל כותב:
'…אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות האנוש – 
לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו.' "

~ מתוך "המדריך למצוינות" / רובין שארמה

** החופש לבחור בתגובה שלנו. **

===
כשאנשים משתפים אותנו, לבקשתנו או ללא בקשתנו, במחשבות שלהם עלינו,
הם מתייחסים אלינו מבעד למסננים שלהם: 
האמונות, נקודות המבט, ניסיון החיים, הפרשנות, האג'נדה שלהם וכו'.
אנשים אף פעם לא רואים אותנו בדיוק כפי שאנחנו.
הם רואים חלקים מסוימים מאתנו … 
הם רואים אותנו כפי שהם…

מרשאל רוזנברג, יוצר התקשורת המקרבת, 
ממליץ להימנע מלהקשיב למה אנשים חושבים עלינו,
ובמקום זאת להקשיב למה שהם צריכים.

כשמישהו אומר לי שאני שתלטן, יכול להיות שחשוב לו לקבל חופש פעולה ואמון.
כשמישהו אומר לי שאני הססן, יכול להיות שחשובה לו החלטיות והתקדמות מהירה.
כשמישהו אומר לי שאני אגואיסט, אולי חשובה לו עזרה ותמיכה.

** החופש להקשיב למה אנשים צריכים במקום למה שהם חושבים עלינו **

=== 
אחד הכוחות האנושיים המופלאים הוא הכוח לדבוק בעקביות בסיפור המחזק את האמונות שלנו לגבי עצמנו, לגבי אחרים ולגבי העולם. 
אנחנו אלופים בלהאמין בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. 
אנחנו אלופים בלמצוא הוכחות ומידע תומך המחזק את הדברים שאנו כבר מאמינים בהם,
ולהתעלם ממידע הסותר את אותם דברים.

אם נחליט לעזוב מקום עבודה או מערכת יחסים, נספר לעצמנו סיפור מסוים המצדיק את העזיבה.
אם נחליט להישאר באותו מקום עבודה או באותה מערכת יחסים, נספר לעצמנו סיפור אחר המצדיק את ההישארות.

** החופש לשנות סיפור או אמונה, החופש לא להיות בטוח, החופש לא לדעת **

===
"לצחוק זה להסתכן בלהראות טיפש,
לבכות זה להסתכן בלהראות רגשן ורך,
ליצור קשר עם מישהו זה להסתכן במעורבות,
להתגלות ולחשוף את רגשותיך זה להסתכן בחשיפת עצמיותך,
לגלות את רעיונותיך, חלומותיך, ותשוקתך בפני אנשים, זה להסתכן באובדנם,
לאהוב זה להסתכן שלא יאהבו אותך בתמורה,
לחיות זה להסתכן למות,
להראות חוזק זה להסתכן בלהראות חולשה,
לעשות זה להסתכן בכישלון.
הסכנה הגדולה ביותר בחיים היא לא לסכן דבר,
האדם שאינו מסכן דבר, אינו מקבל דבר, אין לו דבר, והוא הינו שום דבר.
יתכן והוא נמנע מסבל, כאב, צער, אבל הוא איננו למד, הוא איננו גדל,
הוא איננו חי, הוא איננו אוהב, הוא מכר, איבד את החופש, האינטגריטי, הוא
עבד, כבול אל הבטחון, אסור על ידי הפחד.
מכיון שרק אדם שנכון לסכן מבלי לדעת את התוצאה,
הוא חופשי…."

~ ליאו בוסקאליה

** החופש להסתכן… **

===

חג חירות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"למה אתה מנפח לנו את השכל? 
את מי מעניין הסושי שלך והברידג' של אמא שלך? 
לספר לך באיזה חוג היתה אמא שלי היום ?
קשקושולוגיה מיותרת לחלוטין !"

את המילים הללו קיבלתי מאחת הקוראות שהגיבה לפוסט אישי שהעליתי ביום ההולדת שלי.
ציטוט מדויק. 
מילה במילה. 
לא שיניתי דבר.

איך הייתם מרגישים אם הייתם מקבלים מייל כזה…?
איך הייתם מגיבים …?

