מפגש עם מנכ"ל ורפלקציה על העבודה שלי

לפני מספר ימים מנכ"ל של חברה קטנה ביקש להיפגש עמי.
הוא שמע שאני משלב בין עולמות של תקשורת מקרבת ועבודה עם ארגונים עסקיים,
ועניין אותו לשמוע ממני יותר על איך נראה היום-יום שלי ואיך דברים התפתחו לאורך השנים.
כשנפגשנו אצלי בבית סיפרתי לו קצת הדרך שעברתי ועל המקום שאני נמצא בו היום.
בין היתר סיפרתי לו שאני מרגיש בר-מזל,
כיון שרבים מהאנשים שעובדים איתי הם ממש חברים שלי, וכמה מהם במעגל חבריי הקרובים ביותר.
תוך כדי השיחה שמתי לב שבכמה רגעים העיניים שלו נצצו.
פעם או פעמיים הוא אפילו ניגב דמעה של התרגשות.

נראה לי שהמפגש שלנו ממש נגע בו.
לפני שנפרדנו הוא הודה לי.
"לא האמנתי שמשהו כזה אפשרי", הוא אמר לי,
"הלוואי שיום אחד גם אני אצליח ליצור לעצמי ולאנשים שאני עובד איתם סביבת עבודה שכזו".

**
לאחר שהוא הלך נזכרתי בפוסט שכתבתי לפני לא מעט שנים על "העבודה שלי".
לא זכרתי מה בדיוק כתבתי ומתי,
אבל זכרתי במעומעם שבאותו פוסט שיתפתי במהות העמוקה של העבודה שלי כפי שחוויתי אותה אז.
הסקרנות שלי החלה להתעורר..
בתוך דקה או שתיים מצאתי את הפוסט המקורי (שנכתב לפני 8 שנים) וקראתי אותו.
אתם מוזמנים לקרוא אותו בעצמכם – "העבודה שלי"

אחת המתנות המשמעותיות של רפקלציה אישית, היא הלכידה של מחשבות-רגשות ברגע חיים מסוים.
בשונה מזיכרון שעל פי רוב יכול לתעתע, כשחוזרים לתיעוד כתוב של מחשבות-רגשות-תחושות,
אפשר ממש לחזור אחורה בזמן לרגע-מקום המסוים והמדויק שהיינו בו.
לפני שמונה שנים כשכתבתי את "העבודה שלי", לפחות 60-70% מהאנשים שאני עובד איתם היום,
לא היו עדיין בחיי. טרם נפגשנו.
חלק מהאנשים שעבדתי איתם בעבר בזמן כתיבת הפוסט, כבר לא עובדים איתי היום, דרכינו התפצלו.
ויש גם לא מעט שעבדנו ביחד אז ושאנחנו עדיין עובדים ביחד גם היום.

**
לפעמים כשמספרים למישהו משהו על עצמנו ועל הדרך שעברנו,
זה גורם לנו להסתכל על דברים קצת אחרת.
זוית חדשה יכולה להגיע מעצם השיתוף שלנו עצמנו,
וגם מעיניו של מי שאנחנו חולקים איתו את הסיפור.

הדבר הכי חזק שהדהד בי אחרי קריאת הפוסט והמפגש עם אותו מנכ"ל,
זה שאם לפני שמונה שנים כשכתבתי את הפוסט עשיתי את "העבודה שלי" במידה רבה בעצמי,
הרי שהיום העבודה הזו נעשית על-ידי קבוצה גדולה של עשרות חברים ושותפים לדרך.
זו כבר לא רק העבודה שלי, זו כבר מזמן העבודה שלנו.
וזו חגיגה גדולה ומרגשת שממלאת אותי בהכרת תודה.

המשאלה שאותו מנכ"ל חלק איתי השבוע,
היא ממש אותה משאלה שהיתה לי, אי-אז לפני לא מעט שנים,
למצוא או ליצור לעצמי סביבה שבה אוכל לעשות עבודה משמעותית ומהנה עם שותפים קרובים לדרך.

**
"מה הסיכוי שלא תצליח ליצור לעצמך סביבה שכזו?", שאלתי את אותו מנכ"ל לפני שנפרדנו.
ראיתי את הבלבול ואת חוסר ההבנה בעיניים שלו והמשכתי:
"אתה ואני שונים, והארגונים שלנו שונים,
כך שכנראה שהמסע שתעבור יהיה שונה מהמסע שאני עברתי,
והסביבה שתיצור לעצמך תהיה שונה מזו שאני יצרתי.
אבל תחשוב על זה:
מה הסיכוי שתוכל לעבוד בעבודה משמעותית,
עם אנשים שאתה מכבד, אוהב ומעריך,
שאכפת לך מהם ואכפת להם ממך?

יש המון אנשים שכך נראית סביבת העבודה שלהם.
זה לא בשמיים.
זה ממש אפשרי.
ולבחירות ולפעולות שלנו יש השפעה גדולה על היצירה של זה."

**
העבודה שלנו היא הרבה מעבר לעבודה הרשמית שאנחנו מקבלים עליה שכר.
העבודה שלנו היא מה שאנחנו עושים בחיים, התנועה שאנו יוצרים בעולם,
האינטראקציה שלנו עם אנשים שאנו פוגשים.

עבורי, הפוסטים שאני כותב, כמו זה למשל, הם חלק חשוב ומשמעותי מהעבודה שלי.
ואתם הקוראים (חלקכם כבר למעלה מעשור), חברים ושותפים לדרך הזו.
תודה על שאתם שם, תודה על ההקשבה שלכם,
ואם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים אני מבטיח לקרוא ולהגיב באופן אישי..

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

הקלף האחרון

הבוקר נזכרתי באירוע שחוויתי לפני כארבעים שנה.
זה היה בתחילת שנות השמונים, בתקופת החופש הגדול.
אני בגיל בית הספר היסודי, עולה לכיתה ה' או ו' או משהו כזה.
היו אז הרבה פחות ערוצים בטלוויזיה ומחשבים אישיים.
הסמארטפונים ו"בעיית המסכים" עוד לא נולדו.
את מרבית הזמן הפנוי הייתי מבלה בשכונה עם חברים.

באותו קיץ, יצא לשוק אלבום מדבקות של קלפי אינדיאנים.
אני, כל השכונה, ואולי גם העיר וחצי מדינה היינו באטרף על האלבום הזה.
בכדי להשלים את האלבום היה צריך לאסוף כמה מאות קלפי-מדבקות.
אהבתי מאוד את התמונות והסיפורים שעוררו את דימיוני,
ולא פחות מכך את האתגר שבאיסוף,
את ההפתעה של מה יצא בחבילה הבאה שקונים במכולת,
ואת התחרות, ההחלפות והמו"מים שמול החבר'ה.

"מה מצב האינדיאנים?" התעניין אבי יום אחד.
סיפרתי לו בהתלהבות שאני אוטוטו מסיים את האלבום,
שחסר לי קלף אחד אחרון בכדי להשלים אותו.
זהו קלף נדיר במיוחד שאין גם לאף אחד מחברי ושמעולם לא נתקלנו בו.
"איזה קלף..? מה מספרו..?" הוא שאל..

