תגית: תקשורת מקרבת

על פי "קו פרשת המים" כשטיפת גשם נופלת על קצהו של הר, 
לא ברור האם היא תתגלגל לצדו האחד או לצדו השני.
רגע המפגש בין הטיפה להר הוא רגע בעל חשיבות.
המצב יכול להתפתח בכיוונים שונים ובצורות שונות.

רגע של קונפליקט עם אדם אחר יכול להיות "קו פרשת מים" במערכת היחסים.

לא להסכים, לכעוס, לריב, לצעוק, להתבאס, לפגוע, להיפגע….
כל הדברים הללו קורים ויקרו.
הם חלק בלתי נפרד ממערכות היחסים שלנו, 
מחיים עם אנשים אחרים, 
מעבודה לצד אנשים אחרים.

**
השבוע אחד המנהלים שאני מלווה כעס על אדם מסוים.
הוא לא אהב משהו שאותו אדם אמר ועשה.

זהירות:
קו פרשת מים.
סכנת "הוצאה מהלב".
מהנקודה הזו האירוע יכול להתפתח בצורות שונות.

המשורר ההודי כביר מציע:

"Do what you do with another human being, but never put them out of your heart." / Kabir

עשה מה שאתה רוצה עם אדם אחר אבל תמיד השאר לו מקום בליבך.
אל תוציא אותו משם.
אל תסגור את הלב בפניו.

האם אני משאיר את האדם בליבי או מוציא אותו משם?
האם אני משאיר את ליבי פתוח או בוחר לסגור אותו בפניו?

לא תמיד זה ייראה דרמטי.
לפעמים נמשיך להיות בקשר עם אותו אדם ונוציא אותו חלקית מהלב.
הוא אפילו לא יידע שהוצאנו אותו או ש"שינינו חוזה" במערכת היחסים שלנו איתו.
שהתחלנו להתרחק…

**
ממרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת) למדתי שכשאני כועס 3 דברים מתקיימים:

1. מישהו אומר/עושה משהו שאני מאמין שהוא לא אמור לומר/לעשות.
2. צרכים חשובים שלי לא מקבלים מענה (או לא מספיק).
3. אני עומד להגיב בצורה שעלולה להקטין את הסיכוי שהצרכים שלי יקבלו מענה כפי שהייתי רוצה.

הנקודה הראשונה נוגעת בכעס שלי הנובע מהתפיסה שלי ומהפרשנות שאני נותן למה שקורה.

הנקודה השנייה מתייחסת לכאב ולסבל שאני חווה. לפעמים הם תוצר של הפרשנות שלי ולפעמים לא.

הנקודה השלישית עוסקת בבחירות ובפעולות שלי.

כשאני סובל או כועס (צרכים חשובים שלי לא נענים) ומאמין שמישהו אחר אחראי לכך,
גובר הסיכוי שארצה "להוציא" את אותו אדם מהלב שלי.

**
טיך נהאת האן כותב על "קשרים פנימיים" בספרו "איך לריב" (How to Fight).
(את הטקסט באנגלית ניתן למצוא כאן)

"בפסיכולוגיה הבודהיסטית, אנו מוצאים את המונח 'תצורות פנימיות' או 'קשרים פנימיים'.
כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר נוצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.
קשה לנו לקבל את העובדה שיש לנו רגשות שליליים כמו כעס, פחד וחרטה.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, אבל הרגשות האלה מנסים תמיד לעלות על פני השטח.
אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נוצר בתוכנו, ואנחנו יכולים למצוא דרכים להתיר אותו.
אם נקדיש לקשר את מלוא תשומת לבנו ברגע שהוא נוצר, כשהוא עדיין רפוי, יהיה קל יותר להתיר אותו.
אחרת, עם הזמן, הוא מתהדק ומתחזק וקשה יותר לשחרר אותו."

~ הציטוט מתוך "איך לריב" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר).

**

Do what you do with another human being, but never put them out of your heart.

כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר מתחיל להיווצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.

כשאני כועס או פגוע,
הדבר האחרון שמתחשק לי זה לעצור. 
לנסות להבין.
להקשיב.

במקרים רבים,
דווקא במצבים הללו,
כשהכי פחות מתחשק לנו,
הכי חשוב לעשות את זה.

Do what you do with another human being, but never put them out of your heart.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

א. הזמנה ל"משהו אחר"

בשבוע הבא אנחה מפגש ייחודי שמעולם קיימתי בעבר.

12 דברים שחשוב לדעת על המפגש:

1. נושא המפגש עדיין לא ידוע. הפתעה. סביר להניח שהוא ייגע בהיבטים של תקשורת, מערכות יחסים וניהול.

2. נושא המפגש יישלח לנרשמים בסמוך למועד המפגש או יוצג רק בתחילתו של המפגש עצמו, בהתאם לזמן היווצרות הבהירות אצלי.

3. כוונת המפגש לתת ערך משמעותי למשתתפים ולייצר מפגש אנושי. המפגש יוקדש ללמידה חווייתית, אינטראקציה ותרגול. במהלך המפגש לא יתבצעו מכירה או שיווק של שירותים ומוצרים.

4. המפגש ניתן כמתנה וההשתתפות בו אינה כרוכה בתשלום.

5. לאחר המפגש משתתפים יוכלו לבחור להעניק מתנה (לי או למישהו אחר) שתיקבע על ידם (כספית או אחרת) ושתשקף את הכרת התודה שהם חשים ואת הערך שהם קיבלו. זו אפשרות ולא חובה או ציפייה.

6. המפגש יערך ביום ד' ה- 31/7 בשעות 21:00 – 22:00.

7. המפגש יהיה וירטואלי תוך שימוש בתוכנת זום (קול + וידאו). ניתן להתחבר מכל מחשב נייח, נייד או מכשיר סלולרי. פרטי התחברות יישלחו לנרשמים.

8. מבנה המפגש: החלק הראשון יוקדש להצגת והדגמת הנושא על ידי, החלק השני יוקדש לתרגול בזוגות (שיוגרלו אקראית בעזרת תוכנת הזום) והחלק השלישי יוקדש לשאלות מליאה ולסיכום.

9. לטובת העבודה בזוגות חשוב להתחבר למפגש עם מיקרופון (כדי שתוכלו לדבר ביניכם) ועדיף (לא חובה) גם עם מצלמה.

10. יתכן שהמפגש יוקלט (למעט החלק של העבודה בזוגות). בשלב זה אין כוונה לשלוח את ההקלטה לנרשמים לאחר המפגש.

11. בקשה: אנא השתתפו במפגש רק אם אתם מתכננים להשתתף בצורה מלאה בכל שלושת החלקים (המהווים ביחד את מכלול הלמידה-אינטראקציה-חוויה).

12. נרשמים בקישור הבא. אתם מוזמנים להעביר את ההזמנה לאנשים נוספים שיכולים למצוא אותה רלוונטית עבורם. 

ניפגש…?

**
ב. הזמנה להקשבה

בשנים האחרונות צוותי ואני מובילים במחלקת בינה מלאכותית בת קרוב ל-200 עובדים באינטל את תחומי האנשים, התרבות הארגונית ופיתוח המנהלים. 
אנו מנסים ליצור מחלקה עסקית שתרבותה הארגונית היא ברוח התקשורת המקרבת. 
זה מעבר לקורסים וסדנאות ואפילו מעבר לאיכות התקשורת בארגון. 
זה מגיע לתפיסות עולם ולדפוסי חשיבה.

לפני זמן מה זכיתי להתארח שוב בפודקאסט "סטודנט חופשי" אצל עומר גלס ורום טנא.
כשליש מהראיון דיברנו על אינטל, על איך זה לעבוד ולהתפתח בארגון גדול ועל שני דברים שאני מעריך במיוחד בחברה הזו. 
בשאר הזמן דיברנו על המחלקה שלי.

קוריוז קטן:
עומר המראיין שאל אותי על "חווית עובד" ועל איך אנו עושים את זה. 
אמרתי שאני פחות מאמין "בחווית עובד" ושאני לא חושב שתפקידי לייצר אותה (למרות שאכפת לי מאוד מהעובדים). 
התפיסה שלי/שלנו שונה.
איך בדיוק..? ומה כן…?
על כך ועוד בראיון הבא (כחצי שעה…)

ויש גם את החלק הקודם שאולי תרצו להקשיב לו, שבו אנו מתמקדים פחות באינטל ויותר בתקשורת מקרבת.

**
ג. השראה

השבוע "פגשתי" את דייויד בוהם והאזנתי לספרו On Dialogue.
הרשיתי לעצמי לתרגם קטע קצר מספרו שנגע בי (המקור באתר):

"ישנה מידה רבה של אלימות בדעות שאנו מגנים עליהן.
הן אינן דעות בלבד, הן אינן הנחות בלבד; 
הן הנחות שאנו מזוהים איתן – ולכן אנו מגנים עליהן, כשם שאנו מגנים על עצמנו.
הדחף הטבעי להגנה עצמית שקיבלנו בג'ונגל, הועבר מחיות הג'ונגל לדעות הללו.
במילים אחרות, אנו אומרים שיש כמה דעות מסוכנות שם בחוץ – כשם שיכולים להיות נמרים מסוכנים. 
וישנם כמה בעלי חיים יקרים מאוד בתוכנו שיש להגן עליהם. 
אז דחף שהיה הגיוני פיזית בג'ונגל הועבר לדעות שלנו בחיים המודרניים."

~ דייויד בוהם, מתוך "On Dialogue"

**
"There is a great deal of violence in the opinions that we are defending. 
They are not merely opinions, they are not merely assumptions; 
They are assumptions with which we are identified – which we are therefore defending, because it is as if we are defending ourselves. 
The natural self-defense impulse, which we got in the jungle, has been transferred from the jungle animals to these opinions. 
In other words, we say that there are some dangerous opinions out there – just as there might be dangerous tigers. 
And there are some very precious animals inside us that have to be defended. 
So an impulse that made sense physically in the jungle has been transferred to our opinions in out modern life. "

~ David Bohm, from "On Dialogue"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אני לא בטוח אם אשלח הזמנה נוספת או תזכורת למפגש בשבוע הבא. הנה שוב הקישור להרשמה

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

שלום,
אני שמח לעדכן שבעוד שלושה שבועות בדיוק (ביום שישי ה-19/7), אנחה סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים. 

8 דברים מיוחדים מאפיינים את הסדנה הזו:

1. הסדנה פותחה במשותף ע"י בני רועי (בן 11) ועל-ידי ואנו גם ננחה אותה ביחד.
2. בסדנה לא תהיה הרצאה "יבשה". יהיו הרבה תרגולים, צחוקים, פעילויות ומשחקים המבוססים על קלפי הרגשות והצרכים.
3. הכניסה לסדנה תתאפשר רק עם ההורה או הילד/ה שלך. מספר שווה של ילדים והורים. 
4. הסדנה תתקיים בביתנו. המשתתפים יתארחו בסלון שלנו 🙂
5. במהלך הסדנה נלמד אתכם רק תרגילים וכלים שאנו משתמשים בהם בעצמנו ביום יום. 
6. אנחנו "מבשלים" לכם הפתעות… (למשל: "איך להגיב למשפטים מעצבנים של הורים?")
7. במהלך הסדנה עושים רק מה שרוצים ומתחשק. אין מצב שתדרשו לעשות משהו שלא תתחברו אליו. 
8. זו הפעם הראשונה שאנו מעבירים את הסדנה הזו ואנו מתרגשים מאוד !!!

הפרטים המלאים + הרשמה בקישור הבא.

שימו לב לחלק של התשובות לשאלות הנפוצות.

חשוב: הסדנה מוגבלת ל-9 זוגות בלבד של הורים וילדים, 18 משתתפים בסך הכול.
מניסיון עבר אני מעריך שההרשמה תיסגר במהירות, כך שאם אתם וילדיכם בעניין מומלץ לא להתמהמה.

**
בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת בהנחיית סילביה הסקביץ' ומייקל דיליו.
(שמחתי לפגוש רבים מכם שם…)
אחד הנושאים שהעסיקו אותי במהלך הסדנה (ולאחריה) היה "גבולות".
הקטע הבא של ברנה בראון על גבולות וחמלה חזק עבורי ומתחבר לי גם לפוסט "ששת הערכים המובילים שלי":

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות, קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר.
לפני המשבר הייתי מתוקה יותר – בפנים הייתי שיפוטית ומלאת טינה וכעס, אבל כלפי חוץ הייתי בהחלט מתוקה מאוד.
אני חושבת שכיום אני באמת ובתמים יותר חומלת, פחות שיפוטית ונוטרת, ובפירוש רצינית פי כמה בכל הנוגע לגבולות.
אין לי מושג איך נראה השילוב הזה למתבונן מבחוץ, אבל מבפנים נראה שהוא רב-עוצמה בהחלט.

לפני שהתחלתי במחקר הזה, ידעתי הרבה על כל אחד מן המושגים האלה כשהוא לעצמו, אבל לא הבנתי איך הם פועלים ביחד.
הראיונות פקחו את עיני; נדהמתי לגלות כי רבים מאלה שהיו מסורים באמת ובתמים לתרגול של חמלה הפגינו גם מודעות גדולה פי כמה לסוגיית הגבולות.
אנשים בעלי חמלה הם אנשים עם גבולות.
הגילוי הזה הכה אותי בתדהמה.

הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות, ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם.

אנחנו חיים בתרבות של אשמה.
אנחנו רוצים לדעת באשמת מה אירע כך וכך, ואיך הוא עתיד לשלם על כך.
אנחנו מרבים להתלונן ולהפנות אצבע מאשימה ברמה האישית, החברתית והפוליטית, ועם זאת, רק לעיתים נדירות אנחנו מייחסים לאנשים אחריות למעשים שלהם.
מה הפלא? כל התלונות והתגובות המזועזעות מתישות אותנו, עד כדי כך שלא נשאר לנו כוח להבטיח כי למעשים יהיו השלכות של ממש.
הנטייה הזאת – זועמים-ומאשימים-עייפים-עסוקים-מכדי-לעשות-משהו-בנידון – רווחת מוושינגטון הבירה ועד וול סטריט, בלי לפסוח על בתי הספר שלנו ועל הבתים שלנו עצמם.
אני חושבת שהיא הסיבה לכך שאנחנו מצטיינים כל כך בזעם ובצדקנות, אבל לא בחמלה.

האם לא עדיף להיות מיטיבים אך קפדנים יותר?
החיים שלנו היו עשויים להיות שונים למדי אילו היו בהם פחות כעס ויותר אחריות.
איך היו נראים חיי העבודה וחיי הבית שלנו אילו היינו מטיחים פחות האשמות – ולצד זה מפגינים כבוד רב יותר לגבולות? "

~ מתוך "מושלמים כמו שאנחנו" מאת ברנה בראון (עמודים 24-26)

**
השבוע זכיתי להנחות שתי סדנאות תקשורת מקרבת לצוות המופלא של מחלקת פנימית ב' בבית החולים סורוקה בבאר שבע. 
מרגש לראות צוות מגוון (רופאים מומחים, מתמחים, סטאז'רים, אחיות ואנשי כוח עזר) יושבים ביחד, משתפים בפתיחות בקשיים ובאתגרים שהם חווים, מאתגרים זה את זה, צוחקים, כואבים, לומדים…

אחד הרגעים המרגשים עבורי במהלך היומיים הללו התרחש כשהמסר ש-"הצרכים שלנו שווים לא פחות מצרכים של אחרים" הדהד בעוצמה בחדר…

מה קורה לרופא/ה או לאח/ות עמוסים שלא מוצאים מספר דקות לשירותים או ללכת לאכול?
מה קורה "למצבר הפנימי" שלהם? לאיכות הטיפול בחולים ובמשפחות? 
איזה מחיר משלמות המשפחות שלהם (הילדים, בני/בנות הזוג והם עצמם) כשהם חוזרים הביתה?

אחת המשתתפות טענה ש"ככה זה" ושלא ניתן לשנות את זה במציאות הכל-כך תובענית ואינטנסיבית.
לא כולם הסכימו איתה….

הנה "השלישייה" הזו שוב: גבולות, חמלה ואחריות.

המפגשים בסורוקה השבוע התרחשו בזכות זרעים ופעולות שמתבשלים כבר מספר חודשים.
תודה מיוחדת לדקלה שיזמה ודחפה את כל המהלך הזה, לבותינה מנהלת השירות בביה"ח סורוקה, לשחר שסייעה בהכנות ובדיוק הסדנאות ולנמרוד מנהל מחלקת פנימית ב'.

בלעדיכם זה לא היה קורה.
זכות אמיתית לעבוד עם שותפים כמוכם…

**
כתמיד, אשמח לשמוע מה הפוסט הזה מעורר בכם…. 
אני מבטיח לקרוא אישית כל תגובה ותגובה.
(ייתכן שייקח לי זמן מה לחזור אליכם)

תזכורת אחרונה לפני שנפרדים:
סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים רועי ואני ננחה ביום שישי ה 19/7.
פרטים והרשמה כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

1. מעבר

המעבר בין מאות רקטות, ארבעה הרוגים ומי יודע כמה נפגעים בתחילת השבוע (מוצ"ש – שני),
לבין הפסקת האש ואירועי יום הזיכרון בהמשך השבוע (שני – רביעי),
לבין חגיגות יום העצמאות, החופשות והמנגלים (רביעי – …) היה חד עבורי.
מפתיע כל פעם מחדש כמה מהר אנשים ומדינה עוברים בין מצבים.

**
2. מוזר

נראה לי מוזר, שבתוך יום-יומיים, 
אנו עוברים ממצב של חוסר וודאות עצום וסכנת חיים מוחשית, המביאים בין היתר לאי-קיום לימודים,
לשקט בטוח, המאפשר יציאה של מאות אלפי חוגגים לאירועי יום העצמאות בשטחים פתוחים, ללא חששות ואזהרות.

יכול להיות שיש יותר הבנות ואינטרסים משותפים, בקרב שני הצדדים ממה שאנו נוטים לחשוב? ממה שנוטים לתקשר?
יכול להיות שלצדדים השונים יש יותר יכולת ממה שנראה לעין (גם אם רק במצבים מסוימים…) לקיים דיאלוג ולהגיע להסכמות?

ויכול להיות שלא…
ברור לי שאני מודע רק לחלק זעיר ממה שמתרחש פה…
אני יודע שאני לא יודע…

**
3. טקס משותף

ביום ראשון, יומיים לפני ערב יום הזיכרון, הנחתה שאניה בן חיים, 
מפגש מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
להלן חלק מדברים ששאניה פירסמה ביום שאחרי המפגש:

"האמת, פחדתי נורא לקראת הערב של אתמול- דיאלוג מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני. 
שיח כל כך טעון, וכואב שנושא בתוכו כל כך הרבה רגשות עוצמתיים וזה קרה.
שוב היה אפשר לחוות, גם במפגש טעון כזה, ששיח אחר אפשרי ויכול להתקיים.
שיח בו אפשר ביחד לנוע מ"צודק/טועה" "בסדר/לא בסדר" אל המקום בו מכירים בצרכים העמוקים של כולנו שמחפשים דרך להתמלא. 
אל המקום בו אפשר להכיר בכאב ובכמיהה של מי שלא מסכימים/ות איתו/ה ולמצוא מקום בלב שיכול להיפתח אליו גם כשממש רואים דברים אחרת, גם כשכועסים.
זה מטורף בשבילי לשים לב לזה כל פעם מחדש, שכל אחד/ת מאיתנו רוצה לעשות טוב.
כל אחד/ת מאיתנו מאמין/ה בכל ליבו/ה שהדרך שהיא מאמינה בה יכולה לעשות טוב בעולם.
מאמין בכל ליבו שאם רק האחר יתעורר לראות את מה שאני רואה, אם הוא ישים לב שיש משהו שהוא לא רואה, 
שיש לו נקודה עיוורת- ויראה את מה שאני רואה- אז יוכל להיות פה הרבה יותר טוב.
העניין הוא שכמעט תמיד שני הצדדים חושבים ככה!
ואז, נוצר הוויכוח הידוע של מי צודק, ויכוח בו כל אחד מנסה לשכנע ואף אחד לא באמת מקשיב ואף אחד לא באמת נשמע.
ואז זה מכעיס. ומתסכל. והאמון אובד.
ואז צועקים, או מכים, או מתנתקים, או מתרחקים, מסתגרים, מתבצרים.
הכל חוץ מלהיפגש ולהקשיב באמת.
אתמול חווינו קצת ממה שאפשרי כשמסכימים להיפגש ולהקשיב באמת לכאב ולכמיהה של מי שאני לא מסכים/ה איתו. 
לשמוע באמת מה חשוב לו בעומק.
הלב התרכך. הדברים כבר לא נראים כמו שחור ולבן.
כמעט כל מי שהיו שם במפגש יצאו עם אמירה שהם רואים את המורכבות הגדולה, שהם רואים שיש לאחר צרכים וכאבים שהם לא ראו ולא לקחו בחשבון קודם. 
שהם רואים את הדברים שחשובים לצד השני ומכירים בהם – גם אם לא מסכימים על הדרך. 
שהם רואים שזה לא שחור ולבן, שזה מורכב.
מטרת השיח ממש לא היתה להגיע להסכמה, אלא ליצור מרחב בו נבין את הצד השני קצת יותר ממקודם. נראה את האנושיות של השני, קצת יותר ממקודם.
וזה קרה. וגם יותר מזה.
וזה קצת, וזה טיפה בים וזה גם הרבה. כי רובינו יצאנו משם עם הרבה יותר תקווה ואמון ממה שנכנסנו.
וזה עוד רחוק מלהיות מושלם, ויש עוד הרבה מה ללמוד על יצירת שיח מאתגר שכזה. והיו רגעים לא פשוטים,
ואני שמחה ומתרגשת שהוא קרה ושרובינו חווינו שם חוויה של פתיחת הלב, הבנה, קירבה והקשבה. "

**
4. כוונות ופעולות

אותן פעולות יכולות לנבוע מכוונות שונות.
אותן כוונות יכולות לבוא לידי מימוש בפעולות שונות.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לאנושיות ולתקווה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לערכים חשובים.

**
5. בדיקה עצמית

באיזו פעולה אני נוקט?
מאיזו כוונה אני מונע?
האם יש דרך פעולה נוספת שתאפשר לי לממש את כוונתי בצורה מיטבית יותר?

באיזו פעולה נוקט האחר?
מאיזו כוונה הוא מונע?
האם אני בטוח? איך אני יודע?

**
6. מבחן אישי

א. איזו תפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה אני מזהה כאויבים שלי עכשיו? 
ככאלו שקיומם או פעולתם פוגעים בדברים החשובים לי ואולי אפילו מסכנים את קיומי?

ב. כמה אנשים אמיתיים אני מכיר ופגשתי באופן אישי השותפים לתפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה האלו?
"אנשים אמיתיים" = לא כאלו המתווכים לי בעזרת אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות.

ג. מתי בפעם האחרונה פגשתי אותם והקשבתי להם?

**
7. חמלה

"חמלה, משמע לפגוש בפתיחות-לב כל מצב בו אנחנו נמצאים, 
ללא שיפוטיות וללא התנשאות, באמפתיה ובענווה; 
להיות ערים לטבע האדם כפי שהוא ולאהוב אותו כהווייתו – 
להיות ערים לקוצים כמו גם לפרחים של החיים בליבו של כל אדם, ללא אפליה, ולהיענות למצוקתם של כולם באחווה ובפעולה קשובה. 
אבל כאשר אנחנו מדגישים את הזהות המסוימת שלנו כנגד זהותם של אחרים, 
כאשר אנחנו טוענים שאנחנו ה"טובים" והם ה"רעים", 
כאשר את עצמנו אנחנו מצדיקים וכל מה שהם עושים זוכה לגינויים, 
כאשר אנחנו מדגישים את עליונותנו מול שפלותם, 
כאשר אנחנו מבדילים בין דם לדם, מבדילים בין מי ששייכים לנו לבין ה"אחרים", הזרים, וטוענים שהם פחות בני-אדם, 
שאיכשהו הם פחותים מאיתנו ולא כל-כך נחשבים, 
בכך אנחנו מחמיצים את טבע האדם המשותף לכולנו – זו פגיעה בחיים. 
כאשר אנחנו מתעלמים מאנושיותם של אחרים ומתנשאים עליהם, את האנושיות שלנו אנחנו מצמצמים; 
כאשר אנחנו מתכחשים למלוא אנושיותם של יריבינו-אויבינו-מתנגדינו, באנושיות שלנו אנחנו פוגעים – 
כאשר איננו רואים בהם אדם כמונו את ליבנו אנחנו מעקרים, ורק כך, ללא חמלת-לב, מסוגלים בני-אדם לפגוע בזולתם במעגל הרסני פוגעני שכזה ועוד להצדיק אותו … 
וכך חיינו הופכים להיות שדה קרב, ללא מוצא, ובמלחמה כולנו מפסידים: 
תחת כל דגל טמונות גופות של חללים."
~ מאיר זוהר, מתוך המאמר "להילחם בחמלה: להיות ערים לאדם בלב המלחמה", נכתב בקיץ 2014 בזמן "צוק איתן"

**
8. חשש

– ואולי זה לא מספיק…?
– ואולי דרך של חמלה וסובלנות היא קרקע קלה לניצול עבור אותם אנשים/גורמים/מערכות, שרוצים לפגוע/להשתלט/להחריב…?
– ואולי דרך של הבנה וקבלה פוגעת בנו, מחלישה אותנו ומאיימת על קיומנו…?

**
9. מתח

קשה להחזיק מתח של סיטואציה מורכבת.
קשה להישאר עם מתח של שאלות בלי תשובות.
קשה לחוות מתח של חוסר וודאות.

קל יותר לקחת צד.
קל יותר לבחור תשובה.
קל יותר לייצר וודאות.

**
10. מאבק

מוח בן 2 מיליון שנה המתוכנת לשרוד ומחפש וודאות,
מחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", ומוציא אותנו לפעולה.

קשה לשנות דפוסים ולהתגבר על מבנים פיזיולוגיים-עצביים ועל אינסטינקטים הישרדותיים.
קשה עוד יותר כשהמבנים והאינסטינקטים מגורים ומופעלים במכוון ע"י גורמים בעלי עניין.

לא בטוח שיותר קשה מלשרוד שואה, להקים מדינה ולעבור את הדרך שעברנו עד כה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני זמן מה, מישהו עשה משהו שלא אהבתי.
הפעולות שלו היו טריגר חזק עבורי למספר מחשבות ורגשות:
– האמנתי שהוא עשה את זה בכוונה, בצורה בוטה ומאחורי הגב שלי.
– היתה בי שיפוטיות רבה כלפיו וכלפי המעשים שלו, האמנתי שהיה אסור לו לעשות את זה.
– כעסתי על ההתנהלות שלו, על הנזק שכבר נגרם ועל הנזק שעוד עלול להיגרם.

מהות התקשורת המקרבת היא יצירת חיבור המוביל למילוי הצרכים החשובים שלנו ושל אחרים.

כשאני כועס, הדבר האחרון שמתחשק לי הוא יצירת חיבור.
הרצון האינסטינקטיבי שלי הוא להעניש את האדם, להכאיב לו, לנקום בו.
לפגוע בו כמו שהוא פגע בי.
ללמד אותו לקח.

במצב המחשבתי-רגשי-אנרגטי הזה, 
אי-השיפוטיות, ההקשבה, החיבור והחמלה, לעצמי ולאחר, הופכים להיות מאתגרים במיוחד. 
על סף בלתי אפשריים.

בנקודת הזמן הזו יש לי אפשרות לבחור.
בנקודת הזמן הזו יש לי אחריות לבחור.
במיוחד בנקודת הזמן הזו, לבחירות שלי יש חשיבות גדולה והשפעה עצומה.

**
1. בחירה ראשונה: חיבור עצמי.
לעצור. 
לנשום.
לקחת את הזמן. 
להקשיב לעצמי. 
להיות עם הכאבים והפחדים שלי.
להתמקד בעצמי ובמה שעובר עלי כרגע (ולא ב"כמה אחרים הם לא בסדר").
לפעמים קשה לעשות את זה לבד, וכדאי למצוא מישהו שיהיה איתנו ויסייע לנו להקשיב לעצמנו.

**
2. בחירה שניה: להתמקד במה שחשוב לי.
להתמקד בצרכים המרכזיים שלי.
בצרכים החשובים שלי שנפגעו ושאני רוצה לתת להם מענה,
וגם בצרכים החשובים שלי שכבר שמתמלאים.
להתמקד שבמה שאני רוצה עבורי ולא במה שאני לא רוצה.

בשתי הבחירות הראשונות, תשומת הלב מופנית פנימה, אלינו.
בשלבים אלו איננו "מתעסקים" עדיין עם האדם האחר.

**
3. בחירה שלישית: שחרור האדם מ"דמות האויב" שמוחזקת אצלי. 
היזכרות בכך שאנשים תמיד מנסים למלא צרכים חשובים שלהם, גם כשהם פועלים בדרכים שאיני אוהב או שפוגעים בי.
היזכרות בכך שנקודת המבט שלי והפרשנות שלי מוגבלת.
היזכרות בכך שאנשים מתמודדים עם דברים בחייהם שאולי איני מודע להם.
"Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle"

הדגש הוא על "שחרור" ו-"היזכרות", כיוון שיתכן מאוד שבשלב זה יש בנו עדיין כעס ורצון לפגוע.
בשלב זה אנו בוחרים את סוג הזרעים התודעתיים שאנו משקים: 
את זרעי הכעס, האיבה, העלבון והמלחמה, או את זרעי החמלה, האהבה, טוב הלב והשלום.

**
4. בחירה רביעית: יצירת חיבור + המשכיות או היפרדות
לאחר שהקדשתי מספיק זמן לעצמי ושחררתי את האדם האחר מ"דמות האויב" שבניתי לו בתוכי, 
אוכל להקדיש תשומת לב להבנת האדם השני, נקודת המבט שלו והצרכים החשובים לו. 
לפני שהקדשתי זמן לעצמי, ולפני ששחררתי את האדם מ"דמות האויב" שלי, יהיה לי קשה מאוד (אולי בלתי אפשרי) לעשות זאת.

מהמקום הזה, נוכל לבחור להמשיך ביחד, להשקיע בקשר, לחפש דרך משותפת ופתרונות המיטיבים עם שנינו, או להיפרד, כך שמילוי הצרכים החשובים שלנו יתבצע במסגרות אחרות ועם אנשים אחרים.

הצרכים שלי חשובים לא פחות מהצרכים של האדם האחר.

הבחירה להיפרד המגיעה לאחר שחרור האדם מ"דמות האויב" ואשר מלווה בתקווה שיהיה לו טוב, מהווה גם היא סוג של חיבור,
ושונה מהותית מפרידה שבה אנו עדיין תופסים את אותו אדם כ"אויב" ומקווים שיסבול וייענש על מה שעשה.

**
אחת המנטרות של טוני רובינס ושל ביירון קייטי היא ש-"הכול קורה עבורנו, לא לנו…"
גם אירוע כואב, מקומם או מפחיד, שלא הזמנו ושקיווינו שלא יתרחש,
יכול להוות טריגר לתרגול מעמיק ולהתפתחות משמעותית המיטיבים עם חיינו.

כולנו חווים אתגרים מורכבים ופוגשים טריגרים שלוחצים לנו על נקודות רגישות ומקפיצים אותנו.
אני פחות מאמין בטריקים או כלים שמשנים לנו את מצב הרוח בשניה.
אני מאוד מאמין בלקיחת אחריות, בבחירה מודעת ובתרגול מתמשך ובלתי פוסק…

**
אני מקווה שהקטע הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אני מחזיק כוונה שהקטע הנוכחי ירבה חיבור, שלום, שמחה ושלווה, ויפחית כאב, סבל ומלחמות, בקרב אנשים ובעולם.

אם מתחשק לכם לכתוב לי מספר מילים, יעניין אותי לקרוא..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול בלילה ילדתי תינוק חדש.

הלידה התחילה בשעות אחר הצהריים.
ההיריון נמשך להערכתי כ-20 שנה, מבלי שאהיה מודע אליו.

מספר דקות לאחר הלידה, חשפתי אותו בקהילת התקשורת המקרבת בפייסבוק,
מייד לאחר מכן לאחר מכן במרחבים וירטואליים נוספים,
ועכשיו נראה לי שהוא כבר מסתובב חופשי בעולם ופוגש כל מיני אנשים.

הפעם הראשונה שילדתי תינוק דומה היתה ב 2012,
כשיצרת את קורס התקשורת המקרבת בן תשעת השיעורים במיילים.
(הוא כבר בן שבע היום ואלפי אנשים נחשפו אליו ולמדו ממנו).

הפעם השניה של תינוק באותו סגנון היתה ב 2014, עם סדרת 20 המסרים.
20 מסרים מעוררי השראה, כל מסר ממוקד בנושא אחר, מכיל פרגון לאדם משמעותי במסע שלי והזמנה לתרגול.

ואתמול בלילה, ממש לפני כמה שעות, הגיעה הפעם השלישית.

התינוק הזה הוא משהו מיוחד.
שונה מאוד משני אחיו הבוגרים.

קוראים לו "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים במשפחה, בעבודה ובחיים."

**
האם אתם מסוגלים לתאר את עצמכם, שנה מהיום…

– במקום אחר במערכות היחסים החשובות בחייכם, האישיות והמקצועיות?
– חווים הרבה יותר שמחה, שלווה וחיבור, והרבה פחות סבל וריחוק?
– ברמות חדשות של השפעה, הובלה, הקשבה, אסרטיביות והשפעה?
– נכנסים להרבה פחות קונפליקטים, ואם כבר נכנסתם, יוצאים מהם יותר מהר וביותר קלות?

רלוונטי…?
מתאים לכם…?
האם זה אפשרי בכלל…?

הערך של "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים" עבורכם יכול להיות:

1. אפסי (דוגמא: אם הכלים לא רלוונטיים עבורכם, אם לא תרשמו או אם תרשמו ולא תקראו את המסרים),

2. עצום (אני מאמין בכל ליבי שהטמעה ויישום מתמיד, אפילו של כלי אחד או שניים, יכולים להשפיע דרמטית על החיים),

3. כל דבר שבין לבין.

זה בידיים שלכם ותלוי במה שתעשו עם זה.

**
בעבודתי היום-יומית אני עוסק בליווי, הנחיית והדרכת מנהלים, צוותים וארגונים.
בפועל אני מסייע להם להתמודד עם אתגרים, עניינים ומשברים הקשורים לאנשים,
ולפתח את מיומנויות התקשורת, עבודת הצוות ומערכות היחסים שלהם.

"52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים" 
הם זיקוק של כלי החשיבה/השפעה/תקשורת/עשייה הכי אפקטיביים שאני מכיר ועובד אתם ביום-יום,
מתוך דרך בת כ-20 שנות ניסיון עם המון למידה, התבחבשות, ניסוי ותעייה, כישלונות והצלחות.
דרך שעברתי ושאני עדיין עובר – עם משפחתי, בעבודתי ובמרחבים נוספים.

בפסקה קודמת כתבתי שהתינוק הזה הוא משהו מיוחד.
אני ממש מרגיש כך:
אני במקום שונה היום מהמקום שהייתי בו לפני מספר שנים, אולי אפילו לפני שנה.
זה בא לידי ביטוי גם בעבודה שלי, בסדנאות שאני מנחה ובכלים שאני מביא.

נכון לרגע זה, 126 נרשמים כבר בחרו להצטרף לסדרת "52 הכלים" ולקבל את הכלי הראשון בסדרה.

גם אתם יכולים. 
בכל שבוע, במשך שנה שלמה, יישלח אליכם מייל ובו כלי חשיבתי/מעשי לתקשורת מקרבת ולמערכות יחסים.

אני מחזיק כוונה ש-52 הכלים הללו יתרמו משמעותית לחייכם ולחייהם של אנשים נוספים, משפחות וארגונים, 
יפחיתו סבל, יגבירו שמחה, יעצימו נוכחות ויסייעו בהגשמת מטרות חשובות.

עם האנרגייה הזו "52 הכלים" נולדו, ולשם הם מכוונים.

ניתן להירשם לסדרה ולקבל מיידית את הכלי הראשון כאן.

בהרבה התלהבות והתרגשות, 
וגם במעט חשש ומתח,

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** נ.ב. להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר. **

"איפה היית בפברואר 1999?", שאלתי אתמול את הגר שעובדת איתי.
"בכיתה ב'." היא ענתה בחיוך, לאחר 5 שניות של מחשבה.

איפה אתם הייתם בפברואר 1999, בדיוק לפני 20 שנים?

**
אני יודע איפה אני הייתי.
בפברואר 1999, כשהגר קיבלה תעודת מחצית של כיתה ב', 
הייתי נשוי כחצי שנה, ללא ילדים עדיין, בעיצומם של לימודי תואר ראשון בטכניון,
והתחלתי לעבוד כסטודנט בקבוצת מערכות מידע בחברת אינטל.

עשרים שנים !!!
לא נתפס הקטע הזה.

אני..??
עשרים שנות עבודה בארגון..???
איך זה יכול להיות..????

**
את "התרסקות" כתבתי בנובמבר 2013.
למרות שהכתיבה היתה לפני למעלה מחמש שנים,
והאירוע המדובר אפילו יותר מכך,
אני עדיין זוכר היטב את הסיטואציה ואת המצוקה שהייתי בה.
ברמה מסוימת הוא עדיין חי בי ומלווה אותי בכל תהליך של תחילת עבודה 
עם קבוצות חדשות של מנהלים, הנהלות או ארגונים.
השבוע, כששיתפתי את קהילת התקשורת המקרבת שבפייסבוק בסיפור הזה,
קיבלתי לא מעט תגובות והתייחסויות.
"התרסקות" נכתב כשעל הבלוג שלי היו מנויים מאות בודדות של קוראים.
עפ"י מערכת שליחת המיילים שלי את "התרסקות" קראו 219 קוראים בלבד.
אם מעניין אתכם לקרוא על נפילה כואבת במיוחד, 
ועל כלי חשוב לטיפול עצמי במצבים הללו,
אתם יכולים לעשות את זה כאן.

**
"איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?"

את השאלה הזו נשאלתי לפחות 5 פעמים בשבועות האחרונים ע"י אנשים שונים.
הנה מספר נקודות למחשבה בנושא הזה:

א. אין דבר כזה "ארגונים".
"ארגונים" הוא שם-תואר מכליל שאנו מלבישים על ישויות שונות.
חברה בת 5000 עובדים שונה מחברה בת 10 עובדים.
שני ארגונים בני 400 עובדים יכולים להיות שונים מאוד זה מזה.
ארגון חינוכי שונה מאוד מארגון עסקי, ושניהם שונים מאוד מארגון ציבורי או ממשלתי.
ולכן השאלה "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים" אינה רלוונטית.
עדיף לשאול איך ניתן להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים X או Y.

 

ב. אין דבר כזה "ארגון מסוים".
גם כשיורדים מהכללות ומדברים על ארגון מסוים,
חשוב להבין שזהו שם קוד למשהו שלא באמת קיים.
כשם שלא ניתן לתאר אדם במילה אחת, 
כך גם לא ניתן לתאר ארגון בשם-תואר אחד.
ולכן, אם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים,
חשוב להבין שהארגון הזה לא באמת קיים,
או ליתר דיוק, הוא קיים ברמה מסוימת, הוא אינו הומוגני, 
והוא מורכב מהרבה תתי קבוצות, מחלקות וארגונים.
למעשה שאלה אפקטיבית יותר יכולה להיות,
איך מכניסים תקשורת מקרבת לאזור או לקבוצה מסוימת בתוך ארגון X.

 

ג. למה להכניס תקשורת מקרבת לארגון?
חשוב להבין אלו צרכים אנשים מנסים למלא
כשהם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון כלשהו.
יכול להיות שמניע אותם צורך בהשפעה.
ייתכן שזהו צורך במימוש עצמי ומשמעות.
במקרים רבים זהו צורך כלכלי ורצון להשתכר.
לפעמים זה מגיע ממקום של התלהבות וכמיהה להתנהלות אחרת המפחיתה סבל ומעצימה שמחה.
במונחים של תקשורת מקרבת, "להכניס תקשורת מקרבת לארגון",
היא אסטרטגיה שמהותה לשרת צרכים חשובים של האדם שרוצה לעשות זאת.
לאנשים שפונים אלי אני מציע לבדוק בשלב ראשון,
אלו צרכים חשובים הם מנסים למלא.
כשהצרכים ברורים לנו, אנו יכולים להיות יותר גמישים עם האסטרטגיות שאנו בוחרים למימושם.

 

ד. תקשורת מקרבת אינה משהו שמכניסים למקום כלשהו.
מהות התקשורת המקרבת, לפחות כפי שאני מבין אותה,
היא לייצר חיבור (בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים),
על מנת לאפשר זרימה של נתינה וקבלה למילוי הדדי של צרכים חשובים.
חידוד הכוונה או המהות קריטי בעיני:
בתקשורת מקרבת אנו שואפים לחיבור, שיאפשר לנו מילוי הדדי של צרכים חשובים.
ולכן, במקום לחשוב על איך להכניס תקשורת מקרבת לארגון,
כדאי לחשוב על צרכים חשובים של הארגון שאנו רוצים ומסוגלים לתת להם מענה.
שינוי השאלה מוביל לשינוי עמוק בתפיסה:
במקום לחשוב איך להכניס, או לשווק, או למכור, או לשכנע,
אנו מתחילים לחשוב על הצרכים של הארגון וכיצד אנו יכולים לתת להם מענה.

 

ה. איך מתחילים?
מחדדים כוונה (מילוי צרכים הדדי).
מוצאים תת קבוצה אחת.
או אדם אחד.
שפתוחים לדיאלוג.
ושיש להם צרכים חשובים שהם רוצים למלא.
מקשיבים להם ומנסים לזהות את הצרכים הללו.
בודקים אם ואיך אנו יכולים לתת לצרכים הללו מענה.
מנסים. 
מצליחים יותר או פחות.
לומדים.
וחוזר חלילה..

**
בבוקר ראשון השבוע נפגשתי לראשונה עם מנכ"ל ומנהלת משאבי אנוש של חברה מצליחה בארץ.
הוא שמע על תקשורת מקרבת, שמע עלי, ורצה לבדוק האם יש מקום לשיתוף פעולה.
כשקראתי עליהם לפני הפגישה, משהו בי התחיל להילחץ:
החברה נראית מצליחה מאוד ושניהם מנוסים מאוד.
מה יש לי להציע להם…?
מה יש לתקשורת מקרבת להציע להם…?

קולות הפחד, תני ההשוואות ושדי חוסר הביטחון צצו ועלו על הבמה המרכזית שלי.
כנראה שטראומת ה"התרסקות" מלווה אותי בכל מפגש עם חברה או קבוצת מנהלים חדשה.
(ואולי טוב שכך…)

כתמיד, לקחתי לעצמי זמן לחיבור ולכוונון פנימי לפני המפגש:

– אני שם לב לחשש, ללחץ ולפחד שנוכחים בי עכשיו. הם מוכרים לי.
– אני שם לב להתלהבות ולהתרגשות שנוכחים בי עכשיו. הם מוכרים לי.
– המטרה שלי אינה למכור, לשכנע או לשווק משהו.
– המטרה היא מילוי הדדי של צרכים חשובים.
– כוונון פנימי: להקשיב להם, להבין את הצרכים שלהם. להקשיב לעצמי. לצרכים שלי.
– שאלה לבדיקה: האם יש פה הזדמנות למילוי צרכים הדדי?

**
בבוקר שלאחר הפגישה, כתבתי את "חידוד כוונה לדרך".

לחברים המודאגים-מסוקרנים שהתקשרו לשאול האם אני עוזב את אינטל, עניתי:

"חס וחלילה, אין לי כוונות כאלה.
מדובר בעוד חברה/ארגון/אנשים חדשים שאולי אתחיל לעבוד אתם בקרוב."

קטע שבדיוק שלושה ימים לאחר מכן קיבלתי את ברכת 20 השנים באינטל…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הזמנות:

– להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות, תקשורת מקרבת וחיים מלאים ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר.

– להצטרפות לרשימת התפוצה ולקבלת קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל ניתן להירשם באתר או לבקש (במייל חוזר) שאוסיף אתכם.

את הרצאת פיתוח הקריירה שהעברתי השבוע פתחתי בוידוי:

"איני מומחה מוסמך לפיתוח קריירות.
התובנות ודרך החשיבה שלי אינן בהכרח רלוונטיות לכל אחד 
ונובעות במידה רבה מניסיון החיים המסוים שלי ומליווי אחרים בפיתוח הקריירות שלהם"

את סדנת התקשורת המקרבת לרופאים שהנחיתי השבוע פתחתי באמירה:

"אני מקווה שתקבלו ערך רב בסדנה שיהיה שווה את השקעת הזמן שלכם.
אני מקווה ומאמין, אם כי איני בטוח שזה אכן יקרה."

המשובים שקיבלתי לשתי הפתיחות הללו היו מעורבים:

מספר משתתפים (בהרצאה ובסדנה) אמרו שהפתיחה הזו קצת "הורידה להם" ממני,
וייעצו לי לא להשתמש בה במצבים דומים, כיון שהיא מתפרשת כהתנצלות ומשדרת חוסר ביטחון.

אחרים חוו את הפתיחה כאותנטית וענווה שתרמה לחיבור שלהם אלי,
הגבירה את המוכנות ללמידה ממני ואת הרצון להקשיב למה שיש לי לומר.

**
חמש מחשבות על הפתיחות והמשובים:

א. אנשים שונים מפרשים בצורות שונות את מה שאנו אומרים ואת איך שאנו מתנהגים.

ב. אנחנו בוחרים מה לומר ואיך לנהוג. יש לנו השפעה ואין לנו שליטה על איך זה ייתפש.

ג. קצת הופתעתי השבוע שיש אנשים שחווים פתיחה כזו כחוסר ביטחון או כהתנצלות. 
הייתי בטוח שזה נתפש ע"י רוב (ואולי אפילו כל) האנשים כבטחון רב.
(צריך אומץ לומר משפט כזה בקול רם בנוכחות קהל..)
בדיעבד, קצת מפתיע אותי שהופתעתי…

ד. תפיסת העולם שלי לגבי עבודתי לא משתנה:
יש לי יכולת השפעה עצומה ומוגבלת. גם עצומה וגם מוגבלת.
צברתי לא מעט ידע וניסיון, ועדיין איני מבין מספיק חלק מהמורכבויות והאתגרים של אנשים שאני עובד עמם.
אנשים מסוימים חווים ערך רב מהעבודה איתי ואחרים ערך נמוך או אפסי.

ה. הפתיחה יכולה להשתנות.
כל דבר שאנו אומרים או עושים הוא בניסיון למלא צרכים חשובים שלנו.
הבחירה בפתיחה מסוימת הינה אסטרטגיית פעולה שמטרתה לסייע לנו למלא צרכים חשובים עבורנו.
בפעם הבאה, אבחר האם להישאר עם אותה פתיחה, לוותר עליה לגמרי, או לשנות בה משהו.
**
מאורטל למדתי את המשפט היפהפה הבא:

"להרים את הראש ולהוריד את האף".

גובה עיניים + ענווה.

אנחנו לא יותר ולא פחות מאף/כל אחד אחר.

**
בבוקר שלאחר סדנת הרופאים, כתבתי לעצמי את הטקסט הבא:

"בסופו של יום אנו כמהים למישהו שיראה אותנו.
שיעריך את הכוונות שלנו ואת המאמצים שלנו.
שיבין את המקום שאנו נמצאים בו ואת מה שעובר עלינו.
שיוקיר את ההצלחות שלנו, שלפעמים הן קטנות ולא חשופות.
שיאהב ויקבל אותנו, למרות הטעויות, עם כל המגבלות והקשיים שלנו."

ועכשיו אני מוסיף:
גם אם אנחנו מנכ"לים מהוללים.
או מנהלי מחלקות בבתי חולים.
או ראשי ממשלה.
או "סתם" הורים.

**
אחד המסרים המרכזיים שהעברתי במהלך סדנה שהנחיתי בשבוע שעבר:
"אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים, 
יש לנו שליטה על הדרך שבה אנו משחקים עם הקלפים שאנו מגרילים."

אין לנו שליטה על תוצאות הבדיקה שעשית אתמול.
תהיה לנו בחירה איך להגיב כשנקבל את התוצאות.

אין לנו שליטה על ההחלטה האם נצא שבת בשבוע הראשון של הגיוס.
יש לנו בחירה מה לעשות כשמבשרים לנו שנישאר בבסיס.

נראה שהקלפים שרונה רמון ז"ל "הגרילה" בסיבוב החיים הזה לא משהו.
יכולת המשחק שלה עם הקלפים הללו מופלאה בעיני.

**
21.12 הוא יום שאני אוהב במיוחד.
זה היום שבו משתנה המגמה.
שיא החושך.
מכאן ואילך, הימים מתחילים להתארך, הלילות מתחילים להתקצר.
קשה להבחין בכך בשבועות הראשונים – שינויים של דקה או שתיים בכל יום.
ייקח עוד זמן עד שנראה את השינוי ונרגיש אותו.

זה שאנו לא רואים משהו, לא אומר שהוא לא קיים.
זה שאיננו מודעים לשינויים קלים, לא אומר ששינוי עצום אינו מתרחש.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

3 שיעורים אישיים לקריירה ולחיים 

שיעור ראשון:

שנת 1999. 
לפני מספר חודשים התקבלתי לעבודה כסטודנט באינטל.
במסגרת הפרויקט הראשון שלי, אני אחראי על הטמעת מערכת מידע המפותחת על יד ספק חיצוני.
הפרויקט נקלע לקשיים מסוימים וישנם חילוקי דעות והחלפת האשמות הדדיות בינינו לבין הספק.
בשיחה עם ירון (המנהל שלי), אני מתלבט כיצד לגשת לזה ואיך נכון להפעיל יותר לחץ על הספק על מנת שהפרויקט יסתיים בהצלחה ובזמן.
בין היתר אני שוקל טכניקות השפעה ומשא ומתן שונות.

המסר של ירון ברור:
"הספק הזה הוא שותף שלנו.
אנחנו רוצים שהפרויקט יצליח ושהוא יצליח.
המטרה אינה להוציא ממנו כמה שיותר בכמה שפחות אלא להצליח ביחד לאורך זמן.
שים את כל הדברים בצורה פתוחה על השולחן ונסה לבנות שיתוף פעולה בריא."

הקו הזה מפתיע אותי.
זה לא נאיבי מדי?
זה באמת אפשרי?
ירון "לא ילד".
הוא מנהל מנוסה.
כדאי לתת לזה צ'אנס…

**
שיעור שני:

תחילת שנות ה-2000.
אחרי מספר שנים באינטל, במסגרת אחת השיחות המזדמנות בענייני עבודה שבני אחי ואני מקיימים מדי פעם, הוא משתף אותי בשיעור הבא:

"כעובד וכמנהל, לעולם לא אמליץ לעשות משהו, שאני מאמין שהוא לרעת החברה.
כל עוד אני עובד בחברה מסוימת, כל החלטה שאקח או פעולה שאנקוט בה תהיה תמיד לטובת החברה.
כמובן שאחפש גם את טובתי שלי וכיצד אני והצוותים שלי יכולים להתקדם. זה חלק מהעניין.
אבל לעולם לא אעשה משהו שמקדם אותי ואת האינטרסים שלי על חשבון פגיעה בחברה.
מניסיוני, בטווח הארוך זה משתלם. 
לכולם."

מסר מרגיע ומעודד.
אפשר גם וגם. 
במבט מהצד, ההתקדמות של בני לאורך השנים מהירה ומשמעותית.
איזה כיף שלא צריך לשחק מלוכלך כדי להצליח.

**
שיעור שלישי:

שנת 2002.
חגי הוא אחד הלקוחות המרכזיים שלי בפרויקט אינטנסיבי שמסתיים עכשיו.
מנהל קפדן, דעתן, בעל דרישות גבוהות, הוציא לי את המיץ אבל לכל אורך הדרך היה הוגן.
במהלך חודשים של עבודה משותפת, למדתי שלחגי ולענת אשתו יש 4 ילדים.
בשלב זה, אני אב לשתי בנות קטנות.
הנושא של קריירה + משפחה מעסיק אותי מאוד.
אני רוצה גם וגם ודי בטוח שיש לי מה ללמוד מחגי.
לשמחתי, כשאני מבקש ממנו להיפגש לשיחה אישית שלא בענייני עבודה הוא נענה בחיוב.

בין היתר עולה בשיחה הנקודה הבאה:
"קודם כל משפחה. 
סדר העדיפויות ברור לי.
אני משתדל להשתתף בכל טיולי בית-הספר של ילדיי.
כל עוד הם מעוניינים בכך כמובן.
זו אחת הדרכים שלי להיות נוכח ולבנות את הקשר."

אופטימיות…
עומד פה מולי מנהל עם סטנדרטים גבוהים של עבודה,
שאיכשהו מצליח לשלב גם וגם, ומצהיר בקול רם שזה לגיטימי ושזה הדבר הכי חשוב !

**
מספר מחשבות על שלושת השיעורים הללו שעלו בי השבוע:

1. את השיעורים קיבלתי מאנשים שהערכתי.

הייתי פתוח להקשיב למה שיש לירון, בני וחגי לומר והייתי בטוח שיש לי מה ללמוד מהם.

**
2. הערכתי את ירון, בני וחגי כאנשים מצליחים בסביבות שבהן הם עובדים וחיים:

ירון נתפש כמנהל מוערך בארגון ומצליח להגיע לתוצאות בסביבה אינטנסיבית.
בני מצליח להתקדם באופן עקבי לתפקידים בכירים בקצב די מהיר.
חגי מצליח לשלב קריירה וחיי משפחה כבר שנים, ונראה שהוא נהנה מהגם וגם.

ברמה הבסיסית, נראה שהשיעורים הקונקרטיים של ירון, בני וחגי, לא מונעים מהם להצליח בסביבות שבהן הם עובדים וחיים.
מעבר לכך, האם יכול להיות שהשיעורים הללו, תורמים בצורה משמעותית להצלחה ואולי אפילו מעצימים אותה?

**
3. השיעורים שקיבלתי מירון, בן וחגי לא היו מובנים מאליהם עבורי באותן נקודות זמן:

א. בעבודה על הפרויקט המקרטע עם אותו ספק, הנטייה הראשונית שלי היתה לתחרותיות ומניפולציה.
לא בגלל שרציתי לפגוע בספק או לנצל אותו, אלא משום שהאמנתי שאם לא אעשה זאת,
אפגע בעצמי.
המחשבה שאפשר "לשחק פתוח", לשים הכול על השולחן ולחפש טוב משותף,
לא עלתה על דעתי עד שירון הדגיש אותה.

ב. השיעור של בן היה חוק חד וברור:
"אם זה לא לטובת החברה לא עושים את זה."
במצבים של מורכבות, חוסר וודאות והתלבטויות, החוק הזה עמד לנגד עיני שוב ושוב,
וסייע לי לשמור על קו ערכי מעגן.
החוק הזה לא היה ברור לי או מנוסח בצורה חדה שכזו לפני שקיבלתי אותו מבן.
אנו עלולים לראות את טובת החברה בצורות שונות וזה בסדר להתווכח על זה.
בנוסף, תמיד יהיו אנשים שיתעדפו את טובתם גם כשזה בהתנגשות עם טובת החברה.
כשטובת החברה שאני חלק ממנה, מפסיקה להיות חשובה לי, כנראה שזה זמן לעבור הלאה.

ג. השיחה עם חגי נגעה בי ועיצבה משהו בעולמי.
היה משהו מאוד חזק עבורי, לשמוע ממנהל בחברה שאני חלק ממנה, שהדבר הזה לגיטימי.
כבר באותו זמן היה ברור לי שהמשפחה היא בראש סדר העדיפויות שלי ולא הייתי צריך לקבל לכך אישורים מאף אחד.
ועם זאת, כששומעים את זה ממנהל בצורה הזו, כל הנושא הופך להיות הרבה יותר לגיטימי וחופשי. 
שנית, מתחזקת התחושה שזה אפשרי. ברמה כזו או אחרת.
הנוסחה שלי יכולה להיות שונה מהנוסחה של חגי, אך איכשהו, 
האדם הזה שעומד מולי ומקדים אותי בכמה שנים, מצליח לשלב את הגם וגם. 
להאמין במשהו ולרצות ליישם אותו זה דבר אחד.
לראות אנשים שמצליחים ליישם את זה, זה דבר שני.

**
4. ריצה למרחקים ארוכים.

יכול להיות שאסטרטגיות מסוימות מביאות לתוצאות מהירות יותר בטווח הזמן הקצר.
בדיעבד, שלושת השיעורים שקיבלתי, הם שיעורים עבור רצים למרחקים ארוכים.
שותפות עם ספקים ובעלי עניין אחרים, 
לחפש תמיד גם את טובת החברה וגם את טובתי האישית, 
ולאזן בין עבודה לדברים חשובים אחרים בחיים,
הם שיעורים תשתיתיים לכל החיים.

**
5. אני לא בטוח שירון, בני וחגי זוכרים את השיחות המסוימות שהזכרתי כאן.

אני לא בטוח שהשיעורים שקיבלתי מהם, הם שיעורים מרכזיים גם בחייהם.
אולי כן ואולי לא…
לעתים, אמירות או פעולות מסוימות שלנו, 
שאת חלקן איננו זוכרים אפילו,
משפיעות על חיים של אנשים,
בדרכים ובהיקפים שאנו לא מדמיינים.

**
6. את התקשורת המקרבת גיליתי לאחר השיעורים שקיבלתי מירון, בני וחגי.

בדרך שבה אני מבין וחווה את גישת בתקשורת המקרבת,
(א) שותפות הדדית, (ב) טובת כל הצדדים ו-(ג) מתן מענה לדברים הכי חשובים,
הם אבני יסוד מרכזיות העומדות בבסיס הגישה.
מעניין אם המשיכה שלי לתקשורת מקרבת נבעה מתוך השיעורים המשמעותיים שקיבלתי מירון, בני וחגי, 
או שאולי השיעורים הללו היו משמעותיים כל-כך עבורי כיון שהם התחברו לאמונות יסוד שכבר החלו להתגבש בתוכי, הנוגעות בקשר אנושי ובתפיסת העולם שלי.

**
עד כאן 3 שיעורים לקריירה ולחיים, ושש מחשבות עליהם.

אני מקווה שהפוסט הנוכחי היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.

– אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
– אם מתאים לכם לשתף בפומבי בשיעור חשוב שאתם קיבלתם ממישהו, גם אחרים יוכלו ליהנות ממנו.
– ואם נראה לכם שיש אנשים שיכולים לקבל ערך מהפוסט הזה, אנא שתפו והעבירו הלאה..

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר