תגית: תובנה

נְבוּאַת לוֹחֲמֵי הַשָּׁמְבָּאלָה

"מגיע זמן שבו כל החיים על פני כדור הארץ בסכנה.
כוחות ברבריים מתעוררים ועולים.
מתוך טירוף, מבלי להיות מודעים לדמיון הרב ולחיבור שביניהם, הם משקיעים את הונם בפיתוח כלי נשק הרסניים
ונערכים למלחמת השמדה כוללת באמצעות טכנולוגיות המאיימות להחריב את העולם.
בדיוק בתקופה זו, בה עתידם השברירי של החיים תלוי על חוט השערה, תקום ממלכת השמבאלה.

אל ממלכת השמבאלה לא ניתן ללכת מכיוון שהיא אינה מקום.
היא קיימת בליבם ובתודעתם של לוחמי השמבאלה.
את לוחמי השמבאלה לא ניתן לזהות מכיוון שאין להם מדים, עיטורים או סמלים.
ללוחמי השמבאלה גם אין חלקת אדמה משלהם.
הם נעים תמיד בעומק השטחים של הכוחות הברבריים ההרסניים.

כעת מגיע הזמן שבו נדרש אומץ אדיר מלוחמי השמבאלה, אומץ מוסרי ופיזי.
על מנת לנטרל ולפרק את כלי הנשק הללו,
על לוחמי השמבאלה להיכנס למסדרונות הכוח, למקומות שבהם נלקחות ההחלטות.
לוחמי השמבאלה יודעים שהם מסוגלים לעשות זאת מכיון שכלי הנשק הללו נוצרו בידי בני האדם.
חשוב מאוד לזכור זאת: כלי הנשק נוצרו על ידי תודעה אנושית ולכן הם ניתן לפרק אותם בעזרת תודעה אנושית !

לוחמי השמבאלה יודעים כי הסכנות המאיימות על החיים בכדור הארץ
אינן מגיעות מאלים מרושעים או מכוחות חיצוניים.
הן נובעות מהבחירות שלנו וממערכות היחסים שלנו, בני האדם.
וכעת, לוחמי השמבאלה חייבים להתאמן ולעשות שימוש בשני כלי נשק שונים.
שני כלי הנשק הללו הם חמלה ותובנה (compassion & insight) ושניהם נדרשים.

החמלה נדרשת מכיוון שהיא מספקת לנו את הדלק ומניעה אותנו לפעולה למען היצורים החיים.
החמלה מאפשרת לנו לצלול לתוך סֵבֶל העולם בלי לחשוש ממנו.
כשאיננו חוששים מסבל, דבר לא יכול לעמוד בדרכנו.
אבל החמלה לבדה חמה מידי ועלולה לשרוף אותנו.

לכן נדרש גם כלי הנשק השני, התובנה.
התובנה מאפשרת לנו לראות שהקרב אינו בין אנשים טובים ורעים, שכן הקו בין טוב ורע עובר בכל לב אנושי.
בעזרת התובנה אנו מבינים שאנו מחוברים זה לזה, כמו ברשת, ושכל פעולה המבוססת על כוונה מיטיבה, משפיעה על כל הרשת, ויוצרת השלכות אינסופיות שאיננו יכולים למדוד או לראות.
אבל תובנה לכשלעצמה יכולה להיות קרה מדי והיא אינה מספקת לשימור התנועה שלנו.
לכן אנו צריכים לצידה גם את חומה של החמלה עם הפתיחות לכאב העולם.
שני כלי הנשק הללו נדרשים ללוחם השמבאלה."

*****
הסיפור הזה סופר ע"י ג'ואנה מייסי, אקטיביסטית, סופרת ומורה בודהיסטית, ותורגם לעברית על ידי.
נתקלתי בו לראשונה לפני מספר שנים, ומאז אני חוזר אליו מדי פעם.
ניתן לפרש אותו בצורות שונות ובכוונה הוא נקטע "בשיא המתח" ללא הכרעה.

בכל פעם שאני קורא אותו ונותן לו לחלחל בתוכי, משהו בי מתמלא בהשראה, מתחדד ומתאזן.
הנשימה שלי מתרחבת ומתעוררת בי עוד קצת תקווה.

הוא נוגע בכל כך הרבה ערכים ואמונות שקרובים ללבי:
– כל אחד מאתנו יכול להיות לוחם שמבאלה (או אחד מל"ו הצדיקים).
– אנחנו מוקפים בלוחמים כאלו גם אם אנו מתקשים לראות אותם.
– קריאה לפעולה מתוך אחריות אישית, הכרה בהשלכות העצומות (לטובה ולרעה) של מעשינו ושל כוונותינו.
– ענווה ותקווה – אין לנו יכולת להעריך את השפעתנו ולא הכול ניתן למדוד או להבין.
– חשיבותו של האיזון שבין חמלה ותובנה, של השימוש המתמיד גם בלב וגם בראש.
– האומץ והחוסן המוסרי, הפיזי והנפשי הנדרשים לפעולה מתמדת ב"שטחי מלחמה" תודעתיים ופיזיים.
– חמלה ותובנה הן גם כלים שחשוב לעשות בהם שימוש יומיומי, וגם מיומנויות שיש להמשיך לפתח כל הזמן.

השאלה שהכי חיה בי עכשיו, תוך כדי קריאת הסיפור וכתיבת הפוסט, היא –
האם אני עושה מספיק בתקופה הזו? 
אולי הגיע הזמן להרים הילוך ולעשות יותר?
לאילו מסדרונות ומרכזי כוח אני יכול להכנס באומץ ובנחישות חמוש בחמלה ובתובנה?

ומה אתכם? מה הפוסט הזה מעורר בכם?
אם בא לכם לחלוק איתי מחשבות ותחושות, יעניין אותי לקרוא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
מומלץ לקרוא את "נבואת לוחמי השמבאלה" בשפת המקור באנגלית  ו/או לצפות בג'ואנה מייסי מספרת אותו.

השבוע חגגתי חצי שנה רצופה של תרגול מדיטציה יומי: עשרים דקות ביום, יום אחר יום.

מספר מחשבות ותובנות שחיות בי עכשיו:

א.
מתמטיקה פשוטה:
השקעה של 20 דקות יומיות במשך ששה חודשים רצופים מסתכמת להשקעה של כ60 שעות חיים לכל התקופה או 10 שעות חודשיות למשך חצי שנה.
במונחים של "שבוע עבודה" שבו 5 ימים בני 9-10 שעות עבודה ביום, מדובר בכשבוע וחצי של עבודה.
המספרים הללו קצת הפתיעו אותי.
השקעה קטנה עקבית ויומיומית מצטברת להשקעה גדולה ומשמעותית לאורך זמן.
זמן נחווה כאחד המשאבים החשובים שהיינו רוצים עוד ועוד ממנו.
מה הייתם יכולים לעשות עם עוד עשר שעות חודשיות המוקדשות למשהו שחשוב לכם?

**
ב.
חגיגה:
כיף לתת לעצמך מילה ולעמוד בה.
כיף לקחת על עצמך התחייבות ולהקפיד למלא אותה.
הרבה דברים קרו בחצי השנה האחרונה בעולם, בארץ, בעבודה שלי, במשפחה.
מזג האויר נע מקיץ לסתיו ולחורף שאוטוטו חולף. גלים של קורונה עלו וירדו.
ועם כל "המסביב", לא משנה מה קורה, הצלחתי לתרגל בכל יום את עשרים הדקות שלי.
יש בזה משהו שנותן פרספקטיבה ותחושת יציבות.
זו חגיגה שאינה מובנת מאליה ותזכורת לכך שאנחנו בעלי הבית של עצמנו.

**
ג.
בלי "זיקוקי דינור":
התרגול העקבי הזה לא הפך אותי לאדם אחר.
בזכות התרגולים לא חוויתי הארה, חיבור שמימי או התגלות רוחנית.
אני אפילו לא בטוח שיש בי יותר רוגע, איזון או שלווה משהיו בי לפני כן.
עדיף שהמוטיבציה לתרגול מדיטציה לא תהיה שאיפה או ציפייה לשלוות נפש עילאית או למשהו בסגנון הזה.

**
ד.
הצלחה וכישלון:
כשמתרגלים מדיטציה אי אפשר להצליח ואי אפשר להיכשל.
המושגים הללו לא רלוונטיים.
בדרך שבה בחרתי לתרגל, אני עוצם עיניים, ממקד את תשומת ליבי בנשימה, ומנסה לשים לב לכל מחשבה, רגש או תחושה שעולה.
במהלך תרגול כזה תשומת הלב "בורחת" עשרות או מאות פעמים.
בכל פעם שאני מזהה שאיבדתי מיקוד או שנסחפתי אחר מחשבות, אני חוזר להתמקד בנשימה ולשים לב למחשבות-רגשות-תחושות.
בסשנים מסוימים אני יותר מרוכז ובאחרים פחות.
בחלק מהתרגולים אני חווה שקט, בהירות ורעיונות יצירתיים ובתרגולים אחרים לחץ ותזזיתיות.
התחושה בתרגולים יכולה להיות נעימה יותר או פחות, אך אין לזה שום קשר להצלחה או לכשלון.
מדיטציה היא אימון בתשומת לב.
מהות התרגול היא לנסות לשים לב.
שוב ושוב ושוב.
ושוב.

**
ה.
התקדמות ונסיגה:
כנראה שאם הייתי מקדיש 60 שעות ללימוד שפה חדשה, בישול או גלישת גלים, הייתי משתפר.
לאחר 60 שעות תרגול מדיטציה, אני לא בטוח שהשתפרתי במשהו.
בשונה מתרגולים אחרים שבהם אני מנסה להשתפר או להתקדם ברכישת מיומנות כלשהי, כאן זה פחות מעניין אותי.
התקדמות ונסיגה עלולות להכיל תפיסה של הצלחה וכשלון.
התקדמות בקצב משביע רצון יכולה להיתפס כהצלחה, והתקדמות בקצב איטי מכפי שאנו רוצים יכולה להיתפס ככישלון.
נסיגה יכולה להיחוות ככישלון.

כשאני מתרגל מדיטציה ותשומת לב אינני מנסה להגיע לשום מקום ואני לא מודד שום דבר.
אני מתאמן בלשים לב.

**
ו.
התמסרות:
הבחירה בתרגול מדיטציה יומי היא אקט של התמסרות.
להמשיך לעשות זאת יום אחר יום גם כשלא מקבלים פידבק או שלא בטוחים אם משהו קורה.
כשזורעים זרע באדמה, יכולים לעבור ימים ארוכים עד שמשהו יצוץ ויתגלה.
המחויבות להשקיה היומית היא בלי קשר למה שרואים בעין.
יכול להיות שגם במקרה של תרגול מדיטציה יומי משהו גדל בתוכנו ועדיין לא הופיע.
וגם יכול להיות שלא.

**
ז.
אין מחשבה נייטרלית:
אחת התובנות המרכזיות שהתחדדה לי בתקופה הזו היא שאין מחשבה נייטרלית.
כל מחשבה שעוברת דרכנו משפיעה עלינו בצורה כלשהי ומעוררת בנו משהו.
המשהו הזה יכול להיות רגש, מחשבה או תחושה.
זה יכול להיות בעוצמות חזקות (לדוגמא: פחד, כעס, התרגשות, אהבה) או בעוצמות עדינות שבקושי נרגיש אותן או נבחין בהן.
הקטע הזה מדהים אותי:
אם כל מחשבה משפיעה עלינו, ואנחנו חושבים מאות או אלפי מחשבות במהלך עשרים דקות של מדיטציה,
הרי בפרק זמן של כחצי שעה אנחנו מושפעים מאות ואלפי פעמים.
אם זה המצב בתרגול מדיטציה קצר וסטרילי, הרי שבמהלך כל יום רגיל המלא באינספור אינטראקציות, מפגשים, אירועים וטריגרים, ההשפעות עלינו גדולות וחזקות פי כמה וכמה.
אנחנו ססמוגרף רגיש ומושפעים הרבה יותר מכפי שנדמה לנו או ממה שאנחנו חווים וחושבים.

**
ח.
אנחנו יכולים לבחור:
בכל פעם שאני שם לב למחשבה שעולה בי, אני יכול לבחור האם להמשיך איתה או להניח לה.
לדוגמא:
הבוקר עלתה בי מחשבה על אירוע מחלקה שאני רוצה לקדם בעבודה.
כשאני שם לב למחשבה הזו, אני יכול לבחור "להמשיך איתה" ולהתבונן בסקרנות במחשבה שתבוא אחריה באותו נושא, כמו למשל ליצור קשר עם מפיק אירוע מסוים.
אפשרות שונה תהיה לבחור להגיד לעצמי "מחשבה" ולהתבונן בסקרנות מה קורה עכשיו. באופן הזה אני מתייחס למחשבה כמו לענן חולף ובמקום לעקוב אחריה אני נותן לה להמשיך הלאה ושם לב למה שמגיע אחריה.

המחשבה החולפת היא טריגר.
אנו יכולים לבחור איך להגיב לטריגר הזה.
בכדי לבחור צריך להיות מודע.
בחלק גדול מהמצבים אני "מתעורר" לאחר שניות ארוכות ושם לב שנסחפתי אחר מחשבה מבלי להיות מודע לכך שאני נסחף ומבלי לבחור האם להמשיך איתה או לעצור.
בחיבור לנקודה הקודמת: למרות שאין מחשבות נייטרליות וכל מחשבה משפיעה עלינו, אנחנו יכולים לבחור איך להגיב להשפעות הללו ובכך למזער או להעצים אותן.

**
ט.
טריגר חיצוני וטריגר פנימי:
ויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות") וסטיבן קובי ("שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד") מדגישים את רעיון המרווח שבין הטריגר לתגובה.
כשמישהו אומר לנו משהו אנו יכולים לייצר מרווח בין האמירה שלו לבין התגובה שלנו.
במרווח הזה אנו יכולים לצאת מ"אוטומט" ולבחור את תגובתנו.
בחודשים האחרונים התחדד לי שכשם שאנו יכולים לייצר מרווח בין טריגר חיצוני (אמירה של אדם אחר) לבין התגובה שלנו, כך אנו יכולים ליצור מרווח בין טריגר פנימי (מחשבה-רגש שלנו) לבין התגובה שלנו (מחשבה נוספת או פעולה).
בכל פעם שאנו מגיבים לטריגר חיצוני, אנו למעשה מגיבים לטריגר פנימי בתוכנו שהושפע מהטריגר החיצוני.

**
י.
השפעה אינסופית:
לפני כחצי שנה בחרתי להתחייב לתרגול מדיטציה יומי במשך שנה שלמה בעקבות פסקה שקראתי בספרו של מיכה גודמן "מהפכת הקשב".
כשקראתי את הספר עלתה בי מחשבה שהוא מעניין וזורם וגם שהוא לא מחדש לי יותר מדי.
ועם זאת, משפט אחד בתוכו השפיע עליי מאוד.
בעמוד 132 מיכה גודמן מספר על פגישה עם חברו ועל עצה שהוא קיבל ממנו:
"כדי להבין תשומת לב אתה צריך להתבונן בה באופן חוויתי וישיר, ולשם כך, מיכה, אתה צריך לתרגל מדיטציה."
שמעתי וקראתי על מדיטציה המון בעבר ומעולם לא התחייבתי לתרגול כזה בפני עצמי.
איכשהו, הקריאה בספר עוררה אותי לפעולה ועודדה אותי להתחייב לתרגול מדיטציה יומי.

למה דווקא הספר הזה ולמה דווקא בתקופה הזו? אין לי מושג.
מה השפעת המשפט המסוים הזה על חיי? לא ניתן למדוד אותה, אך היא אינסופית.
משפט אחד בספר מעורר מחשבה אחת שמובילה להתחייבות אחת ולאינספור אדוות של השפעה.

**
יא.
לוגיקה של פוטנציאל בלתי נתפס:

אם לכל מחשבה יש השפעה (אין מחשבות נייטרליות),
ובכל יום נתון אנחנו מושפעים מאלפי מחשבות, משפטים ואירועים,
ולכל מחשבה-משפט-פעולה יש פוטנציאל השפעה אינסופי עלינו ועל אחרים,
אזי כל רגע נתון, אחד מתוך אינספור רגעים, הוא בעל פוטנציאל אינסופי.

אני לא יודע מה אתכם, אותי זה "מעיף", מרגש וממלא מוטיבציה.

**
יב.
בעוד קצת יותר משבוע (יום שני ה 4.4) יוצאת לדרך תוכנית "חיים מלאים" בהנחייתי. 

כל החומרים שנוכחים בפוסט הזה (ועוד…) יהיו שם:
מודעות ותשומת לב.
התמסרות לתרגול ולתהליך.
בחירה.
לקיחת אחריות.
פעולה מודעת.
השפעה אינסופית.
רפלקציה ולמידה.
חגיגה.

ההרשמה תיסגר בקרוב ואתם מוזמנים להצטרף.

אם טרם שמעתם על התוכנית, תמצאו את כל הפרטים בקישור הבא.

אם שמעתם ואתם עדיין מתלבטים, אולי הגיע הזמן להחליט.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– פרטים והרשמה לתוכנית "חיים מלאים" שמתחילה ביום שני ה-4.4.22

לפעמים אתה מבין את החשיבות של משהו שקורה לך או שמישהו אומר לך רק בדיעבד.
אחת הדוגמאות המשמעותיות לכך עבורי התרחשה לפני קרוב לשלושים שנה במהלך השירות הצבאי שלי בשייטת 13.
סיימתי קורס קצינים והתחלתי לעבוד על הכנות למבצע ראשון כקצין המוביל כוח לוחמים.
זה לא היה המבצע הראשון שהשתתפתי בו כלוחם, אבל זו היתה הפעם הראשונה שלקחתי חלק מרכזי בתכנון נוהל הקרב ובהובלתו.
כלוחם, עיקר הזמן במהלך עבודה על מבצע מוקדש להכנת ציוד, השתתפות בתדריכים, בתחקירים ובאימונים.
בין לבין יש לא מעט הפוגות והפסקות.
כקצין, אתה עושה כל מה שהלוחמים עושים והרבה מעבר לכך: תכנונים, תיאומים, הכנת תדריכים, הצגות לדרגים מאשרים ועוד.
בדרך כלל אתה מתעורר לפני כולם, מתרוצץ בלי הפסקה במהלך היום והולך לישון אחרי כולם.
העומס נובע לא רק מכמות המשימות אלא גם מכובד האחריות, מהחשיבות שבתשומת לב לפרטים הכי קטנים ולמגוון גורמים ומרכיבים שיש לקחת בחשבון.
כקצין צעיר ולא מנוסה אני זוכר את התחושה שתמיד חסר זמן, שתמיד יש משהו לעשות שעדיין לא עשיתי ואת הלחץ והחשש שהכוח שלי ואני לא נהיה מספיק מוכנים למשימה.

במהלך ההכנה לאותו מבצע, יומיים לפני תחילתו, כשאני בשיא הלחץ עם המון דברים שלא הספקתי לעשות, המפקד שלי מתעקש שאעזוב הכול לשעה וחצי ואשתתף באימון גופני פלגתי.
ברגע הראשון הופתעתי. לא העליתי על דעתי שזה משהו שהוא יבקש או ידרוש ממני, בטח שלא בזמן כזה.
לאחר מספר דקות, כשהבנתי שהוא לא מתכוון לוותר לי, זה עורר בי המון כעס.
איך הוא מעז להתעקש איתי על הדבר הזה כשאני עסוק במשהו כל-כך חשוב? איך אפשר להשוות בכלל אימון גופני להכנה למבצע??
זה ממש גובל בחוסר אחריות מצידו !!!
בסופו של דבר, עצרתי את ההכנות ויצאתי לאימון הגופני ממורמר ומתוסכל.
שעה וחצי לאחר מכן חזרתי במרץ להכנות.
המבצע יצא לדרך כמתוכנן והתבצע בצורה חלקה ומיטבית.
תחושת חגיגה והקלה גדולה.
אפשר "לרדת מכוננות" ולחזור לנשום …

**
למרות שהערכתי מאוד את המפקד שלי ושהמבצע היה מוצלח, לקח זמן עד שתחושות הכעס והתסכול שהיו לי כלפיו השתחררו.
בפעמים הבאות, זה כבר לא הפתיע אותי כשהוא התעקש על אותם אימונים גופניים.
בהמשך, עם קצת יותר ניסיון ופרספקטיבה, למדתי להבין את החשיבות שבהתעקשות הזו.

התובנה הבסיסית ביותר (חשבתי עליה כבר במקרה הראשון) היא שכושר גופני הוא מיומנות קריטית בשייטת.
במציאות האינטנסיבית של השייטת בכל רגע נתון עובדים על מבצע חשוב ותמיד יש משהו דחוף לעשות שעדיין לא עשינו.
ההתעקשות על ההשתתפות בריצה מדגישה את החשיבות של הנושא הזה.

משהו שלקח לי קצת יותר זמן להבין (למעשה הבנתי אותו די מהר אך לקח לי יותר זמן להודות בו) הוא שאיכות ההכנה שלי למבצע עלתה בצורה משמעותית לאחר האימון הגופני.
העצירה של ההכנה האינטנסיבית והקדשת הזמן לאימון גופני גם שחררה לחץ גופני-נפשי שהיה בי וגם חידדה וריעננה את המחשבה שלי.
לא רק שההכנה לא נפגעה, כנראה שהיא אפילו השתפרה.

האסימון בנוגע לתובנה השלישית והכי משמעותית נפל לי רק בשנים האחרונות:
כשהמפקד שלי מתעקש איתי על אימון גופני כשאני בעיצומן של הכנות למבצע מלחיץ, הוא בעצם משדר לי שעם כל הכבוד ללחץ שלי הוא לא נלחץ מזה כמוני.
בתור מפקד מנוסה שעבר כבר הרבה מאוד מצבים כאלו הוא מאותת לי שהכול בסדר, ושלמרות הלחץ שלי חשוב מאוד גם לשמור על שגרה בריאה ומאוזנת.
רק בדיעבד הבנתי שהחיוך המעצבן שלו וההתעקשות שאעצור את ההכנות ואצא לאימון גופני לא מביעים זלזול או חוסר אחריות, אלא להיפך:
הם מחווה עוצמתית, מרגיעה ומחזקת של הבעת אמון וביטחון בי, ביכולות שלי ובהכנות שכבר עשיתי.
בהקפדה הזו הוא למעשה שומר עלי ועוזר לי לשמור על שגרה בריאה, על איזון ועל פרופורציות.

**
העצירה לאימון גופני היא דוגמא ל"עוגן של שגרה" המוטבע עמוק בתרבות הארגונית ובמציאות האינטנסיבית של השייטת.
כשלוחמים יוצאים לאימון גופני אף אחד לא מסתכל על זה כעל מותרות או כבזבוז זמן, אלא כעל משהו לגיטימי וחשוב מאוד.
סביר מאוד להניח שאלמלא המפקד שלי היה מתעקש איתי, לא הייתי מפתח לעצמי (ובהמשך גם לפקודים שלי) את היכולת והלגיטימציה לעצור ולצאת לריצה.

כיום, העבודה היומיומית העיקרית שלי היא בסביבות ארגוניות אינטנסיביות, דינמיות ומרובות לחצים.
בשונה מהשירות הצבאי, בדרך כלל לא מדובר במבצעים היכולים להגיע למצבים מסכני חיים, אלא בפרויקטים עסקיים ובתהליכים ארגוניים.
הדבר המעניין הוא שלמרות שהעיסוק שונה מאוד, תחושות הלחץ, האינטנסיביות והשחיקה דומות.
בחודשים האחרונים התחדדו לי ארבעה עוגנים של שגרה המתאימים לסביבות הארגוניות והעסקיות שבהן אני עובד:

1. עוגן החגיגות (תשומת לב להצלחות, שמחות ודברים שאנו שבעי רצון מהם)
2. עוגן הכאבים (נוכחות עם קושי, עצב וכאב)
3. עוגן הכרת התודה (עצמית ולאחרים)
4. עוגן הלמידה (מתוך העשייה והחוויה)

כל העוגנים הללו מצריכים עצירה והפניית קשב אליהם.
כל אחד מארבעת העוגנים הללו הוא גם לגיטימי וגם קריטי, הן ברמת האינדיבידואל והן ברמת הארגון.
בשונה מהעוגן של האימון הגופני בשייטת, ארבעת העוגנים הללו אינם מוטמעים באופן עמוק בתרבות הארגונית ובתפיסה האישית של מרבית הארגונים והמנהלים שאני עובד עימם.

רוצים לשמוע על זה יותר? כתבו לי כמה מילים ואולי אקדיש לכך את אחד הפוסטים הבאים.
רוצים לפתח את העוגנים הללו בארגון שלכם? צרו איתי קשר…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איך תקראו ל:

– קריאת ספר במשך עשרים שעות
המביאה למחשבה חדשה אחת בלבד?

– הקשבה עמוקה למישהו במשך שעה שלמה
המביאה להבנה של משהו אחד שלא הבנו עליו או עלינו?

– תשע שעות של דיוני הנהלה הממוקדים בהתבוננות ורפלקציה
אשר ניתן לסכם ברעיון מרכזי אחד בלבד שהתחדד?

**
רבים יקראו לזה חוסר אפקטיביות או מותרות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.
רבים מאמינים שאם אין החלטות מעשיות או צעדים מידיים לביצוע,
זה בזבוז זמן או חוסר מקצועיות.

אני מאמין שבכל אחד מהמקרים הללו, יש פוטנציאל עצום, לפעמים משנה חיים,
המחכה להשתחרר, להישמע, להיראות.

**
מחשבה:
יכול להיות שמעבר לכך שזה לגיטימי לקחת את הזמן ולהשקיע את תשומת הלב בפעילויות הללו,
ומעבר לכך שאנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו,

אולי אפילו… היום יותר מתמיד…אנחנו לא יכולים שלא להרשות את זה לעצמנו … ?

חיים מלאים. היום.