כמה ימים לאחר מכן, באחד הערבים, חזר אבי הביתה מעבודתו כשהוא מחייך מאוזן לאוזן.
קשה לי לשחזר במדויק מה עבר עלי באותו רגע,
אבל אני די משוכנע שברגע שראיתי אותו משהו בי כבר ידע…
הוא הביט בי במין נצנוץ שובב כזה בעיניו,
הכניס את היד לכיסו, שלף קלף אינדיאנים ונתן לי אותו.
הקלף האחרון !
הקלף שסגר לי את האלבום !!!

קשה לתאר את גודל השמחה ואת פרץ האנדרלין שחשתי באותו רגע.
רצתי לחדר, הדבקתי את הקלף באלבום וטסתי למטה לחגוג את נצחוני ולספר לכל החבר'ה.

לפעמים מפתיע אותי למה האירוע הזה נחרט בליבי.
אני בעיקר מופתע מהעוצמה של מה שהוא מעורר בי עד היום.
כי לכאורה זהו עניין די שולי.
אני בטוח שהיו הרבה אירועים אחרים יותר חשובים, משמחים, משמעותיים או עצובים.

כנראה שמה שהיה שם עבורי זה הרבה יותר מלנצח בתחרות או לסיים ראשון:

1. אבי ראה אותי –
הוא התעניין בשלומי,
שם לב למה שמעסיק אותי,
הבין את הצרכים שלי.

2. היה אכפת לו ממני –
הוא לא "עבר הלאה" או המשיך לענייניו האחרים.
היה אכפת לו ממני וזה היה חשוב לו לא פחות מדברים אחרים.
הוא השקיע בי וחיפש את הקלף המסוים
כי זה מסוג הדברים שאי אפשר לקנות פשוט בכסף.

3. הוא "סיפק את הסחורה" –
הוא נתן מענה מדויק לצורך שלי.
אגב, אין לי מושג איך הוא עשה את זה ואת מי מהעובדים/ספקים/לקוחות שלו הוא הפעיל בכדי שזה יקרה. 
אני בטוח שהוא היה עסוק מאוד כמנהל מפעל עם מיליון ואחד דברים אחרים לעשות ולדאוג להם.
אבל בשורה התחתונה – הוא השיג לי את הקלף שכ"כ רציתי.

***
השיעור שקיבלתי אז לפני כארבעים שנה ממשיך ללוות אותי.
הוא מבטא עבורי חלק מהמהות העמוקה של תקשורת מקרבת,
ואני משתדל "לחיות אותו" ברמה יומיומית במימדי חיי השונים:
להיות מסוגל לראות מישהו,
להתעניין בו ולהיות אכפתי כלפיו,
לענות על צורך חשוב שלו,
ולתת לו ערך משמעותי.

***
שנים לאחר שגיליתי את גישת התקשורת המקרבת, וכבר הייתי עמוק בתוכה,
גיליתי בהתרגשות שתאריך הלידה של אבי ושל מרשאל רוזנברג (יוצר הגישה) זהה.
שניהם נולדו בדיוק באותו תאריך: יום, חודש ושנה.

מה הסיכוי שזה יקרה?
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי, נולדו בהפרש של דקות או שעות זה מזה.
אם זה היה סרט הוליוודי הייתי קורא להם "האב הביולוגי" ו"האב הרוחני" שלי.

אבי, אפריים (פרנציסק) ויינברגר ז"ל ומרשאל רוזנברג ז"ל נולדו ב 6.10.1934, בדיוק היום לפני 89 שנים.
היום, 6.10, לפני חמישים שנה, פרצה מלחמת יום הכיפורים.
בדיוק ביום ההולדת שלו, הוריד אבי את הצ'ימידן מהבוידם, הכניס לתוכו כמה דברים,
נפרד מאשתו ומשני בניו, ויצא מהבית לחמישה-שישה חודשים, למלחמה שתשפיע עליו מאוד.
אני הייתי אז בן שנה וחצי, והוא בן 39.

כשאני חושב על אבי ועל מרשאל,
עולים בי הכרת תודה עצומה, שמחה גדולה וגעגוע עמוק.

יהי זכרם ברוך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לשמור על לב פתוח

ג'ק קורנפילד מתאר בספרו "הלב הנבון" תופעה מדהימה שהתגלתה בקרב בני הקהילה הטיבטית שברחו ממולדתם וחיים בגלות.
פסיכולוגים שעבדו עימם הבחינו בחוסן, בעמידות ובתחושות האושר יוצאות הדופן שלהם, למרות שרבים מהם הם ניצולים שחוו אובדן וטראומה.
מפתיעות מכולן היו התייחסויות של נזירים ונזירות שנאסרו ועונו על ידי הסינים.
מחקר שנערך על ידי פסיכולוג מהארוורד מצא שהאנשים הללו לא מפגינים את תסמיני הטראומה המקובלים,
אלא דווקא העמיקה בהם החמלה ותחושת הערכה מלאת אושר לחיים.
לאמה זקן אחד סיפר שהדבר היחיד שממנו חשש במשך עשרים שנות מאסר ועינויים היה שתאבד לו החמלה כלפי השובים שלו ושליבו ייסגר.

**
בכל פעם שאני קורא את התיאור הזה של קורנפילד (עשיתי זאת כבר עשרות פעמים),
מתעוררים בתוכי שני סוגים של תגובות פנימיות:

ראשית, אני מתמלא השראה.
יש משהו בתיאורים הללו שממש מרגש אותי ונוגע בי.
החשיפה לסיפור ולמחקר הזה מחזקת בי תקווה בנוגע למה שאפשרי ונותנת לי פרספקטיבה.
מדהים בעיניי שתרגול לב פתוח (חמלה, אמפטיה, טוב-לב, אהבה) גם במצבים קשים במיוחד,
הוא אחת הדרכים הכי אפקטיביות לשמור על עצמנו ועל הבריאות הנפשית שלנו.

שנית, לצד ההשראה וההתרגשות, עולה בי ספקנות.
עד כמה התיאורים הללו רלוונטיים לרוב בני האדם?
גם אם הם מתאימים למספר מצומצם של אנשים בעלי רמה התפתחותית יוצאת דופן, מה לגבי אנשים "רגילים"?
יתרה מזאת, למה בכלל שארצה לשמור על לב פתוח לאויביי או לאנשים המחפשים לפגוע בי?
ואם אנסה לעשות זאת, האם זה לא יחליש אותי ויחזק אותם? האם זה לא יסכן אותי ואת הקרובים לי?

**
כשחזרתי אל התיאור הזה של קורנפילד השבוע,
לא יכולתי שלא לחשוב על החקיקה והמחאה המתרחשות בימים אלו.
קשה להשוות בין נזיר העובר עינויים קשים ושובה המענה אותו, לבין אנשים בעלי דעות פוליטיות ואידיאולוגיות שונות. 
ועם זאת, נדמה שהקיטוב והקרע שאנו חווים הולכים ומעמיקים,
שעוצמות השנאה, הפחד, התסכול, הייאוש, האלימות והזעם הולכות ומתגברות.

המונח "דמות אויב" בגישת התקשורת המקרבת מזכיר לנו שכשאנו תופסים מישהו כ"אויב",
זה במידה רבה תוצר של המחשבות-אמונות שלנו שאותו אדם "לא בסדר",
ושהוא אחראי לפגיעה בנו ולסבל שאנו חווים.
נתניהו, דודי אמסלם, יריב לוין, אהוד ברק, המפגינים שחוסמים את איילון,
ומשרתי המילואים שמפסיקים להתנדב, הן מספר דוגמאות ל"דמויות אויב" נפוצות בקרב אנשים רבים.

אני מאמין מאוד בנושא של אחריות אישית ומיקוד שליטה פנימי,
ברעיון שיש לנו יכולת בחירה במחשבות, במילים ובמעשים שלנו,
ובכך שמה שאנחנו עושים משנה ומשפיע (לטובה או לרעה).

האם יש משהו שאפשר ללמוד מהגולים הטיבטיים שרלוונטי ל"אנשים רגילים" כמונו ולמצבנו הנוכחי?

איך שומרים על לב פתוח בתקופה הזו תוך כדי מאבק נחוש לקדם דברים שחשובים לנו ושמירה על עצמנו?

איך מרחיבים את גבולות הלב הפתוח שלנו ומכלילים בו מעגל רחב יותר מאלו שחושבים כמונו?

אני משאיר את השאלות הללו פתוחות, ומזמין אתכם לכתוב לי את התשובות שעולות לכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אם הפוסט הזה מדבר אליכם, אולי תרצו לקרוא גם את "איך יודעים שהלילה נגמר?"

איך לתאם טיול בחו"ל בעזרת תקשורת מקרבת?

חודש יוני אוטוטו נגמר.
שנת הלימודים בחטיבות הביניים ובתיכונים הסתיימה, החופש הגדול מתחיל.

אני אוהב את התקופה הזו של ימים ארוכים, בגדים קצרים, וריח של חופשות קיץ באויר.

השבוע עלה לי זיכרון נחמד מאירוע שהתרחש בחופש הגדול שלפני מספר שנים.
תכננו לנסוע כל המשפחה לחופשת קיץ בת תשעה ימים באוסטריה.
אני הייתי אחראי על בניית התוכנית ועל התיאומים.
סגרתי לנו לינה בשני צימרים שונים והתוכנית היתה לצאת מהם לטיולי כוכב יומיים.

בסמוך למועד הנסיעה העניינים התחילו להסתבך ונוצר קונפליקט עם איבון, בעלת אחד הצימרים.
נכנסנו לדיאלוג של מיילים שבו השתדלתי ליישם את עקרונות התקשורת המקרבת,
בניסיון להגיע לפתרון מיטבי שמקובל על שנינו, מבלי לוותר על דברים שחשובים לי ומבלי לפגוע בה.

בקישור הבא תוכלו לעקוב אחר תחלופת המיילים בינינו,
לקבל הצצה של "מאחורי הקלעים" לדרך המחשבה שהניעה אותי בניסוח המיילים שלי,
וגם לצורה שבה פירשתי את התגובות שלה.

איך לתאם טיול בחו"ל בעזרת תקשורת מקרבת?

שתהיה חופשת קיץ נעימה ומהנה !

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. המלצה חמה:
בשבועות האחרונים אני מקשיב לפודקאסט הנפלא "מדברות מנהיגות" של מתי הר-לב והילה מזור.
אם טרם הכרתם את מתי, כנראה שהגיע הזמן.
אני פגשתי אותה לראשונה לפני מספר שנים וזכיתי להשתתף בסדנה עוצמתית בת מספר ימים בהנחייתה.
"מדברות מנהיגות" נוגע בכל כך הרבה דברים חשובים שאני מאמין בהם ומשתדל לחיות אותם:
לקיחת אחריות, מיקוד שליטה פנימי, מודעות, תנועה מתוך בחירה, פרואקטיביות ויצירת חיים.
השיחה בין מתי והילה קולחת, מעניינת ומעוררת מחשבה. תהנו !

חופש מוחלט

בינואר 2007 זכיתי להשתתף בסמינר תקשורת מקרבת יוצא דופן בהנחייתו של ד"ר מרשאל רוזנברג.
הסמינר בן השבועיים התקיים בניו מקסיקו בנוכחות עשרות משתתפים ומספר מנחים מכל העולם.

בפתיחת הסמינר מרשאל רוזנברג הזמין אותנו לעשות רק את מה שמתאים לנו ולקחת אחריות מלאה על הבחירות שלנו.
הובהר לנו שלו"ז השיעורים, הסדנאות והארוחות שפורסם אינו מחייב ושזה בסדר גמור לא להגיע חלק מהם ובמקום זאת להמשיך לישון, לקחת הפסקה או לצאת לריצה.

למרות ששמעתי בבהירות את המילים הללו, הן לא "חדרו" אותי.
בימים הראשונים הייתי רעב מאוד לקלוט ולשאוב ככל יכולתי ממה שמתרחש בחדר.
ראיתי בסמינר הזה הזדמנות נדירה (אולי בלתי חוזרת) ורציתי לנצל אותה בצורה מיטבית.
המחשבות-תחושות הללו עוררו בי לצד ההתרגשות וההתלהבות גם לא מעט לחץ (להספיק, לא לפספס, להיות מרוכז).
למעט פעם או פעמיים ביום של התכתבות/דיבור עם משפחתי שבארץ הייתי שקוע כל כולי בסמינר.

ואז הגיע הרגע שטלטל אותי.
התעוררתי בבוקר היום הרביעי מאוחר מכפי שתיכננתי, כעשר דקות לפני תחילת סשן הבוקר הראשון.
הרגשתי עייף והתחשק לי להמשיך לישון.
כמה מהמחשבות הראשונות והאוטומטיות שקפצו לי היו:
"אני מאחר. צריך להזדרז"
"לא טסתי את כל הדרך לכאן כדי לישון."
"אסור לי להפסיד את הסשן כי אולי יהיה שם משהו חשוב מאוד שאפספס."
"מה אנשים יחשבו אם לא אגיע? איך זה יתפרש?"

פתאום קלטתי את זה.
את ההזמנה של מרשאל.

אני לא חייב לעשות כלום.

אני יכול לבחור לעשות מה שבא לי.

מותר לי לבחור לעשות מה שבא לי. וזה בסדר.

אני יכול להתארגן מהר ולרוץ לסשן, או להישאר במיטה, או לכתוב לעצמי על החוויות שלי.
והכול בסדר.

כל מה שאני עושה, אני עושה כי אני בוחר ולא כי אני צריך או חייב.
בכל רגע נתון אני יכול לבחור איפה להיות ומה לעשות.

התובנה הזו היממה אותי.
למרות ששמעתי את המילים קודם לכן, זו היתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי אותן וממש הרגשתי את הרעיון הזה בגופי.
חוויתי שלווה עמוקה. תחושה מרגשת של חופש מוחלט.
זו היתה נקודת מפנה עצומה עבורי.
מאותו רגע, החוויה-נוכחות-התנהלות שלי בסמינר השתנתה לחלוטין.
הדבר הכי חזק שחוויתי באותו סמינר היה חופש.
חופש להיות ולבחור בכל רגע נתון.

"התפאורה" היתה מושלמת.
הניתוק מהארץ, ממשפחתי ומהעבודה עזרו.
הייתי במסגרת שבה אני "סטודנט חופשי" ושלאף אחד אין ציפיות ממני.
ועדיין, עד אותו רגע שבו קלטתי את זה, לא באמת הייתי חופשי.
כי גם כשלאחרים אין ציפיות מאיתנו, לנו יש ציפיות מעצמנו.
גם שהסביבה לא מטילה עלינו מגבלות או אילוצים, אנחנו דואגים להגדיר אותם לעצמנו (רשימת ה"צריך/אמור/חייב").

"לאנשים יש חופש בכל מצב," טוען ויקטור פראנקל, "אולם לעתים קרובות הם מוותרים עליו.
הם מסוגלים וחייבים להיות מודעים שוב לחופש הזה."

בפרספקטיבה של עשור וחצי אחרי, החוויה הזו היתה נקודת אל-חזור עבורי.
הסמינר הסתיים אחרי שבועיים וחזרתי לארץ.
"התפאורה המושלמת" נגמרה וחזרתי לחיים רגילים ואינטנסביים: משפחה, שתי בנות קטנות, עבודה, פקקי תנועה.
ולמרות זאת, משהו בחוויה ובידיעה נחקק עמוק וממשיך ללוות אותי מאז.

בכל תפאורה ובכל סביבה שהיא, יש לנו חופש מוחלט לבחור.
אף אחד לא יכול להכריח אותנו לעשות כלום אף פעם.

**
החופש המוחלט אינו חופש בלתי מוגבל.

החופש המוחלט הוא "חופש ל…" ולא "חופש מ..".
זהו החופש לבחור את עמדתנו בכל מצב שהוא ולא החופש ממגבלות ומאילוצים שלעיתים הם בלתי נמנעים.
חופש הבחירה שלנו מגיע עם האחריות להשלכות הבחירה שלנו.
כשאנחנו בוחרים לאחוז בקצהו של מקל המונח על הקרקע ולהרים אותו, הקצה השני יתרומם גם הוא.
אנחנו חופשיים לבחור את המחשבות-אמירות-פעולות שלנו, איך איננו יכולים לנתק את אותן מחשבות-אמירות-פעולות מההשפעות וההשלכות שלהן עלינו ועל סביבתנו.
אנחנו יכולים להתפטר מהעבודה או להישאר בה, לשלם מיסים או לא, לדבר או לשתוק, להגיב או להתעלם.
אנחנו יכולים לבחור בכל אחת מהאפשרויות הללו בכל רגע נתון ולשאת איתנו את השלכות הבחירות שלנו.

**
החופש המוחלט אינו חופש בלתי מוגבל במובן נוסף:
לעיתים אף אחת מאפשרויות הבחירה העומדות לרשותינו אינה משמחת אותנו.

החופש שלנו לבחור קיים תמיד, אך אפשרויות הבחירה העומדות לרשותינו ברגע נתון יכולות להיות מוגבלות.
לדוגמא: אם הגענו למצב של מינוס גדול בנק עומדות בפנינו מספר אפשרויות בחירה – לקחת הלוואה לסגירת המינוס, לנסות להגיע להסדר עם הבנק, למלא לוטו ולקוות לטוב, להתעלם או לברוח מהארץ.
המצב הנוכחי (שהוא תוצר של בחירות עבר) מביא איתו מספר אפשרויות בחירה, שאולי אף אחת מהן אינה לטעמנו.

גם במצבים כאלה מתקיימים שני הדברים הבאים:

יש לנו אפשרות לבחור.
אנחנו נושאים באחריות לבחירות שלנו.

**
רעיון חופש הבחירה המוחלט עומד בבסיס כתביו של ויקטור פראנקל :

"אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה.
אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו."

אם חופש מוחלט אפשרי במצבי חיים כל-כך קיצוניים, לבטח הוא אפשרי ורלוונטי גם בחיי היום-יום שלנו, אינטנסיביים ומורכבים ככל שיהיו.

**
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אם הוא מעורר בכם מחשבות, רעיונות או תחושות שמתחשק לכם לחלוק איתי, אנא כתבו לי.
כתמיד, מוזמנים להעביר את זה הלאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבע הזמנות

הזמנה ראשונה:

לפני מספר שבועות התראיינתי בפודקאסט הנפלא של רותם כהני"שפת החיים – תקשורת שמקרבת בינינו".
הפוקדאסט של רותם מתמקד בהיבטים שונים של תקשורת מקרבת וכל פרק מוקדש לנושא אחר.
בשיחה שקיימנו החלטנו להתמקד בנושא של תקשורת מקרבת בארגונים.
יש משהו מרתק בעיני בכל הנושא של תקשורת מקרבת בארגונים, השונה מהותית בכמה היבטים מתקשורת מקרבת בסביבות אחרות כגון זוגיות, הורות, קבוצת חברים או קהילה. 
האם באמת ניתן להצטיין עסקית בעולם תחרותי ואינטנסיבי כשהתרבות הארגונית מבוססת על תקשורת מקרבת? 
האם זה לא פוגע במצוינות או בתחרותיות של הארגון?

בהכנה לשיחה רותם ואני העלינו מספר נקודות שחשבנו שיהיה מעניין לדבר עליהן ובעיקר הסכמנו להיות בהקשבה זה לזו ולתת לשיחה להתפתח בלי לתכנן אותה יותר מדי.
בין היתר דיברנו על איך לפטר ולגייס בתקשורת מקרבת, איך ניתן לבנות אמון, איך ניגשים לקונפליקט ומה הסכנות שתקשורת מקרבת יכולה לעורר בארגון.

ניתן להקשיב לשיחה של רותם ושלי בקישור הבא או בכל אפליקציות הפודקאסטים (חפשו את "שפת החיים – תקשורת שמקרבת בינינו"). בכלל מומלץ לעשות subscribe לפודקאסט של רותם ולהאזין לפרקים נוספים.

**
הזמנה שניה:

בתחילת ינואר אקיים הרצאה אינטרנטית בנוגע לפיתוח תרבות של תקשורת מקרבת בארגון. 
ההרצאה תתקיים ב 6.1.21 בשעה 13:00 במסגרת כנס מקוון לתקשורת מיטיבה.

זהו כנס מושקע במיוחד הכולל שבועיים של הרצאות, סדנאות ושיחות פתוחות אונליין – להורים, מנהלים, אנשי חינוך, מטפלים, יועצים ובעצם לכל מי שרוצה לתקשר בדרך מיטיבה עם עצמו ועם סובביו.
הכנס לתקשורת מיטיבה נועד לחבר בין תודעה, שפה ופעולה ולשלב בין גישות עקרוניות לבין פרקטיקות תקשורתיות מעשיות.

ההרצאה שלי תתמקד בנושא של פיתוח תרבות של תקשורת מקרבת בארגון.
בין היתר אגע בנקודות הבאות:
– מה המהות העמוקה של ארגון עסקי בעל תרבות המבוססת על תקשורת מקרבת?
– איך נראית תרבות ארגונית מבוססת תקשורת מקרבת בחברה עסקית בת מאות עובדים? 
– איך מגייסים ומפטרים עובדים ב”תקשורת מקרבת” והאם זה בכלל אפשרי? 
– מה ההבדלים הגדולים שבין תקשורת מקרבת בארגון עסקי לתקשורת מקרבת בסביבות אחרות?

ניתן להירשם לכנס ולצפות בתוכנית המפורטת של מגוון הסדנאות וההרצאות בקישור הבא.

**
הזמנה שלישית – המלצת צפייה:

השבוע סיימתי לצפות בסדרה הדנית "בורגן" (Borgen) המשודרת בנטפליקס.
הסדרה (זוהי אינה סדרה תיעודית) נוגעת בקשר שבין פוליטיקה ותקשורת ומתמקדת במספר דמויות מפתח בעולמות הללו. 
בדרך-כלל שעות הצפייה שלי מועטות יחסית ואני לא חובב גדול של בינג'.
הסדרה הזו, בשונה מאחרות, משכה וריתקה אותי.
מצאתי עצמי צופה בה בכל ערב בשבועות האחרונים.

כשחשבתי השבוע מה יש בסדרה הזו שכל-כך מושך אותי, התחדדו לי מספר דברים:
– הפרקים השונים מצליחים להציג בצורה יפה בעיני מורכבות אמיתית של סוגיות שונות, מורכבות שהיא מעבר לטוב ורע, שחור ולבן.
– הדמויות אנושיות ומתמודדות עם אתגרים שמעסיקים גם אותי, ביניהם לדוגמא המתח שבין פיתוח קריירה משמעותית וטיפוח משפחה, קונפליקטים ערכיים, מערכות יחסים, החלטות קשות ועוד. 
– כמי שלא בקי בפוליטיקה, קיבלתי בזכות הסדרה הצצה אל "מאחורי הקלעים" של תהליכים, דינמיקות ומורכבויות שאיני חשוף אליהם בשגרה.
– השחקנית המגלמת את ראשת הממשלה הנבחרת של דנמרק כובשת !

**
הזמנה רביעית:

אתמול, בסבב הסיום של סדנה לצוות ההנהלה של ארגון עסקי כלשהו, הזמנתי את אחד עשר חברי ההנהלה לענות במספר משפטים על שתי השאלות הבאות:

1. מה אני מתחייב לעשות שונה/אחרת/יותר החל ממחר בבוקר?
2. מה הייתי רוצה שאנחנו כצוות הנהלה נעשה שונה/אחרת/יותר החל ממחר בבוקר?

אני מוצא את השאלות הללו חשובות ומשמעותיות מכמה סיבות:
א. הן מאזנות בין האחריות האישית (שאלה 1) לבין האחריות הקבוצתית (שאלה 2) ומדגישות את חשיבותם של שני ההיבטים הללו.
ב. הן מכוונות למשהו קונקרטי ומעשי שהוא מעבר למילים גבוהות או לרעיונות נשגבים ומופשטים.
ג. השאלה הראשונה מעלה את סף המחויבות ומדגישה את ההבדל שבין "רוצה" לבין "מתחייב".

**

עד כאן ארבע ההזמנות. אם אתם מוצאים את המסר הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם ומתחשק לכם לכתוב לי מספר מילים, יעניין אותי לקרוא.
מוזמנים גם להעביר את המסר הזה הלאה, לאנשים נוספים שיכולים להנות ולהיתרם ממנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Askida Ekmek – על קבלה ונתינה

התרגום המילולי של "אסקידה אקמק" (Askida Ekmek) הוא "יש כיכר לחם על הוו".
"אסקידה אקמק" היא מסורת תורכית עתיקה שבה כשאתה קונה כיכר לחם במאפייה המקומית, אתה יכול לבחור לשלם עבור כיכר נוספת. 
לאחר שאתה מקבל את כיכר הלחם שלך, הכיכר הנוספת ששילמת עבורה נעטפת ומונחת על וו שעל הקיר. 
אדם שנכנס למאפייה יכול לשאול האם יש משהו על הוו.
אם יש, הוא יקבל כיכר לחם אחת, ובכך יינתן מענה מסוים לצורך שלו.
מעבר למענה על הצורך במזון, בזכות המסורת הזו מתפתחת תרבות של ערבות הדדית וזרימה של נתינה וקבלה המבוססת על בחירה.

**
בדומה למסורת "אסקידה אקמק" המוסלמית, גם היהדות משופעת בתרבות של נתינה וקבלה. 
בספר "משנה תורה" מתאר הרמב"ם שמונה רמות של צדקה או נתינה לזולת.
המלים הבאות הינן פירוש מופשט של סב המסביר לנכדתו בת החמש את מהות הקטע.
הן הועתקו מספרה הנפלא והמרגש של ד"ר רחל נעמי רמן – "ברכות סבי" (עמוד 81):

"ברמה השמינית והבסיסית ביותר של הנתינה, אדם קונה בצרות עין מעיל לאיש רועד מקור שביקש את עזרתו. הוא נותן לו את המעיל בנוכחות אנשים ומצפה לתודתו.
ברמה השביעית, האדם עושה אותו הדבר מבלי לחכות לתודות.
ברמה השישית, האדם עושה זאת ברוחב לב מבלי לחכות לבקשת העזרה.
ברמה החמישית, האדם קונה ברוחב לב אבל נותן לעני את המעיל בסתר.
ברמה הרביעית, האדם נותן ברוחב לב ובסתר את מעילו שלו, ולא מעיל שקנה.
ברמה השלישית, האדם נותן ברוחב לב את מעילו שלו, מבלי שהמקבל יודע מי הנותן. אולם האדם עצמו יודע מי חב לו תודה.
ברמה השניה, הוא נותן את מעילו שלו בסתר. הוא אינו יודע למי, אבל המקבל יודע למי הוא חב תודה.
לבסוף, ברמה הראשונה והטהורה ביותר של נתינה לאחרים, האדם נותן ברוחב לב ובחשאי את מעילו שלו, והמקבל אינו יודע מי הנותן.
אז הופכת הנתינה לביטוי טבעי של הטוב שבנו, ואנו נותנים באותה הפשטות שבה פרחים מדיפים את ניחוחם."

הילדה חושבת מעט ואומרת: "סבא, אני אעשה רק את הדבר הנכון".

הסבא צוחק ואומר: "נשומהלה, יש כאן דבר מיוחד במינו. נניח שכולנו נותנים לאחרים כמו האדם הראשון, מציעים בצרות עין ובנוכחות אחרים מעיל שקנינו למישהו שזקוק לכך וביקש את עזרתנו.
אם כולנו נעשה כך, האם יהיה יותר או פחות סבל בעולם?"

הילדה חושבת, מבולבלת מעט מהשאלה ועונה: "יהיה פחות סבל".

"נכון", עונה הסב וכולו זורח, "בדברים מסוימים יש כ"כ הרבה טוב, שראוי לעשותם בכל הדרכים האפשריות".

**
אני אוהב את שני הקטעים הללו. 
הם מחוברים למהותה של גישת "התקשורת המקרבת" שהיא להוביל לזרימה של קבלה ונתינה מהלב. 
בנוסף, הם מעוררים בי השראה וגורמים לי לחשוב על הקבלה והנתינה שלי.

הן ב"אסקידה אקמק" והן בשמונה רמות הנתינה של הרמב"ם ברור מי הצד הנותן ומי הצד המקבל. 
יש משהו חזק וממלא בלהיות בצד הנותן, בלהרגיש סיפוק על שעזרת למישהו, שהעשרת חיים.
בשונה מאסקידה אקמק ומתיאור רמות הנתינה של הרמב"ם, ישנם מצבים שבהם הגבולות בין נתינה וקבלה מיטשטשים. 
עפ"י מרשאל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת, כשילד מאכיל ברווז, לא ברור מי הצד שנותן יותר ומי הצד שמקבל יותר. 
שניהם חווים אושר והנאה, שניהם גם נותנים וגם מקבלים.

אחד הרגעים הכי משמעותיים שחוויתי בשבוע שעבר היה כשחבר יצר איתי קשר ושיתף אותי בקושי גדול שהוא חווה כרגע בחייו.
זו היתה שיחה לא מתוכננת שנמשכה קרוב לשעה.
בשלב כלשהו בשיחה, אותו חבר הרגיש אי-נוחות מסוימת ואמר לי "סליחה שאני נופל עליך ככה עם העניינים שלי."
"לא רק שאתה לא נופל עלי", השבתי, "השיחה שלנו היא מתנה גדולה ומשמעותית עבורי. תודה רבה על שהתקשרת ועל שאתה מאפשר לי להיות אתך בחוויה הזו עכשיו."

באופן אישי אני שם לב שלי הרבה יותר קשה לקבל מאשר לתת.
אחת הסיבות העיקריות היא החשש להעמיס על אחרים ואי-הרצון "ליפול עליהם" עם העניינים שלי.
בשנים האחרונות אני מגלה שאולי אחת הנתינות הכי נדיבות שאני יכול לתת למישהו אחר היא האפשרות להיות שם עבורי, לסייע לי ולעשות משהו משמעותי עבורי כשאני צריך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איך מכניסים תקשורת מקרבת לארגונים + שיתוף אישי

השבוע לפני 86 שנים, ב- 6/10/1934 נולדו שני תינוקות שהשפיעו רבות על חיי.
האחד, פרנציסק (אפרים) ויינברגר ז"ל, אבי, נולד ברומניה.
השני, ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת, נולד בארה"ב.
אבי נפטר בפברואר 2010, מרשאל נפטר בפברואר 2015.

מרשאל פיתח גישה מופלאה אשר משפיעה על חייהם של מיליוני אנשים בכל העולם.
אבי היה אדם "רגיל": הקים משפחה עם אימי, שירת בצבא, עבד כמנהל עבודה במפעל טכסטיל, אהב ספורט ונהג להירדם על הספה בסלון מול הטלויזיה.

שני אנשים שזכיתי לפגוש, ללמוד מהם ולהתפתח בזכותם.
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.
שני אנשים שעדיין משפיעים רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.

יש בי הכרת תודה עצומה גם לאבי וגם למרשאל.
במידה מסוימת, אני מי שאני, בזכות מי שהם.

השבוע לצד הכרת התודה והשמחה, היו נוכחים מאוד גם הגעגוע והעצב.

כשמישהו הולך לעולמו, מערכת היחסים איתו לא מסתיימת, רק משתנה.

כשאנשים נפטרים, הם מפסיקים לנשום וממשיכים לחיות.

**
אחת לשבוע-שבועיים מישהו פונה אלי ושואל אותי "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?"

השאלה הזו (או אחת הגירסאות שלה), תגיע לרוב משני סוגי אנשים:
סוג אחד הוא אנשים העובדים בארגונים, אשר פגשו תקשורת מקרבת, חוו אותה בצורה שהיתה משמעותית עבורם וכמהים להביא אותה גם למקום עבודתם.
סוג שני הוא מנחי תקשורת מקרבת, יועצים או מטפלים, אשר מקבלים ערך גבוה מתקשורת מקרבת ושואפים לחלוק אותה עם העולם.

עם השנים, מתוך הכרות של כעשור וחצי עם תקשורת מקרבת ועבודה של מעל עשרים שנים בארגונים, התחדדו לי מספר מחשבות בנושא.

א. אין דבר כזה "ארגונים".
"ארגונים" הוא שם-תואר מכליל שאנו "מלבישים" על ישויות שונות.
חברה בת 5000 עובדים שונה מחברה בת 10 עובדים.
שני ארגונים בני 400 עובדים יכולים להיות שונים מאוד זה מזה.
ארגון חינוכי שונה מאוד מארגון עסקי, ושניהם שונים מאוד מארגון ציבורי או ממשלתי.
ולכן השאלה "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים" אינה רלוונטית.
שאלה מדויקת יותר שכדאי לשאול היא "איך ניתן להכניס תקשורת מקרבת לארגון המסוים הזה שאני מעוניינת בו?"

**
ב. אין דבר כזה "ארגון מסוים".
גם כשיורדים מהכללות ומדברים על ארגון מסוים,
חשוב להבין שזהו שם קוד למשהו שלא באמת קיים.
כשם שלא ניתן לתאר אדם במילה אחת,
כך גם לא ניתן לתאר ארגון בשם-תואר אחד או במספר משפטים.
ולכן, אם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים,
חשוב להבין שהארגון הזה לא באמת קיים.
או ליתר דיוק, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על הארגון מתבטא במציאות ברמה מסוימת,
אך הארגון הוא הרבה מעבר לזה:
הוא אינו הומוגני ומורכב מתתי קבוצות, מחלקות וארגונים שונים.
שאלה אפקטיבית יותר יכולה להיות "איך מכניסים תקשורת מקרבת לאזור או לקבוצה מסוימת בתוך הארגון המסוים הזה?"

**
ג. למה להכניס תקשורת מקרבת לארגון?
כשאנשים שואלים אותי "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?" הדבר הראשון שאני ממליץ להם, זה לבדוק עם עצמם למה חשוב להם לעשות זאת.
ובמילים אחרות: אלו צרכים שלהם עומדים בבסיס השאלה הזו.
יכול להיות שהצורך שמניע אותם הוא צורך בהשפעה.
ייתכן שזהו צורך במימוש עצמי ובמשמעות.
במקרים רבים זהו צורך כלכלי: רצון להשתכר וליצור ודאות או רווחה כלכלית להם ולמשפחתם.
לפעמים זה מגיע ממקום של התלהבות וכמיהה להתנהלות אחרת המפחיתה סבל ומעצימה שמחה.

במונחים של תקשורת מקרבת, "להכניס תקשורת מקרבת לארגון",
היא אסטרטגיה שמהותה לשרת צרכים חשובים של האדם שרוצה לעשות זאת.
לאנשים שפונים אלי אני מציע לבדוק בשלב ראשון, אלו צרכים חשובים הם מנסים למלא.
כשהצרכים ברורים לנו, אנו יכולים להיות יותר גמישים עם האסטרטגיות שאנו בוחרים למימושם.

**
ד. תקשורת מקרבת אינה משהו ש"מכניסים" למקום כלשהו.
מהות התקשורת המקרבת היא יצירת חיבור בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים, המאפשר זרימה של נתינה וקבלה למילוי הדדי של צרכים חשובים.
חידוד המהות הזו חשובה מאוד בעיני: בתקשורת מקרבת אנו שואפים לחיבור, שיאפשר לנו מילוי הדדי של צרכים חשובים.
ולכן, במקום לחשוב על איך מכניסים תקשורת מקרבת לארגון, כדאי לחשוב על צרכים חשובים של הארגון שאנו רוצים ומסוגלים לתת להם מענה.
שינוי השאלה מוביל לשינוי עמוק בתפיסה: במקום לחשוב איך להכניס, לשווק, למכור או לשכנע,
אנו מתחילים לחשוב על הצרכים של הארגון וכיצד (אם בכלל) אנו יכולים לתת להם מענה.

במסגרת ראיון שנערך עם טיך נהאת האן, נזיר הזן הבודהיסטי, לפני מספר שנים שאלה המראיינת:
"האם ההדרכה שלך שונה כשאתה מדבר אל פוליטיקאים, אנשי עסקים, מורים, רופאים או קציני משטרה?"

טיך נהאת האן ענה:
"העקרון יהיה זהה.
אבל בשלב ראשון צריך חברים שיראו לנו איך קבוצה כזו של אנשים מנהלת את חייה,
עם מה הם מתמודדים…. מה הקשיים, האתגרים והסבל שהם חווים ביום-יום.
כך נוכל להתחיל להבין אותם.
ואז, רק לאחר שנבין אותם, נוכל להציע הדרכה רלוונטית עבורם.
כלים המתאימים להם.
זו הסיבה שאנו ממשיכים ללמוד בכל יום ויום כשאנו מתרגלים ומלמדים."

כמה ענווה וצניעות יש בתשובה הזו.
גם אחרי עשרות שנים של תרגול והוראה לעשרות אלפי אנשים, הצעד הראשון הוא תמיד הקשבה סקרנית ונוכחות אמפטית.
זה פחות אנחנו והמטען שאנו מגיעים איתו ויותר האדם שמולנו ומה שעובר עליו.

איך נראה עולמו של שוטר המתמודד עם מצבים מורכבים בעצימות גבוהה ונדרש לקבל החלטות מהירות תוך כדי תנועה?
מה חווה רופאה העובדת שעות רבות ביממה בבית החולים ואשר נתונה ללחץ מתמשך ואינטנסיבי מכל כיוון אפשרי?
עם מה מתמודדת מנהלת בארגון עסקי הנדרשת לתת מענה כמעט בכל רגע לאינספור צרכים בעת ובעונה אחת?
האם מה שעובד עבורי יכול לעבוד עבורו?
האם מה שיש לי לתת מתאים לה?

על מנת לתת מענה לצרכים חשובים של מישהו (אדם או ארגון) בשלב ראשון חשוב להכיר לעומק אותו ואת עולמו:
את הדרך שבה הוא חווה את המציאות היום-יומית, את הדברים החשובים לו ואת האתגרים שהוא מתמודד עימם.
חשוב שהמיקוד יהיה באדם או בארגון ולא בתקשורת המקרבת, בעצמנו או בהתלהבות שלנו מתקשורת מקרבת.

לצד הענווה וההכרה בכך שחשוב שנכיר את האנשים שאנו רוצים לעבוד עימם
("אני יודע משהו שהם לא ואם רק אראה להם את זה חייהם ישתנו…"),
כדאי לשים לב לשיפוטיות מסוימת (לפעמים סמויה) שאנו עלולים לשאת איתנו.
(דוגמא: "אני אדם אכפתי הקשוב לרגשות ולצרכים של כולם והם עסוקים בעיקר בלקדם את העסק שלהם",
או "אני אדם מפותח המודע לרגשות, לצרכים ולשיפוטים שלי והם במקום אחר ופחות מתקדם ממני").

**
ה. ובכל זאת… איך מתחילים…?
אז איך מתחילים בכל זאת?
מחדדים כוונה פנימית של למה חשוב לנו לעשות זאת.
מוצאים תת קבוצה אחת או אדם אחד שפתוחים לדיאלוג ושיש להם צרכים חשובים שהם רוצים למלא.
מקשיבים להם ומעמיקים את הבנתנו בנוגע לצרכים החשובים שלהם.
בודקים אם ואיך אנחנו יכולים לתת לצרכים הללו מענה.
מנסים..
מצליחים יותר או פחות.
נשארים בדיאלוג.
שומרים על חיבור פנימי.
לומדים מזה.
וחוזר חלילה…

אם הפוסט נוגע בכם בצורה כלשהי, אשמח לשמוע תגובות ומחשבות…

ניתן לקבל קורס מבוא בן 9 שיעורים במיילים בהרשמה בקישור שבתחתית הפוסט. אני מתחייב לא לשלוח לכם ספאם לעולם ולא להעביר את פרטיכם לגורם שלישי. השיעור הראשון יישלח אליכם ישירות למייל מיד לאחר ההרשמה.

ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר בקישור הבא

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

6 דרכים לעבוד עם ביקורת

ביקורת היא אחת מצורות התקשורת הנפוצות.
באופן קבוע אנחנו נותנים ומקבלים ביקורת. 
ביקורת יכולה להגיע בצורות שונות ובעוצמות שונות.

**
ביקורת היא טריגר.
ביקורת יכולה להיות כלפינו או כלפי משהו שעשינו. 
בעת קבלת ביקורת, האינסטינקט הראשוני שלנו (הנובע מ"מוח הזוחלים" הקדום) הוא לתקוף, להתגונן או לקפוא.

**
ביקורת יכולה להיות מאיץ לקונפליקט או מנוף להתפתחות.
כשביקורת (מאדם מסוים או בנושא מסוים) מפעילה אותנו בעוצמה, סביר להניח שיש שם משהו חשוב עבורנו.
לא תמיד יש לנו את הרצון לעבוד עם ביקורת שאנו מקבלים.
לא תמיד יש לנו את היכולת (לדוגמא: פניות נפשית או משאבים רגשיים) לעבוד עם ביקורת. 
כשיש לנו גם רצון וגם יכולת, עבודה עם ביקורת יכולה לתרום בצורה משמעותית להתפתחות שלנו.

**
להלן 6 דרכים לעבודה עם ביקורת:
(מתאים למצבים שבהם יש לנו רצון + יכולת לעבודה)

א. כשמישהו מבקר אותנו:

1. לחפש את האמת שבבסיס הביקורת – 
"בהיעדר ביקורת פנימית, ביקורת חיצונית היא רק משוב".
כשמישהו אומר לי "אתה אנוכי", הנטייה הראשונית שלי הינה לבטל את דבריו ולתקוף אותו.
דרך מומלצת אחת לעבודה עם ביקורת היא לבדוק בסקרנות איפה בחיי או בהתנהלותי אני נוהג באנוכיות.
ניתן להניח שיש משהו עבורי, גרעין או גרעינון של אמת, בדרך שבה אנשים רואים או חווים אותי.
בדיקה סקרנית יכולה להגביר את הפתיחות והמודעות שלי ולהקטין את ההתנגדות שיש בי כלפי המסר או המבקר.

**
2. להקשיב לצורך החשוב שהאדם מבטא –
על פי תקשורת מקרבת, בכל פעם שאנו אומרים או עושים משהו, אנו מנסים למלא צורך חשוב שלנו.
מרשל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת טוען ש"אלימות הינה ביטוי טראגי לצרכים חשובים שאינם נענים". 
כשמישהו מעביר ביקורת עלינו או על משהו שעשינו, הוא מבטא צרכים חשובים שלו שהוא אינם נענים.
כשאנו מסתקרנים לגבי הצורך החשוב שהאדם מנסה להביע (לפעמים בדרך שקשה להקשיב לה),
אנו מפנים את תשומת הלב מהתמקדות בנו להתמקדות בו, מרצון להוכיח ולנצח, לרצון להבין ולעזור.
דוגמא: הביקורת "את ביקורתית מדי", יכולה להיות ביטוי לצורך בקבלה, הכרה, פרגון והערכה.

**
3. לנפנף את הביקורת – 
את המילים הבאות שמעתי מאלכס קורנהאוזר, מנכ"ל אינטל ישראל לשעבר, במסגרת כנס ניהולי מתקדם:
"במהלך עבודתכם תקבלו הרבה ביקורת מאנשים שונים.
יש לכם אחריות להקשיב לביקורת, לבדוק אותה ולעשות איתה עבודה.
אבל… אם לאחר שבדקתם לעומק, הגעתם למסקנה שהביקורת אינה רלוונטית,
הרשו לעצמכם לנפנף אותה ולהמשיך הלאה."

מאלכס קיבלתי את "הלגיטימיציה" לשחרר ביקורת שאינה רלוונטית עבורי.
עם השנים למדתי שביקורת לא רלוונטית, היא ביקורת ש"עוברת לידי" ואינה מפעילה אותי.
אם הביקורת מקפיצה אותי ומעוררת בי התנגדות גדולה, סביר להניח שיש בה משהו עבורי.

**
ב. כשאנחנו מבקרים מישהו אחר:

4. לחפש את הצורך החשוב שלי – 
בדומה לדרך #2 המזמינה להקשיב לצורך של האחר החבוי תחת הביקורת המבוטאת כלפינו,
כשלנו יש ביקורת כלפי אחרים (בין אם אנו מבטאים אותה או רק חושבים עליה), 
אנו יכולים להסב את תשומת ליבנו מהאדם שעליו אנו מצביעים,
ולבדוק בסקרנות מה הצורך החשוב שלנו שהיינו רוצים שיקבל מענה כרגע.

האם יכול להיות שכשאני מאשים את זוגתי בכך שהיא "רגישה מדי", אני בעצם כמה לביטחון ולזרימה בקשר שלנו, 
שיאפשרו לי להתבטא בחופשיות מבלי לחשוב מספר פעמים לפני שאני אומר משהו?

**
5. לחפש משהו דומה אצלי או בתוכי – 
מערכות היחסים שלנו הן שיקופים. 
לא ניתן לראות באחר משהו שלא קיים בעצמנו.
אם אני מבקר את השותף שלי על כך שהוא "מניפולטיבי",
סביר מאוד להניח גם אני "מניפולטיבי" בהיבטים מסוימים של ההתנהלות שלי איתו או עם אחרים.
ייתכן שהמניפולטיביות שלי תבוא לידי ביטוי בצורה אחרת מזו שאני רואה אצלו, ועדיין היא שם. 
כשאני רואה את היבטי המניפולטיביות בתוכי אני מקבל הזדמנות לשינוי התפתחותי. 
בנוסף, משהו בי מתרכך ונהיה פחות צדקני או מוסרני כלפי שותפי.

**
6. לחפש את הכמיהה הסמויה שבבסיס הביקורת שלנו – 
משהו שאולי היינו רוצים ואיננו מאפשרים לעצמנו. 
בשונה מצורך חשוב שלנו שאינו מקבל ושקל לנו יחסית לזהות אותו ולהתחבר אליו,
הכמיהה הסמויה היא צורך או צורת התנהגות הרחוקים מאיתנו.
דוגמא: אם "חוסר אחריות" מקפיץ אותי, ייתכן שאני תופס את עצמי כאדם אחראי מאוד.
יכול להיות שאחריות היא אחד מסימני ההיכר שלי, חוזקה משמעותית, איכות שאנשים רואים בי ומעריכים אצלי.
חוסר אחריות מעורר בי התנגדות עזה, משהו שאיני מרשה לעצמי. 
במצב כזה, האם יכול להיות שהכמיהה הסמויה שלי היא כמיהה לחופש, 
לעזוב הכול ולעשות לעשות משהו שמתחשק לי, מבלי להתייחס להשלכות עתידיות או להתחייבויות קיימות?

**
עד כאן 6 דרכים לעבוד עם ביקורת.

הקלות שבה ניתן להבין רעיון כלשהו, אינה מעידה על פשטות היישום שלו.
ביקורת, במצבים ובמערכות יחסים מסוימים, יכולה להיות טריגר עוצמתי המשאיר את "ניהול הסיטואציה" למוח הזוחלים שלנו, פעם אחר פעם אחר פעם.

חדשות מעודדות:
לא נורא אם לא הצלחנו להגיב כפי שרצינו עד כה. 
בעתיד נקבל אינספור הזדמנויות נוספות לתרגול…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הבנאליות של הרוע

הבנאליות של הרוע

"בספרה 'אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע', המתעד את משפט פשעי המלחמה של הקצין הנאצי אדולף אייכמן,
מצטטת חנה ארנדט את אייכמן, שסיפר כי לו ולעמיתיו הקצינים היה כינוי משלהם לשפה המכחישה אחריות, שבה השתמשו.
הם קראו לה 'אמטשפראכה' (Amtssprache), ובתרגום חופשי לעברית – 'שפת משרד' או 'בירוקרטית'.
לדוגמה, כשנשאלו מדוע פעלו בדרך מסוימת, התשובה היתה משהו כמו 'הייתי חייב'.
אם נשאלו מדוע 'היו חייבים', באה התשובה, 'פקודות הממונים', 'מדיניות החברה', 'זה החוק'. "

~ הציטוט מתוך "תקשורת מקרבת שפה לחיים" מאת מרשל רוזנברג.

**
כשאנחנו מספרים לעצמנו שאנו עושים משהו מכיון שאנחנו צריכים, חייבים או מוכרחים,
מכיון שאלו הנהלים, החוקים, שכך עושים כולם,
מכיון שאלו הנחיות ההנהלה, או המדינה, או מכיון שאין לנו ברירה,
אנו מסירים מעצמנו את האחריות להחלטות, לבחירות ולמעשים שלנו.

**
"באיזו קלות אנחנו אומרים, זה כתוב בחוק, מותר לנו.
באיזו קלות אנחנו אומרים, אם נציית אנחנו טובים. אם אנחנו טובים כך נתקדם.
ככה מתהווה הבנאליות של הרוע."

~ חנה ארנדט

חיים מלאים. היום.