**
כשאני מאמין שהאישה שכתבה את המילים הללו היא לא בסדר, כפוית טובה, חסרת רגישות, טיפשה, רעה, משוגעת, הזויה או חצופה, 
סביר להניח שאחוש רגשות מסוימים וארצה לפעול בדרך מסוימת.

כשאני מזכיר לעצמי שאיני יודע הכול ושאין לי מושג מה עובר עליה,
(בין אם זו מישהי שאני נתקל בה לראשונה או מישהי שאני חי איתה כבר X שנים..),
סביר להניח שאחוש רגשות אחרים וארצה לפעול בדרך אחרת.

**
אחת המנהלות שליוויתי השבוע סיפרה לי שכשעובדיה פועלים בניגוד להנחיות שהיא נותנת,
ומציגים לה תכנית שונה מזו שהיא ביקשה שיציגו, למרות שהיא חזרה על זה שוב ושוב, 
היא מתאכזבת, מתעצבנת וכועסת. 
זה מתסכל ומייאש אותה. 
היא מאמינה שהם לא מקשיבים לה, לא ממושמעים, שאין לה על מי לסמוך.
וזה גורם לה "להתפוצץ" עליהם, לקחת את המושכות ולעשות את העבודה בעצמה.
ואז היא מתבאסת מהתגובה שלה, מרגישה אכזבה ורגשות אשם.

משהו חשוב שלמדתי:
זה אף פעם לא בגלל האישה ששלחה לנו את המייל ומה שהיא כתבה בו.
זה אף פעם לא בגלל העובדים ומה שהם עשו או לא עשו.
זה תמיד בגלל הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על האישה הזו או על העובדים הללו.

**
מה שאנשים אחרים אומרים ועושים אף פעם אינו המקור לרגשות שלנו או הסיבה לפעולות שלנו.
"אני כועס כי קיבלתי מייל מעצבן" ו-"נאלצתי לעשות את זה בעצמי כי הם לא עשו את העבודה שלהם",
הם שני משפטים שגויים המכילים בתוכם הכחשת אחריות והאשמת אחרים.

מה שאנשים אחרים אומרים ועושים הוא לכל היותר טריגר למחשבות שלנו.
אנחנו לא מרגישים רגש מסוים או נוקטים בפעולה כלשהי בגלל משהו שמישהו אמר או עשה לנו.
אנחנו מרגישים רגש מסוים בגלל הדרך שבה אנו מפרשים את מה ששמענו,
ואנו נוקטים בפעולה כלשהי כי אנו מאמינים שהיא תיתן מענה לצרכים חשובים שלנו.

יש לנו 100% אחריות לרגשות ולפעולות שלנו.

**
בתחילת השבוע כתבתי על שבעה דברים שכדאי להתמקד בהם.

להתמקד:

1. במה שחשוב.
2. במה שאתה רוצה. אנרגיית "בעד".
3. במה שביכולתך ובהשפעתך.
4. בעניינים שלך.
5. בחצי הכוס המלאה.
6. בהכרות תודה על מי ועל מה שיש.
7. בחמלה לעצמנו ולאחרים.

**
ולא:

1. במה שפחות חשוב.
2. במה שאתה לא רוצה. אנרגיית "נגד".
3. במה שאינו ביכולתך או בהשפעתך.
4. בעניינים של אחרים.
5. בחצי הכוס הריקה.
6. בתלונות, רכילות, ביקורת והתקרבנות.
7. בשיפוטיות, בושה, אשמה והאשמה.

**
אני יכול להתמקד בנושא או אדם מסוימים שחשיבותם לחיי זניחה, ואני יכול להתמקד בנושא או באדם אחרים שחשיבותם לחיי גבוהה הרבה יותר.
אני יכול להתמקד באיך "לחנך" את האישה הזו, או "להחזיר לה", ואני יכול להתמקד בעניינים שלי.
אני יכול להתמקד במייל המסוים הזה, ואני יכול להתמקד בעשרות מיילים אחרים, חמים, אוהבים ולבביים שקיבלתי.

כל שנייה שאני משקיע כאן לא מושקעת במקום אחר.
כל גרם אנרגיה שמוקדש לזה לא מוקדש לדבר אחר.

אני בוחר במה להתמקד ובמה לא.
זה ביכולתי ובאחריותי.

**
"הסרתי אותך מהרשימה כי נשמע שהתכנים פחות רלוונטיים עבורך וחשוב לי לא לשלוח לך סתם.
אם מתישהו תרצי לחזור ולקבל את המסרים, תמיד תוכלי להירשם שוב באתר.
יום נפלא ושבוע מבורך, 
רוני"

בלי כעס, 
בלי דרמה, 
בלי סיפורים,
בלי לבזבז אנרגייה.

הלאה… נקסט…

במה חשוב לי להתמקד עכשיו…?

**
כששאלו אותי איך היה יום ההולדת שלי השנה,
עניתי ש-"הוא היה אחד המרגשים והמהנים שבהם, אם לא ה…".

בעיקר בגלל דברים פשוטים ומדהימים שאת רובם אי אפשר לקנות בכסף:
– מכתב מרגש שקיבלתי מביתי הבכורה,
– זמן משפחה מהנה וטעים במסעדה,
– שעתיים כיפיות בים עם ספר טוב,
– ריצה בפארק על שתי רגליים שעושות את העבודה,
– והמון אהבה ממשפחה וחברים.

לא מובן מאליו.
אשריי.

**
אני רוצה לקנח בציטוט יפהפה שמצאתי בספר The Vortex של אסתר וג'רי היקס.

"Life is about our relationships. You will never find yourself in a point in time when the subject of relationships is not an active part of your now experience, for everything you perceive or notice or know is because of your relationships with something else. Without a comparative experience, you would be unable to perceive or focus any kind of understanding within yourself. Therefore, it is accurate to say that without relationships you could not exist at all."

**

הרשיתי לעצמי לנסות לתרגם את הקטע לעברית (תרגום חופשי):

"החיים הם אודות מערכות היחסים שלנו.
לעולם לא תמצאו את עצמכם בנקודת זמן שבה נושא היחסים אינו חלק פעיל מהחוויה הנוכחית שלכם, 
שכן כל מה שאתם תופסים או שמים לב אליו או יודעים נובע מהיחסים שלכם עם משהו אחר.
ללא ניסיון השוואתי, לא תוכלו לתפוס או להתמקד בכל סוג של הבנה בתוככם.
לכן, מדויק לומר כי ללא יחסים אינכם יכולים להתקיים. "

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לצאת מפגישה או מאירוע.
לשים לב שמצב הרוח שלנו השתנה.
לזכור שמה שאחרים אומרים או עושים הוא רק טריגר ואף פעם לא הסיבה למה שאנו מרגישים.
לחפש בסקרנות את המשפט או הפעולה המסוימים (אולי יותר מאחד) שעוררו את השינוי אצלנו.
לחפש בסקרנות את הנקודה הרגישה שלנו שנלחצה, הופעלה והקפיצה את הרגש שלנו.
לחשוף את הנקודה.
להתבונן בה.
להיות איתה בעדינות.
להתפעל מהקלות והמהירות שבה היא מופעלת.
להקשיב למה היא זקוקה מאיתנו כרגע.
להישאר איתה עוד קצת..

וזהו…

להמשיך הלאה…

**
ולא…
לא להתאמץ לשנות את מה שאנו מרגישים.
לא להלקות את עצמנו על משהו שאמרנו או עשינו.
לא לספר לעצמנו שזה סוף העולם או שזה כלום.
לא לתת לעצמנו ציונים.
לא להאשים את הצד השני.
לא לנתח לעצמנו את הצורה.
לא לחפור את עצמנו לדעת.

חיים מלאים. היום.

היום תיערך אזכרה לאיתי לוי ז"ל, חבר יקר ובן מחזור.
כשישבנו בחצר של ארמוזה, בסוכות לפני שנתיים,
שבועות ספורים לאחר פטירתו של איתי מאירוע לב,
החלטנו לעשות סבב איחולים לשנה החדשה.

הראשון התחיל ב"הכי חשוב בריאות, כל השאר בונוס."
"לא נכון," העיר מישהו, "איתי היה בריא מאוד. איש ברזל.
רק בריאות זה לא מספיק. 
חשוב גם אריכות ימים.
בריאות ואריכות ימים."

יש בזה משהו, הסכמנו.
בריאות ואריכות ימים. 

**
השבוע חגגה אמי יום הולדת 79. 
בחודשים האחרונים היא "מאותגרת רפואית" ומבלה חלק ניכר מזמנה בבדיקות, טיפולים וניתוחים. 
אחד הדברים שאיחלתי לה היה "איכות-חיים בחודשים ובשנים שנשארו".

תוך כדי שכתבתי חשבתי שאני מאחל את זה גם לעצמי.
ולכל האנשים היקרים לי בסביבתי.
בלי קשר לגילם ולמצבם הרפואי.

אנחנו, כולנו, לא באמת יודעים כמה שנות חיים נשארו לנו.
ייתכן שעשרות רבות.
יכול להיות שהרבה פחות.
אין לנו מושג.
החיים הם כאן ועכשיו.

קל למדוד את מספר השנים בחיים.
קשה יותר למדוד את איכות החיים בשנים.

איכות חיים היא הרבה מעבר לרמת ההכנסה, שעות העבודה, מספר הטיסות לחו"ל או גודל הדירה.
איכות-חיים היא הגדרה סובייקטיבית, אישית ומשתנה.

**
עפ"י אנטוני רובינס איכות חיינו היא כאיכות התקשורת שלנו.
התקשורת שלנו, עם עצמנו ועם אחרים, משפיעה על מערכות היחסים שלנו ועל איכות חיינו.
התקשורת שלנו מתחילה במחשבות שלנו ובסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.
פעמים רבות הסיפורים הללו על מה שקורה, שונים מאוד ממה שבאמת קורה.
הסיפורים הללו משפיעים יותר מכל דבר אחר על איך נרגיש ומה נעשה.

זה היה אחד הדברים שסיפרתי לאבי, התחקירן של "פותחים יום",
בשיחה שערכנו לקראת השתתפותי בתכנית.

**
אתמול בבוקר כשהגעתי לאולפן הייתי יותר לחוץ מכפי שקיוויתי שאהיה.
בזמן ההמתנה, דופק מואץ, מספר רגעים לפני עלייה לשידור,
תפס את עיני עמוד מודפס ובו מספר המלצות לאורחי התכנית.

הנה כמה מהן:

1. חשבו מה אתם רוצים להגיד.
ארגנו את מה שיש לכם לומר כך שהחשוב ייאמר בהתחלה,
כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי יהיה הסוף,
ובדרך כלל הוא מגיע מוקדם משתכננתם.

4. דברו את העניין שלכם פשוט.
אם לא תכבירו מילים, הצופים יתחברו ויבינו.
אם תרבו בפרטים, תאבדו את הצופים, ואולי גם אותנו….

6. כשנגמר הזמן, הוא נגמר.
זה לא באחריותנו, זה מוכתב ואין לנו גמישות לשחק איתו.
אל תיכנסו אתנו למאבק על עוד כמה שניות,
זה ייראה רע ובסוף יסתיים לא נעים.

7. פעמים רבות הריאיון נגמר כשעוד לא אמרתם הכול.
זה קורה לכולם, אל תתעצבו.
טלוויזיה היא מהירה ותזזיתית, ולמרות שאנחנו מנסים לתת זמן ונשימה לכל אורח,
בסוף הקצב של המדיה גדול מהקצב הפנימי שלנו.

8. קחו את הסיטואציה בקלות.
עם כל הכבוד לנו, זאת רק תכנית בוקר, במדינה קטנה במזרח התיכון.
זה לא הרה גורל.

נחמד, נכון?
בתור אורח די לחוץ שלא מורגל בסיטואציה הזו,
ההנחיות הללו עוררו בי תחושה נעימה, מרגיעה וסייעו לי "להיכנס לעניינים".

**
אחרי המפגש עברתי שוב על ההמלצות.
הן נראות לי רלוונטיות לחיים, לא רק לתכניות בוקר בטלוויזיה.

נסו לקרוא אותן שוב בדרך קצת אחרת:
החליפו את המילים "ראיון" או "תכנית" במילה "חיים".

נכון, זה לא תמיד עניין של חיים ומוות.
אבל זה תמיד עניין של חיים.

**
בשש הדקות שהיו לי בחרתי לשתף את נועה וירדן, מנחות התכנית,
בחשיבות הסיפור הפנימי שאנו מספרים לעצמנו,
תוך כדי הדגמה של "ארבע דרכים להגיב למסר קשה".

כשמישהו אומר או עושה משהו שאיננו אוהבים, יש לנו לפחות 4 אפשרויות תגובה:
א. שיפוטיות החוצה.
ב. שיפוטיות פנימה.
ג. אמפטיה פנימה.
ד. אמפטיה החוצה.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה משפיע עלינו, 
על התגובה שלנו ועל מה שקורה.
כשאנו משנים את הסיפור שלנו על מה שקורה, 
אנחנו משנים את הרגשות והתגובות שלנו.

יש יותר מתגובה אפשרית אחת למשהו שמישהו עושה ושאיננו אוהבים.
באפשרותנו לבחור בתגובה מסוימת או בתגובה אחרת.
באחריותנו לבחור בתגובה שאנו מעדיפים.

אתם יכולים לצפות בראיון הקצר (6 דקות)
שבו אני מדגים את ארבע הדרכים להגיב למסר קשה.

**
"ארבע דרכים להגיב למסר קשה"
יהיה אחד מהכלים שיוצגו ויודגמו בהרצאת התקשורת המקרבת
שאעביר ביום רביעי הקרוב 5/9 באושילנד כפר סבא.
יהיו שם כלים נוספים, לצד דוגמאות שונות והעמקה בהנחות היסוד העומדות בבסיס הגישה.
ההרצאה מסובסדת ע"י עיריית כפר סבא ותכנית עיר ללא אלימות.

פרטים והרשמה כאן.

**
את הפוסט "פותחים יום" העליתי דקות ספורות לפני שעזבתי את הבית לכיוון האולפן.

בין היתר כתבתי בו: 
"כשאני מספר לעצמי שזה צעד נוסף בדרך ושאין לי מושג איך הוא יתפתח ולאן הוא יוביל, 
זה מעורר בי סקרנות."

בשונה מסיפורים אחרים, הסיפור המסוים הזה מהווה עבורי תזכורת לענווה המעוררת בי סקרנות.

אין לנו מושג.
נדמה לנו שאנחנו יודעים ואנחנו לא.
אין לנו מושג איך דברים יתפתחו ואיזה דרך תיפתח עבורנו עם הצעד הבא.

כשעתיים לאחר התכנית, כשנכנסתי לחשבון הפייסבוק שלי, חיכתה לי הודעה:

"היי רוני. 
מה שלומך? 
ומה שלום אמך?
במקרה הבוקר בזמן הליכה עם מטופל עברתי ליד הטלוויזיה וראיתי אותך מתארח בתכנית הבוקר.
צפיתי רק בחלק ממה שדיברת אבל זה היה נראה מעניין מאוד. 
רציתי לשאול אותך, האם יש אפשרות שתבוא להרצות לצוות שלנו בנושא?"

זו לא סתם הודעה…
זו הודעה שנשלחה על ידי הפיזיותרפיסטית ממרכז השיקום
שטיפלה באמי במשך שבועות ארוכים בחודשים האחרונים 
וסייעה לה לחזור לעמוד על רגליה.

כמובן שאמרתי כן.
זכות גדולה.
הזדמנות להכיר תודה.

אין לנו מושג.
אין לנו מושג איך אנחנו משפיעים ומי רואה אותנו.
אין לנו מושג איך דברים יתפתחו ואיזו דרך תיפתח עבורנו עם הצעד הבא.

המסע ממשיך…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר