תגית: תקווה

בתקופה האחרונה אני מרגיש סוג של עייפות-כבדות-מועקה מתמשכת, שבאה, הולכת ושוב חוזרת.
תחושה שנמצאת שם כל הזמן, ברקע או בקדמת הבמה, שאינה נובעת מחוסר שינה או מעומס יתר של עבודה.
היא יותר תוצר של מורכבות ואינטנסיביות שנמשכים כבר תקופה ארוכה מאוד.
אני חווה את זה לא אחת בתוכי, וזה גם עולה כל הזמן בשיחות ובמפגשים עם אנשים סביבי.
יכול להיות לזה גוון של ייאוש זוחל שהולך ומשתלט בהדרגה ובהתמדה,
של פחד, חשדנות וחוסר אמון שמחלחלים ומתגברים,
או של תסכול מתמשך, חוסר אונים ומחשבות שמה שנעשה, לא באמת ישנה את המצב.

בשבוע שעבר נתקלתי בפוסט של אסף סטי אל-בר שמתייחס לתחושות הללו ונותן להן שם – "חוסר אונים נרכש".
מאז, כבר עשרה ימים שאני מסתובב עם המושג הזה, מרגיש שהוא מעורר בי תנועה חדשה ומזרים בי עוד ועוד חיים.

אז מה זה בעצם "חוסר אונים נרכש"?
המונח "חוסר אונים נרכש" נטבע לראשונה על ידי הפסיכולוגים מרטין זליגמן וסטיבן מאייר בשנות ה-60.
הם גילו בתהליך מחקרי מדעי כי בעלי חיים ובני אדם יכולים ללמוד להיות חסרי אונים.
חוסר אונים נרכש הוא מצב שבו אנחנו לומדים להאמין שאין לנו שליטה על מה שקורה, גם אם יש לנו.
זה מין מנגנון פנימי שהמוח שלנו מייצר אחרי שחווינו שוב ושוב כישלונות, תסכולים ואכזבות.
במילים פשוטות זו האמונה שמה שאנחנו עושים לא משנה, שאין קשר בין הפעולות שלנו לתוצאות שאנו משיגים.
הדגש פה הוא על כך שזו מיומנות נלמדת (לכן קוראים לזה "נרכש") ולא גזרת גורל.

זה בדיוק מה שקורה לנו היום, בכל כך הרבה תחומים:
– במצב הפוליטי: "מה הטעם לצאת להפגנה? גם ככה כלום לא משתנה."
– ביוקר המחיה: "למה לנסות להתמקח? המחירים תמיד יעלו."
– בתחושת הביטחון: "כבר אי אפשר להאמין שמישהו דואג לנו באמת."

אחד הדברים המרתקים בהקשר של חוסר אונים נרכש הוא שאנחנו יכולים להיות בעלי תחושת מסוגלות גבוהה במימדים מסוימים בחיינו (לדוגמא – בעבודה או במשפחה),
ועם תחושת חוסר אונים נרכש במימדים אחרים (לדוגמא – בלימוד מתמטיקה או בהשפעה על המצב במדינה).

הסכנה הגדולה ביותר של חוסר אונים נרכש היא שיתוק פנימי.
כשאנחנו מאמינים שאין ביכולתנו לשנות דבר, אנחנו מוותרים מראש.
זה לא רק מונע מאיתנו להתקדם – זה גם משפיע על מערכות היחסים שלנו, הקריירה שלנו ועל חיינו.
במקרים חמורים יותר, חוסר האונים הנרכש יכול להוביל לחרדה, לדיכאון ואפילו למחלות פיזיות.

חשוב להבין שלמרבה הצער יש מי שמרוויח מהתחושה-אמונה הזו שאנחנו לא יכולים לשנות דבר.
כשאנחנו שקועים בחוסר אונים, קל יותר להסיח את דעתנו,
לשמר את הכוח של מי שנמצא בעמדות השפעה, לקדם אג'נדות ולמנוע מאיתנו להתאחד ולפעול.
הפחד והייאוש משמשים לעיתים ככלים – כי חברה מפורדת ומיואשת היא חברה שקל יותר לשלוט בה.

הבשורה הטובה היא שחוסר אונים נרכש אינו גזרת גורל.
זוהי מיומנות נלמדת, ולכן אפשר גם להחליש ולשחרר אותה.
הנה שלושה צעדים שעשויים לעזור:

1. להכיר בכך שזו מיומנות מחשבתית-רגשית נלמדת.
חשוב להבין שמה שאנו חווים הוא לא עובדה אלא דפוס מחשבתי-רגשי שנרכש.
את הדפוס הזה ניתן לאתגר, להחליש ולסדוק.
כשעולה מחשבה כמו "אני לא יכול" או "זה בטוח לא ישנה",
אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו שזו רק מחשבה (לא עובדה) ולבדוק:
"האם אני בטוח שזה נכון?", "מה יקרה אם אנסה?", "מה עשיתי לאחרונה שכן השפיע ושינה?"

2. להתגבר על חוסר האונים באמצעות פעולה:
עשייה היא תרופת נגד יעילה לחוסר אונים.
כדאי להתחיל בצעדים קטנים.
הצעדים הקטנים הללו ייצרו תנועה חדשה.
במצבים כאלו עצם ביצוע הצעד חשוב יותר מגודל הצעד,
כיון שהוא מוציא אותנו מפסיביות לאקטיביות.

הנה כמה דוגמאות לפעולות שקוראים של הבלוג הזה כתבו לי שהם עושים בתקופה האחרונה:
אפיית עוגות לחיילים, אמירת תהילים יומית תוך מיקוד בנזקקים השונים,
תמיכה נפשית ולוגיסטית במשפחות שזקוקות לזה, עזרה לנשות מילואימניקים,
השתתפות בהפגנות ובעצרות תמיכה.
אחת הפעולות שלי השבוע היתה לנסוע שוב למעגל שיח בכיכר החטופים.
ישבתי במעגל של ענבל צח, בת דודתו של טל שוהם החטוף.
טל נחטף בשביעי לאוקטובר מקיבוץ בארי עם אשתו, שני ילדיו ועוד שלושה בני משפחה.
כולם מלבדו חזרו בעסקה לפי כשנה. ממנו אין אף אות חיים מאז.
כמה זה כבר משנה שאני יושב במעגל הזה? זה באמת מה שיחזיר אותו?
זה משנה.
זה מחזק את המשפחות. את ענבל שמקדישה את חייה בשנה האחרונה לזה.
זה עוזר כשעוד אנשים זוכרים את טל, חושבים עליו ושומרים עליו בתודעה.
וזה משפיע מאוד עלי כמובן. עשייה היא ההיפך מחוסר אונים.
אני את החלק שלי אעשה, בלי קשר לתוצאה הסופית שתקרה או לא תקרה.

3. לייצר סביבה מרימה ותומכת:
חפשו אנשים ומקורות מידע שיכולים לחזק אתכם ולהזרים לכם אנרגיה מיטיבה.
מפגש עם חברים, שיחה תומכת והשתתפות בפעילויות שונות הן כמה דוגמאות.
כשמצטרפים לפעילות עם אנשים אחרים, התחושה היא שאנחנו לא לבד.
חיבור כזה יוצר תנועה חדשה, שמתחילה להשפיע לא רק עלינו, אלא גם על סביבתנו.

**

ניתן לצאת מתחושת חוסר אונים נרכש בהחלטה אחת ובצעד אחד.
לבחור לעשות, ואז לקום ולעשות.
פחות משנה מה, העיקר לעשות.

את הצעד הקרוב שלי אני בוחר לעשות מחר, יום ו' 22.11 בירושלים, בעוד משמרת של 101.
יושבים בשקט בחולצה לבנה, ללא התלהמות וצעקות, ללא שלטים, ללא קריאה פוליטית כזו או אחרת.
תמיכה אנושית קרובה באמהות החטופים, נוכחות והקשבה לתחינת הלב שלהן להחזרת ילדיהם.
יש עוצמה אדירה בישיבה שקטה ונחושה כזו של מאות אנשים, והלוואי הלוואי שכבר מחר נהיה אלפים.
יום שישי הקרוב – 10:15 תדריך בשער הכניסה לקמפוס גבעת רם, 11:00-14:00 משמרת.
אפשר להירשם בטופס הבא שבו תמצאו גם קישור להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ.
מעוניינים בהסעה? פנו לעידית ב- 0524398991, אולי יש מהאזור שלכם.

מה אתם אומרים? תצטרפו אלי ואליהן?
אם תהיו שם, בואו להגיד שלום ולתת חיבוק.
יהיה נחמד להיפגש "בעולם האמיתי" שמעבר למיילים ולרשתות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול בערב יצאתי עם משפחתי לטיול לאור ירח מלא בנחל חוורים שליד מדרשת בן גוריון.
בנסיעה דרומה לכיוון מצפה רמון כשהירח העגול התחיל לטפס בשמיים,
התחילו דיווחים ברדיו על החיסול לכאורה של סינוואר, בשלב שזה לא היה ודאי עדיין.
בתוך הנחל, כשמשני צידנו נקיק תלול והירח המלא מאיר את סלעי החוואר,
אמר אחד החברים "החייל שחיסל את סינוואר בטח גאה מאוד" וכולנו הסכמנו איתו.
שניה לאחר מכן עלתה לי תפילה שהלוואי שבקרוב יהיו גם חיילים שיתגאו בהחזרת עוד ועוד חטופים.
בדרכנו חזרה צפונה, על כביש 40 החשוך, שמענו את הידיעות העצובות על מותם של 5 לוחמי סיירת גולני.
דקות לאחר מכן, כחצי שעה לאחר חצות, עצרנו בצומת בית קמה לארוחת לילה מפנקת,
והתענגנו על בורקס טרי וחם עם אריסה חריפה, רסק עגבניות וביצה קשה שבדיוק יצא מהתנור.

השעות הללו הן תזכורת והמחשה למעברים החדים ולחיים המלאים והמורכבים שאנו חווים עכשיו.
תזכורת שמגיעה עם הכרת תודה ושמחה על הזכות והיכולת לטייל עם משפחתי ולהנות מבורקס טעים,
בזמן שכל כך הרבה אנשים ומשפחות נמצאים עכשיו במקום אחר ולא יכולים לעשות זאת.

**
אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בשיתוף של שלושה ציטוטים שאספתי בימים האחרונים.
כל אחד מהם נוגע בי בדרכו.
שניים מהם מדברים על תקווה,
השלישי הוא תזכורת חשובה ליכולת הבחירה שלנו ולתרגול אינסופי של חיים.

דוד גרוסמן כותב על תקווה (חלק מתוך נאום שנשא בעבר):

"ואפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר.
לעבר מציאות שעדיין איננה קיימת, שרובה עשוי ממשאלות לב. מדמיון.
העוגן נזרק ונאחז בקרקע העתיד, והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו.
זה מעשה אופטימי:
היכולת להשליך את העוגן הדמיוני אל מעבר לנסיבות המוחשיות והשרירותיות מעידה על כך
שבנפשו של האדם שמעז לקוות יש עדיין מקום אחד שהוא חופשי.
מקום שאיש לא הצליח לדכא אותו, ולא לזהם."

**
יונתן שמריז ממארגני טקס המשפחות אמר במהלך נאומו בערב הזיכרון לאירועי ה7.10:

"אני מאמין שמתוך ההריסות והחורבן, מתוך התופת, קם כאן דור חדש.
דור שמאמין בנו, בחברה ישראלית מתוקנת ומאוחדת, דור שמאמין ברוח הישראלית.
דור שישקם את ההריסות ויבנה כאן מדינה טובה יותר, ערכית יותר,
מדינה שבה רודפים את האמת, מקדשים אותה ולא מרפים ממנה.
מדינה שנשענת על ערבות הדדית, שעושים בה הכול בשביל החברים שלנו,
עושים הכול בשביל להחזיר 101 חטופים וחטופות, שנמצאים במנהרות חמאס.
מדינה שנהיה גאים לגדל בה את הילדים שלנו,
מדינה משגשגת לעם היהודי ולכל מי שקשר את גורלו אלינו".

**
קרול וילסון, מורה לבודהיזם כותבת ומזכירה:

"ועל אף שראיתי את זה אלפי פעמים,
עדיין לא קל לי לקבל את העובדה שהסבל איננו אודות השינוי כשלעצמו.
הסבל, אם יורדים ישירות ללב העניין, הוא אודות התגובה שלי לשינוי;
הוא טמון בהכחשה שלי, בחוסר הקבלה שלי, בסרוב שלי לחוש כאב או אובדן."

**
התקווה ויכולת הדימיון של גרוסמן,
האמונה, העוצמה והנחישות של שמריז,
הבהירות הצלולה, המשמעת והבחירה של וילסון,
הן כולן אבני בניין מרכזיות בחיים שהולכים ומתהווים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע הזה היה רגשי ומורכב מאוד עבורי.
עניינים אישיים התערבבו עם אירועי ה 7.10 והאבל הלאומי.

ביום ראשון השבוע, 6.10, מלאו 90 שנה להולדתו של אבי ז"ל.
באותו יום בדיוק השתתפתי בהלווית אביה של חברה לעבודה,
רופא מוכר, מוערך ואהוב בשיא הקריירה המקצועית שלו שנפטר באופן מפתיע בגיל 65.
כל כך עצוב להיפרד ממישהו קרוב בשלב כזה בחיים, במיוחד כשזה מגיע באופן לא צפוי וללא הכנה.
מכל ההספדים של בני המשפחה והחברים לעבודה הכי נגע בי ההספד של בנו הבכור, אחיה של חברתי לעבודה.
תוך כדי שהקשבתי לו מספר בקול רוטט ובעיניים דומעות על הקשר שלו עם אביו,
הוצפתי במחשבות ורגשות על הקשר שלי עם אבי, ועל הקשר שלי עם ילדיי.
כשאני מדמיין איזה קשר אני רוצה עם ילדיי,
אז ההספדים ששמעתי בהלוויה הם בהחלט באזור של מה שאני מאחל לעצמי.
אולי ניתן למצוא נחמה מסוימת במחשבה שלא כל אחד זוכה לקשר שכזה ושהם זכו.

לאחר ההלוויה נסעתי לבית העלמין בכפר סבא שבו קבור אבי ז"ל.
תוך כדי ניגוב המצבה, מילוי מים בכד החרס והנחה של ענף ירוק, התחדדה לי התובנה הבאה:

בכל רגע החיים עלולים להשתנות מקצה לקצה ורוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.

הסתכלתי סביבי וראיתי ש מרבית "השכנים" של אבי נפטרו לאחר גיל 80.
מהבחינה הזו אבי שנפטר בגיל 76 היה חריג יחסית. הוא הוריד את הממוצע של "שכניו".
למרות שהרשתות, החדשות ותשומת הלב שלנו נוטות להתמקד בטרגדיות ובאסונות,
המשקל הסגולי של האירועים הללו בעולם נמוך משמעותית מהכיסוי התקשורתי שהם מקבלים.

מכיון שבכל רגע הכול יכול להשתנות,
חשוב להיות עוד היום עם האנשים החשובים לנו ולהקדיש זמן לדברים החשובים בחיינו.
אם נחיה בצורה כזו בכל יום, אז גם אם מה שאיננו רוצים שיקרה יתרחש (וזה עלול לקרות..),
לפחות נהיה שלמים עם הדרך ונספיק להנות ממה שהיה עד כה.
בשנים האחרונות רועי בני ואני מקפידים לצאת ביחד לטיול קיץ מתגלגל בן כשבוע.
התחלנו עם זה כשרועי היה בכיתה ב' והקפדנו לעשות זאת מאז בכל שנה ושנה, 8 שנים ברציפות.
השנה, בגלל האירועים הבטחוניים והחום הכבד של אוגוסט, החלטנו לדחות את הטיול.
היה לי ברור שאני לא רוצה לוותר על זמן האיכות המופלא הזה, אבל לאור המצב לא הייתי בטוח אם ומתי נצא.
לפני מספר ימים רועי שאל אותי אם אנחנו יוצאים לטיול בסוכות.
עניתי לו משהו בסגנון "כן, אפשר.." כשמצד אחד אני רוצה ומצד שני לא ממש מתחייב.
במהלך ההלוויה, תו"כ הקשבה להספד היה לי ברור שרועי ואני הולכים לעשות את זה בקרוב.
אנחנו הולכים ליצור לעצמנו גם השנה את החוויה המשותפת הזו ואת הזמן ביחד.

לצד ההכרה בכך שבכל רגע הכול יכול להשתנות, יש דבר חשוב לא פחות שכדאי להפנים:
רוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.
אביה של חברתי לעבודה נפטר בגיל 65 כשאמו בת ה91 עדיין בחיים, צלולה ובריאה.
65 זה החריג היוצא מהכלל ו80-90 זה הכלל.

השילוב הזה של "זה עלול לקרות בכל רגע" + "מרבית הסיכויים שזה לא יקרה",
הוא שילוב המאזן בין ענווה באפסיות שלנו והכרה בארעיות החיים,
לבין הימנעות מייאוש או מפסימיות וקריאה לחיות חיים פרואקטיביים, משמעותיים ושמחים.

התנאים אף פעם לא מושלמים.
בכל רגע נתון יש משהו לחשוש ממנו או לדאוג לו.
ובכל רגע נתון יש גם משהו משמח שאינו מובן מאליו שניתן להוקיר.

אם משהו יקרה מחר, נעשה כמיטב יכולתנו להתמודד.
בינתיים, ביום ועוד יום שעוברים, לצד הדאגה והקושי יש גם הרבה סיבות לשמחות, לחגיגות ולהכרת תודה.

יש משהו טרגי באירוע לא צפוי שמתרחש בגיל צעיר וקוטע את החיים.
לא פחות טרגי זה לחיות שמונה או תשעה עשורים מבלי להנות מהדרך, להודות על מה שיש ולחגוג את החיים.

גמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול עשינו בעבודה הרמת כוסית וירטואלית לקראת ראש השנה.
בחדר בפ"ת היו קרוב למאה אנשים, ועל קו הטלפון-וידאו עוד מספר דומה.
התחלנו מכמה מילים של גלעד שגיסו אבינתן אור חטוף בעזה.
בזמן שגלעד סיפר על גיסו ובירך לקראת השנה החדשה מבטו של אבינתן ננעץ בנו מבעד לשקף המוצג.
בחדר שעד לפני כמה דקות היה רועש ומלא בצחוקים, דיבור על עבודה ושיחות חולין היתה דממה.
כולנו הקשבנו גם לגלעד וגם התכנסנו בעצמנו למחשבות ולתחושת האישיות שצפו לכל אחד מאתנו.
כמה מהעובדים שהגיעו בבוקר למשרד היו חסרים, כי בצהריים הם הוקפצו צפונה והצטרפו לצוותים שלהם.
גיל, רס"ן במילואים, שהיה השנה בצבא יותר משהיה בבית או בעבודה, הצליח להגיע והיה איתנו.
דוד, קצין שיריון שנמצא עכשיו בצפון, הצליח להתחבר לכמה דקות בטלפון ולאחל שנה טובה מהשטח.

ואז, אורטל ונופר הוליכו אותנו בעזרת שיר מקסים ומצגת מרגשת דרך עשרות לידות וחתונות שחווינו השנה,
ביניהם תמונה טריה במיוחד, מהגר שילדה ממש בשעות האחרונות.
כל לידה, כל חתונה, עולם ומלואו.
עשרות התחלות חדשות, כוחות עוצמתיים של בריאה והתחדשות.

את המפגש חתם איתי מנהל הארגון.
הוא בחר להביא את שירו של אריק איינשטיין "אולי צריך לתת לזה עוד זמן"
וסיפר שאריק כתב את השיר לאחר תאונת דרכים קשה ותקופת החלמה ארוכה.

אריק מתחיל את שירו עם שני בתים ראשונים:

"החיים עוד לא חזרו למסלולם,
הפצעים עדיין לא הגלידו,
אולי זה יישאר כבר לעולם,
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו

השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן
הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם
עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים
אבל משהו בלב זועק אל השמיים"

ומסיים עם בית שלישי:

"יום אחד ראינו אור בקצה המנהרה
נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה
התקרבנו לאיטנו מסרבים להאמין,
מלאכים עמדו בפתח שרים אשרי המאמין"

המילים הללו שנכתבו בשנת 1982,
מרגישות בימים הללו כל כך רלוונטיות, מרגשות ונוגעות.
הפצעים, הזעקה, חוסר הוודאות, המנהרה והאור (איזה שילוב מילים מצמרר),
לצד העולם שממשיך כמנהגו, השמש והגשמים.

מרגש לצפות בביצוע של אריק איינשטיין ויצחק קלפטר האגדיים שכבר אינם איתנו,
ובביצוע המחודש של ברי סחרוף שחודר עמוק ללב עם הזעקה שלו.

חצי השעה הזו של הרמת הכוסית הוירטואלית היתה מיקרוקוסמוס של החיים בשנה האחרונה.

אני נוהג לסיים את כל הפוסטים שלי בצמד המילים "חיים מלאים".
חיים מלאים הם חיים של לידות ושל מוות, התחלות וסיומים, עצב ושמחות, אבל וחגיגות.

בחיים אין את החלק האחד ללא החלק השני.
זה תמיד היה כך ותמיד יהיה כך.

כמאמר השיר, לפעמים צריך לתת לזה עוד זמן.

להחזיק מעמד.
להמשיך להחזיק כוונה ותקווה.
לעשות את העבודה שלנו ולהיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם.

מי ייתן והשנה הקרובה תהיה שנה טובה, מלאה ומבורכת,
עם הרבה יותר ריפוי, שלווה, חיבור, תקווה, שמחות וחגיגות,
והרבה פחות מלחמה, סבל, ניכור, אבל, עצב וייאוש.

בתפילה לשלומם של כל החיילים, להחלמתם של כל הפצועים, לחזרתם של המפונים לבתיהם,
ולשובם במהרה ובשלום של כל החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם.

שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

במוצ"ש האחרון נסעתי עם משפחתי לכיכר החטופים.
זה היה ערב קורע לב.
הדוברים, בני משפחות החטופים, זעקו את תחינתם ואת כאבם,
כמו חיות פצועות שנלחמות על הגורים שלהן.
לצדנו היו כמה אלפי משתתפים, רק אלפים בודדים באירוע כל כך עצוב וטרגי.
בדרך חזרה הביתה התחילו להגיע השמועות על חילוץ שש הגופות,
וכמה שעות מאוחר יותר התפרסמו תמונותיהם של כרמל, הרש, עדן, אלכסנדר, אלמוג ואורי זכרונם לברכה.

בתוך פחות מ-24 שעות חזרנו להשתתף בהפגנת הענק בבגין,
כשהפעם אנחנו חלק ממאות אלפים ולא מאלפים בודדים.
להפתעתי, דווקא באותו לילה ובבוקר שלמחרת חוויתי נפילה במצב רוחי:
הרגשתי חשש, עייפות גדולה וייאוש מחלחל שההפגנה הגדולה הזו היתה רק אירוע נקודתי,
שמהר מאוד תשומת הלב תעבור למשהו אחר, שגם העניין הזה יחלוף ויישכח,
ושכל המאמצים להחזרת החטופים ולשיפור המצב לא ישנו דבר.

ואז, מתוך המקום השפוף הזה נזכרתי בג'וליה קמרון ובחוזה שלה עם אלוהים.
ג'וליה קמרון (שכתבה עשרות ספרים ומחזות) מתארת בספרה "דרך האמן" את שגרת העבודה שלה:
שגרה יומיומית של עשייה-כתיבה שהיא דבקה בה גם כשאין לה חשק או השראה,
וגם כשהיא לא בטוחה אם מה שהיא כותבת מעניין, איכותי או מקדם אותה.
היא קוראת לזה "חוזה עם אלוהים", חוזה שלפיו "אני אדאג לכמות, אתה תדאג לאיכות."
במקרה של ג'וליה זו יכולה להיות כתיבה יומית של 1000 מילים לספר חדש שהיא עובדת עליו.
החוכמה היא "להופיע" בכל בוקר ולעשות את העבודה שלנו, באשר היא.
ב"חוזה עם אלוהים" אנו מתחייבים למלא את חלקנו,
גם אם איננו בטוחים במה שאנו עושים או אם זה משנה משהו.
אנו מתמקדים במה שבשליטתנו ולוקחים עליו אחריות,
תוך תקווה ואמונה שכוחות נוספים (אלוהים, העולם, אנשים אחרים) ידאגו לשאר.

**
אני מוצא משהו משחרר ומרים ב"חוזה עם אלוהים" של ג'וליה.
התפקיד שלה הוא להופיע ולעשות את העבודה שלה.
היא לא יודעת לאן זה מוביל והיא לא מתעסקת בזה.
באופן דומה, גם אני רוצה לעשות חוזה עם אלוהים או עם היקום.
ואולי בעצם זה חוזה עם עצמי.
אני אדאג למה שבאחריותי ו"הוא" ידאג לשאר.
בתחילת המלחמה עם כל הלחץ של הימים הראשונים והקירבה של כפר סבא לשטחים, 
רצתי לעשות רישיון לנשק ורכשתי לעצמי אקדח חדש.
חשבתי לעצמי שאני, את החלק שלי אעשה.
אינני יודע אם זה יספיק או לא, אבל את החלק שלי אעשה.
אני מתעסק במה שבשליטתי ובאחריותי,
ולא בוחר את פעולותיי על בסיס חישובים עתידיים או תוצאות מובטחות.

בחודשים האחרונים, כשאני מגיע עם משפחתי במוצ"ש לכיכר החטופים אני עושה זאת כי אני רוצה,
וכי זו דרכי להביע תמיכה במשפחות היקרות, ולא כי אני בטוח שזה ישנה או יעזור.
אני יוצא להפגנה כי חשוב לי לתרום את חלקי ולהפגין נוכחות ברחובות.
אני שמח על הבחירה שלי וגאה בפעולה שלי,
גם כשאיני בטוח אם ועד כמה זה ישנה.
אני אדאג לחלק שלי.

**
יש משהו לא טריויאלי בלהסכים להיות אחד מתוך רבים,
לעשות את העבודה שוב ושוב, מכל הלב ובנפש חפצה,
מבלי לדעת אם ועד כמה זה משנה.

במורכבות שבה ההבנה שלי מוגבלת,
אני גם רוצה להישאר פתוח גם לאפשרות של הפתעה לטובה,
שיום אחד דברים ישתנו ופתאום דברים ייראו אחרת.

אני כבר מספיק מנוסה בכדי לדעת שאני לא יודע הכול,
ושמה שנראה דמיוני או בלתי אפשרי יכול במהירות להפוך למציאותי ויומיומי.
זה נכון לשני הכיוונים – גם לכיוון הרצוי והמשמח וגם לכיוון הלא רצוי והמלחיץ.
ולפיכך, אין זה מתפקידי לחשוב יותר מדי קדימה ולנסות לחזות ולנחש.
עלי להופיע, לתרום את חלקי ולעשות את העבודה שלי.

**
במקרה של ג'וליה קמרון העבודה היא כתיבה יומית, אבל מהי בעצם העבודה שלנו בתקופה הזו?
זו שאלה חשובה שכל אחד צריך להשיב עליה לעצמו.

אני רוצה לעשות את העבודה שלי במשפחתי, בארגון שלי באינטל ובמדינה שלי.
במשפחה שלי אני רוצה להמשיך להיות שם עבור בני משפחתי,
לתמוך בהם ולהוות דוגמא אישית חשובה ומיטיבה.

באינטל אני רוצה למלא את תפקידי,
לפעול לטובתם של העובדים והמנהלים בארגון, לסייע כמיטב יכולתי בתקופה מורכבת שהארגון עובר כרגע.

במדינה אני רוצה לתמוך במשפחות החטופים, להשמיע את קולי,
לתמוך אקטיבית בדברים שאני מאמין בהם ושאני רוצה לקדם.

בעזרת הכתיבה שלי (שהפוסט הזה הוא חלק ממנה) אני רוצה להרבות טוב,
לעודד תקווה וקירבה, להוות דוגמא אישית להחזקת מורכבות ולאי-התלהמות.

זה המקום שאני נמצא בו כרגע,
זה המקום שאני רוצה להיות בו,
והיום זה יום מעולה להופיע ולעשות את העבודה שלי.

תצטרפו אלי..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

למילים יש כוח.
הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע.

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

**
ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו":

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות, קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר.
לפני המשבר הייתי מתוקה יותר –
בפנים הייתי שיפוטית ומלאת טינה וכעס, אבל כלפי חוץ הייתי בהחלט מתוקה מאוד.
אני חושבת שכיום אני באמת ובתמים יותר חומלת, פחות שיפוטית ונוטרת,
ובפירוש רצינית פי כמה בכל הנוגע לגבולות."
….
"הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות,
ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם."

תודה לברנה בראון על הבהירות הזו ועל החיבור החשוב של גבולות, אחריות וחמלה.
אפשר לנשום לרווחה: לא רק שאין סתירה ביניהם, הם מעצימים ומשלימים זה את זה.

**
יהודה עמיחי כותב בשירו "זכרו והזכירו":

"..
זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות"

אני אוהב את הדגש של עמיחי על לזכור ולהזכיר, במיוחד במצבים שבהם קל לשכוח.
הקריאה בשיר מעוררת בי אבל וכאב על מה שהיה (או שהיינו) ואיננו עוד,
והיא גם מעלה בי תקווה:
כשם שהאגרוף התהווה מתוך יד שהיתה פעם פתוחה,
כך יד פתוחה יכולה להתהוות מתוך אגרוף שעכשיו קפוץ.

**
בשירה "קשר" כותבת מיטל חודורקובסקי:

"לא על קירות מערה
צריך אדם לכתוב את
סיפורו,
אלא על עור התוף של
אחרים, המקשיבים
לכל הדברים הכואבים".

המילים של מיטל מזכירות לי את כוחה של חברות תומכת, של הקשבה ושל ביחד.

מתחשק לי להוסיף לשורה האחרונה בשיר מילה אחת,
שגם היא חלק חשוב, משמעותי ובלתי נפרד מחיים מלאים.

"לא על קירות מערה
צריך אדם לכתוב את
סיפורו,
אלא על עור התוף של
אחרים, המקשיבים
לכל הדברים הכואבים והשמחים".

**
אין לי מושג למי המילים שבפוסט הזה יגיעו ואיך הן יתגלגלו בעולם.
אני מחזיק כוונה שהן תמצאנה את דרכן לאנשים המתאימים,
ושתהיה להן השפעה מיטיבה עליכם ועל סביבתכם,
כפי שהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

מוזמנות ומוזמנים להעביר את זה הלאה, לכתוב לי כמה מילים שעולות בכם,
וגם לחלוק איתי קטעים נוספים שפגשתם ושנוגעים בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סטוקדייל ופרנקל הולכים חזק ביחד.
הם צמד מנצח.
הראשון גיבש את העקרונות שלו מתוך עינויים קשים ושנים בשבי.
השני מתוך מחנות הריכוז והמוות.
אם העקרונות שלהם רלוונטיים ומתאימים למצבי קיצון כל-כך קשים,
אז בוודאי שהם רלוונטיים ומתאימים גם למציאות הנוכחית, למה שאני ואנחנו מתמודדים איתו עכשיו.

**
עכשיו זה זמן טוב לתרגל סטוקדייל-פרנקל.

אדמירל ג'ים סטוקדייל קורא לשמור על האמונה הבלתי מתפשרת שבסוף יהיה בסדר,
להיות מוכנים להתמודד עם המציאות המרה ולעשות ככל שיידרש.

ויקטור פרנקל מדגיש את יכולתנו לבחור את תגובתנו בכל רגע נתון וקורא לנו לזכור שזו אחריותנו.
הוא מזכיר לנו שבמרווח שבין הטריגר לתגובה קיים פער, ושבפער הזה מצויים החופש והצמיחה שלנו.

שניהם מזכירים לנו שאנחנו בעלי הבית.

אני אוהב את החיבור הזה שלהם, שנותן לי גם תזכורת וגם פרספקטיבה.
הצמד הזה הוא צמד חזק.

**
ואולי חסר פה אחד לטריו.
אולי לצד האמונה הבלתי מתפשרת שיהיה בסדר והמוכנות להתמודד עם כל מה שמגיע,
המשולבות במיקוד שליטה פנימי, לקיחת אחריות ובחירה בתגובות שלנו בכל מציאות נתונה,
אולי לצד הזוג הזה יש מקום ליותר חמלה ונוכחות.
ברגעים מסוימים זה מרגיש קשה. ומייאש. ומוריד.
כנראה שגם לסטוקדייל וגם לפרנקל היו ימים נמוכים.
הפרספקטיבה הרחבה והדיבור בדיעבד יכולים לשרטט תמונה של "גיבורי על" שפוגעת קצת באנושיות.
כולנו בני אדם.
לכולנו יש רגעים קשים וימים נמוכים.
סטוקדייל ופרנקל יזכירו לנו להזדקף גם בימים הללו, לנער אבק, להרים ראש ולהמשיך.
לא להישבר, גם כשקשה.
זה בדיוק הדבר העיקרי שהם מדברים עליו.
קל להבין אותו ולקבל ממנו השראה כשאנו במצב יותר נינוח,
קשה יותר לעשות זאת כשאנו במקום נמוך.
לצד הדחיפה המנטלית אולי כדאי שמישהו גם יזכיר לנו שמותר לנו להיות במקום נמוך.
ושזה לא אומר שנכשלנו.
ושיש ימים כאלו.
ושאולי זה סימן שאנחנו צריכים קצת לנוח, להישען, לבקש עזרה, למלא מצברים.
לא במקום פרנקל וסטוקדייל, אלא לצידם.

בזמנים שמספיק קשה מהסביבה החיצונית,
חשוב שהסביבה הפנימית שלנו תהיה אוהבת וחומלת.
שבדיבור שלנו עם עצמנו נהיה באנרגיה כזו.
זה בסדר ואפילו חשוב מאוד לא לוותר ולהתעקש להמשיך הלאה.
חשוב להבין שאפשר לעשות זאת באהבה, ובעיניים טובות.
ואם אין מישהו בסביבה שלנו שיהיה שם עבורנו ככה, באנרגיה הזו, אז זו הופכת להיות האחריות שלנו.

לצד סטוקדייל ופרנקל, חשוב שיהיה קול שיזכיר לנו אהבה וחמלה עצמית.
אם שניהם מתמקדים בהסתכלות פנימה, במיקוד שליטה פנימית ובתגובה שלנו אל מול מה שקורה,
אז גם הקול הנוסף, קול האהבה והחמלה, חשוב שיתמקד בהסתכלות הפנימית.

**
השילוב המשולש הזה הוא חזק במיוחד.
התוספת הזו היא תוספת קריטית שמחזקת מאוד את המשולש:
אמונה בלתי מעורערת שיהיה בסדר בסוף ומוכנות לעשות ככל שיידרש,
ידיעה עמוקה שאנו בעלי הבית האחראים לבחירותינו בכל רגע נתון ואל מול כל טריגר ומציאות,
בנוכחות של אהבה וחמלה עצמית שבה אנו שוהים וממנה אנו פועלים.

**
שיתוף אישי לקינוח:
לפני כשנה התחלתי שגרת בוקר של כתיבה לעצמי במשך כחצי שעה עד שעה.
לא התחייבתי בפני עצמי לתקופה מסוימת, פשוט התחלתי והמשכתי.
מאז אני כותב כמעט בכל יום (5-6 פעמים בשבוע) ומרגיש שהדבר זה טוען וממלא אותי,
מחדד לי את מחשבה, מרים לי את האנרגייה ועוזר לי לנשום.
בשבוע שעבר סגרתי שנה שלמה של כתיבה כזו, ואני עדיין ממשיך.

המילים שקראתם בפוסט הנוכחי לא נכתבו הבוקר, אלא לפני מספר חודשים.
"נתקלתי" בהם באקראי לפני כמה דקות,
כשחיפשתי בקובץ הכתיבה היומית שלי דברים שכתבתי על פרנקל בעבר.
היה לי חזק לקרוא שוב את הטקסט הזה,
במיוחד בתקופה הנוכחית שבין יום השואה ליום הזיכרון,
כשהמציאות שאנו חווים כל כך אינטנסיבית ומלאת חוסר וודאות.

והנה משהו שהדהים אותי:
המילים הללו נכתבו ב-23 ביולי 2023, בעיצומה של חופשת קיץ, חודשיים וחצי לפני ה-7/10.
הלכתי לבדוק את התאריך שוב, כי הייתי בטוח שזו טעות.
איך זה יכול להיות?
מה גרם לי לכתוב את המילים הללו אז?
האם לפני השביעי לאוקטובר החיים שלנו לא היו הרבה יותר קלים-נוחים-נעימים,
עם "בעיות רגילות" שאנחנו מתגעגעים אליהן, עם הרבה יותר ודאות והרבה פחות אינטנסיביות?

זו עוד הוכחה עבורי לכך שהמציאות החיצונית, האירועים ונסיבות חיינו, יהיו אשר יהיו,
ימשיכו להשתנות כל הזמן וללוות אותנו עד נשימתינו האחרונה,
בזמן שהדבר שהכי משפיע עלינו ועל חיינו הוא "המציאות הפנימית" שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
כתבתי על סטוקדייל ופרנקל מספר פעמים בעבר, אתם מוזמנים לקרוא שניים מהפוסטים:
סטוקדייל זה עכשיו  / מה שנולד עכשיו

לפני מספר שנים שמתי לב שיש מספר רגשות מסוימים שאני מרגיש שוב ושוב בהמון מצבים ואירועים.
בהשוואה לרגשות אחרים, הרגשות המסוימים הללו היו הרבה יותר נפוצים עבורי.
הייתי מרגיש אותם עשרות פעמים ביום, בעוצמות משתנות.
במבט לאחור, נראה לי שכמעט בכל שעה נתונה הם היו עולים.
הרגשות הללו, שהיו עולים בי כל הזמן היו חוסר שקט, חשש ודאגה.
כמעט בכל רגע נתון הייתי מוטרד ממשהו, חושש שמשהו יקרה או לא יקרה, עסוק במה שעוד לא כאן.
אני מניח שהיה קשה לראות את זה מבחוץ, כי המשכתי לתפקד בכל מימדי חיי,
אבל ברירת המחדל המחשבתית-רגשית הפנימית שלי היתה חוסר שקט, חשש ודאגה.
למרות שזה היה שם מאז שאני זוכר את עצמי, רק לפני כמה שנים קלטתי שזו ברירת המחדל שלי.
ואז הבנתי שברירת המחדל הרגשית שלי היא לא אני וגם לא משהו שכולם חווים.
התחלתי לראות שלחלק מהאנשים סביבי יש רגשות נפוצים אחרים, כמו למשל כעס, רגשות אשם, שמחה או שלווה.
מרגע שהבחנתי בזה, ראיתי את זה שוב ושוב, לא יכולתי להפסיק לראות את זה.
עניין אותי למה אני מרגיש דווקא את הרגשות הללו יותר מרגשות אחרים ואיך הם התפתחו אצלי,
אבל הכי עניין אותי האם ואיך אני יכול לשנות את ברירות המחדל המחשבתיות-רגשיות שלי.

**
עם השנים, למדתי ממקורות שונים ומגוונים,
שאחד הדברים שהכי משפיעים על חיינו זה הלך הרוח שלנו, ה"סטייט" (State) המחשבתי-רגשי הנוכחי שלנו.
הלך הרוח הזה אינו תוצר של נסיבות או של מה שקורה מסביבנו.
הוא מושפע מאוד מהנסיבות וממה שקורה סביבנו כרגע, אך הוא אינו תוצר שלהם.
הסטייט הוא תוצר של מספר גורמים, ביניהם הפרשנות, המחשבות והדברים שאנו בוחרים להתמקד בהם.
חשוב מאוד להדגיש ולהבין את הנקודה הזו כי הסטייט שלנו משפיע על ההווה ויוצר את העתיד שלנו.
אם אנחנו בסטייט "ירוד" יחסית של דאגה, חשש, פחד, ייאוש או לחץ,
זה משפיע על ההווה שלנו (מה נחשוב, איך נרגיש, מה נגיד לאחרים ואיך נפעל),
וכיון שעתיד נוצר בהווה, באמצעות זרעי המחשבות-מילים-פעולות שלנו, הוא משפיע גם על העתיד שלנו.
כשהסטייט הזה מוחזק במשך שבועות, חודשים ושנים, הוא מתבסס מאוד והשפעתו רבה ועצומה.
הוא נחווט במוחנו, נהיה דומיננטי והופך להיות סוג של ברירת מחדל.
כברירת מחדל הוא נמצא שם בבסיס מרבית המחשבות-רגשות שלנו ומשפיע מאוד על ההווה ועל העתיד.

**
כיום אנחנו מבינים את חשיבותה של תזונה ופעילות גופנית שפעם הבנו פחות.
אנו מודעים לנזק המצטבר של עישון, או צריכה מרובה של סוכר.
ההשפעה של זה ודאית ומוכחת גם אם יש עיכוב מסוים בין זמן הפעולה לזמן התוצאה.
ייקח שנים לעורקים להיסתם או לסרטן להתפתח בריאות,
אבל ההשפעה היא מיידית וודאית, פשוט איננו מסוגלים להבחין בה עדיין.
ואולי זה בדיוק האתגר:
אנחנו נוטים לתעדף דברים קצרי טווח שניתן להבחין בהם או שלא רואים את השפעתם השלילית,
על פני דברים חשובים יותר שהשפעתם תתהווה בהדרגה ובעוצמה עם הזמן.

הלך רוח מחשבתי ודפוס רגשי הם כמו עישון, פעילות גופנית ותזונה.
כשם שיש לנו הרגלים פיזיים, יש לנו הרגלים מנטליים ורגשיים.
המחשבות והרגשות שלנו הם לא משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנחנו אחראים לו ושאנחנו יוצרים מדי יום.
לאורך זמן המחשבות והרגשות שאנו חושבים ומרגישים מתגבשים ומתבססים לכדי הרגלים ודפוסים.
בדומה להרגלים הפיזיים, השפעתם של ההרגלים והדפוסים המחשבתיים והרגשיים שלנו עצומה.
כשם שניתן לשנות הרגלים פיזיים, כך ניתן לשנות הרגלים מנטליים ורגשיים וליצור הרגלים חדשים.

**
המחשבות והרגשות שלנו מושפעים מאוד מהרשתות החברתיות ומאמצעי התקשורת השונים (עיתונים, טלויזיה, רדיו),
המשרתים גופים וארגונים בעלי כוח והשפעה שמטרתם לקדם את האג'נדה שלהם ולא בהכרח את טובתנו או את טובת הכלל.
השילוב של מודעות נמוכה לחשיבותם של ההרגלים המחשבתיים והרגשיים הקיימים והמתהווים,
וההשפעה הגבוהה על ההרגלים הללו מצד גורמים בעלי כוח ועניין,
יוצר מצב שבו הדפוסים המחשבתיים-רגשיים של רבים מאתנו,
הינם דפוסים שאינם משרתים אותנו ואת החברה,
שהתבססו מתוך בורות ו/או חוסר תשומת לב.

כיון שהדפוסים הללו מאוד נפוצים בחברה סביבנו הם לא נראים חריגים או בעייתים במיוחד.
בגלל הנפוצות החברתית הם נתפסים כנורמליים ומקובלים,
כל זאת למרות שהשפעתם מזיקה והרסנית, שהם ברי-שינוי ושהם אינם גזירת גורל.

**
כשהבחנתי לפני שנים בהרגלים המחשבתיים-רגשיים שלי,
שנמצאים שם כל הזמן, מסבים לי סבל ואינם משרתים אותי,
עלה בי רצון עז לשנות אותם, להפחית את השפעתם ולהתחיל להעצים יותר מחשבות-רגשות אחרים.

כיום, לאחר שנים של תרגול מתמשך בצורות שונות ומגוונות,
אני מרגיש הרבה יותר רוגע, שמחה והכרת תודה משחשתי בעבר,
והרבה פחות לחץ, חשש, דאגה או אי-נוחות מכפי שנהגתי להרגיש.

למדתי שיש לנו את היכולת לשנות הרגלים ודפוסים מחשבתיים-רגשיים קיימים,
להחליש כאלו שפוגעים בנו, ולחזק כאלו שמשרתים אותנו.

זה אפשרי גם במציאות הנוכחית,
עם כל המורכבויות שלה,
זה ביכולתינו ובאחריותנו,
וזה יכול להתחיל ממש עכשיו,
בכל מקום ומצב שאתם נמצאים בו,
עם המחשבה-רגש הבאים.

כשמחשבה-רגש מסוימים מוחזקים על ידינו במשך מספר שניות או דקות הם משפיעים על מצב הרוח שלנו.
כשהם מוחזקים במשך שעות או ימים הם משפיעים על הלך הרוח שלנו.
החזקה לאורך תקופה של שבועות וחודשים תעצב את המזג שלנו (טמפרמנט).
מחשבה-רגש הנחשבים-מורגשים שוב ושוב לאורך שנים הופכים להיות אופי.

שינוי מצב רוח, מזג, הרגלים, וברירות מחדל מתחיל במחשבה-רגש הבאים.

**
הנושא הזה מעסיק אותי מאוד, מלהיב ומסקרן אותי.
אני קורא עליו עוד ועוד, לומד ומתרגל המון.
בחודשים האחרונים אני בהתרגשות מתמשכת,
כי נראה לי שאחרי שנים של למידה ותרגול,
משהו "התיישב" לי,
ואני מבין אותו ברמה עמוקה ובהירה שלא היתה שם קודם.
אני מסוגל לנסח אותו במילים ולדבר אותו.
והכי חשוב – אני מבין טוב יותר איך לעבוד איתו ולתרגל אותו,
ואני רואה את את אפקטיביות ומיידיות ההשפעה שלו עלי ועל אחרים.

תוך כדי כתיבת הפוסט הזה מתעורר בי חשק לקיים בקרוב מפגש זום בנושא,
שבו אוכל לחלוק ולשתף ביתר פירוט והעמקה את מה שכתבתי בפוסט הזה.
מפגש זום חי יאפשר גם הדגמה ותרגול בזמן אמת עם משתתפים.

אם הנושא מעניין אתכם, והייתם רוצים להשתתף במפגש כזה בשבועות הקרובים,
אנא מלאו את פרטיכם בטופס הבא ואשלח לכם פרטים נוספים לכשיהיו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פניה לדרג מקבלי ההחלטות:

זכרו שאתם "על הבמה" ושלמה שאתם עושים יש השפעה גדולה.
התנהגו בצורה שילדיכם, נכדיכם והוריכם יהיו גאים בכם.
התנהגו בצורה שתהיו גאים במי שאתם רואים שכשאתם מביטים במראה.
הפסיקו ללבות שנאה ולשסות אנשים זה בזה.
הפסיקו להאשים אחרים.
התייחסו בכבוד זה לזה.
הוו דוגמא אישית.
הקשיבו.
דברו אמת.
שמרו על קוים אדומים ואל תחצו אותם.
שלטו בכעס, בתסכול ובאגו שלכם – אל תתנו להם לנהל אתכם ואל תשפכו אותם על אחרים.
גלו אומץ, נחישות, רגישות וחמלה.
קחו אחריות על המילים והמעשים שלכם.
חתרו לחיבור ולטוב משותף, גלו אכפתיות אמיתית לצרכים של כולם.
אל תברחו מלגעת בנקודות החשובות ובבעיות המורכבות.
עבדו בחריצות וביושר.
תרמו לפתרונות ואל תעצימו את הבעיות.
שמרו על עצמכם וטפלו בעצמכם תוך כדי.
כשזה קשה מדי בקשו עזרה או צאו להפסקה.
שמרו על אופטימיות.
אל תאבדו תקווה.

**
הבהרה חשובה:
הטקסט הזה מכוון גם כלפי חברי הכנסת, שרי הממשלה ובעלי התפקידים הבכירים,
אבל חשוב מכך, הוא מכוון אלינו, לכל אחד ואחת מאתנו.

כל אחד מאיתנו הוא דרג מקבל החלטות במשפחתו, בסביבתו, במעגליו השונים.
יש לנו אחריות מלאה למחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.

כשאנחנו מתמקדים במה אנשים אחרים עושים או לא עושים,
אנחנו מאבדים מכוחנו ובורחים מהאחריות שלנו.

מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע, לפעמים יותר מכפי שאנחנו חושבים.

עכשיו קראו שוב את הטקסט שבפסקה הראשונה "פניה לדרג מקבלי החלטות" ובדקו את עצמכם.
כל מילה ומילה שם רלוונטית לכל אחד ואחת מאתנו.

**
בערב ט' באב, יומיים לאחר שחוקק בכנסת החוק לצמצום עילת הסבירות,
התרגשתי עד כדי דמעות לקרוא פוסט אישי שנכתב על ידי תמר בתי.
הפוסט מתמקד בידידות שבינה לבין יובל ובדרך שבה הם שומרים על החברות שלהם למרות דעותיהם השונות.
השיתוף האותנטי זכה להמון תגובות ושיתופים ובתוך שעות הגיע לעמוד הפייסבוק הפופולרי "סטטוסים מצייצים".
התהודה הציבורית שהתעוררה הובילה לראיון משותף שלהם הבוקר, באחת מתוכניות החדשות של ערוץ 12.

פוסט אחד (לא ממומן, של דמות לא ציבורית) מגיע לעשרות אלפי צפיות ושיתופים, ויוצר אדוות של טוב בעולם.
זוג ידידים צעירים המקיימים ביניהם יחס של כבוד ואכפתיות מהווים דוגמא, השראה ותקווה להמוני אנשים.

כולנו דרג מקבלי החלטות.
לכולנו יש אחריות.
מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.

היום זה יום מצוין להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך.

שלום,
בסיומו של עוד שבוע אינטנסיבי, סוער ועצוב,
אני בוחר לשתף אתכם בשני טקסטים שנגעו לליבי ושחיזקו אותי.

הטקסט הראשון נכתב לפני מספר שבועות ע"י אחד הכתבים (ימני בדעותיו) במערכת "עולם קטן":

"אפשר וצריך לשנות ולפעול.
לא חייבים לעשות את זה בהוצאת לשון, אפשר בחיוך ובחיבוק, ביכולת להיות עם מישהו אחר בכאבו.
זה שריר שאינו שמור רק ליפי נפש אלא גם לסתם אנשים טובים. יהודים, אתם יודעים.
נכון, זאת אמפתיה שלא ממש הופנתה כלפי הימין בשעות צרתו, בהתנתקות ובאוסלו.
ההפך לפעמים. אבל יהודים אינם נוקמים, חלילה.

חוץ מזה, הייתה בשמאל גם אמפתיה. גם אם קטנה, לפעמים זניחה.
הנה סיפור אמיתי ממקור ראשון של שני חברים מהצבא,
הפוכים אידאולוגית במאה ושמונים מעלות, אי-אז בימי הגירוש הנוראים:

"יצאתי לגלות מביתי אבל וכפוי ראש.
ישן בשקי שינה בצמתים האחרונים שעוד אפשר היה להגיע לגוש קטיף המסוגרת.
בוכה את נשמתי לא-לוהים איך יכול להיות כזה רשע בעולם. קל וחומר במדינת היהודים.
במדינה הקדושה הזאת שאמורה להיות תחילת הגאולה.
איך יכול להיות שאנחנו מחריבים את חבלי ארצנו?

"כמה דמעות היו בימים ההם. מי יכול היה לשבת בבית?
ואז, בבין ערביים קיצי, הגיע החבר שלי, איש שמאל מהאזור הכי קשה,
כזה שמגיע לשרת ביו"ש במילואים כמו כולם אבל מסרב לבקר ביקור חברים באזורי 'הכיבוש',
והביא איתו שקית מלאה בפסיפלורה מתוקה, שהייתה בימים ההם של הגירוש עוד מצרך יקר ונדיר,
ואיתה עוד כל מיני פינוקים שאהבנו מימי הצבא. והוא חיפש אותי בצמתים.
בליבו שמח שמתנתקים מגוש קטיף, אבל צרת חברו בליבו.
'קח לך אחי, הגעתי רק להגיד שאני כואב שכואב לך'.
חיבוק, נשיקה, וכל אחד מאיתנו הלך בדמעתו לדרכו".

כן, הסיפור הזה אינו מעיד על הכלל. הוא יוצא מן הכלל, אבל הוא מעיד על מה שבתוכנו.
על מה שאנחנו רוצים להיות.

עכשיו העת לשמור את האנרגיה לשני דברים חשובים:
לתיקון לפי רצון העם ולאהבה עד אין קץ לכולם.
זאת לא קלישאה של יאיר לפיד.
ככה יהודים אמורים לחיות במדינה היהודית-דמוקרטית שבנינו."

ניתן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

**
הטקסט השני נכתב השבוע ע"י ארי סינגר בקבוצת וואטסאפ ששנינו שותפים בה,
כתגובה לדיון טעון שהתחיל להתפתח לאחר הרצח הנוראי של האחים הלל ויגל יניב ז"ל והצתת בתים ומכוניות בחווארה.

הנה חלק מהדברים שנכתבו:

"אתחיל בנקודה אישית.
יגל ז"ל היה חבר של בני הקטן אורי.
הם דברו במוצ"ש קבעו ללוות חתן ביום חופתו בעוד כשבועיים.
שניהם קמו בבוקר ליום שגרתי ונסעו כל אחד לישיבה שלו.
בדרך נרצח יגל. בני חזר הביתה שבור.
מעבר לחיבוק אתה נדרש כאבא להעביר את שיעורי האמונה, האזרחות, ההיסטוריה מהתיאוריות בכיתה לעולם המעשה.

מנהיגות אסור לה שתיגרר אחרי אספסוף ויותר חמור ללבות אספסוף.
ברגעי משבר תפקיד המנהיג הוא לתת משמעות ולהתוות דרכי פעולה
כאשר לרבים הכעס מטמטם את המוח והדמעות מטשטשות את ראיית המציאות.
מה שנעשה הערב בחווארה הוא בראש ובראשונה לא מוסרי.
אפשר היה להסתפק בנימוק הזה אך אוסיף הוא גם לא נכון טקטית ואסטרטגית.
מצופה מהמנהיגות שלי ברמת המועצה והקהילה למעשים ומסרים אחרים.

לאחר שדברתי על חשבון הנפש שלי,
חייבים לתחקר את כשלון הצבא ברמה הטקטית מה הצעדים שנעשו למנוע את ההתפרעויות
(במקביל לתחקיר של הפיגוע).
אחת המטרות של החטיבה המרחבית היא לאפשר אורח חיים תקין (על ידי שמירת חוק וסדר) על כלל התושבים בגזרה.
הערב הצבא נכשל במשימתו.
הכשלון הוא ברמה הטקטית: לא רמטכל, לא שר הבטחון לא דרג פוליטי אלא בדרג המח"ט/מאו"ג.
כמי שפיקד כמג"ד גדוד חורון במספר תעסוקות בגזרה יש סדרי פעולה שניתן לעשות כדי לנסות למנוע מקרים מעין אלו.

הרטוריקה ע"י מנהיגי ציבור והתקשורת מגביהה חומות במקום למצוא פרצות ולהפיל אותם.
יש יותר מדי מבערים ופחות מדי מבארים.
אחרי שהסיפור הזה יסתיים נצטרך כולנו לתחקר מה היו הכלים הלא ממלכתיים משני הצדדים
לממש את החזון הפוליטי במקום לחפש את היעוד המשותף."

הדברים נכתבו ע"י ארי סינגר, ששירת כקצין מילואים ראשי עד ספטמבר 2021,
תושב פדואל (התנחלות בשומרון), נשוי, אב לשישה ואח שכול, אדם יקר שאני גאה להיקרא חבר שלו. 

**
שני הטקסטים הללו ריגשו אותי, ועוררו בי תחושת קירבה, הכרת תודה ותקווה.

הדבר החזק שעולה בטקסט הראשון הוא אכפתיות אנושית, אמפטיה וחברות אמת שחוצה דעות.
בכל פעם שאני מדמיין את אותו חייל שמאלני,
חוצה מדינה שלמה עם שקית פסיפלורה ביחד בחיפוש אחר חברו הכאוב, אני מתחיל לדמוע.
הסיפור והטקסט הם דוגמא אישית נפלאה לאחדות ולאהבה גם נוכח קשיים ומחלוקות אידיאולוגיות.

המילים של ארי, מבטאות את הכאב הבלתי נתפס על הרצח הנורא, לצד סימון גבול מוסרי חד משמעי.
הוא מביע ביקורת עניינית וקורא ללקיחת אחריות פיקודית ומנהיגותית, גם על השיח וגם על התוצאות.

שני הטקסטים הללו הם מנועים של חיבור, אהבה וקירבה בעולם מורכב, מאתגר ומלא כאב.
שתי דוגמאות חיות ומעוררות תקווה לכך שאפשר גם אחרת.

**
בשבועות האחרונים אני פעיל ומעורב במחאות השונות.

בצהרי יום רביעי השבוע השתתפתי בהלווייתו של אילן גנלס ז"ל, שנרצח בצפון ים המלח,
ביחד עם אלפים רבים שנענו לקריאה להגיע וללוות אותו בדרכו האחרונה.
שלוש שעות לאחר מכן עמדתי בצומת רעננה מנופף בדגל ישראל ומפגין בעד המדינה,
בתקווה שאתרום גם לעצירה של ריצת החקיקה, הקרע, והפילוג,
וגם לתנועה של הידברות, הסכמה רחבה וריפוי עמוק.

הטקסטים שציטטתי למעלה מחזקים ומעודדים אותי. 

זה אפשרי.
וזה בידיים של כולנו.

אנחנו האנשים להם חיכינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר